סבינה שפילריין
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סבינה ניקולאייבנה נפטולבנה שְפִּילְרַיין (ברוסית: Сабина Нафтуловна Шпильрейн; Sabina Spielrein; 7 בנובמבר 1885, רוסטוב על הדון - 12 באוגוסט 1942, זמייבסקייה באלקה) הייתה פסיכואנליטיקאית רוסיה-יהודיה. ידועה בין היתר בשל היותה אחת הנשים הראשונות שעסקו במקצוע זה, וכן בשל מערכת היחסים הסבוכה שניהלה עם המורה שלה קרל גוסטב יונג, שבין היתר הביאה לפסיכואנליזה את המושגים העברה נגדית ו"אינסטינקט המוות". אחד המטופלים היותר מפורסמים שלה היה הפסיכולוג השווייצרי ז'אן פיאז'ה.
 | |
| לידה |
25 באוקטובר 1885 (יוליאני) רוסטוב על הדון, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| נרצחה |
11 באוגוסט 1942 (בגיל 56) זמייבסקייה באלקה, רוסיה |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ברית המועצות |
| השכלה |
אוניברסיטת ציריך |
| מעסיק |
בורגהלזלי |
  | |
שפילריין היא בתם של אווה (ליובלינסקי) ונפתולה[1] מושקוביץ-שפילריין. אביה היה איש עסקים יהודי אמיד מוורשה, ואמה הייתה בת למשפחת רבנים ידועה ואחת הנשים הראשונות שהתאפשר להן ללמוד רפואת שיניים, אך היא עסקה בעיקר בגידול חמשת ילדיהם. הוריה שמו דגש מיוחד לחינוכם, ובנוסף לרוסית למדה סבינה גרמנית, צרפתית ואנגלית. עם אחיה נמנים המתמטיקאי יאן שפילריין, הפסיכולוג יצחק שפילריין (1891–1937), והביולוג אמיל שפילריין (1899–1938) - כולם נשלחו לגולאג והוצאו להורג. אחות נוספת, אמיליה, מתה ממחלת הטיפוס בגיל צעיר מאוד, אירוע שזעזע קשות את שפילריין בת ה-16. אוולד שפילריין היה בן של אחיה אמיל.
שפילריין למדה בבית הספר לבנות ברוסטוב והצטיינה בלימודיה, אך סבלה במהלך הלימודים מבעיות התנהגות והפרעות נפשיות, מה שגרם לעימותים תכופים בין הוריה למוסד הלימודים. כבר בילדותה סבלה מעוויתות ומהתקפי חרדה בלילות, ויחסיה עם הוריה היו מאופיינים בחוסר יציבות. ברשומות היומן שלה ובדיווחי יונג אף מופיעים רמזים על התעללות בעלת גוון מיני מצד אביה. היא סיימה את לימודיה ב-1904 לאחר בחינות הבגרות, ושוכנה לאחר מכן בסנטוריום באינטרלאקן שבשווייץ. לאחר שהתעמתה עם מנהל המקום עברה להתגורר בבית מלון בציריך, ולאחר עימות נוסף אושפזה באוגוסט בבית החולים הפסיכיאטרי "בורגהלצלי" בציריך, שם אובחנה כלוקה בהיסטריה פסיכוטית. היא טופלה תחילה על ידי אויגן בלוילר, ולאחר מכן הייתה ככל הנראה למטופלת הראשונה, או לכל הפחות אחת הראשונות, של קרל גוסטב יונג בשיטת הפסיכולוגיה האנליטית. הטיפול נשא פרי, ובאביב 1905, בגיל 19, החלה בלימודי רפואה באוניברסיטת ציריך.
