Loading AI tools
סופר, עורך עיתון, עיתונאי ופובליציסט יליד רומניה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פָּנָאיט איסְטְרָטי (בצרפתית: Panaït Istrati; ברומנית: Panait Istrati; 10 באוגוסט 1884 – 16 באפריל 1935) היה סופר, עורך עיתון, עיתונאי ופובליציסט יליד רומניה, שעל אף נדודיו שמר על זיקה משמעותית למולדתו. איסטרטי עסק בעשרות משלחי יד, חי במספר ארצות וכתב בשפה הצרפתית ובשפה הרומנית. יצירתו הייחודית, שניפצה מוסכמות, זכתה לחשיפה רבה ולתרגומים רבים ואף לעיבודים קולנועים ואיסטרטי עצמו זכה לכינוי "מקסים גורקי של הבלקנים". הוא היה פעיל פוליטי פציפיסטי וסוציאליסטי, מארגן שביתות והפגנות ונואם המלהיב המונים.
 | |
| פנאיט איסטרטי | |
| לידה |
10 באוגוסט 1884 בראילה, רומניה  |
|---|---|
| פטירה |
16 באפריל 1935 (בגיל 50) בוקרשט, ממלכת רומניה |
| מדינה |
 ממלכת רומניה |
| מקום קבורה |
בית הקברות בלו |
| שם עט |
Marele Gorki din Balcani |
| שפות היצירה | צרפתית, רומנית |
| סוגה |
פרוזה |
| הושפע מ |
רומן רולן, ניקוס קאזאנצאקיס |
| חתימה |
 |
  | |
איסטרטי היה מתומכי המהפכות ברוסיה והמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, אך מאוחר יותר, לאחר ביקור ממושך בברית המועצות, התאכזב מהנעשה בה ולא הסתיר את ביקורתו, ביקורת שגררה התקפות נגד של חלק מחבריו לשעבר. הוא תמך בסופרים דיסידנטים ואפשר להם לפרסם בעילום שם. במחלוקת הגדולה בין תומכי סטלין לבין האופוזיציה השמאלית איסטרטי צידד באחרונים, אך לא הצטרף אליהם, כי, כדבריו, אף מסגרת מפלגתית לא התאימה לו.
פנאיט איסטרטי נולד בעיר הנמל בראילה שברומניה בשם גֶרָסים (Gherasim) איסטרטי. אמו הייתה כובסת רומנייה בשם ז'ויצה איסטרטה (Joiţa Istrate), ואביו, גאורגיוס ואלסאמיס (Gheorghius Valsamis), היה מבריח טבק יווני מהאי קפאלוניה, שחלה בשחפת ובגלל מחלתו נסע לאקלים נוח יותר, במולדתו יוון, שם מת כשאיסטרטי היה בן 9 חודשים. אף על פי שנטבל בשם גרסים, אביו הוסיף לו את השם פנאיטקי (Panaitaki)[1] ואמו העדיפה לקרוא לו בשם פנאיט, שמו של ילד אחר שנולד ומת בשנת חייו הראשונה.
מלידתו סבל פנאיט איסטרטי מאיכתיוזיס.
את שנות הילדות הראשונות בילה בכפר בלדובינשט, אצל סבתו מצד אמו, נדלאה סטויקה איסטרטי (Nedelea Stoica Istrati), שם גודל על ידי דודיו, אחיה של אמו, אנגל ודומיטרו (דמויות דודיו יופיעו בכמה מסיפוריו). את לימודיו החל בבית הספר היסודי מספר 3 של בראילה. הוא למד 6 שנים בבית הספר (פעמיים נשאר כיתה), ובהן סיים 4 כיתות לימוד.
בסיום לימודיו היה שוליה בבית מרזח של לאונידה היווני, שם גם השתדל ללמוד את השפה היוונית, ולאחר מכן במאפייה של ניקולה. הוא עבד גם כמתלמד בבתי המלאכה של רציפי נמל בראילה, במסגרות, וסולק כעבור שנתיים באשמת גנבה. עבד במפעל הדיג הממלכתי ובבית חרושת לחבלים, שם פגש את הרוסי מיכאיל קזנסקי, איתו התיידד ודמותו שימשה אותו בסיפור "מיכאיל". בתחילת שנת 1901 עזב אל ג'יורג'יו, שם עבד כסבל ברציפי הנמל, בפריקת קרונות להובלת מלח והתיידד עם הצייר סמוילה פטרוב, אך לא החזיק שם מעמד זמן רב, חזר לבראילה והתחיל לעבוד כצבע וסייד. היו לו חילוקי דעות עם קזנסקי, וזה נפרד ממנו ונסע לחפש עבודה במנצ'וריה.
בגיל 20 החליט איסטרטי לנסות את מזלו בבוקרשט, שאליה יצא בחברת ידידו, מיכאיל קזנסקי, שחזר כבר ממנצ'וריה, ושניהם עבדו במשרד ההשמה של גיטה קריסטסקו. זיכרונותיו מתקופה זו הופיעו בסיפור "משרד ההשמה". בהמשך עבד בביתו של עורך דין, בבית המלון "English", ולאחר מכן הועסק כמשרת בבית חולים.
ב-24 בינואר 1905, יומיים אחרי אירועי יום ראשון העקוב מדם (1905), השתתף איסטרטי בבוקרשט בהפגנה מחאה נגד מעצרו של מקסים גורקי וסולידריות עם מהפכת 1905.[2]
איסטרטי נעצר ונשלח לבראילה, שם נשפט, אך נידון לעונש על תנאי. למרות זאת לא חזר בו מתמיכתו בתנועות הסוציאליסטיות והמשיך לתמוך בהן, כשחזר לבוקרשט.
לאחר שהוחזר לבראילה נעצר באשמת חטיפת קטינה, נידון על תנאי וגויס לצבא. מהצבא שוחרר כעבור חודש מסיבות רפואיות. ב-1906 החל לעבוד כשוער בבית מלון בקונסטנצה ומכאן שלח לפרסום את הסיפור הראשון, "מלון המלכה".[3]
איסטרטי ניצל את שהייתו בעיר הנמל קונסטנצה ועלה באופן לא חוקי על ספינה, "הקיסר טראיאן", שהפליגה לאלכסנדריה, במצרים. בקהיר גילה את דודו מצד אביו, ונגליס גאורגיטיס (Vanghelis Gheorghitis), אדם עשיר, הבעלים של "המועדון האוריאנטלי", שהציע לעזור לו אם יפרד מידידו, אך הוא סירב. הוא סייר יחד עם ידידו מיכאיל במצרים, בסוריה ובלבנון והגיע בתחילת 1907 לפיראוס. בפיראוס נפרדו שני הרעים, כשמיכאיל הלך להיות נזיר בהר אתוס. איסטרטי ניסה להגיע לצרפת כנוסע סמוי בספינה שיעדה מרסיי, אך התגלה והורד בנאפולי. בנאפולי התקשה מאוד לקיים את עצמו ולבסוף החליט לשוב לאלכסנדריה עם ספינת דואר. יעדיו הבאים היו פורט סעיד, יפו ודמשק שם פרנס את עצמו בעבודות צביעה וסיוד. בנוסף, צייר שלטים, היה סטטיסט ומוכר כריכים. כשהיה במצרים ניסה להגיע להודו, אך ללא הצלחה.[4] באביב הוא שב לרומניה ושימש כשוער בבית מלון פופסקו בלאקול סראט (האגם המלוח), מקום קיט סמוך לבראילה, יחד עם מיכאיל, שחזר מהר אתוס. לקראת החורף, באוקטובר 1908 נסע פעם נוספת למצרים, יחד עם מיכאיל, ועבד זמן מה כמוכר לימונדה בהליופוליס.[5] ב-1909 קיבל ידיעות על הרעה במצבה הבריאותי של אימו, לכן החליט לשוב לבראילה, שם התגייס לתמיכה בתנועה הסוציאליסטית והחל לפרסם מאמרים ב-România muncitoare (רומניה העמלה). הוא נפרד פעם נוספת ממיכאיל, שנסע לאודסה.
ב-19 באוקטובר 1909 השתתף בהפגנה שארגן החוג "רומניה עמלה" (România Muncitoare). ההפגנה כוונה נגד איסור כניסתו לרומניה של כריסטיאן רקובסקי. ההפגנה התפתחה לקטטה המונית בין המפגינים ובין השוטרים. נעצרו 114 מפגינים ומתוכם שמונה נשארו במעצר לשם הגשת כתבי אישום נגדם - איסטרטי היה אחד מהם. הוא נעצר ונכלא בבית סוהר וקרשט בחברת יתר המנהיגים הסוציאליסטים. התביעה תכננה את הרשעתו במשפט באמצעות עד שהודרך מראש, אך איסטרטי, שהחליף את מקומו בשורת הנאשמים עם נאשם אחר, גרם לכך, שהעד, שהוכן כדי להרשיע אותו ולא ידע על החלפת המקומות, הצביע על הנאשם האחר ולא עליו - איסטרטי זוכה מכל אשמה. ביציאה מבית הסוהר וקרשט קונסטנטין מילה, מנהל העיתונים Adevărul (האמת) ו-Dimineaţa (הבוקר), הציע לאיסטרטי להיות שליח העיתון Dimineaţa בבראילה, בשכר הגבוה ביותר, שהעיתון משלם לכתבים שליחים. איסטרטי קיבל את ההצעה.
איסטרטי פרץ אל זירת העיתונות הארצית ברומניה עם התחקיר Lipitorile porturilor. Cum sunt exploataţi muncitorii în portul Brăila "עלוקות הנמלים. איך מנוצלים הפועלים בנמל בראילה." התחקיר פורסם בעיתון Dimineaţa (הבוקר).
