Loading AI tools
סוג של נשק חם בעל קנה ארוך מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רובה הוא סוג של כלי ירייה חם ממשפחת הנשק הקל (נק"ל). הרובה הוא כלי ירייה בעל קנה ארוך יחסית לקנה האקדח ונהוג לירות בו בשתי ידיים. לרובה מודרני שלושה חלקים עיקריים: קנה, שיכול להיות חלק (smoothbore) או מחורק (rifled) ודרכו עף הקליע; מכלול שכולל בריח, בית בליעה והדק שתפקידם להתחל את התגובה הכימית שתגרום לפיצוץ אבק השריפה ותאיץ את הקליע ומעצה הכולל קת שנהוג להצמיד לשקע הכתף כדי לייצב את הנשק. נשק שלא כולל את אחד החלקים האלה בדרך כלל לא מסווג כרובה, אלא כאקדח או כתותח יד (לכלי ירי עתיקים שלא כללו הדק). הרובה הוא חימושו הבסיסי של חייל מודרני בשדה הקרב, אך הם נפוצים גם בקרב ציידים, שוטרים, עבריינים ואספנים.
לרובה מודרני שתי שיטות פעולה עיקריות: ירי בודד (עם חובת דריכה של הבריח או בלעדיה בירי חצי-אוטומטי) או ירי אוטומטי בצרורות (קיים גם רובה חצי אוטומטי). לרוב הרובים יש מערכת הזנת תחמושת בצורת מחסנית מלבנית או מעוקלת אבל קיימות מחסניות בצורות אחרות. השימוש במחסניות נפוץ פחות ברובי ציד. כמו כן, לעיתים, הרובה כולל יותר מקנה אחד. בדרך כלל רובים דו-קניים משמשים לציד, אך בעבר היו מקובלים רובים בעלי קנים מרובים ששימשו לירי מטח שלם לעבר המטרה. רובה מודרני צבאי כולל קנה אחד בלבד. נהוג להצמיד לרובה רצועה לקלות הנשיאה.
בשעת הצורך ניתן להצמיד לרובים מודרניים אמצעי עזר כגון כוונות מתקדמות (כגון כוונת השלכה וכוונת טלסקופית), אמצעים אופטיים שונים, מטולים, פנסים, חצובות, דורגל, משתיק קול עוד.
ראשית התפתחות הרובים הוא בסין, עם המצאת אבק השרפה. הסינים בנו רקטות, שהשתמשו בהן בחגיגות בדרך כלל (כמו זיקוקים). במאה ה־10 המציאו הסינים את רומח האש, תקופה שבה אבק השרפה נכנס לשימוש צבאי בסין. השימוש הפך לנפוץ לקראת אמצע המאה ה-13. אבק השרפה הגיע לאירופה במאה ה-13 ובעזרתו יכלו לייצר את כלי הירי הראשונים. הכלי הראשון שיוצר באירופה היה תותח מצור. תותחים אלו היו גדולים למדי ויכלו לירות פגזי אבן או מתכת על חומות הערים. חוסר הדיוק היה משווע, אך יחד עם זאת לא היה קשה כל־כך לפגוע בחומות.
הרובים הראשונים היו גם הם בלתי מדויקים, ועד המצאת בריח הפתיל במאה ה-16 לא השתמשו בהם בכמויות גדולות בקרבות. בריח הפתיל נתן את התנופה לשימוש בארקבוז ולאחר מכן במוסקט. החיילים סודרו בגושים גדולים ובדרך כלל ירו במטחים.
התפתחות נוספת הביאה לכניסת בריח צור, שהשתמש בניצוץ הנגרם מחיכוך אבן צור כנגד לוחית פלדה להצתת התחמיש. רובים אלו הופיעו בסוף המאה ה-17, היו בשימוש עד אמצע המאה ה-19.
שיפור חשוב ביותר בתולדות הרובה הוא הופעת הקנה מחורק: קנה שלאורכו חרוטים סלילים המקנים תנע זוויתי לקליע ובכך מגבירים את יציבותו. שיפור זה תרם באופן משמעותי ביותר לדיוק הרובה ואפשר את פיתוח הקליעה והצליפה לרחוק.
