Loading AI tools
נבחרת לאומית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נבחרת ארצות הברית בכדורגל לגברים (באנגלית: United States men's national soccer team) מייצגת את ארצות הברית ומנוהלת על ידי פדרציית הכדורגל של ארצות הברית. אף על פי שענף הכדורגל איננו בעל מסורת וחשיבות גדולה בספורט האמריקאי, מאז שנות ה-70 החלה פופולריות הכדורגל לגדול, ונבחרת הכדורגל הפכה לאחת מהחזקות ב-CONCACAF. מאז שנות ה-90, בהן הוקמה ליגת ה-MLS וארצות הברית אירחה את משחקי מונדיאל 1994, שומרת נבחרת ארצות הברית על יציבות יחסית ביכולתה, והיא נחשבת כחזקה ברמתן של נבחרות הדרג השני של אירופה, בקירוב.
 | |||
| מידע כללי | |||
|---|---|---|---|
| כינוי | הכוכבים והפסים | ||
| התאחדות | פדרציית הכדורגל של ארצות הברית | ||
| השתייכות | CONCACAF | ||
|
דירוג פיפ"א (24 באוקטובר 2024) |
18  | ||
| - ניקוד פיפ"א | 1,630.97 | ||
| - דירוג שיא | 4 (נמדד באפריל 2006) | ||
| - דירוג שפל | 36 (נמדד ביולי 2012) | ||
| מאמן | מאוריסיו פוצ'טינו | ||
| קפטן | כריסטיאן פוליסיק | ||
| מירב השערים |
לנדון דונובן קלינט דמפסי (57) | ||
| מירב ההופעות | קובי ג'ונס (164) | ||
| אתר רשמי | |||
| תלבושת | |||
| |||
| משחק בינלאומי ראשון | |||
לא רשמי:  ארצות הברית 0 - 1  קנדה(ניוארק, ארצות הברית; 28 בנובמבר 1885) רשמי:  שוודיה 2 - 3 ארצות הברית (סטוקהולם, שוודיה; 20 באוגוסט 1916) | |||
| הניצחון הכי גדול | |||
ארצות הברית 8 - 0  ברבדוס(ארצות הברית; 15 ביוני 2008) | |||
| ההפסד הכי גדול | |||
 נורווגיה 11 - 0 ארצות הברית (אוסלו, נורווגיה; 11 באוגוסט 1948) | |||
| גביע העולם בכדורגל | |||
| הופעות | 11 (הראשונה ב-1930) | ||
| ההישג הטוב | חצי גמר (1930) | ||
| גביע הזהב של CONCACAF | |||
| הופעות | 19 (הראשונה ב-1985) | ||
| ההישג הטוב |
מקום ראשון: 1991, 2002, 2005, 2007, 2013, 2017, 2021 | ||
| קופה אמריקה | |||
| הופעות | 5 (הראשונה ב-1993) | ||
| ההישג הטוב | מקום רביעי (1995, 2016) | ||
| מאזן מדליות | ||
|---|---|---|
| המשחקים האולימפיים | ||
| כסף | סנט לואיס 1904 | כדורגל גברים |
| ארד | סנט לואיס 1904 | כדורגל גברים |
הדירוג הנוכחי של נבחרת ארצות הברית ברשימת הדירוג של פיפ"א, הוא המקום ה-18 בעולם, נכון ל-24 באוקטובר 2024; הניקוד הוא 1,630.97 – ללא שינוי לעומת ניקוד קודם.[1] דירוג השיא 4 נמדד לראשונה[2] באפריל 2006, והדירוג הנמוך ביותר 36 נמדד לראשונה[2] ביולי 2012. עשר פעמים הופיעה הנבחרת בגביע העולם בכדורגל.
בשנת 1885 שיחקו נבחרות ארצות הברית וקנדה את המשחק הלא-רשמי הבינלאומי הראשון שנערך מחוץ לממלכה המאוחדת. קנדה ניצחה במשחק 0–1 בניוארק שבניו ג'רזי.[3] ארצות הברית נקמה כעבור שנה, כאשר ניצחה 0–1 את קנדה, כשגם משחק זה נערך בניוארק. שני משחקים אלה היו הבינלאומיים היחידים שנערכו מחוץ לממלכה המאוחדת בכל המאה ה-19. שלושים שנים מאוחר יותר השתתפה ארצות הברית במשחק הרשמי הראשון שלה תחת חסותה של פדרציית הכדורגל של ארצות הברית, נגד שוודיה בסטוקהולם, שבו ניצחה ארצות הברית 2–3.
ארצות הברית השיגה מדליית כסף ומדליית ארד בטורניר הכדורגל באולימפיאדת סנט לואיס 1904 שנערכה בסנט לואיס שבמיזורי. בטורניר השתתפו שלוש קבוצות בלבד: "Galt F.C" מקנדה, מכללת "Christian Brothers" ו-"St. Rose Parish" מארצות הברית. הקבוצה הקנדית ניצחה את שתי הקבוצות האמריקאיות בדרך לזכייה במקום הראשון, בעוד Christian Brothers ניצחה את St. Rose במשחק השלישי שלהם, לאחר שתי תוצאות תיקו 0-0.
