Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהדות הודו כוללת כיום שלוש קהילות של יהודים: בני ישראל, קוצ'ינים, בגדאדים. בשנים האחרונות הצטרפו כמה אלפי אנשים ליהדות הודו הנקראים "בני מנשה", בטענה שהם מעשרת השבטים האבודים.
כיום חיים כ־3,000 יהודים בהודו (כמחציתם במומבאי, כ־1,500 בטהנה, 300 בפונה, ורק עשרות בודדות בקוצ'ין, קולקטה וניו דלהי). עד לפני מספר עשורים מנו יהודי הודו שלושים אלף.[דרוש מקור]
המקצועות המסורתיים של מקצת מיהודי הודו היו בתעשיית השמן (בני ישראל). חלקם עסקו בתעשייה קלה (הבגדאדים), שגם הצטרפו לכוחות הביטחון והממשלה ואף הגיעו לעמדות גבוהות, וחלקם עסקו במסחר ובתבלינים (קוצ'ינים מלאברים ופארדסים). יהודים בודדים השתתפו בתנועת השחרור של המדינה. עם קבלת עצמאות הודו והקמת מדינת ישראל בשנת 1948 היגרו הרוב מבני הקהילות השונות לישראל וחלקם לבריטניה וקנדה, ורק מיעוט נשאר בהודו.
במהלך ההיסטוריה לא סבלה יהדות הודו מאנטישמיות או רדיפות מצד הלא־יהודים, פרט לאלה שחיו תחת האינקוויזיציה הפורטוגזית.[1] ההודים עצמם תפסו את היהודים כקבוצה דתית, שיש לה אווטאר משלה, בדומה לקבוצות דתיות אחרות, וכל אחד מהם מייצג בצורה כלשהי את האלוהות העליונה. לכן לא ראו ביהודים שונים או זרים, ולא חששו מפניהם.
הקהילה היהודית במומבאי נעזרת בגופים שונים, המנסים לעזור לקהילה ולתמוך בה בהמשך דרכה. כגון הג'וינט, הסוכנות היהודית, אורט, אגודת חזון אלי, וחב"ד הפעילים במקום גם עם ישראלים ותיירים ממקומות שונים בעולם. כיום יש בבית הכנסת הבגדאדי כנסת אליהו מניין של אנשים שמגיעים בבוקר ובשבת כדי להשלים מניין בשכר. יש החוששים שלא ירחק היום ובית הכנסת יהפוך למוזיאון. שאר בתי הכנסת הקהילתיים פעילים במשך ימי השבוע ובשבתות.
בשנת 1970 בבית הספר היהודי היו הילדים היהודיים במיעוט. נכון לשנת 2019 למדו בבית הספר פחות מעשרה תלמידים יהודים, וכל השאר הינדואים ומוסלמים. בית הספר מנוהל על ידי ועד הקהילה היהודית אולם לא לומדים בו יהדות.
אחת הבעיות המטרידות את פרנסי הקהילה, היא, תופעת ההתבוללות של צעירי העדה. צעירים, בעיקר משכילים, מתקשים למצוא בני זוג, בגלל הפיזור הגאוגרפי ומיעוט הצעירים. שידוך בגיל צעיר, שעזר להגביל התבוללות, כבר אינו מונע את התופעה בגלל סירובם של הצעירים להינשא בנישואים אלו.
בשטחי הודו התקיימו קהילות יהודיות נפרדות, שהתפתחו כל אחת באופן שונה, מכיוון שרוב הזמן לא ידעו זו על קיומה של זו[2]:
קהילות נוספות המאמינות בהשתייכותן ליהדות ואינן מוכרות כיהודיות על ידי רשויות מדינת ישראל ונציגי הדת הרשמיים:
"בני ישראל" היושבים במדינת מהאראשטרה היו ועודם הקבוצה הגדולה בין יהודי הודו. "בני ישראל" טוענים כי הם צאצאים ליהודים מאזור הגליל אשר נמלטו מגזרות אנטיוכוס במאה ה־2 לפנה"ס, למרות שאין עדות מוצקה לגרסה זאת. "בני ישראל" חיו בקהילות סגורות, וכנהוג בהודו כולה, בה ג'אטים הם אנדוגניים, כלומר שאינם מתערבבים בג'אטים אחרים, כך גם בני ישראל לא התערבבו כמעט עם שכניהם ההודים, למרות שחלקם דומים במראם לשכניהם ההודים וחלקם לא.
