Loading AI tools
משורר רוסי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלכסנדר סרגייביץ' פושקין (ברוסית: Алекса́ндр Серге́евич Пу́шкин, ⓘⒾ, 6 ביוני 1799 – 10 בפברואר[1] 1837) נחשב לגדול המשוררים הרוסיים, ממייסדי השירה הרוסית המודרנית, ומהתורמים המרכזיים לפיתוח השפה הרוסית. גם כיום נחשבות יצירותיו למופת בספרות העולמית.
 | |
| לידה |
26 במאי 1799 (יוליאני) מוסקבה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| נהרג |
29 בינואר 1837 (יוליאני) (בגיל 37) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית |
| מדינה |
האימפריה הרוסית |
| מקום קבורה |
מנזר סוויאטוגורסקי |
| מקום מגורים |
סימפרופול, אורנבורג, אוליאנובסק, יזיקובו, אוליאנובסק, סראטוב, יזיקובו, פנזה, וליקו בולדינו, סנקט פטרבורג, אוליאנובסק, קאזאן, אודסה, קישינב, Layış, מוסקבה, מוסקבה, ירופולץ, ניז'ני נובגורוד, סנקט פטרבורג |
| שם עט |
Александр НКШП, P., Ст. Арз. (Старый Арзамасец), Феофилакт Косичкин, Иван Петрович Белкин, А. Б. |
| מקום לימודים |
התיכון בצארסקויה סלו |
| שפות היצירה |
רוסית |
| סוגה |
פרוזה, רומן שודדים, רומן קצר, מעשייה, רומן בחרוזים, ביקורת, רומן היסטורי, פובליציסטיקה, מחזה |
| זרם ספרותי |
הרומנטיקה |
| יצירות בולטות |
יבגני אונייגין, The Tale of the Priest and of His Workman Balda, הדייג ודג הזהב, המעשייה על הנסיכה המתה ושבעת האבירים, The Prophet, בוריס גודונוב, רוסלאן ולודמילה, בת הקפיטן, The Tale of the Golden Cockerel |
| תקופת הפעילות |
1814–1837 (כ־23 שנים) |
| הושפע מ |
ג'ון קיטס, פרידריך שילר, ויליאם שייקספיר, לורד ביירון, יוהאן וולפגנג פון גתה, וולטר, דנטה אליגיירי, פרסי ביש שלי |
| בן או בת זוג |
נטליה פושקינה (1831–10 בפברואר 1837) |
| צאצאים |
אלכסנדר אלכסנדרוביץ' פושקין, מריה פושקינה, נטליה אלכסנדרובנה פושקינה, גרגורי אלכסנדרוביץ' פושקין |
| חתימה |
 |
  | |
אביו, סרגיי לבוביץ' פושקין, היה נצר לאצולה רוסית בעלת היסטוריה של כ-600 שנים. אמו, נאדז'דה אוסיפובנה גניבל, הייתה נכדתו של אברם פטרוביץ' גניבל, אציל וקצין רוסי שנולד באתיופיה, נשבה על ידי העות'מאנים והובא לאיסטנבול וממנה הובא לרוסיה ב־1704. גניבל עשה רושם על פטר הגדול, שלקח אותו תחת חסותו והעניק לו דרגת גנרל. לפושקין עצמו היה גון פנים שחום ושיער שחור, שריד לגנים האפריקנים שלו. כאשר פושקין הוכר לראשונה בארצות הברית, הוא הוצג כמשורר רוסי שחור.
פושקין נולד במוסקבה ובילה את מרבית ילדותו אצל מורים פרטיים ומטפלות. את השפה הרוסית הוא למד מארינה רודיונובנה שהייתה האומנת האהובה עליו. היא הרבתה לספר לפושקין סיפורי עם שהיוו בסיס לרבים מהסיפורים והאגדות שכתב.
