Loading AI tools
מזבח מרכזי במשכן ומקדשי ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מזבח העולה (מכונה גם מזבח החיצון או בפשטות המזבח; בתקופת המשכן כונה גם מזבח הנחושת) היה אחד מכלי-הקודש המרכזיים בפולחן העברי, בתחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש הראשון והשני. מזבח העולה נקרא גם "מזבח החיצון" כיוון שהוא עמד בעזרה מחוץ להיכל בבית המקדש. השם מזבח העולה בא להבדיל בין המזבח העומד בעזרה, ועליו מקריבים קרבנות, ובין מזבח הקטורת, הקטן יותר, שעמד בהיכל, ושימש להקטרת קטורת.
לאורך התקופות, ועם שינוי מקום הפולחן הישראלי מהמשכן לבתי המקדש, השתנה גודלו ומבנהו של המזבח כמה פעמים. אך עם זאת, צורתו הבסיסית נשארה זהה. המזבח מורכב משני חלקים: גוף המזבח, והכבש. גוף המזבח הוא גוף תלת־ממדי בגובה משתנה, אך בצורה ריבועית. בפינותיו העליונות של המזבח בלטו ארבע קוביות המכונות "קרניים". הכבש הוא מבנה משופע אשר עמד בצמוד למזבח, ושימש לעלייה אל המזבח ללא שימוש במדרגות.
עם הקמת המשכן, עשו בני ישראל, על פי ציווי, מזבח עצי שיטים המצופה נחושת, כדי להקריב עליו קרבנות. מזבח זה שימש (יחד עם שאר המשכן) עד הקמת בית המקדש בירושלים. בארבע פינות המזבח בלטו קרנות. בין הלוחות שהרכיבו את המזבח היה חלל, אותו מילאו באדמה בכל מקום שבו הציבו את המשכן.
כחלק מהצווי על הקמת המשכן מצווה התורה על עשיית מזבח מלוחות עצי שיטים ומצופה נחושת כשתוכו חלול,[1] ומכאן שמו. בעת חניית מחנה בני ישראל במדבר היו ממלאים את המזבח באדמה, על שם הכתוב "מזבח אדמה תעשה לי".[2] ציפוי המזבח כלל גם רשת מנחושת שיועדה להגיע עד "חצי המזבח" (ולפי שיטת רבי יוסי היה רוחבה אמה) כך שניתן יהיה לעשות הבחנה בין חציו העליון והתחתון, הנדרשת במהלך הקרבת רוב הקרבנות (למעט אלו שדמם אינו נזרק על גבי מזבח זה). בנוסף מצווה התורה על הכנת כלים שונים מנחושת לצורך העבודה במזבח וניקיונו, וכן מקלות עץ מצופים נחושת ("בדים") לנשיאתו. תוספת לנחושת על המזבח התקבלה לאחר מעשה קרח ועדתו. שם, על פי ציווי מיוחד, נלקחו מחתות הנחושת ששימשו להקטרת הקטורת במהלך הכרעת המחלוקת, ורוקעו כציפוי נוסף למזבח לזכר אותה מחלוקת. (ספר במדבר, פרק י"ז, פסוקים א'–ה').
לפי התיאור בתורה,[3] היה המזבח רבוע, אורכו ורוחבו היו חמש אמות (כשניים וחצי מטרים) וגובהו שלוש אמות (כמטר וחצי).[4] בארבע הפינות העליונות שלו נשארו, לאחר חקיקת שאר השטח (מכיוון שהציווי הוא "ממנו תהיין קרנותיו", שלא תחוברנה בנפרד), קוביות שנקראו "קרנות" ועליהן ניתן הדם מאותם הקרבנות שדמם מיועד להזרק בחציו העליון של המזבח, ומתיאור עבודת הקרבנות (ספר ויקרא, פרק ד', פסוק ז') מסתבר שבתחתיתו בלט "יסוד" בגובה אמה כמו במזבח העולה שעליו נשפכו שיירי הדם, אחר שנזרק חלקו על גבי גוף המזבח - כל קרבן כהלכותיו. לפי חלק מהדעות, ה"כרכוב" שמוזכר בסוף פרשת תרומה הוא מעין רשת (כנראה בציור) שקלטה את הגחלים הלוחשות שנפלו מעל גג המזבח.