שיפור נוסף היה רובים שנטענו דרך הבריח, במקום דרך הלוע. למרות שיש לטעון ידנית כל כדור מחדש ולבצע דריכה ידנית של הבריח דבר זה הגדיל את קצב הירי באופן ניכר. רובים כאלה הם מסוג רובה בריחי, והם רובים פשוטים, אמינים ודי מדויקים. עד היום יש שימוש ברובים בריחיים, בעיקר בתור רובים לקליעה, ספורט וציד. בהמשך התפתחו רובי הצלפים על בסיס רובים בריחיים מדויקים במיוחד.
התפתחויות נוספות הביאו לשימוש במחסנית. תחילה, ברובים בעלי מנגנון מכני, כאשר היורה היה צריך לדרוך את הרובה מחדש בכל פעם שרצה לירות. אחר כך, במאה ה-20, עברו לשימוש באנרגיית השרפה, שנפלטת כתוצאה מבעירת אבקת השרפה. אנרגיה זו דרכה את הרובה באופן אוטומטי. ראו רובה חצי-אוטומטי ורובה אוטומטי.
במאה ה-20 התפתחו מספר סוגי רובים: הרובים הבריחיים שוכללו ושופרו, הומצאו רובים מיטענים, בהם טעינת ודריכה הכדור נעשית באופן ידני על ידי ניצול האנרגיה שנוצרת בתהליך הירייה. דוגמה לרובים אלה הם ה-M1 גאראנד וה-M1 קרבין ששירתו בכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. בסוף מלחמת העולם השנייה פותחו רובי הסער הראשונים: מדובר ברובים בעלי נצרה-בוררת המסוגלים הן לירי חצי-אוטומטי ("בודדות") והן לירי אוטומטי מלא ("צרורות"), ובנוסף היו בעלי טווח ועוצמת אש של רובה ולא של תת-מקלע שהיה מוגבל לטווחים של עד 200 מטר.
בשנות המלחמה הקרה פותחו שניים מרובי הסער הנפוצים ביותר בעולם: הקלשניקוב AK-47 הסובייטי, שהופץ בקרב מדינות הגוש המזרחי וארגוני גרילה וטרור רבים, ורובה ה-M-16, שחולק למדינות העולם המערבי וברית נאט"ו. רובים אלה נמצאים בשירות פעיל עד היום, הן בדגמים המקוריים והן בדגמים משופרים.
בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 לא חלו שינויים משמעותיים במכלול (מנגנון הפעולה) אך המעצה שודרג באופן ניכר ורובים רבים עברו לתצורה המודרנית (ראו בהמשך) של ה-AR-15 ודומיו. על המתפסים נוספו מתאמי פיקטיני המאפשרים התקנה מהירה ופשוטה של מגוון עזרים טקטיים כגון כוונות למיניהן ודורגל והקת הוחלפה בקת מתכווננת קלה מחומרים סינתטיים. כמו כן פותחה תצורה מהפכנית בשם בולפפ בה המכלול נמצא בקת, מקדים את ההדק, ובכך מאפשר ייצור רובה קצר עם קנה ארוך.
הרובה מורכב ממספר חלקים:
מנגנון הפעולה של רובה, הנקרא בעברית "מכלול" ובאנגלית "Action" (מילולית: "פעולה") הוא המנגנון המכני ברובה האחראי על ירי הכדור, וכולל בין השאר את הבריח ואת הנוקר.
באופן סכמתי מאוד, מנגנון הירי פועל באופן הבא:
ניתן לסווג רובים לפי מנגנון הפעולה שלהם, הסיווג הגס אך המקובל ביותר הוא:
מעצה הוא החלק בכלי הירי העוטף את המכלול והקנה ומשמש כשלדה לרובה. מחלקים אותו לשני חלקים: מתפסים - שזה החלק הקדמי שעוטף את הקנה; והקת - החלק האחורי שמשמש כממשק בין היורה לרובה. באנגלית המתפסים והחלק העוטף את המכלול נקראים Receiver והקת נקראת Stock. בעבר המעצה היה עשוי מעץ ומכאן המונח בעברית. מונח זה נשאר בשימוש גם בימינו, אף שכיום רוב המעצים אינם מיוצרים עוד מעץ אלא ממתכות וחומרים סינתטיים.
למעצה יש מספר תפקידים:
המעצה מופיע בשתי תצורות עיקריות:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.