בשנת 1811, בגיל 12, התקבל פושקין ללמודים במחזור הראשון של הליצאום (מוסד אקדמי שהקים הצאר לילדי האצולה) בעיירה צארסקויה סלו שבפאתי סנקט פטרבורג. שם למד במשך שש שנים, ביחד עם בני גילו שרובם הפכו ברבות השנים למשוררים בזכות עצמם. שם הוא כתב את שיריו הראשונים, אותם פרסם מגיל 15 ואילך, והחל לכתוב את הפואמה "רוסלאן ולודמילה" שאותה סיים ב-1820.
עם סיום לימודיו בליצאום עבר פושקין לסנקט פטרבורג, התקבל לעבודה במשרד החוץ הרוסי ונהג לבקר רבות בהצגות תיאטרון. בהמשך יצר קשר עם קבוצות ואישים רדיקלים שתמכו ברפורמות סוציאליות, הפך בהדרגה מחויב לרפורמה חברתית, והיה דובר הרדיקלים הספרותיים. ב-1820 פרסם את השיר האודה לחירות, שהיה שיר פוליטי מובהק שהעביר ביקורת על הצאר, אלכסנדר הראשון. כתוצאה, עבר פושקין חקירה שבסופה הוגלה מסנקט פטרבורג ליקטרינוסלב (למעשה רצו השלטונות להגלות אותו לסיביר, אך חבריו רבי ההשפעה הצליחו להמתיק מעט את העונש).
פושקין לא נשאר ביקטרינוסלב זמן רב. הוא עבר תחילה לקישינב, שם הפך לבונה חופשי ופילהלני והצטרף לפיליקי אטריה, אגודת סתרים של פנריוטים יווניים שמטרתה הייתה להפיל את השלטון העות'מאני ביוון ולייסד מדינה יוונית עצמאית. הוא הושפע מהמהפכה היוונית, וכאשר המלחמה נגד העות'מאנים פרצה הוא ניהל יומן בו רשם אירועים של ההתקוממות הלאומית הגדולה. ב-1823 עבר לאודסה. לבסוף, לאחר סכסוכים עם הממשל, גורש לאחוזה הכפרית "מיכילובסקויה" שהייתה שייכת לאימו (1824). גם כשהיה בגלות פושקין לא הפסיק ליצור ולכתוב. למעשה חלק מיצירותיו המפורסמות ביותר כגון: בוריס גודונוב (מחזה), הצועני וגראף נולין נכתבו בגלות.
בשנת 1825 מת הצאר אלכסנדר הראשון, ואחיו, ניקולאי הראשון, עלה לשלטון במקומו. ימים ספורים לאחר מכן פרץ מרד הדקבריסטים בסנקט פטרבורג. פושקין, אף על פי שהוא עצמו לא נמנה עם הקושרים, הכיר אישית רבים מראשי האגודה החשאית. על כך מעידים כמה מהחרוזים בפרק העשירי של "יבגני אונייגין" – אותו פרק שאת רוב טיוטותיו פושקין שרף. על כך מעידות גם תמונות דיוקן של כמה מהדקבריסטים שפושקין צייר – ביניהן דיוקנו של פבל פסטל, מנהיג הפלג הרדיקלי של התנועה[2]. על אף שפושקין לא השתתף בהתקוממות, נודע לו שיצירותיו הפוליטיות התגלו אצל רבים ממשתתפי המרד. למרות זאת הותר לו לעתור לצאר החדש בבקשה לסיים את הגלות. שנה אחר כך ב-1826 נענה הצאר לעתירתו.
פושקין שמח לחזור לסנקט פטרבורג, אך מצא את עצמו תחת הגבלות חדשות. הוא לא הורשה לנוע, לכתוב ואף לא לקרוא בחופשיות. היו אלה השנים הסוערות ביותר בחייו ודבר זה ניכר היטב ביצירותיו מאותה תקופה. בסופו של דבר, לאחר חיפוש ממושך, הציע פושקין נישואים לנטליה גונצ'ארובה, שנודעה כאחת הנשים היפות ברוסיה. החתונה נערכה ב-18 בפברואר 1831. כמתנה לחתונה הורשה לו לפרסם את אחת מהפואמות המפורסמות שכתב עוד בהיותו בגלות, "בוריס גודונוב".
