מועצת אירופה
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מועצת אירופה (באנגלית: Council of Europe; בראשי תיבות: CoE; בצרפתית: Conseil de l'Europe) היא ארגון בינלאומי שמטרתו לשמור על זכויות האדם, דמוקרטיה[1] ושלטון החוק באירופה.[2] המועצה נוסדה בשנת 1949, וחברות בה 46 מדינות עם אוכלוסייה של כ-675 מיליון איש נכון לשנת 2023. היא פועלת עם תקציב שנתי של יותר מ-600 מיליון אירו.[3]
שפה רשמית | אנגלית, צרפתית |
---|---|
מדינה | צרפת |
מטה הארגון | ארמון אירופה, שטרסבורג, צרפת |
חברים | 46 מדינות |
מזכיר כללי | מריה פייצ'ינוביץ' בוריץ' |
תקופת הפעילות | 5 במאי 1949 – הווה (75 שנים) |
coe.int | |
קואורדינטות | 48°35′42″N 7°46′19″E |
הארגון נבדל מהאיחוד האירופי, למרות שלעיתים אנשים מבלבלים בין שני הארגונים, בין השאר משום שהאיחוד אימץ את הדגל האירופי המקורי, שתוכנן עבור מועצת אירופה בשנת 1955,[4] כמו גם את המנון אירופה.[5] אף מדינה מעולם לא הצטרפה לאיחוד האירופי מבלי שהשתייכה תחילה למועצת אירופה.[6]
כארגון בינלאומי, מועצת אירופה אינה יכולה לחוקק חוקים מחייבים, אך יש לה את היכולת לפעול לאכיפת הסכמים בינלאומיים, אליהם הגיעו המדינות החברות בנושאים שונים. הגוף הידוע ביותר של המועצה הוא בית הדין האירופי לזכויות אדם, הפועל על בסיס האמנה האירופית לזכויות אדם משנת 1953.
שני הגופים הסטטוטוריים של המועצה הם ועדת השרים, המורכבת משרי החוץ של כל המדינות החברות, והאסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה, המורכבת מחברי הפרלמנטים הלאומיים של המדינות החברות.[7] הנציבות לזכויות אדם הוא מוסד בתוך מועצת אירופה, ומטרתו לקדם מודעות וכיבוד זכויות אדם בתוך המדינות החברות. המזכיר הכללי של המועצה עומד בראש מזכירות הנציבות. גופים מרכזיים אחרים של המועצה כוללים את המנהלת האירופית לאיכות התרופות והטיפול הבריאותי ואת המצפה האורקולי האירופי.[8]
המטה של מועצת אירופה, כמו גם בית הדין שלה לזכויות אדם, ממוקם בשטרסבורג שבצרפת. המועצה משתמשת באנגלית ובצרפתית בתור שתי השפות הרשמיות שלה. אולם, ועדת השרים, האספה הפרלמנטרית והקונגרס של מועצת אירופה משתמשים גם בגרמנית ובאיטלקית בחלק מעבודתם.[9]
סעיף 1(א) לתקנון קובע כי "מטרת מועצת אירופה היא להשיג אחדות גדולה יותר בין חברותיה לצורך שמירה והגשמה של האידיאלים והעקרונות שהם מורשתם המשותפת ולהקל על התקדמותם הכלכלית והחברתית".[10] החברות פתוחה לכל מדינות אירופה השואפות להרמוניה, שיתוף פעולה, ממשל תקין וזכויות אדם, המקבלות את עיקרון שלטון החוק ומסוגלות ומוכנות להבטיח דמוקרטיה, זכויות אדם בסיסיות וחירויות. בעוד שהמדינות החברות באיחוד האירופי מעבירות חלק מסמכויות החקיקה והביצוע הלאומיות שלהן לנציבות האירופית ולפרלמנט האירופי, המדינות החברות במועצת אירופה שומרות על ריבונותן, אך מתחייבות באמצעות אמנות (משפט בינלאומי פומבי) ומשתפות פעולה בנושא הבסיס של ערכים משותפים והחלטות פוליטיות משותפות. האמנות וההחלטות הללו מפותחות על ידי המדינות החברות בשיתוף פעולה במועצת אירופה. שני הארגונים מתפקדים כמעגלים מרכזיים סביב היסודות המשותפים לשיתוף פעולה והרמוניה אירופיים, כאשר מועצת אירופה היא המעגל הרחב יותר מבחינה גאוגרפית. ניתן לראות את האיחוד האירופי כמעגל קטן יותר עם רמת אינטגרציה גבוהה בהרבה באמצעות העברת סמכויות מהרמה הלאומית לרמת האיחוד האירופי. "מועצת אירופה והאיחוד האירופי: תפקידים שונים, ערכים משותפים".[11] אמנות מועצת אירופה פתוחות לחתימה גם למדינות שאינן חברות, ובכך מאפשרות שיתוף פעולה שווה עם מדינות מחוץ לאירופה.