ערך מורחב – מערכת התמידהתורה מצווה כי האש שירדה מן השמים בחנוכת המשכן (ספר ויקרא, פרק ט', פסוק כ"ד) תישאר תמיד דלוקה על המזבח (ספר ויקרא, פרק ו', פסוק ו').
מזבח הנחושת היה המזבח העיקרי בבית המקדש הראשון עד לימי אחז. אחז בנה מזבח נוסף (ספר מלכים ב', פרק ט"ז) גדול יותר שהיה למזבח העיקרי, ואילו את מזבח הנחושת העביר אחז לצד הצפוני של העזרה. כך היה עד לחורבן המקדש, ימיו של יחזקאל (ספר יחזקאל, פרק ט', פסוק ב').
המזבח שהקים שלמה בבית המקדש הראשון נזכר כ"מזבח נחושת",[5] אולם לפי פרשנים מסורתיים[6] הוא נעשה מאבן, והוא נקרא מזבח נחושת, משום שהוא ניצב במקום מזבח הנחושת, ומשום שהוא נעשה כתחליף למזבח הנחושת שעשה משה. עם זאת מהמסופר על אחז מלך יהודה שהעביר את "מזבח הנחושת" ממקומו למקום אחר (ספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק י"ד), נראה שהיה עשוי מעץ כמו במשכן.
לפי ספר דברי הימים אורכו ורוחבו היו עשרים אמה, וגובהו - עשר אמות,[7] אולם לפי המשנה[8] שטח זה של עשרים אמה אינו מתייחס אלא למקום המערכה - השטח הפנוי למערכת האש שעל המזבח, בעוד שהשטח הכולל של המזבח היה עשרים ושמונה אמה על עשרים ושמונה אמה.
אחז מלך יהודה הזיז את המזבח שעשה שלמה ממקומו, והציב במקומו מזבח גדול יותר בדמות מזבח שראה בדמשק. יש הרוצים לטעון שככל הנראה סולק המזבח שהציב אחז בידי חזקיהו בנו, והמזבח חזר למקומו עד שנהרס במהלך חורבן הבית הראשון. עם זאת חוקרים טוענים שמדברי יחזקאל עולה ש"מזבח הנחושת" נותר היכן שאחז העבירו לשם, עד לחורבן הבית.[9]
כאשר שבו גולי בבל לירושלים והחלו לבנות מחדש את המקדש הם החלו ראשית לבנות את המזבח, שהוסיף לתפקד גם לאחר שנעצרה הבניה בעקבות כתבי השטנה של צרי יהודה, על פי המסורת הקובעת "שמקריבין אף על פי שאין בית".[10] מאוחר יותר הושלמה בניית בית המקדש השני כולו. לפי הגמרא,[10] אחד הנביאים שהיה בדורם של עולי בבל העיד על מקום המזבח, וכך התאפשרה בנייתו במקומו המדויק. הרמב"ם[11] כותב, על פי גמרא זו: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם".
בתקופת גזירות אנטיוכוס ציווה אנטיוכוס אפיפנס להקריב על המזבח קרבנות לזאוס, דבר שהוביל למרד החשמונאים ועליית החשמונאים לשלטון.
לאחר טיהור המקדש בידי הכהנים ממשפחת חשמונאי הרסו הללו את המזבח הישן, וגנזו את אבניו בלשכת החותמות שבבית המוקד. צורתו של המזבח החדש שהקימו מפורטת במשנה במספר מקומות. עם חורבן בית שני נהרס המזבח ופסקה עבודת הקרבנות במקדש.