בשנים 1905–1909, בשלביה המוקדמים של אסכולת הפסיכואנליזה, המשיכה שפילריין לקיים מערכת יחסים ספק טיפולית-אינטלקטואלית ספק ארוטית-רומנטית עם קארל יונג.[2] לפי הביוגרף של יונג, רונלד היימן, "יהדותה של שפילריין הטרידה והלהיבה את יונג, בעוד שהיא הוקסמה מהמראה הטבטוני שלו, שלא דמה כלל לחזות שהכירה אצל הרוסים והיהודים". בדמיונה ראתה שפילריין ביונג צאצא של האלים, והצאצא שיוולד לה ממנו, "זיגפריד", יהיה תערובת הירואית של איכויות התרבות הארית והיהודית.[3]
לאחר שהקשרים ביניהם התגלו, החלה חרושת שמועות אנונימיות - אפשר שהופצו על ידי אשתו של יונג - על 'חציית הגבול הטיפולי' ביניהם, שאף עלתה ליונג במשרתו באוניברסיטת ציריך.[4] יונג החל להחליף מכתבים עם מורהו ומדריכו זיגמונד פרויד, ונועץ בו על ההשלכות של היחסים ביניהם. תכתובת זו היוותה לאחר מכן את הבסיס ל"אנליזה לימודית", שיטה שלפיה על כל סטודנט להיות מטופל בעצמו בטרם יטפל בחולים. בנוסף הביאה מערכת היחסים האינטנסיבית בין השניים לפיתוחם של כמה ממושגי היסוד החשובים ביותר של הפסיכואנליזה, כגון אנימה, העברה נגדית, ו"אינסטינקט המוות". בשנת 1909, לאחר ששמע הקשר הגיעה לאוזניה, נסעה אמה של שפילריין לציריך על מנת להיפגש עם יונג, אך הלה סירב להיפגש עמה. זמן קצר לאחר מכן הופסק הטיפול של יונג בשפילריין. בנובמבר 1910 ניהלו שוב השניים מערכת יחסים רומנטית לתקופה קצרה.[3]
לאחר שסיימה את לימודיה בפברואר 1911 עם עבודת דוקטורט על "התוכן הפסיכולוגי במקרה של חולה בסכיזופרניה" (Über den psychologischen Inhalt eines Falles von Schizophrenie - Dementia praecox), שהתה זמן מה במינכן ולאחר מכן בווינה, שם פגשה בזיגמונד פרויד, שעודד אותה קודם לכן להתנתק מיונג ולהגיע לווינה,[5] והצטרפה לאגודה הווינאית לפסיכואנליזה.
בשנת 1912 פרסמה מאמר מכונן בשם "הרס כגורם התהוות" שחקר את אינסטינקט המוות. באותה שנה נישאה לרופא היהודי-רוסי פייבל נחומוביץ שפטל,[6] חלוץ בתחום הרפואה התעסוקתית בברית המועצות. לזוג נולדו שתי בנות: אירמה רנתה (Renata; 1913) ואווה (1924). כאשר נודע לפרויד שהיא בהריון, הוא כתב לה מכתב ב-28 אוגוסט 1913, לאחר שכבר ניתק את קשריו עם יונג ועם "העניין הארי"[7]:
גברת דוקטור יקרה, אני בקושי מסוגל להקשיב כאשר את מוסיפה לדבר בהתלהבות על האהבה הישנה שלך וחלומות העבר, ואני בונה על בן הברית הזר הקטן והנפלא [=התינוק]. אני, כפי שאת יודעת, נרפאתי לחלוטין מהחיבה האחרונה שלי לעניין הארי, והייתי רוצה לחשוב שהוולד יהיה ילד ויתפתח כציוני וחסון ...יהודים אנחנו וכאלה נישאר. האחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו או יכבדו אותנו.
במכתב ברכה להולדת הבת ששלח פרויד ארבעה חודשים אחר כך, הוסיף: "טוב הדבר שהתינוק זה 'היא'. כעת אפשר להרהר בינתיים שוב בדבר זיגפריד בלונדיני, ואולי יתנפץ האליל הפגאני עוד לפני שיגיע זמנו."
