Loading AI tools
צמד סימני ניקוד שמסמנים שניהם תנועת /u/, עם הבדלים היסטוריים ביניהם מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קובוץ (קֻבּוּץ; על פי האקדמיה ללשון העברית: קִבּוּץ) ושׁוּרוּק (גם: שׁוּרֻק) הם שני סימני ניקוד המציינים בעברית החדשה את התנועה /u/.
בספרי דקדוק ישנים הקובוץ מכונה גם ”קִבּוּץ” והשורוק – ”שׁוּרֶק”. בניקוד זה, השם קבוץ אינו כולל כלל את סימן הניקוד שהוא מייצג ושני השמות נכתבים בשוּרוּק,[1] אך השמות האלה נדירים בימינו, והשמות הנפוצים כיום מכילים בשתי ההברות את הצליל שהם מסמנים.[2] האקדמיה ללשון העברית מוסיפה להשתמש לעיתים קרובות בשם "קיבוץ".[3]
הקובוץ נקרא גם "שלוש נקודות", על שום צורתו, או "קבוץ פּוּם", משום שהפה ("פום" בארמית) מתקבץ – מתכנס – בעת הגייתו.[1]
הקובוץ מסומן כשלוש נקודות עוקבות מסודרות באלכסון עולה מימין לשמאל תחת האות.
השורוק הוא האות וי"ו עם נקודה באמצעה. נקודה זו זהה מבחינה חזותית למַפִּיק ולדגש. עם זאת, במילה שכולה מנוקדת ניתן להבדיל באופן ברור בין מצב של ניקוד השורוק ובין שני הסימנים האלה:[4]
בעבר היה נהוג בטקסטים מסוימים להדפיס את השורוק ואת הדגש בצורה שונה,[4] אבל כיום אין הדבר נהוג. ביוניקוד הדגש, המפיק ונקודת השורוק הם תו אחד, שמספרו U+05BC.[6] מספרו של הקובוץ הוא U+05BB.[7]
ערך מורחב – ניקוד העברית בת ימינובעברית החדשה כללי השימוש בקובוץ ובשורוק אחידים ופשוטים יחסית לאלה של סימני הניקוד האחרים. לרוב, השורוק והקובוץ אינם משתנים בנטייה, כלומר, אם הם מופיעים בצורת היסוד של המילה, הם מופיעים גם בכל הצורות הנטויות שלה.[8] לעיתים שורוק או קובוץ שלא מופיעים בצורת היסוד יכולים להופיע בנטייה, בעיקר במקום קמץ קטן ובמקום חולם (חסר ומלא), שגם הם מייצגים תנועות אחוריות.
לפי כללי הכתיב חסר הניקוד המקובלים בימינו, צליל /u/ ייכתב תמיד באות וי"ו בטקסט שאינו מנוקד, בין אם המילה מנוקדת בשורוק ובין אם בקובוץ. כאשר האות וי"ו היא שורוק וגם כאשר היא משמשת לסימון הצליל /u/ בטקסט שאינו מנוקד, אין היא עיצור אלא אם קריאה.
השורוק הוא תנועה גדולה, ולפי כלל ניקוד ההברות הוא יכול להופיע בהברה סגורה מוטעמת ובהברה פתוחה. המשמעות המעשית היא שהשורוק ייכתב תמיד בהברה האחרונה במילה או בהברה פתוחה באמצע המילה, מפני שבעברית הצליל /u/ בדרך כלל אינו מופיע בהברה מוטעמת שאינה האחרונה. לדוגמה:
בניקוד מילים שאולות ייכתב תמיד שורוק לסימון צליל /u/, בכל סוג של הברה: ”אוּנִיבֶרְסִיטָה, הַמְבּוּרְג, אוּקְרָאִינָה”.[9] הקובוץ ייכתב רק במילים שאומצו למשקל עברי. לדוגמה, המילה השאולה ”מְפֻרְמָט” מנוקדת בקובוץ בכתיב מנוקד (ללא ניקוד: מפורמט).
שורוק הוא סימן הניקוד היחיד שיכול לעמוד בראש מילה ללא עיצור לפניו. זה קורה כאשר וי"ו החיבור עומדת לפני אחת מאותיות בומ"פ (העיצורים השפתיים) או לפני כל אות שמנוקדת בשווא למעט יו"ד: ”וּמִכְתָּב, וּוֶרֶד, וּסְפָרִים”.[10] (זהו הניקוד העקבי במקרא והניקוד התקני בימינו, אך הוא אינו משקף בהכרח את ההגייה הרווחת בימינו).