ככתב שליח שלח שתי כתבות על מקרה של דיאקון מטולצ'אה, שאנס ילדה בת 12, שעבדה עבורו. חמו של הדיאקון היה כומר מוכר היטב בבראילה והפרשה עוררה הדים רחבים בטולצ'אה ובבראילה. איסטרטי לא היה מרוצה מהדרך בה התנהלה חקירת הרשויות, לכן נסע לטולצ'אה, אסף עדויות ממקור ראשון ושלח כתבה לעיתון. להפתעתו אף מילה ממה ששלח לא הופיעה בעיתון. בשיחה טלפונית עם מילה הסתבר לו, שהכתבה נפסלה בעקבות פנייה של הבישוף. איסטרטי התפטר מתפקידו והעביר את הכתבה ל-România muncitoare (רומניה העמלה), שם פורסמה ב-28 במרץ 1910.
ב-1910 איסטרטי ייצג את בית החרושת למסמרים של בראילה בקונגרס של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. באותה שנה הוא נבחר להיות מזכיר עובדי הנמל בבראילה,[6] ובתפקיד זה ארגן, לצד שטפאן גאורגיו, ההתנגדות לתקנון החדש של הנהלת הנמל ואת השביתה של עובדי הנמל, שביתה של עשרות אלפי עובדים. באוקטובר 1910 התמנה איסטרטי לתפקיד הגזבר של סינדיקט עובדי נמל בראילה תמורת שכר חודשי של 120 לאי. מינוי זה מנע ממנו את האפשרות להמשיך להתפרנס מצביעה וסיוד. לצד שטפאן גאורגיו, שהיה מנהיג עובדי נמל בראילה, איסטרטי ארגן הפגנות ותהלוכות רחוב ונאם בפני ההמונים. נאומיו היו מתחילים בשקט ומסתיימים בעוצמה ובהתלהבות רבה. הוא עסק בפרטים רבים, אפילו בארגון המקהלה, שהתלוותה לתהלוכות הרחוב ובבחירת המשתתפים והמשתתפות בה (באותה תקופה נשים נרתעו מזמרה בציבור) וגייס מורה זקן שיתן שיעורי זמרה לחברי המקהלה. איסטרטי המשיך ביתר שאת את היוזמות של שטפאן גאורגיו, אותו תיאר כ"אח" שלו. שטפאן גאורגיו, בדומה לאיסטרטי, היה חולה בשחפת, אך להבדיל מאיסטרטי, מחלתו הייתה בשלב חמור יותר. איסטרטי, שנהג לבלות את החורפים באקלים החם והיבש של קהיר, שהיטיב עם מצבם הגופני של חולי שחפת, שכנע את גאורגיו לעשות כמוהו, אך מחסור בכסף מנע זאת ממנו. הוא פנה להנהגה הסוציאליסטית, כדי לנסות לגייס כספים להצלת גאורגיו ולבסוף גויס די כסף לשילוחו למצרים, שם נפגש עם איסטרטי באלכסנדריה, אך הכסף לא הספיק להמשך נסיעה לקהיר (מזג האוויר באלכסנדריה היה קר ולח יותר, לכן פחות מתאים) ולצורכי קיומו במצרים. השניים נעזרו בבעל מסעדה מקומית, הרמאן בינדר, יהודי שמוצאו מגאלאץ, שברומניה, שם היה פעיל בעצמו בחוגים הסוציאליסטיים. היהודי הזה עזר להם במזון וגם יתר הקהילה היהודית באלכסנדריה, לקראת חג הפסח, סיפקה לאיסטרטי עבודה כסייד, עבודה עליה שילמו ברוחב יד, כדי שיוכל לפרנס את עצמו ואת חברו גאורגיו החולה מאוד.
בעת פעילותו הפוליטית בבראילה התחבר עם שטפאן גאורגיו ויחד הם יצאו לבלות את חורף 1910 במצרים - שניהם חולי שחפת, שהתקשו לעבור את החורף הרומני. לאחר שובו לרומניה, אושפז בנובמבר 1911 בסנטוריום פילארט. בינואר 1912 שוב יצא למצרים יחד עם שטפאן גאורגיו ובתחילת 1913 שלח מקהיר מאמרים ל"רומניה עמלה". חייו במצרים היו קשים, לכן שב לרומניה. הוא פרסם סיפורים ומאמרים והשתתף בפעילות פוליטית. איסטרטי קיבל את תפקיד עורך כתב העת "רומניה עמלה" ומונה להיות מזכיר החוג להוצאה לאור סוציאליסטית ושוב נסע לקהיר.
ב-1912 נוסד "איגוד עובדי התובלה של רומניה", שמרכזו נקבע בבראילה ובראשו עמד פנאיט איסטרטי.[7] ב-1914, בבראילה, לאחר ששב מצרפת בחודש מרץ לאחר קבלת הידיעה על מותו של שטפאן גאורגיו, איסטרטי הקים את איגוד הצבעים והסיידים. ב-6 במרץ 1915, לאחר שנה למותו של שטפאן גאורגיו, איסטרטי פרסם שני מאמרים גדולים עליו ב-Tribuna transporturilor (טריבונת המובילים), מאמרים שתפסו את כל שטח כתב העת. הוא נואש מחבריו באיגודים ונסוג מהפעילות בנמל[8] גם על רקע חילוקי דעות אידאולוגיים - איסטרטי נתפס כשמאלני מדי בעיני חבריו.
באביב 1913 שב לרומניה, לפעילות בתנועה הסוציאליסטית ובדצמבר 1913 יצא איסטרטי לראשונה לצרפת בעזרת דרכון ומצויד בהמלצתו של אלקו קונסטנטינסקו, שהיה מעוניין, שאיסטרטי יכיר את המציאות במדינות המערב וילמד צרפתית, כדי לגבש אותו כעיתונאי סוציאליסטי. הוא התיידד שם עם הסנדלר גאורגה יונסקו, שבמרתף ביתו התארח. ביקר בתערוכות ובמוזאונים ובמרץ 1914, כשהגיעה אליו הידיעה על מות ידידו, שטפאן גאורגיו, חזר לרומניה.
לאחר שובו לרומניה ייסד איסטרטי חווה לגידול חזירים בעזרת הלוואה של מאתיים לאי שקיבל מקונסטנטין דוברוג'אנו-גריה. הוא עבד בסיוד וצביעה, כדי לממן את גידול החזירים, אך נתקל בקשיים כספיים. ב-1915 נשא לאישה את היהודיה[9] אֶנְטָה (ז'נטה) גאורגיו, אלמנת חברו שטפאן,[10] ששם נעוריה היה מלקוס (Malcos). בין בני הזוג התעוררו בעיות, גם על רקע אי התאמתה של ז'נטה לגידול חזירים. ב-1916, לאחר כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה, מעשה שאיסטרטי התנגד לו מתוקף תפיסתו הפציפיסטית בכל הנוגע למלחמות, החליט לעזוב את רומניה, אף על פי שהיה פטור משירות צבאי. הוא חיסל את החווה, הוציא דרכון ועזב את רומניה בגפו. במרץ הגיע לשווייץ עם 1,500 לאי, שקיבל תמורת מכירת החזירים והמיר אותם במאתיים פרנקים שווייצרים. הוא התיישב בעיירה לזאן, בסנטוריום העממי, אליו הגיע כדי לבקר חבר מבראילה, פינקו שוורץ. בהגיעו לשם איסטרטי ידע די צרפתית כדי לבקש לחם במבטא שעורר פרצי צחוק. במשך ארבעה חודשים הקדיש את עצמו ללימודי השפה הצרפתית באמצעות מילון וספרי קריאה בצרפתית. בתום הזמן הזה, חברו נפטר, כספו אזל וכדי להתפרנס צבע את בתי העיירה ואת כל חדרי הסנטוריום וכך קיים את עצמו בקושי רב, אך מצא זמן ומשאבים, כדי לקחת שיעורי נגינה בפסנתר. ב-1917 עבד כמשרת ובהקמת טרסות אדמה. ב-1918 עבד בבית חרושת לתחמושת Piccard Pictet, בז'נבה ובהמשך עבד כטרקטוריסט בקנטון ואלה, שם התיידד עם המלחין ארתור פרשט (Arthur Parchet). בהיותו במצב כלכלי גרוע, לאחר שצבר חובות רבים, פנה לנציגות של רומניה בברן וביקש סיוע כספי, כדי לטפל בבריאותו וקיבל סיוע מסוים. הוא ביקש גם השבה למולדתו, אך לא נענה. בסוף 1918 הצלב האדום האמריקאי אשפז אותו בסנטוריום סילבנה בלוזאן.
בסנטוריום השתקע בלימוד השפה הצרפתית והתיידד עם יהודי שווייצרי בשם ז'וזואה יהודה, שהכיר לו את ספריו של רומן רולן והיה המנחה שלו בלימודי הצרפתית. יום אחד קרא איסטרטי בעיתון שרולן, שאת יצירותיו למד להעריץ, הגיע לשווייץ לשהות ממושכת. הוא כתב לו מכתב ארוך, בו הביע את פליאתו איך רולן ידע לכתוב על חייו מבלי שהכירו כלל. המידע של העיתון לא היה מדויק והמכתב הגיע לבית המלון לאחר שרומן רולן כבר עזב, לכן המכתב הושב לשולח. באותה תקופה, ב-1919, הגיעה אליו גלויה מרומניה וכך נודע לו על מות אימו. איסטרטי האשים את עצמו, שלא היה ליד אימו ברגעיה האחרונים ואירוע זה, בנוסף למצבו הכלכלי הרעוע, תרם לדיכאונו. הוא התקבל לעבודה במערך האדמיניסטרטיבי של כתב העת La Feuille וב-1920 פרסם בו את ארבעת המאמרים הראשונים בצרפתית. הוא עבר לפריז, שם פגש את גאורגה יונסקו ובנובמבר עבר לניס, שם עבד בכל מה שהזדמן לו, ארז ספרים בחנות ספרים, מכר משקפיים ועוד. בדצמבר כבר לא מצא שום עבודה והתקשה להתקיים. ביום הראשון של שנת 1921 כתב וידוי בשם "מילים אחרונות" (Dernieres paroles) ולאחר יומיים, ב-3 בינואר, ניסה להתאבד (בחיתוך צווארו). כאשר אושפז במצב קשה בבית החולים בניס, נמצא בבגדיו המכתב הממוען לרומן רולן, שהוחזר על ידי הדואר ובביתו הווידוי "מילים אחרונות". עיתונאי העביר את המכתב לתעודתו, אל רומן רולן. בחודש מרץ כתב רולן לראשונה לאיסטרטי, עודד אותו והציע לו לכתוב.