פושקין ואשתו התיישבו בצארסקויה סילו אך עברו בהמשך לדירה בסנקט פטרבורג, שם חי פושקין עד יום מותו. ב-1833 פרסם פושקין פואמה רומנטית בשם "יבגני אונייגין", שאת שני הפרקים הראשונים שלה כתב עוד בגלות. הפואמה נחשבת לאחת מיצירות המופת הגדולות ביותר בשפה הרוסית ובספרות בכלל.
בדצמבר אותה שנה קיבל פושקין תואר חצר נמוך – קאמר פורייר (תוארי חצר ברוסיה הצארית לא נחשבו כתוארי אצולה, אך היו חלק מ"טבלת מעמדות", ונועדו ליצור רשימה מסודרת של בעלי תפקידים, בדומה לדרגות צבאיות או אזרחיות). התואר שקיבל פושקין היה מקביל לדרגת קולונל בצבא. פושקין חשב שמגיע לו תואר גבוה יותר, וראה בכך עלבון אישי. רבים שמו לב ליופייה של נטליה אשתו, וביניהם היה גם הצאר ניקולאי הראשון. פושקין חשד שהתואר ניתן לו רק על מנת שיוכל להשתתף בנשפים המלכותיים – דבר שיקל על הצאר לחזר אחר אשתו.
נטליה אשתו, לעומת זאת, אהבה את תשומת הלב שניתנה לה ולא התנגדה לחיזורים אחריה. ב-1834 התפתח רומן בין נטליה לבין בן אצולה צרפתי בשם ז'ורז' שארל ד'אנטה. כאשר ד'אַנְטֶה הפסיק לשמור על סודיות הקשר ביניהם פרצה שערורייה, ופושקין הכועס הזמין את ד'אנטה לדו־קרב במטרה להגן על כבודו. הקרב נדחה מספר פעמים ולבסוף הצליחו חבריו לשכנע אותו שמדובר באי הבנה, ופושקין נסוג מהצעת הדו־קרב שלו. אלא שהרומן לא פסק וד'אנטה המשיך לחזר אחרי אשתו של פושקין באופן גלוי. זמן קצר אחר כך קיבל פושקין מכתב שהאשים אותו בפחדנות (יש המאמינים שהמכתב נשלח מאנשי הצאר עצמו). פושקין הכועס והנעלב הזמין שוב את ד'אנטה לדו־קרב.
הדו־קרב התקיים ב-8 בפברואר 1837. ד'אנטה ירה ראשון באקדח ופצע את פושקין אנושות. פושקין בכוחותיו האחרונים ירה גם הוא ופצע את ד'אנטה קלות. יומיים אחר כך, ב-10 בפברואר 1837, נפטר פושקין מפצעיו והוא בן 37. מחשש למהומות הורה הצאר לקבור אותו בחשאי לצד אמו באחוזת מיכואילובסקויה.
פושקין הוא גדול המשוררים הרוסים בכל הזמנים. הוא שבר מוסכמות בנות מאות שנים ונחשב כאבי השירה הרוסית המודרנית. יצירותיו השפיעו על סופרים ומשוררים רבים שבאו אחריו. מותו הפך לטרגדיה לאומית ולאבל לאומי. אפילו הצאר, שהיה ביחסים קרים עם פושקין, שילם את כל חובותיו הכספיים לאחר מותו כאות כבוד. גם הבולשביקים נמנעו מלהתקיף את פושקין כאשר התקיפו את הספרות והמשוררים שלפני המהפכה, במה שהם כינו "הספרות הבורגנית".
