מבצע קה
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מבצע קה (ביפנית: ケ号作戦) היה מבצע נסיגה של כוחות האימפריה היפנית מהאי גוודלקנל שבאיי שלמה, שנערך בין 14 בינואר ל-7 בפברואר 1943, והיה חלק מקרב גוודלקנל במלחמת העולם השנייה. הנסיגה הייתה מבצע משולב של הצי הקיסרי היפני והצבא היפני הקיסרי, ובראשו עמדו אדמירל איסורוקו יממוטו וגנרל היטושי איממורה.
 | |||||||||||||
| שרידי הצוללת היפנית I-1, שטובעה מול גוודלקנל ב-29 בינואר 1943 | |||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | |||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | |||||||||||||
| תאריכים | 14 בינואר 1943 – 7 בפברואר 1943 (25 ימים) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גוודלקנל, איי שלמה | ||||||||||||
| קואורדינטות |
9°15′S 159°42′E | ||||||||||||
| תוצאה | הצלחה יפנית | ||||||||||||
| |||||||||||||
|
(למפת איי שלמה רגילה)  מפת גוודלקנל והאיים הסמוכים | |||||||||||||
היפנים החליטו לסגת מגוודלקנל בשל מספר סיבות: ראשית, כל ניסיונותיהם לכבוש מחדש את שדה התעופה שדה הנדרסון, בו השתמש כוח האוויר של בעלות הברית, נכשלו במחיר אבדות רבות. בנוסף, החיילים היפנים על האי סבלו מתת-תזונה ומתו בקצב גבוה מרעב וממחלות טרופיות, דוגמת מלריה ודיזנטריה, בשל היעדר טיפול רפואי. גם כוחות הצי הקיסרי באזור ספגו אבדות רבות כשניסו להביא אספקה ותגבורות לחיילים באי, וברבות מהפעמים לא הגיעה האספקה לחוף. אבדות אלה, בצירוף המשאבים שנדרשו ליפנים כדי לכבוש את האי מחדש, הפכו לבעיה אסטרטגית משמעותית, ואף השפיעו על זירות לחימה אחרות, ולפיכך הוחלט לנטוש את האי.
מבצע קה התחיל ב-14 בינואר עם הנחתת גדוד שתפקידו לשמש משמר מאסף עבור הכוחות המתפנים. במקביל, פתח הצי הקיסרי במבצע להשבת העליונות האווירית באיי שלמה לידי היפני, ובמהלכו טיבעו מטוסים יפנים סיירת אמריקנית בקרב האי רנל, ויומיים לאחר מכן טיבעו גם משחתת. הנסיגה עצמה התבצעה ב-1, ב-4, וב-7 בפברואר, מבלי שבעלות הברית ניסו להפריע לתהליך.
בסך הכול עזבו כמעט 11,000 חיילים יפנים את גוודלקנל על גבי משחתות, וב-9 בפברואר הכריזו בעלות הברית על הכיבוש הסופי של האי, לאחר שישה חודשי קרב.
המערכה בגוודלקנל
ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.
היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, 8 באוגוסט. ב-20 באוגוסט נחתו בשדה הנדרסון המטוסים הראשונים של כוח האוויר של גוודלקנל, שנקרא כוח אוויר קקטוס, על שום שם הקוד שנתנו בעלות הברית לגוודלקנל. על פני החודשיים הבאים שלחו בעלות הברית תגבורות לאי, ובחודש דצמבר היו באי מעל 20,000 נחתים.
כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה, והאלמנט הראשון נחת בגוודלקנל ב-19 באוגוסט.