15 ימים לאחר אשפוזו, כשהוא עדיין לא החלים, נמצאו בבגדיו גם מכתב בו הוא משבח ומפאר את המהפכה הבולשביקית וכתוצאה מכך המשטרה הצרפתית הורתה לגרשו מבית החולים.[11] איסטרטי התחיל לעבוד כצלם רחוב, אך נעצר ונקנס כמה פעמים, כי לא היה לו רישיון. הוא כתב יצירות ספרותיות ראשונות בצרפתית, את Une rencontre ואת Pendant la traversée ושלח אותן לעיונו של רומן רולן. רולן הגיב בצורה חיובית מאוד. איסטרטי פרסם בגיליון סוף השבוע של L'Humanité, ב-27 במרץ, את Nicolai Tziganou, סיפור על רקע מאבקי עובדים בבראילה.
ב-10 במאי 1921 התגרשה ממנו אנטה. בשנות נישואיהם הם היו לרוב רחוקים האחד מהשנייה בגלל שוטטויותיו של פנאיט על פני אירופה ואשפוזיו.[12]
גאורגה יונסקו הושיט לאיסטרטי סיוע כספי ומצויד בכך פרש ל-Hautilsur-Triel, שם הסתגר וכתב בקדחתנות סיפורים. הוא הפיק כתב יד בן 406 עמודים, אותו שלח לרומן רולן, לחוות דעתו. רולן התלהב והזמין את איסטרטי למפגש ראשון בביתו, ב-Villeneuvet. המפגש נערך ב-25 באוקטובר 1922 ולאחר המפגש חזר איסטרטי לפריז וכתב את קירה קירלינה. הוא שלח את כתב היד לרולן וזה השיב לו בהתלהבות עצומה.
ערך מורחב – קירה קירלינהכתב העת הצרפתי Europe פרסם ב-1923 את קירה קירלינה עם הקדמה של רומן רולן, הקדמה בה תיאר רולן את איסטרטי בשם: "גורקי של הבלקנים".
קירה קירליה היא נובלת הביכורים של איסטרטי, "מספר מלידה" לפי הגדרתו של רומן רולן, שדחף אותו לנתיב מושכי העט הבודים עולמות פרי רוחם. הסיפור פורסם בצרפתית, ב-1923 ומאז תורגם לשפות רבות, ובכללן לעברית. הנובלה היא שיא ביצירתו של הסופר, והייתה לשם דבר, הן ברומניה, מולדת הסופר, והן בצרפת, הארץ בה פורסמה היצירה לראשונה. הסיפור נכתב במקור בצרפתית, שפה שאיסטרטי סיגל לעצמו שבע שנים בלבד לפני פרסום הסיפור, בתקופת אשפוזו בשווייץ. רקע הסיפור לקוח ממחוזות מולדתו של איסטרטי. אלו הם נופי רומניה המפגישים בין תרבות מקומית שורשית, קשוחה ואף אלימה ובין הקצפת האוורירית של החברה הרב-לאומית והרב-תרבותית של פוקדי נמלי הדנובה. נוהגיה של חברה מעורבת זו קלילים ומוסרה מפוקפק, והיא חברה מושחתת לפי קני המידה של התקופה והמקום. מאוחר יותר, לאחר שההצלחה הפכה אותו לבן יקיר של האומה הרומנית, תורגם הסיפור לרומנית. תוך שנים מעטות מאז הופעת הסיפור בדפוס הוא תורגם ליותר משלושים לשונות.
עם חלוף העתים לא פג קסם הסיפור וב-1 בינואר 2006 הספר קירה קירלינה יצא לאור ברומניה כספר מוקלט בהוצאת Humanitas, ואף זכה לתרגום אנגלי מחודש בשנת 2010.[13]
ב-1923, לאחר פרסום קירה קירלינה, זכה איסטרטי לראשונה לקבל תשלום עבור זכויות יוצרים. הוא חתם על חוזה עם ההוצאה לאור Rieder מפריז.
בשנה הזו הכיר, בנסיעה ברכבת אל ניס, את אנה מונש (Ana Munsch), חייטת מאלזס. הוא רכש לו ידיד חדש בשם יעקב רוזנטל, יהודי רומני בעל מהלכים בעולם העיתונות וההוצאה לאור ברומניה. איסטרטי עבד כצלם רחוב בנורמנדי וב-8 ביולי 1924 התחתן עם אנה מונש והזוג התיישב בעיירה מאסבו (Masevaux), באלזס. באותו זמן יצאה לאור "קירה קירלינה" בצורת ספר. קירה קירלינה זכתה להצלחה אדירה. סיפורים שלו התחילו להופיע בכתבי עת בצרפתית וברומנית. יחד עם ההצלחה הגיעה גם הביקורת ונפתח הפולמוס על זהותו הספרותית - סופר צרפתי או סופר רומני. לאחר ארבעה חודשים במאסבו ברחה אנה לפריז וחזרה לעבוד בחייטות. איסטרטי נסע אחריה והשיב אותה. השניים תכננו לאמץ אחיינית של אנה, שהייתה חביבה על שניהם, כי איסטרטי ציין, מבלי לפרט את הסיבה, שאין לו ילדים ואין שום אפשרות שיהיו לו. ב-1925 נמשכה הופעת סיפוריו ומאמריו ובספטמבר הוא הגיע לרומניה, ליאשי, בחברת אשתו, למפגש עם קבוצת הסופרים הרומנים הממוקדים בכתב העת Viaţa Românească (החיים הרומניים) וביניהם מיכאיל סדוביאנו, גבריאל איבראילאנו, דמוסטנה בוטז וג'ורג'ה טופרצ'אנו. יצירותיו המשיכו להתפרסם בצרפתית וברומנית, כשהוא מתרגם בעצמו את חלקן מצרפתית לרומנית. איסטרטי ייסד בבוקרשט, ב-10 במרץ 1925, יחד עם יעקב רוזנטל את ההוצאה לאור Renaşterea, שהוציאה לאור את ספריו שנכתבו במקור ברומנית או שתורגמו על ידי איסטרטי עצמו.
פנאיט איסטרטי הגיב לבשורת המהפכה הבולשביקית, שהגיעה אליו בעת ששהה בשווייץ, במאמרים ששלח לעיתונות והעלו על נס את הקומוניזם. בשנות העשרים של המאה ה-20 התקרב פנאיט איסטרטי לחוגים קומוניסטים והתיידד עם כריסטיאן רקובסקי, שמונה להיות שגריר ברית המועצות בצרפת. קשריו עם רומן רולן הובילו אותו להצטרפות אל קבוצת האינטלקטואלים הצרפתים האוהדים את ברית המועצות. רומן רולן נבחר לראש אגודת ידידי ברית המועצות (Les Amis de l'URSS) בצרפת ופנאיט איסטרטי היה לסגנו באגודה.
לאחר שהזוג איסטרטי שב מרומניה, נודע להם על מות האחיינית, שהתכוונו לאמץ, לאחר שנעקצה על ידי חרק כלשהו. הידיעה גרמה להם מפח נפש ובמיוחד לאנה. באוקטובר אנה הפסיקה לקיים את "חובותיה" כרעיה ושחררה את פנאיט איסטרטי מחובת הנאמנות כלפיה. בניס פגש איסטרטי את קונרד ברקוביץ', סופר יהודי אמריקאי יליד בראילה, שתולדות חייו היו דומים לשלו.
ב-17 באפריל 1926 איסטרטי, שהגיע לז'נבה יחד עם ז'וזואה יהודה, נשא הרצאה באתנאום המקומי. בקבלת הפנים שלאחר ההרצאה הכיר את מארי-לואיז בוד-בובי, הצעירה בילדיו של מנהל הקונסרבטוריון, היהודי השווייצרי דניאל בוד-בובי ׁ(Daniel Baud-Bovy). איסטרטי התאהב בה והיא השיבה לו אהבה. הוא סיפר על כך לאנה מונש וזו חשה נפגעת ותבעה גירושים. איסטרטי מצא לו מקלט במרתף של גאורגה יונסקו. לאחר שנכווה בשתי מערכות הנישואים שלו, איסטרטי ומארי-לואיז, שנקראה על ידו בשם החיבה "בילילי", חיו יחד ללא מסגרת מחייבת. איסטרטי גם לא היה מוכן לוותר על הקשר עם אנה מונש. הוא אמר שאינו מוכן לוותר לא על זו ולא על זו ומעדיף לוותר על חייו.