במונדיאל 1930 השיגה נבחרת ארצות הברית את ניצחונה הראשון בהיסטוריה במסגרת גביע העולם בכדורגל, כאשר הביסה את בלגיה 0-3 באסטדיו גראן פרקואה סנטראל במונטווידאו שבאורוגוואי. המשחק נערך בו זמנית עם המשחק באסטדיו פוקיטוס, שבו צרפת הביסה את מקסיקו.
במשחק שלאחר מכן ניצחה ארצות הברית שוב 0–3, הפעם את פרגוואי. פיפ"א הכירה בברטראנד פייטנוד כמבקיע השלושער הראשון בגביע העולם, לאחר שהבקיע את השער הראשון והשלישי במשחק, אף על פי שהייתה מחלוקת אם השער השני שייך לפייטנוד או לחברו לנבחרת תום פלורי.[4] מקורות אחרים היו במחלוקת האם היה השער שייך לפייטנוד[5] או שהיה זה שער עצמי של ראמון גונזאלס.[6] בנובמבר 2006 הודיעה פיפ"א כי היא קיבלה עדות מ"היסטוריונים ואוהדי כדורגל רבים" שפייטנוד כבש את כל שלושת השערים במשחק, ולפיכך הפך לאדם הראשון שמבקיע שלושער במסגרת גביע העולם.[7]
בעקבות שני הניצחונות זכתה נבחרת ארצות הברית בראשות הבית והעפילה לחצי הגמר גביע העולם, בו הפסידה 1–6 לארגנטינה והודחה מהטורניר. אף על פי שלא היו חוקים ברורים, רשמה פיפ"א את ארצות הברית כנבחרת שסיימה במקום השלישי בטורניר, מעל המודחת האחרת בחצי הגמר, יוגוסלביה. הישג זה הוא הגבוה ביותר של ארצות הברית בתולדות גביע העולם.
במונדיאל 1950 הפסידה ארצות הברית את משחקה הראשון לספרד, אך במשחק הבא ניצחה 0–1 את נבחרת אנגליה.[8] הניצחון נחשב לאחד מההפתעות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל. עם זאת, הובסה ארצות הברית במשחק שלב הבתים השלישי נגד צ'ילה 2-5, ובכך הודחה מהטורניר כבר בשלב המוקדם. עברו ארבעים שנה עד שארצות הברית ערכה את הופעתה הבאה בגביע העולם.
על אף ההצלחה היחסית של נבחרת ארצות הברית בטורנירים הבינלאומיים המוקדמים, הכדורגל נותר כענף ספורט בעל עניין קטן יחסית בקרב אמריקאים רבים במשך שנים רבות. בשלושת העשורים שאחרי ההצלחה בגביע העולם 1950 השיגה הנבחרת מספר ניצחונות בודדים: על האיטי, ברמודה, הונדורס, קנדה, פולין וסין.
לאחר ההתלהבות שנגרמה כתוצאה מהיווסדה ועלייתה של ליגת הכדורגל הצפון אמריקאית (NASL) בשנות ה-70, נראה היה שלמרות הכשלונות, נבחרת הגברים של ארצות הברית תהפוך בקרוב לבעלת כוח עולה בכדורגל העולמי. עם זאת, היו שקיוו שהדבר לא ימומש, וארצות הברית לא נלקחה בחשבון כנבחרת חזקה בתקופה זו. בין השנים 1981 ו-1983 היא שיחקה בשני משחקים בינלאומיים בלבד.
על מנת לספק תוכנית יציבה יותר לנבחרת הלאומית ולחדש את העניין בליגה הצפון אמריקאית, החליטה פדרציית הכדורגל של ארצות הברית להכניס את הנבחרת לליגה למשך עונת 1984 בשם "קבוצת אמריקה". הקבוצה החסירה את הרצף והסדירות של האימונים שמועדונים רגילים ערכו, ושחקנים רבים סירבו לשחק עבור הנבחרת בליגה זו במקום במועדונים שלהם. באופן מביך, "קבוצת אמריקה" סיימה את העונה בתחתית הליגה הצפון אמריקאית. כהכרה בכך שלא הושגו המטרות, פדרציית הכדורגל האמריקאית החליטה לבטל את הניסיון, ונבחרת ארצות הברית נושלה מ-NASL.
הכדורגל האמריקאי סימן את טורנירי המשחקים האולימפיים 1984 בלוס אנג'לס שבקליפורניה ואת מונדיאל 1986 כמטרותיו לקימום מחדש של הנבחרת הלאומית ובסיס אוהדיה. הוועד האולימפי הבינלאומי העלה את סיכוייה של נבחרת ארצות הברית להתקדם מעבר לשלב הבתים ולהעפיל לסיבוב השני, כאשר הודיע שנבחרות אולימפיות מחוץ לאירופה ודרום אמריקה יכולות לשחק בהרכב מלא של שחקנים ותיקים. ארצות הברית הרכיבה מחדש את הסגל האולימפי שלה, והחליפה שחקנים חובבים רבים בשחקנים מקצוענים. אף על פי כן, היא סיימה את שלב הבתים במאזן של ניצחון, תיקו והפסד, ולא הצליחה להעפיל לסיבוב השני.