בשל האיום ממטוסי כוח אוויר קקטוס, לא יכלו היפנים להשתמש בספינות תובלה איטיות כדי להוביל תגבורות לגוודלקנל, ולכן החלו להשתמש בסיירות ובמשחתות במקום. אוניות אלה היו מהירות דיו כדי להפליג מהבסיס היפני באיי שורטלנד שבאיי שלמה המערביים לגוודלקנל ובחזרה בתוך לילה אחד, בנתיב שכונה "החריץ" ("The Slot"), וכך נמנעו מלחשוף עצמן להתקפת מטוסי בעלות הברית, שלא פעלו בלילות. עם זאת, במשחתות לא היה די מקום כדי לשאת ציוד כבד, כלי רכב, ארטילריה ואספקה, והחיילים נאלצו לצד לקרב עם ציוד קל וכל אספקה שיכלו לשאת עליהם בלבד. משימות הפלגה מהירות אלה במורד איי שלמה ולגוודלקנל וחזרה זכו לכינוי טוקיו אקספרס על ידי חיילי בעלות הברית, ו"תחבורת עכברושים" בפי היפנים.[2]
הצבא היפני הקיסרי ניסה לכבוש את שדה הנדרסון לראשונה ב-21 באוגוסט בקרב טנרו, בשנית ב-12–14 בספטמבר בקרב רכס אדסון, ופעם נוספת ב-23 עד 26 באוקטובר בקרב על שדה הנדרסון, אך כל הניסיונות נכשלו במחיר אבדות רבות, והיפנים נאלצו לסגת מערבית למטניקאו. גם ניסיון נוסף להוביל אספקה ותגבורות לארמייה ה-17 נכשל בקרב הימי על גוודלקנל, ב-12–15 בנובמבר, והיפנים נאלצו לוותר על מתקפה נוספת על שדה הנדרסון.
באמצע נובמבר תקפו בעלות הברית את היפנים בבונה ובגונה שבגינאה החדשה, ושינו את התוכנית היפנית. מפקד הצי היפני המשולב, אדמירל איסורוקו יממוטו ראה בהתקדמות בעלות הברית בגינאה החדשה איום גדול יותר לאימפריה היפנית מאשר הנוכחות הצבאית שלהן בדרום איי שלמה, ולכן החל מטה הצי המשולב לתכנן את נטישת גוודלקנל והעברת המשאבים לגינאה החדשה.
בראשית דצמבר נתקל הצי הקיסרי היפני בקושי רב בהעברת אספקה לחיילים היפנים בגוודלקנל. התקפות כוח קקטוס במהלך היום ונוכחות ספינות אמריקניות בלילה שיבשה את פעילות הטוקיו אקספרס, ומעט האפסקה והציוד שהגיעו לגוודלקנל לא הספיקו כדי למנוע את התמוטטות הארמייה ה-17. בדצמבר מתו 50 חיילים מדי יום בשל תת-תזונה, מחלות או התקפות בעלות הברית. במהלך המערכה העבירו היפנים לגוודלקנל כ-30,000 חיילים, אך בראשית דצמבר היו בחיים רק כ-20,000, ומאלה רק 12,000 היו כשירים ללחימה, במידה כזו או אחרת.
על אף הקשיים, המשיך הצי הקיסרי היפני בניסיונות התספוק, אך אלה גבו מחיר גבוה. בקרב טספרונגה ב-30 בנובמבר איבדו היפנים משחתת אחת, ומשחתת נוספת וצוללת טובעו על ידי סירות טורפדו ומטוסי כוח אוויר קקטוס, בשבועיים הראשונים של דצמבר. למרבה תסכולו של הצי, אך מעט מהאספקה שנשאו המשחתות בגיחות אלה הגיעו לחיילים בחוף, ומרבית הציוד והאספקה אבדו בים. בשלב זה החלו קצינים מהצי הקיסרי להעלות בפני מקביליהם מהצבא הקיסרי את הצורך בנטישת גוודלקנל.[3]
ההחלטה לסגת
במהלך נובמבר המשיך הפיקוד העליון של הצבא היפני הקיסרי לתמוך באופן גלוי בהמשך המאמצים לכבוש מחדש את גוודלקנל מידי בעלות הברית, אך לדרגים הנמוכים יותר הייתה דעה שונה. שני קציני מטה זוטרים, טקושירו הטורי ומסנובו צוג'י ביקרו בגוודלקנל בנובמבר, ומששבו ליפן סיפרו לעמיתיהם שכל ניסיון נוסף לכבוש את גוודלקנל עתיד להיכשל. ב-11 בדצמבר שבו שני קציני מטה נוספים מרבאול ואישרו את דיווחי עמיתיהם, ואמרו אף שמרבית הקצינים ברבאול תומכים בפינוי האי. באותה עת הודיע משרד המלחמה של יפן למטה הכללי של הצבא היפני שאין למדינה מספיק ספונה כדי לתמוך בהמשך הפעילות בגוודלקנל, ובאותה עת לשמור על קווי התקשורת והאספקה האסטרטגים ליפן עצמה.[4]