ב-28 ביולי 1927 ביקר בהולנד והכיר לראשונה את הסופר ההולנדי א. מ. דה יונג (A.M. de Jong). הוא השתתף, במוסקבה, בחגיגות העשור למהפכה הבולשביקית והמשיך בסיור בן 16 חודשים בברית המועצות, מלווה באהובתו בילילי. במהלך הסיור הכיר והתיידד עם הסופר היווני ניקוס קאזאנצאקיס על בסיס הרקע היווני ויחד איתו הלך לבקר את מקסים גורקי - על מפגש זה כתב קאזאנצאקיס בספרו "יומן מסע. רוסיה.".[14] בחודש דצמבר יצא יחד עם קאזאנצאקיס לביקור באתונה, לאחריו שבו להמשך הביקור בברית המועצות. בינואר 1929 סיים את הסיור הממושך בברית המועצות ויצא, עם בילילי, אל פריז, אליה הגיע ב-15 בפברואר. באמצע מרץ יצאו להולנד, אל האג ואל אמסטרדם ואיסטרטי נפגש שוב עם א. מ. דה יונג. הם חזרו לצרפת לאחר זמן, בסוף הקיץ הגיע איסטרטי לרומניה, לחקירת אירועי עמק הז'יו. בילילי התלוותה לאיסטרטי גם בסיוריו בעמק הז'יו, שם ביקר לשם כתיבת מאמריו על שביתת הכורים. באוקטובר שב איסטרטי לפריז, כשהוא משאיר בדרך את בילילי בווינה. ב-1930 התיישב איסטרטי בווינה כדי לכתוב, אך בראשית פברואר יצא אל מצרים, מלווה בבילילי ובא. מ. דה יונג. בהגיעם למצרים השלטונות סירבו לאשר את כניסתו. ניסיון לפנות לאיטליה נתקל בדחייה ובטריאסטה נעצר עד ששחררו אותו נציגי צרפת ורומניה. הוא נסע לפריז דרך שווייץ. במרץ החליט לנתק את קשר המכתבים עם רומן רולן (על רקע חילוקי הדעות סביב רשמי המסע שלו מברית המועצות ופרסומם) ובאפריל החליט לשוב סופית ולהתיישב ברומניה.
מערכת יחסיו עם אהובתו סבלה מבעיות, בדומה לנישואיו הקודמים. הוא הכריז בפני בילילי שאינו חש כלפיה אהבה גופנית ואף פעם לא חש אהבה כזאת והיא מצאה לה מאהב, את דוקטור הינץ האוזר הווינאי וזמן מה התנהל כך המשולש בגלוי. עד שלבילילי נמאס ועזבה סופית את איסטרטי לטובת נישואים עם המאהב שלה.
ב-15 באוקטובר 1927 יצא איסטרטי יחד עם בת זוגו באותה תקופה, בילילי, לדרך אל מוסקבה, כחבר במשלחת הצרפתית לחגיגות העשור למהפכה הבולשביקית. איסטרטי נסע ברכבת, בחברתו של כריסטיאן רקובסקי.[15] המשלחת הגיעה למוסקבה ב-30 באוקטובר ואיסטרטי רואיין בפראבדה - הוא הביע התלהבות רבה והצהיר על כוונתו לעזוב את המערב ולעבור למגורים קבועים בברית המועצות. באותה תקופה כבר תורגם לרוסית הספר קירה קירלינה והיה מבוקש מאוד ברחבי ברית המועצות. בברית המועצות התחילו את הסרטת הגרסה הקולנועית של הספר.
במוסקבה השתתף איסטרטי בקונגרס עולמי של ידידי ברית המועצות ולאחר מכן נסע, יחד עם משתתפים נוספים, ללנינגרד. בלנינגרד הכיר את ויקטור סרג' ואת בני משפחתו, כולם דוברי צרפתית, והתיידד איתם. כעבור שבוע חזר למוסקבה. החדשות על התאבדותו של אדולף יופה (בן בריתו של טרוצקי), ב-16 בנובמבר 1927, זעזעו את איסטרטי. הוא שם לב לכך שניסיונות של דוברי אופוזיציה (המחנה של טרוצקי) לדבר בחגיגות דוכאו בכוח רב ולא ניתן להם פתחון פה בעיתונות. לרגל האירועים הדפיסו עבור האורחים הרבים כתב עת בשלוש שפות, בצרפתית, בגרמנית ובאנגלית והמאמרים בו היו נוטפי שנאה כלפי טרוצקי ומקורביו, שכונו "אופוזיציה", "בוגדים", "אנטי-מהפכנים", "מנשביקים" וכדומה, תופעה שהדהימה את האורחים שבאו מחוץ לברית המועצות.
בעת שהייתו של איסטרטי בברית המועצות קיבל אלפי רובלים כזכויות יוצרים עבור ספריו ועבור הזכויות לסרט שצולם לפי "קירה קירלינה". הוא השתמש בכספו לסיורים ברחבי ברית המועצות, אל הקווקז ומשם למוסקבה, אל אוקראינה, אל גאורגיה, אל הים השחור ובחזרה. במהלך הסיור הכללי הכיר את ניקוס קאזאנצאקיס, התיידד איתו ויחד יצאו, הם ובנות הזוג שלהם, לסיור בעבר הקווקז.
פנאיט איסטרטי וניקוס קאזאנצאקיס החליטו לצאת לסיור ביוון ויצאו אל אודסה כדי להפליג ממנה אל יוון. באודסה התקשה איסטרטי להמיר את אלפי הרובלים, שקיבל עבור חלק מזכויות היוצרים שלו, בכסף זר ולבסוף קיבלו רק מאה וחמישים דולרים לכל אחד מהם. מצוידים בכסף זה הפליגו באוניה אל יוון, שם ידע איסטרטי שממתינים לו עשרים אלף דרכמות, שהיוונים חייבים לו עבור זכויות יוצרים.
קבלת הפנים ביוון הייתה לבבית תחילה, אך לאחר שהשניים יצאו לבקר את העצירים והאסירים הקומוניסטים ונאמו למען המטרות הקומוניסטיות (בכמה מקרים הנאומים הולידו הפגנות סוערות), העיתונות הרשמית יצאה בהתקפה עליהם וכך עשו גם מרבית הפוליטיקאים. שר החקלאות היווני, שניסה לגונן על איסטרטי, איבד את מקומו בממשלה. ההפגנות גדלו וגם ההתפרעויות והמשטרה קצבה להם שמונה ימים, כדי לעזוב את יוון. הם עזבו לכיוון ברית המועצות.
לאחר גירושם מיוון הגיעו איסטרטי, קאזאנצאקיס ובנות הזוג שלהם לאודסה בתחילת 1928, בעיצומו של חורף רוסי. קבלת הפנים הייתה חמה, אך הפעם לא היה אירוח ממלכתי וכל ההוצאות היו על חשבונם. שני הזוגות קיבלו אישור לנסוע לכל מקום שחפצו ואנאטולי לונאצ'ארסקי (שר התרבות) צייד אותם בבקשה אל השלטונות המקומיים "להראות להם כל מה שהם רוצים לראות".
הם בילו באודסה עד מרץ, כאשר רופא ציווה על איסטרטי לצאת להחלמה אל יאלטה, בחצי האי קרים, אליה הגיעו בספינה וביקרו גם באולפנים בהם עבדו על הסרטת "קירה קירלינה". לפי בקשת האולפנים, איסטרטי כתב תסריט עבור "האדונית מסנגוב" וקיבל עבורו אלפיים רובלים (שווה ערך לאלף דולרים). בסוף אפריל יצאו אל קייב, אליה הגיעו בראשית מאי. מכאן נסעו את מוסקבה, אך שם שמע איסטרטי חדשות שקוממו אותו - רקובסקי הוגלה לאסטרחן, טרוצקי הוגלה לאלמה אטה וויקטור סרג' היה עצור כבר חודש ימים בגלל פרשת רוסקוב. איסטרטי רצה לפעול לשחרור סרג', לכתוב על כך מאמר, אך הסתבר לו לתדהמתו, שרק מאמרים המפארים את השלטון יתקבלו. הוא פנה למכר במשטרת המדינה הפוליטית (GPU) וכעבור כמה ימים סרג' שוחרר.