ארצות הברית הייתה מועמדת סופית לאירוח משחקי מונדיאל 1986, לאחר שקולומביה נסוגה מהמכרז עקב שיקולים כלכליים. עם זאת, מקסיקו גברה על ארצות הברית וקנדה בבחירת מארחת הטורניר, על אף דאגות כי הטורניר יעבור למדינה אחרת עקב רעידת אדמה קשה שפקדה את מקסיקו לפני הטורניר.
במשחק האחרון של טורניר מוקדמות המונדיאל, הייתה ארצות הברית זקוקה לתיקו בלבד נגד קוסטה ריקה, שהפסידה לה 0–3 באולימפיאדה שנה קודם לכן, על מנת להעפיל לבית הגמר של המוקדמות יחד עם הונדורס וקנדה. עם זאת, שער של אבריסטו קורונאדו בדקה ה-35 העניק לקוסטה ריקה ניצחון, ומנע מהאמריקאים עלייה נוספת לטורניר גביע העולם.[9]
בסוף שנת 1985 נסגרה הליגה הצפון אמריקאית, ולא הייתה ליגה מקצוענית ותיקה אחרת בארצות הברית.[10] כתוצאה מכך, שחקנים אמריקאים מובילים רבים, כדוגמת ג'ון קאר, פול קליגיאורי, אריק אייכמן וברוס מארי, עברו לשחק במדינות אחרות, בייחוד ביבשת אירופה.
ב-1988 ניסתה פדרציית הכדורגל האמריקאית מחדש את שיטת הנבחרת הלאומית כמועדון, והציעה חוזים לשחקני הנבחרת בהבטחה שתשמור על משכורתם, על מנת לבנות את הנבחרת עם תשתיות של מועדון רגיל. הפרויקט הביא לנבחרת שחקני מפתח ותיקים רבים, בעוד הצלחתה של ליגת ה-NASL הביאה לנבחרת שחקנים צעירים כישרוניים. באופן זה הכינה ושיפרה ארצות הברית את הנבחרת לקראת טורניר מונדיאל 1990.
ב-1989 הזכירה פיפ"א את ארצות הברית כמועמדת לאירוח מונדיאל 1994, אך מהלך זה ניתן תחת ביקורת רבה עקב חולשתה של הנבחרת הלאומית והעובדה שלא הייתה ליגה מקצוענית במדינה. הביקורות פסקו במידת מה לאחר ניצחונה של ארצות הברית 0–1 נגד טרינידד וטובגו במשחק האחרון של אליפות CONCACAF 1989 - ניצחון החוץ הראשון שלה לאחר כ-20 שנה, שהבטיח את עלייתה הראשונה מזה 40 שנה לגביע העולם.
לקראת טורניר מונדיאל 1990, שניים מהשחקנים המנוסים ביותר של ארצות הברית, ריק דייוויס והוגו פרז, נפצעו ונמנעה הכללתם בסגל, והמאמן בוב גנסלר בחר שחקנים מחוסרי ניסיון רבים ובוגרי מכללות. ארצות הברית נוצחה 1–5 על ידי צ'כוסלובקיה במשחק הראשון, כאשר קליגיאורי הבקיע את השער היחיד לזכות ארצות הברית. בשני משחקיה הבאים היא הפסידה 0–1 לאיטליה ו-1–2 לאוסטריה, ובכך הודחה מהטורניר עם מאזן של שלושה הפסדים בשלושה משחקים.
במרץ 1991 זכתה ארצות הברית בגביע צפון אמריקה, לאחר שסיימה בתיקו 2-2 עם מקסיקו וניצחה 0–2 את קנדה. זכייה זו הגיעה זמן קצר לאחר ניצחונה של ארצות הברית על אורוגוואי בסדרת הכדורגל העולמית. לאחר מכן היא לא הפסידה כלל בגביע הזהב של CONCACAF 1991; היא ניצחה בחצי הגמר 0–2 את מקסיקו וזכתה בטורניר לאחר ניצחון בגמר 3–4 על הונדורס בדו-קרב בעיטות עונשין לאחר תיקו 0-0 בתום ההארכה. ב-1992 המשיכה ארצות הברית את הצלחותיה, כאשר זכתה בגביע ארצות הברית עם ניצחונות על אירלנד ופורטוגל, שבאו לאחר תיקו נגד איטליה.
טורניר מונדיאל 1994 היה המונדיאל היחיד (נכון ל-2022) שאותו אירחה ארצות הברית. לאחר שהעפילה אוטומטית כמארחת, פתחה ארצות הברית את הטורניר עם תיקו 1-1 נגד שווייץ בפונטיאק סילברדום שבדטרויט. במשחק השני היא פגשה את קולומביה, שדורגה מאוחר יותר רביעית בעולם, באצטדיון רוז באוול. לאחר שער עצמי של אנדרס אסקובר, שמאוחר יותר נרצח בארצו בעקבות השער, ניצחה ארצות הברית בתוצאה 1–2. על אף הפסד 0–1 לרומניה במשחק האחרון של שלב הבתים, העפילה ארצות הברית לשלב הנוקאאוט לראשונה מאז שנת 1930.