המזבח שהקימו בני חשמונאי היה בנוי מארבע שכבות בגדלים שונים ששיוו למזבח צורה מדורגת, וגובהם הכולל היה עשר אמות (כחמישה מטרים). בתחתית ניצב ה"יסוד" ששטח בסיסו היה 32x32 אמות וגובהו אמה, מעליו היו ה"סובב" (שגובהו היה חמש אמות) וה"כרכוב" (בגובה שלוש אמות). בארבע פינותיו העליונות של הכרכוב בלטו ארבע "קרנות המזבח" - ריבועים בגודל של אמה על אמה, שגם גובהם אמה. בצידו הדרומי של המזבח היה כבש מרכזי, שרוחבו שש עשרה אמות, ובאמצעותו עלו הכהנים לגג הכרכוב. לצידו היו שני כבשים קטנים, בהם נגשו הכהנים אל היסוד והסובב. ליד הקרן הדרומית-מערבית הוצבו 2 ספלים עליהם נוסכו היין או המים שהובאו כנסכים לקרבנות. על גג הכרכוב הונחו שלושה ציבורי עצים ("מערכות") שדלקה בהם "אש התמיד".[12] במרכז גגו של המזבח עמד התפוח - מצבור דשן שהצטבר על המזבח.
מיקומו של המזבח ממזרח למערב היה 22 אמה מזרחית לפתח האולם בבית המקדש, ו-22 אמה משערי ניקנור. מיקומו של המזבח מצפון לדרום שנוי במחלוקת. על פי המסורת המזבח ניצב בשטח נחלת שבט בנימין בסמוך לגבול שבינו ובין נחלת שבט יהודה.
עם תחילת תנועת התחיה הלאומית של עם ישראל הציע הרב צבי קלישר לחדש את עבודת הקרבנות גם ללא הקמת מקדש כפי שהיה בתחילת ימי בית שני ואף החל בניסיונות גישוש לקבלת היתר מהשלטונות העות'מאנים לכך.
בעיה הלכתית מסוימת בחידוש עבודת הקרבנות היא חוסר הידיעה הוודאית לגבי מיקומו המדויק של המזבח. בעיה זו יכולה להיפתר על ידי נביא או על ידי ראיות הלכתיות־היסטוריות־ארכאולוגיות שונות.
מכון המקדש החל בשנת 2009 לאסוף אבנים שלמות מים המלח, והחלו להקים מאבנים אלו את מזבח העולה במידותיו המינימליות לפי ההלכה (חמש אמות אורך, חמש אמות רוחב, שלוש אמות גובה) בצהרי תשעה באב במצפה יריחו.[13]
בהמשך השנה מכון המקדש בנה מזבח במידות מינימליות ביותר והוסיף אותו לתצוגה הקבועה שלהם בירושלים. מזבח זה אינו כשר להקרבה, מאחר שנגע בו ברזל (על פי אתר מכון המקדש). את המזבח יצר האמן אסף קדרון, והאבנים נלקטו מאזור המזבח בהר עיבל שם בנה יהושע בן נון מזבח בעת כניסתו לארץ.[14]
ערך מורחב – חנכת המזבחלאחר השלמת בנייתו או תיקונו (תלוי בדעות השונות) של המזבח, מקריבים עליו את קרבן תמיד של שחר בפעם הראשונה. הקרבה זו נקראת "חנכת המזבח" משום שהיא "חונכת" את המזבח ו"מרגילה" אותו לעבודתו הסדירה.
אורך המזבח ורחבו היה חמש אמות וגובהו שלוש אמות.[4] בארבע הפינות העליונות שלו נשארו, לאחר חקיקת שאר השטח (מכיוון שהציווי הוא "ממנו תהיין קרנותיו", שלא תחוברנה בנפרד), קוביות שנקראו "קרנות" ועליהן ניתן הדם מאותם הקרבנות שדמם מיועד להזרק בחציו העליון של המזבח.
מתיאור עבודת הקרבנות (שמות כט, יא ועוד) עולה שבתחתיתו בלט "יסוד" כמו במזבח העולה המאוחר, שעליו נשפכו שיירי הדם, אחר שנזרק חלקו על גבי גוף המזבח - כל קרבן כהלכותיו.
לפי חלק מהדעות, ה"כרכוב" שמוזכר בסוף פרשת תרומה הוא מעין רשת שקלטה את הגחלים הלוחשות שנפלו מעל גג המזבח.