איסטרטי סייר באזור מוסקבה ושכר לשלושה חודשים, מאי, יוני ויולי, שלושה חדרים בדאצ'ה, באזור מיוער במרחק כארבעים קילומטרים ממוסקבה, שם התגוררו בין איכרים. באמצע יולי יצאו אל מורמנסק, יחד עם מתורגמן דובר רומנית. הם שטו עם סירת מנוע במפרץ קולה וחזו בשמש בלילה בחוג הארקטי. המשיכו דרך קם אל הים הלבן במטרה לבקר באיי סולובצקי, שם נמצאו האסירים הפוליטיים. הם ביקשו טלפונית ממוסקבה אישור לבקר, אך לאישור לקח שלושה ימים להגיע ומחוסר פתרונות לינה במקום הם עזבו אותו לאחר לילה אחד. נסעו במהלך שלושת אלפי קילומטרים עד טירספול והפליגו בספינת נהר על הוולגה לניז'ני-נובגורוד. מניז'ני-נובגורוד המשיכו לקאזאן, משם לסמרה ומשם לפוקרובסק (עיר גרמנית ששינתה בינתיים את שמה) ולבסוף לאסטרחן, שם נפגשו עם כריסטיאן רקובסקי. בעת ששהו באסטרחן חלה איסטרטי בקדחת, אך לאחר כמה ימים המשיכו לסייר ברחבי הקווקז, באזרבייג'ן, בארמניה ובגאורגיה. בהיותם באבחזיה, ב-4 בדצמבר 1928, כתב איסטרטי מכתב ראשון לראש המשטרה הפוליטית של ברית המועצות וחשף בו את כל הפגמים שראה במהלך הסיורים בברית המועצות. לא קיבל שום תשובה למכתבו. הם חזרו למוסקבה ובין איסטרטי ובין קאזאנצאקיס התעוררה אי הסכמה על המשך הדרך - השניים תכננו תחילה להמשיך לסיביר ומשם ליפן, אך איסטרטי כבר לא רצה להמשיך, הוא רצה לחזור וקאזאנצאקיס לא יכול היה להמשיך לבדו. במוסקבה, ב-19 בדצמבר, איסטרטי שלח מכתב שני לראש המשטרה הפוליטית של ברית המועצות - גם מכתב זה לא נענה. איסטרטי הקריא את מכתביו בפני כמה מידידיו והם הגיבו בבהלה, הזהירו אותו, שהוא עלול להגיע לסיביר וביקשו ממנו שלא יגלה לאף אחד, שהקריא להם את המכתבים. הוא נפגש עם יעקב אגרנוב, שנחשב ליד ימינו של סטלין וניהל איתו שיחה של שש שעות, שהסתיימה ללא הסכמה.[16]
פנאיט איסטרטי עשה הכנות ליציאה מברית המועצות לכיוון צרפת, כשבתחילת פברואר 1929 פרצה פרשת רוסקוב. רוסקוב היה אבי רעיתו של ויקטור סרג', ידיד של איסטרטי. רוסקוב, שכמו חתנו, סרג', היה משויך למחנה הטרוצקיסטי במאבק שהתנהל באותה תקופה בין המחנה הסטליניסטי והמחנה הטרוצקיסטי, היה גם בעל דירה גדולה במוסקבה בתקופה של מצוקת מגורים חריפה. בין רוסקוב ובין פעילה קומוניסטית ותיקה פרץ סכסוך על הדירה, סכסוך שהתדרדר לקטטה אלימה. הפעילה הקומוניסטית הפעילה את קשריה ורוסקוב הותקף במאמר מערכת של עיתון המפלגה ובעקבות ההתקפה סולק מאיגוד העובדים ופוטר מעבודתו וגם נפתח משפט נגדו ונגד בני משפחה נוספים. ויקטור סרג' הזעיק את איסטרטי ואיסטרטי יצא להגנתו של רוסקוב, פרסם מאמר (שצונזר חלקית) באחד העיתונים והצליח להגיע עד לנשיא ברית המועצות, מיכאיל קלינין, שהתערב בעניין.
איסטרטי עזב את ברית המועצות והגיע לפריז ב-15 בפברואר. הוא המשיך לעקוב אחר הפרשה ולנסות לתמוך במשפחת רוסקוב באמצעות מאמרים בעיתונות הצרפתית, אך מאמציו לא עלו יפה, בני המשפחה נעצרו, נשפטו ונמצאו אשמים ונידונו לעונשים קלים יחסית[17]
בסוף 1928 התבטל הסכם העבודה הקיבוצי של כורי מכרות הפחם של עמק הז'יו עם הנהלות שתי החברות בעלות הזיכיון לכריית הפחם. בעקבות ביטול ההסכם הורעו תנאי העבודה של הכורים, שגם כך היו רעים מאוד, הוגדלה המכסה, שנדרשה עבור פרמיה והמשא ומתן על הסכם קיבוצי חדש נסחב בעצלתיים במשך שבעה חודשים. בחודש אוגוסט 1929 פרצה שביתת הכורים בעמק הז'יו, שבמהלכה כבשו הכורים גם את תחנת הכוח החשמלית, כדי לכפות את הפסקת הפעילות בכל המכרות. כוחות משטרה, ז'נדרמריה וצבא הבריחו את הכורים מתחנת הכוח, לאחר שפתחו עליהם באש חיה ועשרות כורים נהרגו.[18]
ב-1929, לאחר שביתת הכורים בעמק הז'יו, היה קולו של איסטרטי בעיתונות הקול התקיף ביותר בביקורתו על מעשי הממשל.[19] איסטרטי, שנזעק והגיע לעמק הז'יו, הצטרף לחברי ועדת החקירה שיצאו לבדוק את האירועים. הוא פרסם שמונה מאמרים על הנושא, מאמרים שפורסמו בין 24 בספטמבר ל-2 באוקטובר בכתב העת "Lupta" (המאבק). מאמריו תורגמו לשפות שונות והפיצו את דבר מאבק הכורים וגורלם בכל רחבי העולם.
לאחר שובו של איסטרטי לצרפת מסיוריו בברית המועצות כתב לרומן רולן, סיפר לו על אכזבותיו ועל כוונתו לכתוב ספר על התנסויותיו שם וגם נתן לו לקרוא את העתקי המכתבים שכתב לראש משטרת המדינה של ברית המועצות, מכתבים שלא נענו. רולן ייעץ לו לא לעסוק בפוליטיקה ולא לכתוב את הספר. חרף עצת רולן כתב איסטרטי את הספר וב-20 במאי 1929 כבר היה כתב היד מוכן לדפוס. בתחילת יוני ביקר איסטרטי בביתו של רולן ונתן לו לקרוא את כתב היד; רולן הזדעזע ונבהל.
ב-1 באוקטובר פרסם איסטרטי בכתב העת La Nouvelle Française חלק מספרו החדש, את "פרשת רוסקוב או ברית המועצות של היום". לפרסום היה הד עצום. רולן כתב לו: "שום דבר ממה שפרסמו בעשר השנים האחרונות האויבים הרעים ביותר לא הזיק, כפי שהזיקו העמודים האלה. אני מקווה שבעתיד לא תעסוק יותר בפוליטיקה - אתה לא מתאים לכך." איסטרטי הגיב באכזבה מדבריו של רולן. ב-15 באוקטובר הוצג הספר "וידוי עבור מנוצחים" למכירה בכל חנויות הספרים בצרפת.
בספרו "אל להבה אחרת" איסטרטי ביטא את אכזבתו מהנעשה בברית המועצות ובתגובה יצאו הקומוניסטים בהתקפות עליו. הספר "וידוי עבור מנוצחים" כולל את "אל להבה אחרת" כחלק ראשון, כששני הספרים האחרים, "רוסיה, 1929" ו"רוסיה במערומיה", נכתבו על ידי סופרים ששמרו על עילום שמם, ויקטור סרג' ובוריס סוברין, כי היו טרוצקיסטים שחששו מפני ברית המועצות.
ערך מורחב – וידוי עבור מנוצחיםהגירושים של איסטרטי מאנה מונש הוכרזו רשמית בבראילה, בינואר 1931. בפברואר יצא לסבב הרצאות בערים דוברות גרמנית: וינה, מינכן, ברלין, המבורג, פרנקפורט, היידלברג וקלן ונפגש פעם נוספת עם א. מ. דה יונג בהולנד. ב-18 באפריל 1932 נשא איסטרטי לאישה צעירה רומניה, שמוצאה מאזור בראילה, בשם מרגרטה איזסקו (Margareta Izescu), שהכיר שנה לפני כן והזוג הטרי יצא לירח דבש בדרום צרפת.[20]
עם בוא הקיץ התדרדרה בריאותו של איסטרטי והוא התאשפז תחילה בסנטוריום פילארט, בבוקרשט ולאחר מכן פרש למנזר "ניאמץ" עד פברואר 1933. במרץ חזר לבוקרשט, אך מחלתו אילצה אותו פעם נוספת להתאשפז בסנטוריום. למרות חוליו הוא המשיך לכתוב ולפרסם בקדחתנות, נסע לניס באוקטובר, התאושש מעט וחזר לבוקרשט. המתקפה המנוהלת נגדו על ידי ברביוס הגיעה לשיאה, כשהוא הואשם בבגידה, בהיותו סוכן של סיגורנצה וכדומה. איסטרטי השיב לתוקפיו ותכנן להגיש נגד ברביוס תביעת לשון הרע, אך בריאותו התדרדרה והוא מת ב-16 באפריל 1935, בבית חולים בבוקרשט ממחלת השחפת.[21] ברביוס מת באותה שנה, בסוף אוגוסט.
בעת מותו של איסטרטי הייתה משפחתו במצב כלכלי גרוע ולא היו לה האמצעים לארגון קבורה מכובדת. הבעיה נפתרה על ידי קרול השני, מלך רומניה, שהעניק 40,000 לאי לצורך זה. איסטרטי ביקש בצוואתו להיקבר ליד אמו שנקברה בחלקת העניים בבית הקברות בבראילה, והדבר יצר בעיה לעיריית בוקרשט, שרצתה להקצות לו מקום קבורה ראוי בהיותו סופר רב תהילה. עיריית בוקרשט הקצתה שתי חלקות קבורה סמוכות בחלקת המכובדים, הוציאו את אמו של איסטרטי מקברה בבראילה והביאו אותה לבוקרשט, וכך נקברו האם ובנה בחלקות סמוכות בבית העלמין בלו. בהלווייתו הובלה גופת איסטרטי בעגלה רתומה לשוורים שכוסתה בשטיחים המציגים מוטיבים לאומיים רומנים.[22] הקבורה נערכה ללא טקס דתי וללא ארון, כפי שציווה איסטרטי בצוואתו.[23] את המצבה עיצב מיליטה פטרשקו.
ביכורי כתיבתו של איסטרטי ברומנית הם משנת 1906, כאשר הופיע מאמרו "מלון המלכה" (Hotel Regina) בגיליון 38 של כתב העת "רומניה העמלה" (România muncitoare) - סיפור על מקרה שהתרחש בעת בה היה מועסק בבית המלון Regina בקונסטנצה. בין השנים 1910–1912 פרסם באותו כתב עת את הסיפורים הגואל (Mântuitorul), הסוס של בלאן (Calul lui Bălan) והמשפחה שלנו (Familia noastră). הוא לקח חלק גם בעיתונים הרומנים "החיים הסוציאליים" (Viaţa socială), "הבוקר" (Dimineaţa) ו"האמת" (Adevărul). על יצירותיו הראשונות לא חתם בשמו, אלא ניסה כל מיני שמות עט, Istrian (איסטריאן), Andrei Scutaru (אנדריי סקוטרו), P. Istrati (פ. איסטרטי), ו-P. Brăileanu (פ. בראילאנו). בעזבון נמצא כתב יד של סיפור בשם "האחים האביונים", עליו חתם בשם Alexe Pribeagu (אלכסה פריבאגו, שפירושו "אלכסה הנודד").