אחת האמנות המפורסמות ביותר של מועצת אירופה היא האמנה האירופית לזכויות אדם, שאומצה בשנת 1950 בעקבות דו"ח של האספה הפרלמנטרית של המועצה, ובעקבותיה של "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של האומות המאוחדות.[12] האמנה הקימה את בית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג. בית הדין מפקח על קיום האמנה האירופית לזכויות אדם ומתפקד כבית המשפט העליון באירופה. לבית דין זה, האירופיים יכולים להביא תיקים אם הם סבורים שמדינה חברה הפרה את זכויותיהם וחירויות היסוד שלהם.
בין האמנות וההסכמים השונים שאומצו על ידי מועצת אירופה הם:[13]
המוסדות של מועצת אירופה הם:
כמו כן, מערכת המועצה כוללת גם מספר תבניות אוטונומיות למחצה המכונות "הסכמים חלקיים", שחלקם פתוחים גם למדינות שאינן חברות.
ישנם שני תנאים עיקריים לחברות: גאוגרפי (סעיף 4 של אמנת מועצת אירופה מציין שהחברות פתוחה לכל מדינה "אירופית") ופוליטי (סעיף 3 של המדינות המבקשות חברות חייבות לקבל ערכים דמוקרטיים - "כל חברה של מועצת אירופה חייבת לקבל את עקרונות שלטון החוק וההנאה של כל האנשים הנמצאים תחת סמכותה מתוקף זכויות אדם וחירויות יסוד, ושיתוף פעולה בכנות וביעילות בהגשמת מטרת המועצה כמפורט בפרק א').[26]
מכיוון ש"אירופה" אינה מוגדרת במשפט הבינלאומי, ההגדרה של "אירופה" הייתה שאלה שחזרה על עצמה במהלך ההיסטוריה של המועצה. טורקיה התקבלה בשנת 1950, על אף היותה מדינה המשתרעת על שתי יבשות, ושוכנת בעיקר באסיה, עם חלק קטן יותר באירופה. בשנת 1994, האספה הפרלמנטרית אימצה את המלצה 1247, שאמרה כי הקבלה למועצה צריכה להיות "פתוחה עקרונית רק למדינות ששטחן הלאומי נמצא כולו או חלקו באירופה"; אולם מאוחר יותר, האספה הרחיבה את הזכאות להגשת בקשה ולהתקבלות גם עבור אזרבייג'ן, ארמניה, וגאורגיה.[27]
מועצת אירופה נוסדה ב-5 במאי 1949 על ידי איטליה, אירלנד, בלגיה, דנמרק, הולנד, הממלכה המאוחדת, לוקסמבורג, נורווגיה, צרפת ושוודיה.[28] יוון מצטרפת למועצה שלושה חודשים לאחר מכן,[29] ובשנת 1950 איסלנד וטורקיה מצטרפות בהתאמה.[30][31] גרמניה המערבית והפרוטקטורט של הסאר (זארלנד) הצטרפו למועצת אירופה כחברים שותפים בשנת 1950. גרמניה המערבית הפכה לחברה מלאה בשנת 1951, וזארלנד חזרה בה מבקשתה לאחר שהתמזגה לגרמניה המערבית בעקבות משאל העם על מצב זארלנד בשנת 1955.[32] מאוחר יותר הצטרפו אוסטריה (1956), קפריסין (1961), שווייץ (1963), מלטה (1965) ופורטוגל (1976). ספרד הצטרפה בשנת 1977, כשנתיים לאחר מותו של הרודן פרנסיסקו פרנקו ומעבר המדינה לשלטון דמוקרטי.