עם כיבוש הודו על ידי בריטניה במאה ה־17 היגרו יהודים לאזור מומבאי ופגשו ביהודי בגדאד שהגיעו להודו מאזור עיראק של היום, שגם יצרו קשר עם קהילות יהודי קוצ'ין ובמאה ה־19. בתקופת השלטון הבריטי שגשג היישוב של "בני ישראל" והם החלו לתרגם כתבים רבים לשפת המקום, שפת ה מראטהי ולימודי העברית שגשגו. כמו כן נפתחו בתי ספר והיגרו לערים החשובות דוגמת אחמדאבאד, פונה, אג'מר, דלהי וקולקטה.
בני הקהילה לא סבלו מאפליה או רדיפות. ד"ר אליהו מוסס ראג'פורקר, מחברי הקהילה אף כיהן ראש העיר מומבאי בשנים 1937–1938. עם זאת התנועה הציונית התפתחה עם השנים אצל "בני ישראל" ועם הקמת מדינת ישראל היגרו יהודים רבים מ"בני ישראל" לארץ ישראל. אחרים היגרו לאנגליה. מכ־24,000 יהודים בני עדת "בני ישראל" בשנת 1947 נותרו כיום בהודו מספר אלפים מועט של יהודי "בני ישראל" המרוכזים במומבאי, טהנה, פונה, ואחמדאבאד. כיום מוערכים מספרם בכ־90,000 כלולים במספר גם הצאצאים לנישואין הבין־עדתיים בין חברי הקהילה לעדות יהודיות אחרות במיוחד מתחילת המאה ה־20.
חיי הקהילה מתוארים בספרים של אסתר דויד המתגוררת בהודו. על ספריה זכתה דויד בפרס הודו בתחום הספרות. ספרים נוספים העוסקים בחיי הקהילה פורסמו על ידי סופרים ישראליים בני הקהילה, אילנה שזור ואליעז ראובן־דנדקר.
יהדות קוצ'ין היא קהילה ותיקה באזור עיר הנמל קוצ'ין שבמדינת קרלה בדרום־מערב הודו. "קהילת יהודי קוצ'ין" היא הקהילה הקטנה מבין קהילות יהודי הודו. על פי המסורת הגיעו להודו בתקופתו של שלמה המלך. העדות הראשונה לישיבת יהודים באזור קוצ'ין היא מהמאה ה־10 ועדויות לכך כתובות בשפה הטמילית.
כיבוש אזור קוצ'ין על ידי פורטוגל בתחילת מאה ה־16 הביא אליה גלי הגירת יהודים כמו גם את רדיפת היהודים, אך השליטים המקומיים הגנו על יהודי המחוז.
בקוצ'ין התקיימה הפרדה בין קהילת היהודים "הלבנים" שהיו צאצאי יהודים שהגיעו במאה ה-16 מהמזרח התיכון, ספרד וכנראה גם הולנד לבין היהודים "השחורים" המקומיים מהקהילה העתיקה יותר באזור. רוב בתי הכנסת המפוארים של הקהילה עודם קיימים ואף בית הכנסת הפארדסי פתוח למבקרים כמוזיאון.
ההחלטה לעלות לישראל נתקבלה בקהילה ב־1918, נבעה בעיקרה מתוך אידיאליזם ציוני ותחושת שליחות. בני העדה היו מן הבודדים ששילמו מכספם הפרטי את הוצאות העלייה. המשורר בן הקהילה יצחק משה רובי ביטא תחושה זו בשירו מתחילת המאה העשרים: ”תקוותנו, תקווה עתיקת־יומין, לחזור לארץ שהנחילנו אלוהינו האחד עוד לא פסה.”
