בית המקדש
מבנה שעמד בהר המוריה בירושלים ושימש כמרכז דתי של עם ישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (בתנ"ך נקרא "בית ה'", "בית האלהים" ולעיתים "המקדש") היה מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל. הוא שכן בהר הבית שבירושלים ושימש כמקדש להקרבת קורבנות, עלייה לרגל ותפילה. בית המקדש התקיים לפי המקרא מבנייתו על ידי שלמה עד חורבנו על ידי נבוכדנצר השני (בית המקדש הראשון), ומבנייתו החוזרת על ידי שבי ציון עד חורבנו הסופי על ידי צבא טיטוס הרומי (בית המקדש השני). מאז ועד לימינו נעשו כמה ניסיונות לבנות שוב את בית המקדש, אך הם נכשלו.
אנשי הדת החשובים במקדש היו הכהנים, ובראשם הכהן הגדול, ולהם סייעו לויים; במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך[1].
בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, בידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 480 ליציאת מצרים. חז"ל תיארכו זאת לשנת 2928 לבריאת העולם. במחקר[דרוש מקור] נהוג לתארך את התקופה ל־930–970 לפנה"ס. לפי המקרא בית המקדש הראשון היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו[2]. בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנצר מלך בבל. על פי המסורת היהודית היה זה בשנת 3339 לבריאת העולם (431 לפנה"ס), ועל פי המחקר היה זה בשנת 586 לפנה"ס.
כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון. לפי המקרא הם עלו בעקבות הכרזת כורש ובראשם עמד זרובבל. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בימי בית שני, לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל[3]. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי צבא טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 70 לספירה ו-3830 לבריאת העולם לפי המסורת היהודית.
מאז החורבן, הציפייה לבניין מחודש של המקדש מהווה רכיב מרכזי ביהדות ובתפילותיה.