היצירה של איסטרטי הראשונה בצרפתית הייתה Nicolai Tziganou, שהופיעה בגיליון סוף השבוע של L'Humanité. פרסום זה היה טראומטי עבור איסטרטי, כי הסיפור לא נערך כראוי, היה גדוש שגיאות, כולל שגיאה בשם הסיפור, ששיבשה את Tziganou ל-Iziganov. Tziganou (ציגאנו) ברומנית פירושו "הצועני" ושיבוש השם גרע את הבנת ההקשר. הוא קונן על כך במכתביו לרומן רולן והביע ספקות לגבי יכולתו לכתוב בצרפתית. רולן הרגיע את חששותיו וטען, שהוא אכן עושה שגיאות, אך כאלה שקל לתקנן. איסטרטי ביקש שיד צרפתייה דואגת תעבור על סיפוריו לפני פרסומם.
הפרק הראשון של קירה קירלינה נערך על ידי רומן רולן עצמו. המשך העריכה בוצע על ידי ז'אן-רישר בלוך, שנבחר לכך על ידי רומן רולן עצמו. עורך נוסף לכתביו של איסטרטי בצרפתית היה ז'אק רוברפרנס (Jacques Robertfrance) מהוצאת רידר. לאחר מותו של רוברפרנס ערכו את ספריו Philippe Neel, Jean Desthieux ומרסל מרטינה (Marcel Martinet).
הספר קירה קירלינה, שהופיע בשנת 1923, הביא לפרסומו המיידי. בהמשך כתב את מיכאיל, חיי אדריאן זוגרפי, מוסה, והדוד קוזמה. את הרומן משפחת פרלמוטר (La Famille Perlmutter), על חיי משפחה יהודית שחיה באלכסנדריה שבמצרים, כתב בשיתוף עם יהושע יהודה ופרסם אותו ב-1927.[24] הוא תרגם בעצמו חלק מיצירותיו לשפה הרומנית.
ההצלחה האדירה, לה זכו יצירותיו של איסטרטי, משכה אליו תשומת לב רבה. גדולי הסופרים והמבקרים של תקופתו הכירו אותו, חלקם אישית, חלקם התכתבו איתו וחלקם הכירו אותו דרך יצירותיו. אישיותו המיוחדת ויצירתו יוצאת הדופן גררו התייחסויות לחיוב וגם לשלילה, במיוחד מדוברי הצרפתית והרומנית, השפות בהן כתב את יצירותיו.
עמדותיו הפוליטיות השפיעו על חלק מהמבקרים, הימניים תקפו אותו בגלל הזדהותו עם הסוציאליזם ועם ברית המועצות ולאחר שהעביר ביקורת חריפה על הנעשה בברית המועצות רבים בשמאל תקפו אותו וכך נוצר מצב בו מתקיפים אותו גם מהימין וגם מהשמאל.
היו מי שניסו לייחס את איכות כתיבתו הצרפתית לעורכיו, אך העורכים עצמם מעולם לא ניסו לתבוע לעצמם אבהות על יצירתו. ברומנית תורגם לראשונה "קירה קירלינה" על ידי מתרגם אלמוני (שמו לא צוין בספר) ואיסטרטי עצמו העביר ביקורת חריפה ביותר על התרגום, תוך הצגה של רשימת עיוותים - לאחר מכן השתדל לתרגם בעצמו את יצירותיו מצרפתית לרומנית. איסטרטי תרגם בעצמו את "אנגל הזקן" ובהקדמה של הספר התחשבן עם המתרגם של קירה קירלינה והעיוותים שהכניס.[25] גם על תרגומיו של איסטרטי היו השגות, נטען שבגלל שהייתו הממושכת מחוץ לרומניה איבד מעושר שפתו הרומנית ונטען גם שיצירותיו בצרפתית, הזרועות מילים ומושגים רומנים, המשמשים בהן מין תבלינים אקזוטיים, מאבדים אפקט זה ברומנית.
פנאיט איסטרטי נחשב לסופר מטיפוס אוריאנטלי, המאופיין בראש וראשונה בכישרון סיפורי. הוא ממוקם בין סופרי התקופה שבין שתי מלחמות העולם דוגמת ליביו רבריאנו ומיכאיל סדוביאנו. יצירתו, רצינית ודרמטית, ניתן לחלקה לארבעה מחזורים גדולים העוקבים אחר גורלו של אדם החל מהילדות והנעורים ועד לבגרות. במחזור הראשון נכללים סיפורי אדריאן זוגרפי (קירה קירלינה, אנגל הזקן, ההידוקים, הצגת ההידוקים, האדונית מסנגוב), במחזור השני נכללים סיפורי ילדותו של אדריאן זוגרפי (קודין), במחזור השלישי הנעורים (מיכאיל) ובמחזור הרביעי חיי אדריאן זוגרפי (בית תורינגר, משרד ההשמה, בעולם הים תיכוני, זריחת שמש ושקיעת שמש). למחזורים אלה צריך להוסיף התנסויות אוטוביוגרפיות המוצגות ככאלה (דיג הספוגים, אצל בעל בית) והתנסויות של אנשים אחרים המסופרות על ידו בגוף ראשון (נרנטולה, צאצא מינקה, קוצי הבאראגאן).
הסגנון האישי של איסטרטי ניכר גם בכתבים נוספים, שלא נכללים בחלוקה בסיסית זו (הצעדים הראשונים אל המאבק, עבר ועתיד, משפחת פרלמוטר, ההימלטויות שלי, למען אהבת האדמה). הוא תכנן שני כרכים נוספים, שלא הספיק להשלים (במהלך, אימא).
ביצירתו של איסטרטי ניכרת מקוריות מובהקת, שהרשימה את מבקריו מתחילת דרכו הספרותית. אדריאן זוגרפי הוא ללא ספק חלופה של דמות הסופר עצמו וגם נושא דברו. ביצירות של איסטרטי יש יסודות לקוחים מהאגדות והבלדות הרומניים והם מונעים על ידי תחושה שלטת של דמויות המתמרדות נגד מצבן.
אדריאן זוגרפי מתואר על ידי הסופר כ"בינתיים צייר האוהב את האוריאנט, אוטודידקט שמוצא את הסורבון שלו איפה שהוא יכול, חי חולם ומשתוקק לדברים רבים, תוך שמירה על חירותו הוא גם מרשה לעצמו חירות נוספת, החופש לאהוב ולהיות תמיד, בכל הארצות, ידידם של אנשים בעלי לב. תוך המתנה להזדמנות לספר את סיפורו, זוגרפי מאזין לסיפורי האחרים.
בקונטקסט של הספרות הרומנית והאירופאית יצירתו של איסטרטי מייצגת ביטוי חזק במיוחד של הפרובלמטיקה האומנותית של התקופה. יצירתו משקפת את הדגש הדרמטי של האדם במאבק עם החיים, בניסיון לשלוט בהם. היא אחידה במוטיבים ובחזונות, כל היצירה היא וידוי אחד גדול ו"אני מאמין" מרשים בגוון האמת שבו.
טהרנים ספרותיים דחו בעבר את כניסתו של פנאיט איסטרטי לספרות הרומנית, אך פנאיט איסטרטי כבש לבדו את מקומו הראוי בפרוזה הרומנית באמצעות האוניברסליות והפרובלמטיקה של כתביו. הוא זה שיצר את ההיידוקים של הבלדות העממיות, כנושאי דגל של שאיפות מודרניות לחיים חופשיים יותר וטובים יותר. הוא הסופר הרומני הראשון ששטף את עולם נמלי הדנובה באור המעניק להם פואטיות ועומק חדש. הוא זה שהאציל את דמות הנווד על ידי מתן מעמד של שואף ליופי, לאהבה, לחופש... המסוגלות להשפיע של הפרוזה, שהפגין איסטרטי, היא הוכחה משכנעת להתגיסותו במציאות הרוחנית הרומנית. על איסטרטי דובר לרוב כעל מקרה. אנליזה זהירה של המעשים בהיסטוריה הספרותית מבליטה את הסופר כבעל דעה, שהפתיע את בני זמנו במבט מעמיק מאוד, על אפם וחמתם של מבקרים והשגות קולניות, חלק מדעותיו, שנפסלו בעת השמעתן, נבדקו על ידי הזמן ונמצאו לפחות מבוססות. אמונותיו הדמוקרטיות היו בלתי ניתנות לשינוי, התמדתו ההומניסטית מוחלטת. אפשר להגיד שאיסטרטי לא היה רק אזרח רומני, כפי שטען בתוקף, או אדם שמצא תמיכה מעודדת אצל אישים בולטים בעולם הספרות של צרפת, הוא היה ועודנו אזרח של אירופה, אזרח העולם, חולם אוטופיסט לאושר ואחוות כל האנשים. הוא היה ועודנו אחד הקולות הגדולים של המצפון הרומני והאירופי.[26]
ראשון המבקרים היה רומן רולן, מי שדחף את איסטרטי לכתוב, כי לאחר שנחשף לביכורי יצירתו בצרפתית, רולן הגיע למסקנה, שמדובר בכישרון אדיר. רולן כתב לו במכתביו ועודד אותו תוך ציון העובדה שהוא, איסטרטי, הוא סופר בעל כישרון מולד ולא חשוב באיזו שפה, לכן המליץ לו לא לחשוש משגיאותיו בצרפתית, כי הן קלות לתיקון בעריכה. רולן, בהקדמה ל"קירה קירלינה", מתאר את איסטרטי כמקסים גורקי של הבלקנים ועל ההשוואה עם גורקי יחזרו סופרים ומבקרים רבים.