הקובוץ מופיע רק במילים עבריות ובמילים שהשורש שלהן הושאל ממילה לועזית ואומץ למשקל עברי, כגון ”מְבֻסָּס, מְפֻרְמָט, דֻּגְמָה” (ללא ניקוד: מבוסס, מפורמט, דוגמה).
הקובוץ הוא תנועה קטנה, ולפי כללי ניקוד ההברות יכול להופיע רק בהברות סגורות לא מוטעמות. באופן מעשי, בניקוד העברית החדשה הוא אינו יכול להופיע בהברה האחרונה במילה. הברה סגורה היא הברה שאחריה יש אות המנוקדת בשווא נח או אות דגושה בדגש חזק.[hebrew 1]
משקלי השמות הנפוצים שבהם מופיע קובוץ בצורת היסוד הם:[11]
משקלי השמות הנפוצים שבהם מופיע קובוץ בצורה הנטויה הם:
הניקוד התקני לצורת הרבים של מילים המסתיימות ב־וּת בצורת היסוד היה בעבר ־ֻיּוֹת – בקובוץ לפני היו"ד ובדגש חזק ביו"ד, למשל ”גָּלוּת – גָּלֻיּוֹת”. בשנת תשס"ט (2009) החליטה האקדמיה ללשון שניקוד צורת הרבים יהיה בשורוק וללא דגש ביו"ד: ”גָּלוּיוֹת”. הכתיב ללא ניקוד היה ונשאר גלויות.[14]
הקובוץ בפעלים נפוץ בבניינים הסבילים פֻּעַל והֻפְעַל ובנטיות של פעלים בגזרת הכפולים.
קובוץ מופיע בבניין פֻּעַל בכל הזמנים בפ' הפועל: ”כֻּבַּס, מְדֻבָּר, יְשֻׁכְנְעוּ”. ללא ניקוד: כובס, מדובר, ישוכנעו.
כאשר ע' הפועל היא אחת מאותיות אהע"ר, הופך הקובוץ לחולם חסר: ”יְתֹאָר, מְאֹהָב, מְכֹעָר, מְדֹרָג”. ללא ניקוד: יתואר, מאוהב, מכוער, מדורג.
קובוץ נכתב בתחיליות של כל הזמנים בבניין הֻפְעַל: ”הֻרְדַּם, יֻכְנַס, מֻסְכָּם”. ללא ניקוד: הורדם, יוכנס, מוסכם.
בבניין הופעל ניקוד התחילית הוא קובוץ רק בהברה סגורה. זה נכון ברוב הגזרות, אבל בגזרות אחדות התחילית היא הברה פתוחה, ואז הניקוד הוא שורוק:
בגזרות פ"נ ובשורשים י־צ־ב, י־צ־ג, י־צ־ע, י־צ־ק, י־צ־ר וי־צ־ת מופיע דגש משלים בעקבות נשילת פ' הפועל, ואז התחילית היא הברה סגורה ומנוקדת בקובוץ:
כאשר ההברה סגורה, התחילית של בניין הופעל יכולה להיות מנוקדת הן בקובוץ והן בקמץ קטן:[15] ”תָּקְטָר” (ספר ויקרא, פרק ו', פסוק ט"ו), ”הָכְנַס”. בכתיב חסר ניקוד ייכתב בכל מקרה: תוקטר, הוכנס, הן בהגיית שורוק והן בהגיית קמץ קטן.
קובוץ מופיע בצורות נטויות אחדות של פעלים בגזרת הכפולים בפ' הפועל, כי ע' הפועל ול' הפועל מתלכדות לאות אחת דגושה שסוגרת הברה. רוב הצורות האלה נדירות בלשון, למשל בשורש ס־ב־ב בעתיד של בניין קל: ”אֲסֻבֵּךְ” (עם כינוי חבור), ”תְּסֻבֶּינָה” (נסתרות).