[33] הבאות שהצטרפו היו ליכטנשטיין (1978), סן מרינו (1988) ופינלנד (1989). לאחר נפילת הקומוניזם עם מהפכות 1989 והתפרקות ברית המועצות, הצטרפו המדינות הבאות: הונגריה (1990), פולין (1991), בולגריה (1992), אסטוניה (1993), ליטא (1993), סלובניה (1993), צ'כיה (1993), סלובקיה (1993), רומניה (1993), אנדורה (1994), לטביה (1995), מולדובה (1995), אלבניה (1995), אוקראינה (1995), הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר מקדוניה (1995) (ששמה שונה מאוחר יותר למקדוניה הצפונית), רוסיה (1996, גורשה ב-2022), קרואטיה (1996), גאורגיה (1999), ארמניה (2001), אזרבייג'ן (2001), בוסניה והרצגובינה (2002), סרביה ומונטנגרו (לימים, סרביה) (2003) ומונקו (2004). במועצה יש כעת 46 מדינות חברות, כאשר מונטנגרו (2007) היא האחרונה שהצטרפה.[34]
למרות שרוב חברות המועצה הן מדינות נוצריות מבחינה מורשתית ברובן, ישנן ארבע מדינות חברות בעלות רוב מוסלמי: בוסניה והרצגובינה, טורקיה, אלבניה ואזרבייג'ן.
המועצה העניקה לכמה מדינות מעמד המאפשר להן להשתתף בפעילויות שלה מבלי להיות חברות מלאות. ישנם שלושה סוגים של מעמדות שאינם חברות: חברה שותפה, אורחת מיוחדת ומשקיפה. מעמד "חברה שותפה" נוצר עבור מדינות הציר לשעבר שעדיין לא חזרו לריבונותן מאז תבוסתן במלחמת העולם השנייה. ככזה, הוא אינו בשימוש עוד, אם כי היו הצעות להפעילו מחדש כדי לאפשר השתתפות מוגברת של המדינות המשקיפות הנוכחיות. מעמד "אורחת מיוחדת" שימש כמעמד מעבר למדינות הסובייטיות לשעבר שביקשו להצטרף למועצה לאחר נפילת חומת ברלין ואינו נפוץ עוד. מעמד "משקיפה" מיועד למדינות שאינן אירופיות המקבלות את עקרון הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם, ורוצות להשתתף ביוזמות המועצה. ארצות הברית הפכה למדינה משקיפה בשנת 1995.[35] נכון להיום, יחד עם ארצות הברית, הכס הקדוש, יפן, מקסיקו וקנדה הן מדינות משקיפות, בעוד ישראל היא משקיפה באספה הפרלמנטרית.[34]
התקנון של מועצת אירופה קובע פרישה מרצון, השעיה בלתי רצונית והדרה של חברות. סעיף 8 לתקנון קובע כי ניתן להשעות כל חברה ש"הפרה באופן חמור" את סעיף 3 מזכויות הייצוג שלה, וכי ועדת השרים רשאית לבקש שחברה כזו תפרוש מהמועצה לפי סעיף 7. (החוק אכן לא [מגדיר את הביטוי "הפרה חמורה". לפי סעיף 8 של החוק, אם מדינה חברה לא תפרוש לפי הבקשה, הוועדה רשאית להפסיק את חברותה, בהתייעצות עם האספה הפרלמנטרית.[36]
המועצה השעתה את יוון בשנת 1967, לאחר הפיכה צבאית, והחונטה היוונית פרשה מממנה. יוון התקבלה מחדש למועצה בשנת 1974.[37]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.