Loading AI tools
אמנית קרקס, הרפתקנית ונוסעת אנגלייה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שרה בּאן בלזוֹני (Sarah Banne Belzoni; ינואר 1783, בריסטול, אנגליה – 12 בינואר 1870, סנט הלייר, ג'רזי) הייתה אמנית קרקס, הרפתקנית ונוסעת אנגלייה.
 | |
| שרה בלזוני ובעלה באשדות הנילוס | |
| לידה |
1783 בריסטול, ממלכת בריטניה הגדולה  |
|---|---|
| פטירה |
12 בינואר 1870 (בגיל 87 בערך) ג'רזי, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
ממלכת בריטניה הגדולה, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| בן זוג | ג'ובאני בלזוני |
  | |
מוצאה של שרה אינו ידוע, ויש מניחים שהגיעה מאירלנד. ב-1803 חבְרה לג'ובאני בֶּלזוֹני, "בלזוני הגדול", פעלולן קרקס (אנ') איטלקי, ונדדה עימו ברחבי אנגליה וכן בספרד ובפורטוגל. צ'ארלס דיקנס תיאר אותה כ"צעירה, נאה, עדינת תואר" שהשתתפה במופעיו של בלזוני כהרקולס הנושא על זרועותיו ועל כתפיו תריסר אנשים, כשהיא ניצבת בראש הפירמידה, מחופשת לקופידון ומנופפת דגלון ארגמני.[1]
ג'ובאני בלזוני היה מהנדס אזרחי בהכשרתו שפיתח מתקן לשאיבת מים, וב-1815 הפליגו בני הזוג למצרים בניסיון שלא צלח לשווק את המצאתו. האספן הנרי סולט, ששירת כקונסול הכללי של בריטניה בחצר מוחמד עלי שליט מצרים, העסיק את בלזוני בחשיפת עתיקות ובשינוען אל גדות הנילוס לשם הובלתן לאנגליה.[2] לא ברור עד כמה השתתפה שרה בלזוני בחפירות שניהל בעלה, אולם היא נלוותה אליו מקרוב, לעיתים מחופשת לנער. בני הזוג חיו באתרים שונים במצרים, לפרקים בתנאים לא נוחים, ובתקופות שבהן נותרה שרה בלזוני בלעדיו, היא חברה לנשים מקומיות, צפתה בהן ותיעדה את הווי חייהן.
באביב 1818 הגיעה שרה בלזוני לארץ ישראל. את מסעה, שהחל בעיכוב של חודשיים בדמייטה, לא עשתה בגפה, כפי שמרבים לספר, אלא בלוויית האירי ג'יימס קורטין, שהיא מציינת בכתביה כ"משרתו של מר בלזוני", ולא בשמו. מלווה נוסף היה ג'ובאני פֿינאטי (Finati), שעבד בשירותו של הקונסול הבריטי במצרים, וגם אותו לא ציינה בשמו אלא כ"דרגומן".[3] אחרי שנחתה בנמל יפו המשיכה לרמלה בדרכה לירושלים, ובהמשך ירדה ליריחו ולנהר הירדן ואף הרחיקה לנצרת ולעכו. בשובהּ לירושלים הצליחה להתגנב למתחם הר הבית, שכניסת נוכרים אליו נאסרה באיסור חמור. חדירתה לשם התאפשרה משום שלבשה בגדי גבר מוסלמי ונעזרה בפֿינאטי, שנחשב למוסלמי. שרה בלזוני הייתה מהאירופים הראשונים שביקרו במקום. את המסע לירדן ולחוף ים המלח עשתה ברכיבה על פרד בתוך שיירת צליינים מאובטחת במשמר חיילים עות'מאנים. שרה הצטרפה אליה לצד חבורה של נכבדים אנגלים שסיירו קודם לכן במצרים ובנוביה בהדרכת בעלה, ג'ובאני בלזוני. בין היתר היו בחבורה הלורד בֶּלמוֹר (אנ') ובני משפחתו, הנוסע ואספן העתיקות ויליאם ג'ון בנקס (אנ'), וקציני הימייה הבריטית צ'ארלס אירבי (אנ') וג'יימס מנגלס (אנ').[4] שרה בלזוני אינה מספרת, משום מה, על האנשים הללו שלצידם ובחסותם נסעה, אלא רק על הסתייגותה מקרבתם. שרה בלזוני וג'יימס קורטין משרתהּ, על פי עדותו של פֿינאטי, היו לבושים בגדי "נערים ממלוכים", אך הם לא היו יוצאי דופן בהתחפשות למקומיים. אירבי ומנגלס מספרים שכל אנשי החבורה עטו על עצמם "מלבושים של ערביי המדבר, כדי לעורר פחות תשומת לב". שרה נשארה בארץ ישראל עד סתיו 1818.
ב-1819 חזרו בני הזוג בלזוני לאנגליה ועוררו עניין רב בפריטי העתיקות שהביאו עימם. שרה בלזוני כתבה על מעשיה במצרים ובארץ ישראל בפרק שנכלל בספרו מ-1820 של בעלה, "תיאור של הפעולות והתגליות האחרונות במצרים ובנוביה".[5] הפרק פרי עטה שובץ בסוף הספר תחת הכותרת "דיווח זוטא של מרת בלזוני על אודות נשים במצרים, בנוביה ובסוריה" (Mrs. Belzoni's trifling account of the women of Egypt, Nubia, and Syria). חיבורהּ היה הראשון מסוגו שהתמקד בהווי חייהן של נשים בלבנט. החיבור, שנחבא בתוך ספרו של בלזוני המפורסם, לא נזכר בביבליוגרפיה המפורטת של ספרות הנוסעים לארץ ישראל שערך רריכט (BGP).
ג'ובאני בלזוני מת ב-1823 בממלכת דהומיי (בנין מאז 1975) במהלך מסע לטימבוקטו והותיר את שרה ללא מקורות מחיה. למרות התערוכה שקיימה בכיכר לסטר בלונדון ב-1825 לא נפתרו קשייה הכספיים והיא נאלצה למכור את מטען אוספיהם לכל המרבה במחיר.[6] ב-1852 הצליחו תומכיה להשיג עבורה מממשלת בריטניה קצבה שנתית של 100 לירות.
שרה בלזוני מתה באי ג'רזי והיא בת 87 שנים, ונקברה שם.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