בסיבוב השני הודחה ארצות הברית מהטורניר לאחר הפסד 0–1 לברזיל, שזכתה לבסוף בטורניר.[11]
במונדיאל 1998 שנערך בצרפת הפסידה נבחרת ארצות הברית את כל משחקיה בשלב הבתים: 2-0 לגרמניה, 2-1 לאיראן ו-0–1 ליוגוסלביה. כתוצאה מכך היא סיימה במקום האחרון בבית שלה, ובמקום האחרון הכללי מבין כל 32 הנבחרות המשתתפות בטורניר. מאמן הנבחרת סטיב סמפסון קיבל את מירב ההאשמות על הופעתה של הנבחרת, כתוצאה מכך שהוציא מהסגל את הקפטן ג'ון הארקס לאחר שכינה אותו בלגלוג "קפטן לחיים" זמן קצר קודם לכן, ואף הוציא מהסגל מספר שחקנים נוספים שהיו שותפים להעפלתה של ארצות הברית מהמוקדמות.[12]
ארצות הברית, שהחל מ-1998 אומנה בידי מאמן ה-MLS והמכללות המצליח ברוס ארנה, זכתה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע הזהב של CONCACAF כמארחת הטורניר של 2002. ארנה השתמש בגביע הזהב כהכנה לקראת קמפיין הנבחרת במוקדמות מונדיאל 2002 בקוריאה הדרומית וביפן. להקמתה של ליגת ה-MLS הייתה השפעה ניכרת על הפיתוח של הנבחרת הלאומית, בהשוואה לליגת ה-NASL בשנות ה-80. לנדון דונובן ודמרקוס ביסלי התבררו כשחקנים צעירים מוכשרים, בעוד שחקנים ותיקים כדוגמת בריאן מקברייד, קובי ג'ונס וקלאודיו ריינה היו בכושר הטוב ביותר בקריירה שלהם. שחקנים אלו סייעו לנבחרת להעפיל לשלב גבוה בגביע העולם, לראשונה מאז 1930. בשלב הבתים של מונדיאל 2002 ניצחה ארצות הברית 2–3 את פורטוגל, סיימה בתיקו 1-1 עם המארחת שסיימה לבסוף רביעית בטורניר, קוריאה הדרומית, והפסידה 1–3 למודחת פולין; ובכך העפילה לשלבי הנוק-אאוט. בשמינית הגמר פגשה ארצות הברית את יריבתה היבשתית מקסיקו לראשונה במסגרת גביע העולם, וניצחה אותה 0–2. היא הודחה ברבע הגמר, לאחר הפסד 0–1 לגרמניה, שהגיעה לבסוף לגמר הטורניר.
ב-2005 המשיכה ארצות הברית את הצלחתה מגביע העולם, כאשר זכתה בפעם השלישית בתולדותיה בגביע הזהב.
לאחר סיומם של מוקדמות מונדיאל 2006 בדרום אמריקה, הוגרלה ארצות הברית לבית 5 במונדיאל יחד עם נבחרות צ'כיה, איטליה וגאנה. שלוש הנבחרות דורגו לאחר מכן בעשירייה הראשונה בדירוג העולמי של פיפ"א, ובית זה כונה "בית המוות". ארצות הברית פתחה את הטורניר עם הפסד בתוצאה 0–3 לצ'כיה. לאחר מכן היא סיימה בתיקו 1-1 נגד איטליה, והודחה מהטורניר לאחר הפסד 1–2 לגאנה במשחק האחרון בשלב הבתים.[13]
לאחר הכישלון בשחזור ההישג ממונדיאל 2002, הוחלף ברוס ארנה בעוזרו בנבחרת הלאומית ומאמנה של צ'יבאס ארצות הברית בוב בראדלי, שפתח עם ארבעה ניצחונות ותיקו אחד במשחקים שנערכו לקראת טורניר גביע הזהב של CONCACAF 2007, שאותו אירחה ארצות הברית. ארצות הברית ניצחה בכל שלושת משחקיה בשלב הבתים בגביע הזהב, נגד גואטמלה, טרינידד וטובגו ואל סלבדור. ניצחון במשחק רבע הגמר נגד פנמה בתוצאה 1–2 הפגיש אותה עם קנדה בשלב חצי גמר, שבו ניצחה ארצות הברית 1–2 פעם נוספת. במשחק הגמר ביצעה ארצות הברית מהפך בדרך לניצחון 1–2 על מקסיקו וזכייה בטורניר.[14]
הנבחרת אכזבה בטורניר הקופה אמריקה 2007, שבו הודחה כבר בשלב הבתים לאחר הפסדים לארגנטינה, פרגוואי וקולומביה. לאחר ההדחה נתקלה נבחרת ארצות הברית בפקפוק מצד אוהדיה והתקשורת האמריקאית.[15]
בגביע הקונפדרציות 2009 הצליחה ארצות הברית להפתיע ולסיים במקום השני. היא הוגרלה לשלב הבתים עם נבחרות איטליה, ברזיל ומצרים. היא פתחה את משחקיה עם הפסדים של 1–3 לאיטליה ו-0–3 לברזיל, אך הביסה 0–3 את מצרים ועלתה לחצי הגמר בזכות תוצאה זו וההפסד של איטליה לברזיל בתוצאה זהה. בחצי הגמר הפתיעה ארצות הברית כשניצחה את המדורגת הראשונה בעולם ספרד בתוצאה 0–2, משערים של ג'וזי אלטידור וקלינט דמפסי. במשחק הגמר מול ברזיל עלתה ארצות הברית ליתרון 0–2 משערים של דמפסי ולנדון דונובן, אך ברזיל חזרה מהפיגור וניצחה 2–3.