אנאטולי לונאצ'ארסקי אמר עליו כי הוא "היה האביב הרוסי, פושקין נעשה השחר הרוסי, פושקין היה 'אדם הראשון' הרוסי. מה שדאנטה ופטרארקה יצרו באיטליה, גאוני המאה השבע-עשרה בצרפת, לסינג, שילר וגתה – בגרמניה, כל זה יצר בשבילנו פושקין. הוא סבל רבות, על שום שהיה ראשון, אם כי אלה שבאו אחריו סבלו לא פחות".[3]
השפעת חייו ומותו של פושקין ניכרים ברוסיה עד היום. צארסקויה סלו, העיירה שבה למד וחי בתקופת נעוריו, נקראת כיום פושקין על שמו, ועשרות פסלים בדמותו מוצבים בכל רחבי רוסיה. עם השנים התחיל להיות נהוג לקרוא לבני תקופתו – "בני דורו של פושקין", מנהג הקיים עד היום.
"פולחן פושקין" וההיצמדות המוחלטת לשירתו לא מצאו חן בעיני כל המשוררים הרוסים; ואולם קולות המבקרים את שירתו ורואים אותה כמלאכותית ולא מתאימה, מושתקים לרוב גם על ידי הממסד הרוסי, שעד היום מאמץ את פושקין לליבו.
מכון לחקר השפה הרוסית נקרא "מכון פושקין".
לשירת פושקין הייתה השפעה משמעותית על השירה העברית החדשה. פושקין היה אהוב על מרדכי צבי מאנה, שכינהו "המשורר הנשגב". דוד פרישמן תרגם משיריו. טשרניחובסקי העריצו ואהב אותו מאוד, ואמר כי כדי לתרגם את פושקין צריך לחדור עד נבכי החיים של העם הרוסי, לדעת את ספרותו הגדולה, והעיקר: לדעת את הלשון הרוסית ידיעה מקיפה ועמוקה. ביאליק אמר: "אוהב אני מאוד את פושקין ואוהב אני את טשרניחובסקי מפני שיש בו הרבה משל פושקין"[4]. אברהם לוינסון תרגם את "יבגני אונייגין", וכינה את פושקין: "משורר ההוד והיוֹפי, כל הנעלה והנשגב שבטבע ובחיים"[5]. לדעת אביגדור המאירי, אין בשירה העולמית מוזיקליות כזו שבשירי פושקין. אברהם שלונסקי תרגם את רוב יצירותיו. לאה גולדברג חיברה מסה על שירתו.
על קרבת האחווה בין רוחו של פושקין לבין רוח ישראל, כתב יהודה לייב קצנלסון: "הרעיון כי 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד', הרעיון, 'כי אין רע בלי טוב עלי ארץ', הכשרון למצוא 'רסיסי ניחומים בים התוגה', והאהבה העזה אל החיים עם כל צרותיהם ומצוקותיהם, הבאה בעקבות הכשרון הזה – אלה המה סגולות עם מישראל מאז נודו בגויים כאלפיים שנה, ואלה הם גם סגולות שירתו של פושקין אשר כבר הרימו זאת על נס כל מבקרי המשורר ומפרשיו"[6].
יחסו של פושקין ליהדות היה מורכב. מצד אחד, הוא הביע התעניינות בתרבות היהודית ואף החל ללמוד את השפה העברית. אחד משיריו אף עוסק בחייה של משפחה יהודית ענייה[7]. מצד שני, בחלק מספריו יש דמויות יהודיות שמוצגות באופן לא מחמיא. כך בספרו "הרדיד השחור", וכך ב"האביר הכילי", היהודי מצטייר כיועץ רע ופחדן. בתארו את פגישתו עם אדם רוסי הדומה במראהו ליהודי, ברשימותיו משנת 1827, הוא כותב: "כיוון שהמושג יהודי ומרגל זהים, מייד הפניתי אליו את גבי". יש הסבורים כי גישתו האנטישמית של דוסטויבסקי הושפעה בין השאר מפושקין[8].
אלכסנדר סרגיביץ' פושקין (1799-1837), דף שער בספרייה הלאומית
אלכסנדר פושקין, ברשת החברתית Goodreadsמתרגומי יצירתו
אלכסנדר פושקין, תרנגול הזהב, באתר הארץ, 15 במרץ 2013Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