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס בעלה לצבא הרוסי בקייב, ושפילריין עברה להתגורר עם בנותיה בלוזאן, שם פרסמה מאמרים בכתבי עת פסיכואנליטיים. שפילריין התקשתה למצוא מקום יישוב קבוע, והייתה אחוזת דאגות כספיות. בשנת 1920 הציגה תאוריה חדשה על התפתחות הילד בוועידה הפסיכואנליטית הבינלאומית השישית בהאג. לתאוריה הייתה השפעה עמוקה על מלאני קליין, שנכחה בוועידה. בשנים 1921–1923 התגוררה בז'נבה, שם ערכה אנליזה לפסיכואנליטיקן ז'אן פיאז'ה. לאחר תקופה קצרה של פרידה זוגית שבה לחיות עם בעלה.
בפברואר 1923 חזרה שפילריין לברית המועצות והקימה יחד עם ורה שמידט גן ילדים במוסקבה, שכונה בפי הילדים 'גן הילדים הלבן' בשל צבעי קירותיו, ושמטרתו הייתה לחנך ילדים כבני אדם חופשיים מגיל צעיר ככל האפשר. כעבור שלוש שנים הוא נסגר על ידי שלטונו של סטלין באמתלת שווא שהילדים לומדים בו "סטיות מיניות". ב-1924 חזרה אל עיר הולדתה רוסטוב על הדון. לאחר שסטלין אסר בשנת 1936 לעסוק בפסיכואנליזה בברית המועצות, עבדה שפילריין רשמית כרופאה בבית ספר, אך הוסיפה לעסוק בטיפול בילדים ולפרסם מאמרים בכתבי עת מחוץ לברית המועצות.
בשנת 1936 מת בעלה מהתקף לב, או לגרסה אחרת הוצא להורג במהלך הטיהורים הגדולים בברית המועצות.
שפילריין מיאנה להימלט מרוסטוב, גם לאחר כיבוש העיר על ידי חיילי הוורמאכט בשנת 1941, ואף טענה שלא ייתכן שהעם הגרמני יבצע השמדת עם. לאחר שהעיר נכבשה בשנית בשנת 1942, רוכזו שפילריין ובנותיה יחד עם יתר יהודי רוסטוב בבית הכנסת בזמייבסקייה באלקה, שם נרצחו בידי כיתת יורים של האיינזצגרופן.
שפילריין הוציאה לאור בחייה למעלה משלושים מאמרים בנושאי תאוריה פסיכואנליטית, אנליזה בילדים וטכניקה טיפולית. למרות חשיבותם, בשנים שלאחר המלחמה נשכחה שפילריין כמעט לחלוטין, ולרוב לא זכתה ליותר מאשר הערת שוליים בהיסטוריה של התפתחות הפסיכואנליזה. כתביו של המחבר והפסיכואנליטיקאי האיטלקי אלדו קארוטנוטו השיבו, במידה רבה, את שפילריין לתודעה. קארוטנוטו התוודע להתכתבויותיה של שפילריין עם יונג ופרויד, יומניה, והמסמכים הרפואיים שלה, לאחר שאלו התגלו באקראי בשנות השבעים במרתף, בעת שיפוצים בפאלה וילסון בז'נבה, שהיה בעבר בניין אוניברסיטאי.
רעיונותיה אודות הדחף המיני כמכיל בתוכו בד בבד את דחף ההרס ואת דחף ההשתנות, שהוצגו ב-1912, הקדימו למעשה את התאוריות של פרויד על 'משאלת המוות' ושל יונג על ה'טרנספורמציה'.[8] היא הייתה אפוא מקור ההשראה לרעיונות החשובים ביותר של השניים.[9]
בשנים האחרונות הוצב לוח זיכרון בבית שברחוב פושקין 83 ברוסטוב, ביתה של שפילריין בשנים 1887–1904.