אולם זמן קצר לאחר הופעתה המוצלחת בגביע הקונפדרציות, הושפלה ארצות הברית כשהפסידה בגמר גביע הזהב 2009 למקסיקו בתוצאה 0–5, התבוסה הגבוהה ביותר שספגה הנבחרת מזה 24 שנים והפסד ביתי ראשון מול מקסיקו מזה 10 שנים.
במונדיאל 2010 חזרה הנבחרת מפיגור הן במשחק נגד נבחרת אנגליה שהסתיים בתוצאה 1-1 והן במשחק נגד סלובניה, שבו חזרה ארצות הברית מפיגור 0–2 והשוותה ל-2-2. במשחקה האחרון נגד נבחרת אלג'יריה הייתה זקוקה ארצות הברית לניצחון על מנת להעפיל לשלב השני של הטורניר. שער ניצחון של לנדון דונובן בדקה האחרונה של המשחק קבע את תוצאתו, 1-0, ואת דירוג ארצות הברית במקום הראשון בשלב הבתים. בשמינית הגמר הפסידה ארצות הברית לגאנה 2-1 לאחר הארכה.
אחד מהרגליו של בוב ברדלי בתקופתו כמאמן הנבחרת הלאומית הוא הנכונות להכליל בסגל ולתת הופעות למספר גבוה של שחקנים, רבים מהם בהופעתם הראשונה בנבחרת. שיטתו של ברדלי זכתה לשבחים על שיתופם של שחקנים רבים, אך גם לביקורת מצד המקווים ליציבות ומנהיגות בנבחרת.[16] שיטה זו פיתחה שחקנים והביאה למעברם של מספר שחקנים צעירים, כדוגמת ג'וזי אלטידור, קלינט דמפסי, פרדי אדו ומוריס אדו לקבוצות בכירות באירופה, דבר שהעניק לנבחרת יותר ניסיון של שחקניה ברמות גבוהות. ביולי 2011 פוטר ברדלי, ויורגן קלינסמן מונה במקומו.
קלינסמן אימן את הנבחרת במונדיאל 2014 שנערך בברזיל. בטורניר זה העפילה הנבחרת לשלב שמינית הגמר, שם הודחה על ידי נבחרת בלגיה.
במוקדמות מונדיאל 2018 ארצות הברית לא העפילה למונדיאל, בתחילת הקמפיין פוטר יורגן קלינסמן ומונה במקומו ברוס ארנה שאימן את הנבחרת במשך 8 שנים בעבר. במחזור הסיום של המוקדמות ארצות הברית הפסידה לטרנידד ובעקבות ניצחונות של פנמה ושל הונדורס היא כשלה במשימתה להעפיל למונדיאל. בעקבות כך, ב-13 באוקטובר 2017 פוטר ברוס ארנה מאימון נבחרת ארצות הברית.
ארה"ב זכתה בגביע הזהב 2021 בפעם השביעית בתולדותיה, לאחר שניצחה בכל משחקיה. ארה"ב העפילה למונדיאל 2022. בשלב הבתים סיימה ארה"ב בתיקו 1-1 עם ויילס ובתיקו 0-0 עם אנגליה. במשחק המכריע בשלב הבתים גברה ארה"ב על איראן 0-1 ובכך גמלה לה על ההפסד במונדיאל 1998 וכן עלתה לשמינית הגמר מהמקום השני בבית על חשבונה. בשמינית הגמר הפסידה ארה"ב להולנד 3-1 והודחה.
ארצות הברית השתתפה במשחקים האולימפיים (כאשר בטורניר נלקח בחשבון סגל מלא של שחקנים בינלאומיים), גביע העולם של פיפ"א, גביע הקונפדרציות של פיפ"א, וכמו כן בטורנירים אזוריים מטעם ה-NAFC וה-CONCACAF. ארצות הברית שיחקה גם בקופה אמריקה מאז התחיל ארגון CONMEBOL לזמן נבחרות שאינן מדרום אמריקה לטורניר, ואף השתתפה במספר טורנירים משניים יותר.
ההישג הטוב ביותר של ארצות הברית בגביע העולם הגיע ב-1930, כאשר היא סיימה במקום השלישי. היא זכתה במדליית כסף ומדליית ארד באולימפיאדת סנט לואיס 1904. בגביע הקונפדרציות, ארצות הברית סיימה במקום השלישי בטורנירים של 1992 ו-1999.