אנדרה ז'יד אמר עליו: ”קראתי בהנאה, לעיתים חיונית מאוד, את "קירה קירלינה" של איסטרטי, שיש בה טעם לגמרי שונה ובו בזמן גורם לך לחשוב על "סיפורי אלף לילה ולילה" או לאיזה רומן פיקרסקי.”
מרסל בריון אמר עליו: ”מתפתחים לכותבי רומנים, אך נולדים מספרים. אף פעם לא הבנתי טוב יותר אמיתה זו, המתאימה גם לגורקי, קיפלינג וקונרד, כמו בקריאה של פנאיט איסטרטי או האזנה לדבריו.[27]”
המבקרים הרומנים התייחסו לפנאיט איסטרטי רק לאחר שיצירתו זכתה להצלחה גדולה בשפה הצרפתית. המבקרים הרומנים התמקדו, במידה רבה, בפולמוס על השתייכותו הלשונית של איסטרטי, האם מדובר בסופר צרפתי או בסופר רומני. תרגום אלמוני, לא איכותי, של קירה קירלינה מצרפתית לרומנית יצר רושם של חוסר שליטה טובה בשפה הרומנית. גם לאחר שאיסטרטי ביצע תרגומים משלו מצרפתית לרומנית ואף כתב כמה מיצירותיו ישירות ברומנית, עדיין היו מבקרים שטענו, שכתיבתו הצרפתית טובה מכתיבתו הרומנית.
ניקולאיה יורגה, שאיסטרטי ביקר את מעשיו הפוליטיים במדיה עוד בטרם התפרסם כסופר, כתב עליו ביקורת קטלנית ומתנשאת: ”היצירה של איסטרטי מראה לנו בצורה רהוטה שיש לנו עניין עם סבל מנמל בראילה. אדון פנאיט איסטרטי שלח לי את "קירה קירלינה" עם הקדשה. ניסיתי לקרוא, אך נאלצתי להשליך את הספר מיד:דברים כאלה אי אפשר לקרוא. אני לא מוצא אצלו שום איכות. אמרתי כבר, יש לנו עניין עם סבל מנמל על הדנובה.[28]”
תמים ובלתי מסתגל, כמו כל סופר אמיתי, פנאיט איסטרטי הוציא הרבה אנרגיה וכישרון, כדי לתקן את העולם על פי דמותו ומבנה נשמתו. במאבק עם עוולות החיים החברתיים, הוא, בעל הלב הפתוח, הכן והנאמן, היה מובס מראש, מיועד להישאר בודד. פנאיט איסטרטי הקריב הכל על מזבחו של עולם טוב יותר, שבו הצדק יחלק אושר לכל. הוא הנביא הפנטי ביותר של גן העדן האינטגרלי עלי אדמות, מהר ככל האפשר. מעבר למאבקיו למען אנושות טובה יותר, נשארת הספרות שלו המנחמת, טהורה ורעננה. הסיפורים ההם, מלאי עצות, מרשימים, פשוטים ומושכים, כמו מתוך "אלף לילה ולילה" חדשים. דגשי המרד של המספר, יש בהם דבר מה מתוך האגדות הנצחיות בהם בני אדם מגשימים את חלומותיהם. פנאיט איסטרטי מגשים את עצמו בסיפוריו. ללוחם יכולים להיות אויבים וידידים. למספר יש רק מעריכים. מעטים הסופרים שיש להם יותר מעריכים, בשפות רבות ובני עמים רבים, כמו פנאיט איסטרטי. אהבת רבים, שאינה תלויה בדבר, נאמנה, יקרה היא מהתפעלויות רעשניות בהזדמנויות.[29]
אלנה וקרסקו אמרה עליו: ”פנאיט איסטרטי? איזו שירה אדירה, גדושה שריפות! בעמודים שלו, ללא חריזה, ללא משקל, ללא צנזורה, כמה אלפי שורות שירה אלימות, מלטפות, ברוטליות או חינניות”
מיכאיל סדוביאנו אמר עליו: ”הכרך הראשון של פנאיט איסטרטי עורר אצלנו תמיהה בין אחדים ופיצוץ עוין אצל אחרים. אני מדבר על קבלת הפנים שעשו לו הקולגות בספרות, כי ציבור הקוראים, כשהוא חושב, חושב היטב. היו גם באגודה ראשים ששפטו בצדק ואחדים ששמחו. רבים יותר היו השיפוטים העוינים. הביטו אליו מלמעלה ודחו אותו. בעיקר משום שהיה בחור משכונה של בראילה... נעלבו שאחד העלובים ביותר משלנו הגיע לתהילה אירופאית? מרשים זאת לנסיכות ולרוזנות שלנו, אך לא לפרחח מבראילה.[30]”
”אני בכל זאת אקבע את פנאיט איסטרטי כאח שלי ובן של האדמה הזאת... אני קובע זאת, במיוחד לאחר שקראתי את "אנגל הזקן"”
יצירותיו של איסטרטי ובמיוחד "קירה קירלינה" תורגמו במהרה לשפות רבות והפכו נגישות לציבורים נרחבים ובהתאם הגיעו גם תגובות מבקרים. מבקרים אלה, להבדיל מהמבקרים הצרפתים והרומנים, לא התמקדו במישור הלשוני, אלא יותר בתוכן הסיפורים ובסגנון המיוחד של הסופר.
ארנסט המינגוויי אמר על איסטרטי: ”אני מכיר ואוהב את פנאיט איסטרטי... הוא משורר מולד, מאוהב בכל נשמתו בדברים הפשוטים ביותר - הרפתקאה, חברות, מרד, בשר, דם - הוא חסר לחלוטין חשיבה תאורטית ולכן גם לא ניתן להפילו במלכודת הסופיזם ולא משנה עד כמה טוב נבנה.[31]”
בלסקו איבנז, בהקדמה למהדורה הספרדית של "קירה קירלינה" כתב: ”...הוא איש בוהמה בעל השראה וגאונות, מאותה משפחה כמו גורקי וג'ק לונדון. נווד חסר מנוח, שסרק את האוריאנט האירופי, כדי להרגיע את צמאונו לידע, להסביר לעצמו הכל באמצעות התרשמויות ישירות. אני מעריך באיסטרטי באותה מידה את האדם ואת הסופר.”
אריך מריה רמרק אמר עליו: ”סגולותיו כמספר יוצא מן הכלל נובעות מבסיס פואטי רחב. בסופו של דבר איסטרטי הוא מוזיקאי המהלך קסמים על המציאות, בורא אותה מתוך פיקציה, באמצעות כימיה ספרותית פשוטה להדהים.”
ניקוס קאזאנצאקיס, חברו למסע בברית המועצות וביוון אמר עליו: ”רק לעיתים רחוקות יכול אדם לספר באצילות כזו ובעוצמה כזו. בהאזנה לדבריו יש לך הרושם, שהאדמה מרחיקה את אופקיה. עבד א-רחמן, הסולטן של ספרד, היה אומר למשורר האהוב עליו: "כשאני מאזין לך גבולות ממלכתי מתרחבים". כך גם עם איסטרטי, כשהאזנתי לו הרגשתי איך גדלה הממלכה שלנו, הנשמה.[32]”
מקסים גורקי אמר עליו: ”במאה השנים האחרונות האנושות עשתה צעד אל האור. על הדרך הזאת מתקדמים כל אלה שראויים לכינוי אדם. ביניהם, בשורות הראשונות, נמצא פנאיט איסטרטי.[33]”
איליה ארנבורג אמר עליו: ”ב-1925 - 1929 הצרפתים קראו ברעבתנות את ספרי פנאיט איסטרטי. יצירותיו הופיעו בשפות רבות ובמיוחד בברית המועצות, שם יצאו במהלך שנתיים-שלוש יותר מעשרים מהדורות של ספרי איסטרטי. באופיו איסטרטי אינו סופר, אלא מספר. ידע לספר בצורה יוצאת מן הכלל, התלהב כל כך עד שבסוף כבר לא ידע בעצמו, אם מה שסיפר באמת התרחש במציאות או לא. כך קורה עם המספרים המוכשרים. מאזינים להם בנשימה עצורה, אין זמן להתעכב על הסיפורים השמחים או העצובים שפורסים לך. הכרתי אותו בשיא הצלחתו. היה נאיבי וערמומי כמו ילד, מקסים כמו הצוענים בפואמה של פושקין, כמו מספרים אוריאנטליים, מלאי דמיון, כמו הרברבנים הלבנטיניים, אך בו זמנית בעל חלומות רגיל, שנצר, למרות הרעב והמכות, געגועים לאהבה, לכוכבים, לאמת.[34]”
בשליש הראשון של המאה ה-20, תקופה רוויה באנטישמיות באירופה, יחסו של איסטרטי ליהודים בלט לטובה. לא פעם יצא נגד הטפות אנטישמיות, הן בשיחות, הן במאמרים ואפילו ביצירתו הספרותית, כך למשל, בספרו "קוצי הברגאן", שנכתב על רקע מרד האיכרים ברומניה ב-1907, הוא יצא נגד הטיעון שהמרד נגרם על ידי ניצול יתר של האיכרים על ידי היהודים.