מזבח העולה בבית המקדש השני היה בנוי כעין מגדל, שנעשה צר יותר ככל שהוא עולה מן הקרקע. למזבח מספר חלקים[15]:
השימוש העיקרי במזבח היה לצורך הקרבת הקורבנות השונים: דם הקרבנות נזרק על המזבח, ואיברי קורבן העולה, החטאות החיצוניות, קורבנות האשם, קורבנות השלמים והמנחות לסוגיהם הוקרבו על המזבח.
בנוסף נסכי היין והמים נוסכו על גבי המזבח במקום מיוחד.
מדי יום קיימו במזבח את מצוות תרומת הדשן.
בסוכות שימש המזבח לטקס ההושענות והיו מקיפים את המזבח בערבות.
בספר שמות (פרק כ"א, פסוק י"ד) נאמר: "וכי יזד איש על רעהו להורגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות".
חז"ל הסיקו מלשון הפסוק, שאכן בתנאים אלו אין המזבח מגונן על הרוצח, אך הוא כן מגן זמנית, אם הרוצח מקיים שלושה תנאים:
בכל מקרה אחר, הרוצח נלקח בעל כורחו לבית הדין (או, אם מדובר ברוצח בשוגג שהורשע, גואל הדם רשאי להורגו), אף אם מדובר בכהן הנצרך להפסיק באמצע ההקרבה.
בתקופת מרד אדוניהו נגד שלמה המלך ניסו יואב בן צרויה שר הצבא וגם אדוניהו עצמו (בנפרד) למצוא מקלט בכך שאחזו בקרנות המזבח (מפני שהמזבח הוא בגובה 10 אמות, חייבים ללמוד מכך שאדוניהו החזיק בקרנות מזבח הזהב). אדוניהו ירד מהמזבח בעצמו לאחר ששלמה הבטיח לו שלא יהרוג אותו, בתנאי שלא ימרוד יותר (מאוחר יותר, כאשר אדוניהו הפר את התנאי, שלמה אכן הורה להוציאו להורג) אבל את יואב נאלץ בניהו בן יהוידע להרוג במקום.
בעקבות המקרים האלה נוצר הפתגם "אוחז בקרנות המזבח", כשהכוונה היא למי שמבקש מפלט אחרון להציל את נפשו[18] או מי שמבקש להימלט מהדין שנגזר עליו.[19]
למזבח העולה היו מספר כלי שרת ששמשו לעבודה השוטפת, שאותם במהלך היום היו שומרים על שולחן ליד המזבח שנקרא שולחן הכלים. הכלים הם:
קלשונות הארד נקראים גם בלשון המשנה צינורות או מגרפות כפי שמוזכר במסכת תמיד.[20] הקלשונות שמשו להעברת הדשן ממערכות האש שהיו קיימות אל התפוח.
בכל יום, בזמן הקרבת קרבן התמיד היו מנסכים את היין בבית המקדש, ובנוסף לכך נסכו את המים בכל יום בחג הסוכות. כדי לנסך את היין השתמשו בצלוחית הזהב, מעין קנקן עשוי זהב, שממנו שפכו את הנוזל אל כוס זהב. בתחתית כוס הזהב היה חור כדי להעביר את היין אל השיתין שבתחתית המזבח.
בעזרת מחתת הכסף היו מקיימים בכל יום את תרומת הדשן, כאשר העבירו את הדשן שעל המזבח אל בית הדשן.
כאשר רצו להקטיר מנחה כלשהי על מזבח העולה היו מכניסים את העיסה אל כלי מיוחד שבו נשמרה המנחה עד שקמצו ממנה והקטירו את הקומץ על האש.
המזרק הוא כלי ששימש לזריקת דם הקורבנות על מזבח העולה. בכל פעם ששחטו קרבן זרקו את דמו מעל או מתחת לחוט הסיקרא בעזרת המזרק. המזרק היה כנראה בצורת כוס גדולה, המחוברת למקל, אשר בעזרתו נזרק הדם.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