מרבית הקהילה עלתה במסגרת שנות העלייה הראשונות, ורק מספר מצומצם של משפחות שנשארו באזור קוצ'ין מסייעות לשמר את נכסי הקהילה כולל בתי הכנסת המפוארים.
היהודים מעיראק החלו להגיע להודו כבר בסוף המאה ה־18.[4] בתחילת המאה ה־19 נמלטו יהודים עשירים רבים מעיראק, הידועים שבהם הן המשפחות ששון, יהודה, גבאי ועזרא. יהודים אלו עזבו את הערים בגדאד ובצרה בגלל רדיפת היהודים בהן ועברו להתגורר בעיקר בערים כלכותה, מומבאי ופונה. כונו על ידי שאר יהודי הודו בגדאדים או עיראקים בגלל מוצאם העיראקי. בדרך כלל היו מבוססים ובעלי משרות בכירות ובתפקידים משמעותיים. להגירה זאת תרמו במיוחד המרת יבוא חמרי הגלם מהודו להקמתה של תעשיית טקסטיל מקומית והרגשת הביטחון היחסי שהושגה לאחר דיכוי המארטים ואחרים והשתלטות הבריטים על מרבית תת־היבשת. לקהילה זו הצטרפו יהודים יוצאי מדינות נוספות באימפריה העות'מאנית, ביניהם מספר משפחות יוצאות חלב שהגיעו מאוחר יותר להצלחה כלכלית, וכן משפחות מתימן, איראן ואפגניסטן.
ראשוני המהגרים התגוררו בבתי קהילת "בני ישראל" ואף התפללו בבתי הכנסת שלהם ונקברו בבתי העלמין שלהם [דרוש מקור]. עם הזמן ועם עליית בני הקהילה במעמד ובהון הם הפרידו עצמם מקהילת "בני ישראל" ואף החשיבו אותם לנחותים בשל הידע הפחות שלהם בדת, אסרו עליהם להיכנס לבתי הכנסת שלהם, אסרו עירוב על ידי חתונות בין עדתיות, הקימו בתי עלמין נפרדים, ואף לא החשיבו אותם כחלק ממניין במידה והיה חסר לתפילה. בשנות ה־30 של המאה ה־20 דברים החלו להשתנות ובמידת מה חזרו למתכונת הישנה וקיבלו את קהילת "בני ישראל" לקרבם.
משפחת ששון הייתה השונה לרוב וגם בתקופת הריחוק בניה למדו אצל יוסף יחזקאל ראג'פורקר המורה והמחנך המפורסם בעל הידע הנרחב בדת במהלך המאה ה־19. נציגי משפחת עזרה קידמו הקמת בית החולים עזרא בשנת 1887.
בקרב קהילת יהודי בגדאד בהודו יצאו לאור מספר עיתונים בערבית יהודית ואנגלית, בהם עיתונו "מגיד מישרים" (כלכותא, 1890–1901) של החכם שלמה תווינא בשפה ערבית יהודית. החכם תווינא גם הפעיל בית דפוס בו הוציא לאור ספרים רבים בעברית וערבית יהודית.
המהגרים מעיראק, בתמיכת משפחת ששון הידועה, הקימו בית ספר ועליו מתנוסס שלט מיום חנוכת הבניין שבו כתובה בשפה ציורית מה מטרת בית הספר: ”זה בית תלמוד, נוסד להפיץ אור המדע על בני ישראל ולנהלם על מי מנוחות התורה והיראה ומוסר דרך ארץ ולחנכם בלמוד לשון הקודש ושפת אינגליש מבלי שכר...” תחילה למדו בו רק היהודים מעיראק ולאחר זמן התקבלו בו "בני ישראל".
הקהילה הבגדאדית, פרט לבודדים, עזבה את הודו עם קבלת העצמאות. חלקם לישראל ורובם לממלכה המאוחדת ולמדינות אחרות בחבר העמים הבריטי.
מהקהילה היהודית בגדאדית היו מספר כוכבות קולנוע שהתפרסמו מאד בתחילת דרכה של בוליווד, בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, הן נודעו בשמות הבמה: נאדירה, פראמילה, סולוצ'אנה, ורמולה.[5]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.