![Thumb](#/media/קובץ:Casa_"_Panait_Istrati".JPG)
איסטרטי הכיר יהודים כבר בילדותו, כשהרוויח כסף כיס בבראילה בהיותו גוי של שבת בשכונה היהודית ובמהלך חייו למד להעריך אותם. במאמר בשם "עבר ועתיד", שהופיע בדפוס בקובץ משנת 1925 כתב: Eu scrâşnesc din dinţi şi scrâşnetul mult prigonitului popor evreu. În ţară sau în afară de ţară, eu am trăit cu acest popor, căruia omenirea îi datoreşte o parte din progresul ei, eu i-am cunoscut mila şi am avut deseori prilejul să-i apreciez bunătatea (אני חורק שיניים גם עבור העם היהודי הנרדף. בארצי ומחוצה לה, אני חייתי עם העם הזה, שהאנושות חייבת לו תודה עבור חלק מהקדמה, אני הכרתי את רחמיהם ולעיתים קרובות היו לי הזדמנויות להעריך את טוב לבם).[35]
לאורך דרכו התחבר לא פעם עם יהודים, כתב ספר (משפחת פרלמוטר) על יהודים יחד עם חבר יהודי, הסיפור "מוסה" הוא על יהודי יוצא רומניה (מוריץ פלדמן), אותו פגש במצרים, באלכסנדריה, שם עבד כצבע וסייד, כמו איסטרטי ובספר "אל להבה אחרת" הוא נתן את חסות חתימתו לשני סופרים דיסידנטים, אחד מהם יהודי. יצחק הורוביץ, יהודי יליד פופריקאן, שבאזור יאשי, שהיגר לצפון אמריקה בגיל 16 ושם היה לעיתונאי וסופר יידיש, בא לרומניה לראיין את איסטרטי (יצירות שלו תורגמו ליידיש) ובין השניים התפתחה ידידות חמה. איסטרטי הזמין את הורוביץ לביתו בבראילה ואירח אותו שם מספר חודשים בשנים 1930 - 1931. הורוביץ כתב ביידיש את הספר Teg un necht mit Panait Istrati ׁ(ימים ולילות עם פנאיט איסטרטי), ספר שתורגם מאוחר יותר לרומנית על ידי הסופר סולומון קריס-קריסטיאן מיאשי, אך כתב היד של התרגום אבד. הורוביץ ואיסטרטי המשיכו להתכתב עד למותו של איסטרטי. ב-1983 פורסם תרגום צרפתי של הספר[36]
לאחר שאיסטרטי פנה לכיוון עצמאי, בהיפרדו מהקו של ברית המועצות ולאחר התגובה החריפה נגדו של חוגי שמאל מסוימים, התחיל איסטרטי לפרסם מאמרים בעיתון הימין Cruciada Românismului (מסע הצלב של הרומניות), עיתון שייסד מיכאי סטלסקו, שהתפצל מהתנועה הלגיונרית האנטישמית ונהג לתקוף אותם. היו שראו בכך שינוי עמדות של איסטרטי והפיכתו לאנטישמי ופשיסט, אך לא כך היה הדבר. איסטרטי תבע מבעל העיתון לשנות את עמדתו האנטישמית, כדי שיתקרב אליו, יתר על כן, פרסם בתחילת 1935, מעל גבי העיתון, מאמר שתקף ושם ללעג את נושא הדגל של האנטישמיים ברומניה, הנומרוס קלאוזוס, שכונה על ידי איסטרטי בשמות "נומרוס דמגוגיקוס" ו"נומרוס פוליטיצ'יאנוס". איסטרטי מת באותה שנה ולא הספיק להיות עד, בשנה שלאחר מכן, לרצח סטלסקו על ידי הלגיונרים.
ב-1933, בשבוע הספר, שנערך בבוקרשט, בירת רומניה, בעת שאיסטרטי היה עסוק ברישום חתימתו על ספרים, הותקף על ידי חברי התנועה הלגיונרית, שכינו אותו "יהודי"[37]
אחת הדמויות המרכזיות בסיפורי פנאיט איסטרטי הוא "סטברו", הומוסקסואל המעיד על עצמו שהפך לכזה לאחר שעבר אונס הומוסקסואלי בילדותו. סיפורו של סטברו, שבהמשך מתגלה כאח הצעיר של קירה קירלינה, נושא קווי דמיון מסוימים לחייו של איסטרטי. בנוסף לכך, חייו האישיים של איסטרטי, שעזב או נעזב על ידי נשותיו וחברותיו לחיים והנע ונד בעולם בחברת ידידים גברים, עוררו ברבים את הרושם שמדובר בהומוסקסואל, אף על פי שאיסטרטי מעולם לא הודה בכך.
לאחר פרסום וידוי עבור מנוצחים, רבים מתומכי ברית המועצות יצאו להתחשבן עם איסטרטי ובין היתר התפרסמה בעיתונות הרומנית התקפה של העיתונאי פמפיל שיקארו, שתיאר אותו כהומוסקסואל שלא מסתפק בהזניית גופו, אלא מזנה גם את המילים.[38]
ב-1924 הוענק לו "הפרס ללא שם" של המבקר האנרכיסטי Henry Poulaille.[12]
בבראילה, עיר הולדתו של איסטרטי, הונצח זכרו בשני מבנים, מבנה החברה הרומנית לביטוח, השוכן בכיכר פולגון מספר 4, שהוסב לספרייה מחוזית על שם פנאיט איסטרטי ובית משפחתו ברחוב הגנים הציבוריים מספר 20. שני הבתים מופיעים ברשימת המבנים ההיסטוריים בבראילה. בנוסף לכך, העיר בראילה הקדישה לאיסטרטי את שדרות איסטרטי ופסל שלו, המוצב ליד "בית איסטרטי" ברחוב הגנים הציבוריים[39]20.
ב-1984 נוסד פרס ספרותי שנתי על שם פנאיט איסטרטי, פרס המוענק על ידי איגוד הסופרים ברומניה.[40]
בצרפת הוקמה אגודת Les Amis de Panait Istrati (ידידי פנאיט איסטרטי), שמוציאה כתב עת בשם Les Cahiers des Amis de Panait Istrati, המופיע שלוש פעמים בשנה ומקיימת שני מרכזי מידע, בפריז ובניס.
ב-1984, בשבוע שבין 1- ל-18 בדצמבר, ממשלת יוון חגגה מאה שנים להולדתו של פנאיט איסטרטי, שבגלל אביו היווני, נחשב ביוון לסופר יווני. על בית אביו הוצב לוח הנצחה, רחוב נקרא על שמו של פנאיט איסטרטי והמדיה התמלאה בדיווחים עליו.
דמותו של פנאיט איסטרטי, חיי הנדודים שלו, היותו סופר דו-לשוני, פעילותו הפוליטית והיותו מראשוני אנשי השמאל המבקרים את המשטר הסטליניסטי בקול רם, כל אלה עוררו את הדמיון וסופרים שונים מצאו באלמנטים האלה כר נרחב לכתיבת ספרים וביניהם:
בין 16 ל-18 באוקטובר 2013, בשיתוף פעולה של הספרייה הלאומית של רומניה, המוזאון הלאומי של הספרות הרומנית, הספרייה המחוזית על שם פנאיט איסטרטי בבראילה, הספרייה המטרופוליטנית של בוקרשט ואגודת ידידי פנאיט איסטרטי נערכו אירועי "90 שנות ספרות אירופאית - פנאיט איסטרטי". האירועים חגגו מלאות 90 שנה לפרסום הראשון של קירה קירלינה בכתב העת Europe. האירועים כללו תערוכה של יצירות איסטרטי בשפות שונות, כתבי יד, חליפות מכתבים של איסטרטי ותצלומים, הצגות המבוססות על יצירותיו ועל חייו, הקרנת סרטים המבוססים על יצירותיו ורב שיח על האיש ויצירתו.[44]
ב-1993 פרסם יון אורסולסקו, בהוצאת פורטו-פרנקו, בגאלאץ, אוסף פובליציסטי של איסטרטי בשם "Publicistica de tinereţe 1906 - 1916" (פובליציסטיקה של צעירות 1906 - 1916).
בשנים 2004–2005, אותו יון אורסולסקו פרסם, בהוצאת הומניטס, בבוקרשט, טרילוגיה בשם "Trei decenii de publicistică" (שלושה עשורים של פובליציסטיקה). הכרך הראשון נשא את השם "Scăpare de condei" (פליטת קולמוס) וכלל 103 מאמרים שפורסמו בשנים 1906 - 1916. הכרך השני נקרא "Între banchet şi ciomăgeală" (בין משתה ובין הלקאה) וכלל 104 מאמרים שפורסמו בשנים 1919 - 1929. הכרך השלישי נשא את השם "Scrisore deschisă oricui" (מכתב פתוח לכל מאן דהו) וכלל 87 מאמרים שפורסמו בשנים 1930 - 1935.[46]
שלושה כרכים מיצירתו של איסטרטי תורגמו לעברית ובעיתון דואר היום הופיע סיפור אחד:
קירה קירלינה הוסרט לראשונה בשנת 1928, כסרט אילם, בברית המועצות, בבימויו של בוריס גלגולין (Boris Glagolin).[47] בעת ביקורו של איסטרטי בברית המועצות, הוא הגיע לביקור גם באולפנים בחצי האי קרים, שם עבדו על הכנת הסרט. בשנת 1993 הופק פעם נוספת, הפעם בשם "בלקן! בלקן!", כקופרודוקציה רומנית-הונגרית-טורקית בבימויו של Gyula Maár.[48] בשנת 2014 הוסרט פעם נוספת בהפקה רומנית, בבימויו של דן פיצה.[49]
"קוצי הברגאן" הוסרט ב-1957, כקופרודוקציה צרפתית-רומנית, בבימוי של לואיס דקין ושל גאורגה ויטנידיס
ב-1962 זכה גם "קודין" להסרטה בקופרודוקציה צרפתית-רומנית, בבימויו של אנרי קולפי.
פנאיט איסטרטי (1884-1935), דף שער בספרייה הלאומית
בני ציפר, תרגילים בהערצה, באתר הארץ, 5 ביולי 2023
פנאיט איסטרטי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פנאיט איסטרטי, באתר Discogs (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