השימוש בקובוץ ובשורוק במקרא ובטקסטים עבריים ישנים אינו עקבי.[16] בירמיהו, ב', י"ט, למשל, מופיע הקובוץ במילים ”וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ” – וזאת אף־על־פי ששורש המילה הראשונה הוא "ש־ו־ב" והצליל /u/ מופיע בה בהברה פתוחה, ובמילה השנייה ההברה מוטעמת והאות וי"ו אמורה להופיע בסיומת כסימן נפוץ לפועל ברבים. ולהפך – שורוק יכול להופיע בהברה סגורה לא מוטעמת, למשל ”כּוּלָּם” בירמיהו, ל"א, ל"ג (הניקוד התקני כיום הוא כֻּלָּם). הבלשן אבא בנדויד מביא במאמרו "שתי תשובות למורי ניקוד וכתיב"[17] עשרות דוגמאות של כתיב לא עקבי של קובוץ ושורוק, ואומר שאין הקובוץ אלא "סימן של דחק" שנקדני התנ"ך השתמשו בו כאשר רצו לסמן צליל /u/ במקום שבו האות ו' לא הופיעה במקרא כפי שהם קיבלו אותו, ולפיכך הפציר במורים לאפשר לתלמידים לכתוב את הצליל /u/ תמיד בשורוק.
המילה ”נְאֻם” (נאום) מופיעה במקרא תמיד בקובוץ. במסמכים ישנים בעברית היה מקובל לרשום אותה בתור חתימה, למשל "נאם יוסף לוי", אך שימוש כזה נדיר בימינו.
מקובל לכתוב לעיתים שמות פרטיים אחדים בלא וי"ו. למשל, השם ”יְהוֹשֻׁעַ” מופיע במקרא ללא שורוק למעט פעמים בודדות (למשל דברים, ג', כ"א). בימינו נהוג לכתוב הן "יהושוע" והן "יהושע".
במקרא ההבדל בין קובוץ לשורוק הוא שקובוץ נחשב תנועה קטנה, ושורוק נחשב תנועה גדולה. משמעות הבדל זה היא ששווא הבא באות שאחרי קובוץ יהיה שווא נח, ואילו שווא באות שאחרי ו״ו השורוק יהיה שווא נע (למעט אם הו״ו נוצר מפירוק רצף שוואים נעים, שאז הוא יהיה שווא מרחף, כגון במילה ״ושמרתם״). הבדל זה משפיע על אופן הגיית השווא וגם על ניקוד אותיות בג״ד כפ״ת המופיעות אחרי האות השוואית (אם השווא הוא נח, אותיות בג״ד כפ״ת שאחריה תהיינה דגושות בדגש קל, ואם השווא נע - הן תהיינה רפות).
בטקסטים לא מנוקדים מתקופת ההשכלה ומראשית תקופת תחיית הלשון העברית לא היה מקובל להוסיף וי"ו למילים הנכתבות בקובוץ בכתיב מנוקד. למשל, המילה "מרבה" הייתה יכולה להיקרא גם ”מְרֻבָּה” וגם ”מַרְבֶּה”, אך אין זה מקובל בימינו.
לא ברור אם היה הבדל כלשהו בין האופן בו בוטא במקורו השורוק לבין הקובוץ בעת שהמנקדים ניקדו את המקרא, או שמא הם השתמשו בקובוץ כאשר בטקסט הלא־מנוקד לא הופיעה האות וי"ו, ובשורוק כאשר היא הופיעה.[17][18] כך גם לא ברור אם בביטוי המילים בעת כתיבתן במקראות היה הבדל בין התנועות כאשר חסרה הייתה האות וי"ו וכאשר הייתה מצויה. ייתכן כי היה מדובר בשתי תנועות אחוריות שונות, אולי אחת מהן מעוגלת והשנייה לא מעוגלת, השערה שנובעת מהביטוי הקדום של האות וי"ו כמו המילה wow באנגלית, ואולי הקובוץ ייצג תנועה מעוגלת קצרה והשורוק ייצג תנועה מעוגלת ארוכה.[19]
השורוק הוא השתקפות של התנועה הפרוטו־שמית המשוחזרת הארוכה /ū/, אם כי במקרא היא נכתבה לעיתים כקובוץ כאשר האות וי"ו לא הופיעה בכתב היד. הקובוץ הוא אחת מההשתקפויות של התנועה הפרוטו־שמית המשוחזרת הקצרה /u/. קמץ קטן נמצא בתפוצה משלימה עם קובוץ במשקלים דומים.[20]
בעברית החדשה מציינים שני הסימנים את התנועה האחורית הסגורה והמעוגלת /u/. בהגיות המסורתיות (למשל בהגייה החסידית) יש לשורוק ולקובוץ לעיתים צליל אחר.
כך מקלידים את השורוק ואת הקובוץ במערכות הפעלה שונות:
הנקודה של השורוק היא אותו התו כמו דגש, ולכן הקלדתה דומה להקלדת הדגש:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