בטורנירים אזוריים, ארצות הברית מעולם לא סיימה גבוה יותר מהמקום השני, עד לגביע הזהב של CONCACAF 1991. מאז היא זכתה בשישה תארים.
| שנה | סיבוב | משחקים | ניצחונות | תיקו* | הפסדים | שערי זכות | שערי חובה |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
 1930 | מקום שלישי | 3 | 2 | 0 | 1 | 7 | 6 |
 1934 | סיבוב ראשון | 1 | 0 | 0 | 1 | 1 | 7 |
 1938 | פרשה | ||||||
 1950 | סיבוב ראשון | 3 | 1 | 0 | 2 | 4 | 8 |
 1954 | לא העפילה | ||||||
| 1958 | |||||||
 1962 | |||||||
 1966 | |||||||
 1970 | |||||||
 1974 | |||||||
 1978 | |||||||
 1982 | |||||||
| 1986 | |||||||
 1990 | סיבוב ראשון | 3 | 0 | 0 | 3 | 2 | 8 |
| 1994 | שמינית גמר | 4 | 1 | 1 | 2 | 3 | 4 |
| 1998 | סיבוב ראשון | 3 | 0 | 0 | 3 | 1 | 5 |
  2002 | רבע גמר | 5 | 2 | 1 | 2 | 7 | 7 |
| 2006 | סיבוב ראשון | 3 | 0 | 1 | 2 | 2 | 6 |
 2010 | שמינית גמר | 4 | 1 | 2 | 1 | 5 | 5 |
| 2014 | שמינית גמר | 4 | 1 | 1 | 2 | 5 | 6 |
 2018 | לא העפילה | ||||||
 2022 | שמינית גמר | 4 | 1 | 2 | 1 | 3 | 4 |
| 2026 |
העפילה כמארחת | ||||||
| סה"כ | 11/22 | 37 | 9 | 8 | 20 | 40 | 66 |
| שנה | סיבוב | משחקים | ניצחונות | תיקו* | הפסדים | שערי זכות | שערי חובה |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
 1963 | לא נרשמה | ||||||
 1965 | |||||||
 1967 | |||||||
 1969 | לא העפילה | ||||||
 1971 | לא נרשמה | ||||||
 1973 | לא העפילה | ||||||
| 1977 | |||||||
| 1981 | |||||||
| 1985 | סיבוב ראשון | 4 | 2 | 1 | 1 | 4 | 3 |
| 1989 | מקום שני | 8 | 4 | 3 | 1 | 6 | 3 |
| 1991 | מקום ראשון | 5 | 4 | 1 | 0 | 10 | 3 |
| 1993 | מקום שני | 5 | 4 | 0 | 1 | 5 | 5 |
| 1996 | מקום שלישי | 4 | 3 | 0 | 1 | 8 | 3 |
| 1998 | מקום שני | 4 | 3 | 0 | 1 | 6 | 2 |
| 2000 | רבע גמר | 3 | 2 | 1 | 0 | 6 | 2 |
| 2002 | מקום ראשון | 5 | 4 | 1 | 0 | 9 | 1 |
| 2003 | מקום שלישי | 5 | 4 | 0 | 1 | 13 | 4 |
| 2005 | מקום ראשון | 6 | 4 | 2 | 0 | 11 | 3 |
| 2007 | מקום ראשון | 6 | 6 | 0 | 0 | 13 | 3 |
| 2009 | מקום שני | 6 | 4 | 1 | 1 | 12 | 8 |
| 2011 | מקום שני | 6 | 4 | 0 | 2 | 9 | 6 |
| 2013 | מקום ראשון | 6 | 6 | 0 | 0 | 20 | 4 |
| 2015 | מקום רביעי | 6 | 3 | 2 | 1 | 12 | 5 |
| 2017 | מקום ראשון | 6 | 5 | 1 | 0 | 13 | 4 |
 2019 | מקום שני | 6 | 5 | 0 | 1 | 15 | 2 |
| 2021 | מקום ראשון | 6 | 6 | 0 | 0 | 11 | 1 |
| 2023 |
חצי גמר | 5 | 2 | 3 | 0 | 16 | 4 |
| 2025 |
|||||||
| סה"כ | 19/27 | 102 | 75 | 16 | 11 | 199 | 66 |
| שנה | השתתפה בתור | סיבוב | משחקים | ניצחונות | תיקו | הפסדים | שערי זכות | שערי חובה |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 1992 |
זוכת גביע הזהב 1991 | מקום שלישי | 2 | 1 | 0 | 1 | 5 | 5 |
| 1995 |
לא העפילה | |||||||
| 1997 | ||||||||
| 1999 |
סגנית מחזיקת גביע הזהב 1998 | מקום שלישי | 5 | 3 | 0 | 2 | 6 | 3 |
| 2001 |
לא העפילה | |||||||
| 2003 |
זוכת גביע הזהב 2002 | סיבוב ראשון | 3 | 0 | 1 | 2 | 1 | 3 |
| 2005 |
לא העפילה | |||||||
| 2009 |
זוכת גביע הזהב 2007 | מקום שני | 5 | 2 | 0 | 3 | 8 | 9 |
| 2013 |
לא העפילה | |||||||
| 2017 | ||||||||
| סה"כ | 4/10 | 15 | 6 | 1 | 8 | 20 | 20 | |
| שנה | דרג | סיבוב | משחקים | ניצחונות | תיקו* | הפסדים | שערי זכות | שערי חובה |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 2019-2020 |
א | מקום ראשון | 6 | 5 | 0 | 1 | 19 | 5 |
| 2022-2023 |
א | מקום ראשון | 6 | 5 | 1 | 0 | 19 | 2 |
| 2023-2024 |
א | מקום ראשון | 4 | 3 | 0 | 1 | 9 | 3 |
| 2024-2025 |
א | |||||||
| 2026-2027 |
א | |||||||
| סה"כ | 16 | 13 | 1 | 2 | 47 | 10 | ||
|
|
|
להלן רשימת מאמני הנבחרת לאורך ההיסטוריה שלה.
תומאס קייהיל (1916-1924) ג'ורג' בורפורד (1924-1925) נאט אגר (1925-1926) ג'ורג' בורפורד (1928)
רוברט מילאר (1929-1933) דויד גואולד (1933-1934) ביל ללויד (1934-1937) אנדרו בראון (1947-1948) וולטר גייסלר (1948-1949) ביל ג'פרי (1949-1952) ג'ון ווד (1952-1953)
ארנו שוורץ (1953-1955) ג'ורג' מייר (1957) ג'ים ריד (1959-1961) ג'ון הרברגר (1964) ג'ורג' מייר (1965)
פול ווסנאם (1968) גורדון ג'אגו (1969) בוב קהו (1971-1972)
מקס ווסניאק (1973) גנה צ'ייזוויץ' (1973) גורדון בראדלי (1973) דטמאר קראמר (1974) אל מילר (1975) מנפרד שלשיידט (1975) וולטר צ'ייזוויץ' (1976-1980) בוב גנסלר (1982)
אלקטס פאנאגוליאס (1983-1985) לותאר אוסיאנדר (1986-1988) בוב גנסלר (1989-1991) ג'ון קוולסקי (1991)
בורה מילוטינוביץ' (1991-1995) סטיב סמפסון (1995-1998) ברוס ארנה (1998-2006) בוב ברדלי (2006-2011) יורגן קלינסמן (2011-2016) ברוס ארנה (2016-2017) דייב סאראהן (2017-2018) גרג ברהלטר (2018-הווה)נבחרת ארצות הברית עד גיל 23 ידועה גם בתור הנבחרת האולימפית של המדינה, ומנוהלת גם היא בידי פדרציית הכדורגל של ארצות הברית. היא לוקחת על עצמה את תפקיד ההעפלה וייצוגה של ארצות הברית בטורניר הכדורגל האולימפי. הטורניר הגדול האחרון שבו הגיעה להישג חשוב הוא מוקדמות המשחקים האולימפיים 2008 צפון אמריקה, שבו סיימה במקום השני. מאמנה הנוכחי של הנבחרת הוא פיוטר נובאק. בהתאם לחוקי פיפ"א, רשאית הנבחרת לכלול באולימפיאדות שלושה שחקנים מעל גיל 23, המנוסים וותיקים יותר.
הנבחרת העפילה לאולימפיאדת ברצלונה 1992, הראשונה שבה נערך טורניר כדורגל לנבחרות צעירות, אך כשלה בעבירת שלב הבתים. לקראת אולימפיאדת אטלנטה 1996, הראשונה שבה הותר לשתף שחקנים מעל גיל 23, מונה ברוס ארנה למאמן הנבחרת, אף על פי כן היא סיימה פעם נוספת במקום השלישי בלבד בסיבוב הראשון. באולימפיאדת סידני 2000 העפילה הנבחרת עד לחצי הגמר. עם זאת, באולימפיאדת אתונה היא לא התחרתה כלל, ובאולימפיאדת בייג'ינג היא הודחה פעם נוספת בשלב הבתים, על אף שבסגלה נכלל השחקן המוביל בריאן מקברייד.
נבחרת ארצות הברית עד גיל 20 משתתפת בגביע העולם לנבחרות צעירות, הנערך אחת לשנתיים. ההישג המוקדם הטוב ביותר של הנבחרת היה באליפות העולם לנוער 1989, כאשר היא ניצחה את עיראק עד גיל 21 ברבע הגמר, לפני שהפסידה לניגריה עד גיל 21 בחצי הגמר לאחר הארכה ולברזיל עד גיל 21 במשחק על המקום השלישי. סטיב סנואו סיים יחד עם שחקנים נוספים במקום השני בדירוג מלך השערים של הטורניר, עם 3 שערים.
הנבחרת העפילה לרבע גמר גביע העולם ב-1993 אך הודחה לאחר הפסד לברזיל. לאחר שנעדרה מהטורניר ב-1995, היא רשמה 6 העפלות רצופות אליו מאז 1997, כאשר ב-5 פעמים רצופות היא מעפילה לסיבוב השני. בטורנירים אלו, ההישג הטוב ביותר של הנבחרת היה ב-2003, כאשר היא הובילה 0–1 בדקות הסיום של משחק רבע הגמר כנגד ארגנטינה, אך הפסידה 1–2 לאחר הארכה. היא אף העפילה לרבע גמר גביע העולם ב-2007, לפני שהפסידה 1–2 בהארכה לאוסטריה עד גיל 21 ברבע הגמר.
באליפות CONCACAF עד גיל 20 הנבחרת סיימה 4 פעמים במקום השני: ב-1980, 1982, 1986 ו-1992.
נבחרת ארצות הברית עד גיל 17 מתמודדת בגביע העולם עד גיל 17, הנערך גם הוא אחת לשנתיים. מאז 1999, מרבית משחקני הנבחרת עד גיל 17 המשלימים אותה מגיעים מאקדמיית הכדורגל של ה-IMG בברדנטון, פלורידה. במהלך גביע העולם 1999 ארצות הברית החזיקה בתארים אישיים של כוכבי הנבחרת הבוגרת מאוחר יותר: כדור הזהב של לנדון דונובן וכדור הכסף של דמרקוס ביסלי; ובנוסף הגיעה להישג השיא שלה - מקום רביעי בטורניר.
מלבד המקום הרביעי ב-1999, הנבחרת העפילה 4 פעמים עד לרבע גמר גביע העולם. היא זכתה פעם אחת באליפות CONCACAF עד גיל 17 (ב-1992) וחמש פעמים נוספות סיימה במקום השני.
לארצות הברית ישנה יריבות ספורטיבית עם מקסיקו, המתבטאת במשחקים בין הנבחרות הלאומיות של שתי המדינות, הנחשבות לחזקות ביותר בצפון אמריקה. היריבות בין הנבחרות נחשבת לאחת מהגדולות ביותר בעולם.[17] עד היום נערכו 55 משחקים ביניהן, כאשר מקסיקו השיגה את מספר הניצחונות הגבוה יותר.
היריבות מוצגת בדרך כלל בטורנירים גדולים, כדוגמת גביע הזהב של CONCACAF, קופה אמריקה ואף גביע העולם. ארצות הברית הפסידה בביתה למקסיקו שש פעמים במהלך ההיסטוריה, אך לא הפסידה לה בביתה מאז שנת 1999. הנבחרות נפגשו בפעם היחידה במסגרת גביע העולם ב-2002 במסגרת שמינית גמר הטורניר, במשחק שהסתיים בניצחונה של ארצות הברית בתוצאה 0–2.
בכל המשחקים בין הנבחרות בהיסטוריה מקסיקו ניצחה 30 פעמים, ארצות הברית ניצחה 14 פעמים ו-11 משחקים הסתיימו בתיקו; מקסיקו הבקיעה 119 שערים לעומת 62 שהבקיעה ארצות הברית.[18] אף על פי שמקסיקו מצליחה יותר לאורך ההיסטוריה, ארצות הברית שולטת במשחקים ביניהן במאה ה-21.
נכון ל-1 ביולי 2024.
.jpg)
| דירוג | שחקן | שנים בנבחרת | הופעות | שערים |
|---|---|---|---|---|
| 1 | קובי ג'ונס | 1992 - 2004 | 164 | 15 |
| 2 | לנדון דונובן | 2000 - 2014 | 157 | 57 |
| 3 | מייקל בראדלי | 2006 - 2019 | 151 | 17 |
| 4 | קלינט דמפסי | 2004 - 2017 | 141 | 57 |
| 5 | ג'ף אגוס | 1988 - 2003 | 134 | 4 |
| 6 | מרסלו בלבואה | 1988 - 2000 | 127 | 13 |
| 7 | דמרקוס ביסלי | 2001 - 2017 | 126 | 17 |
| 8 | טים הווארד | 2002 - 2017 | 121 | 0 |
| 9 | ג'וזי אלטידור | 2007 – 2019 | 115 | 42 |
| 10 | קלאודיו ריינה | 1994 - 2006 | 112 | 8 |
| דירוג | שחקן | שנים בנבחרת | שערים | הופעות | ממוצע למשחק |
|---|---|---|---|---|---|
| 1 | קלינט דמפסי | 2004 - 2017 | 57 | 141 | 0.4 |
| לנדון דונובן | 2000 - 2014 | 157 | 0.36 | ||
| 3 | ג'וזי אלטידור | 2007 – 2019 | 42 | 115 | 0.37 |
| 4 | אריק ויינלנדה | 1990 - 2000 | 34 | 106 | 0.32 |
| 5 | בריאן מקברייד | 1993 - 2006 | 30 | 95 | 0.32 |
| כריסטיאן פוליסיק | 2016 - הווה | 71 | 0.42 | ||
| 7 | ג'ו מקס מור | 1992 - 2002 | 24 | 100 | 0.24 |
| 8 | ברוס מארי | 1985 - 1993 | 21 | 86 | 0.24 |
| 9 | אדי ג'ונסון | 2004 - 2014 | 19 | 63 | 0.3 |
| 10 | ארני סטיוארט | 1990 - 2004 | 17 | 101 | 0.17 |
| דמרקוס ביסלי | 2001 – 2017 | 126 | 0.13 | ||
| מייקל בראדלי | 2006 - 2019 | 151 | 0.11 |
סגל הנבחרת למשחקי קופה אמריקה 2024
ההופעות והשערים מעודכנים ל-23 ביוני 2024, לאחר המשחק מול מקסיקו.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל כדורגל | ||
אתר האינטרנט הרשמי של נבחרת ארצות הברית בכדורגל
נבחרת ארצות הברית בכדורגל, ברשת החברתית פייסבוק
נבחרת ארצות הברית בכדורגל, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
נבחרת ארצות הברית בכדורגל, ברשת החברתית אינסטגרםSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