ב-17 בדצמבר הגיעה לגוודלקנל משלחת של נציגים מהמטה הכללי הקיסרי, בראשות קולונל ג'ואיצ'ירו סנאדה, מפקד אגף המבצעים של המטה הכללי, כדי לבחון את המצב בגוודלקנל, ונדהמו ממצאיהם. עם שובו לטוקיו דיווח סנאדה למטה הכללי שלדעתו האבדות שספגה הארמייה ה-17 בגוודלקנל רבות מדי מכדי להמשיך במערכה, וכי יש לסגת בהקדם האפשרי. ב-29 בדצמבר אישר המטה הכללי הקיסרי את הפינוי, בהסתמכו על דבריו של סנאדה, וב-31 בדצמבר אישר אותה הקיסר הירוהיטו.[5][3]
תוכנית הנסיגה וכוחות
ב-3 בינואר הודיע המטה הכללי הקיסרי לארמייה האזורית השמינית ולצי המשולב על החלטתו לסגת מגוודלקנל, וב-9 בינואר השלימו מטות הצי והצבא את תוכנית הפינוי, שקיבלה את הכינוי "מבצע קֶה" (ケ号作戦). תוכנית הפינוי כללה הנחתת גדוד בגוודלקנל ב-14 בינואר שישמש משמר מאסף עבור הכוחות הנסוגים, הסגת הארמייה ה-17 לקצה המערבי של האי, ופתיחת מערכת הפצצה אווירית על שדה הנדרסון. לאחר מכן יעלו החיילים על משחתות, שישיטו אותם לבסיסים יפנים באיי שלמה בשלוש פעימות, במהלך השבוע הראשון של פברואר. במקביל, יערכו כלי שיט וכלי טיס של הצי הקיסרי תמרונים בגינאה החדשה ובאיי שלמה כהסחה לפעולות הפינוי.
ביצוע הפינוי הוטל על מפקד הצי השמיני ברבאול, תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה, והוא הקים לשם כך את כוח הפינוי, שכלל את הסיירות הכבדות "צ'וקאי" ו"קומאנו", את הסיירת הקלה "סנדאי", ו-19 משחתות, שעל 12 מתוכן הוטלה משימת הפינוי. כדי לחפות על כוח הפינוי, וכדי להסיח את תשומת לב צי בעלות הברית, שלח יממוטו את תת-אדמירל נובוטאקה קונדו בראש קבוצת הקרב של הצי השני, שכללה את אוניות המערכה "קונגו" ו"הרונה", את נושאות המטוסים ג'וניו וזואיהו, את הסיירות הכבדות "אטאגו", "טקאו", "מיוקו" ו"האגורו", את הסיירות הקלות "ג'ינצו", "אגנו" ו"נאגרה", ועשר משחתות.[6]
כדי להשיג שליטה אווירית באזור גוודלקנל, הקצו היפנים את הצי האווירי ה-11 של הצי הקיסרי, שלו 212 מטוסים, ואת דיוויזיית האוויר השישית של הצבא הקיסרי, שלה 100 מטוסים, מבסיסם ברבאול. 64 מטוסים נוספים מנושאת המטוסים זואיקאקו נשלחו לרבאול, ו-60 מטוסים ימיים שהיו פזורים באיי שלמה הביאו את סך המטוסים שעמדו לרשות היפנים ל-436. הפיקוד על כל כוחות הצי הקיסרי באזור נמסר לתת-אדמירל ג'ינאיצ'י קוסאקה.[7]
לרשות בעלות הברית עמדו בדרום האוקיינוס השקט נושאות המטוסים אנטרפרייז וסרטוגה, שש נושאות מטוסים מלוות, שבע אוניות מערכה, 13 סיירות, ו-45 משחתות. באוויר עמדו לרשות בעלות הברית 92 המטוסים של כוח האוויר ה-13 מבסיסו בקלדוניה החדשה, 81 מטוסים מכוח אוויר קקטוס, ועוד 339 מטוסים מקבוצות האוויר של נושאות המטוסים האמריקניות. בנוסף, עמדו לרשות בעלות הברית 30 מפציצים של צבא ארצות הברית בגינאה החדשה, שהביאו את סך כל מטוסי בעלות הברית באזור ל-539.[7]
בשבוע הראשון של ינואר נותרו בגוודלקנל כ-14,000 חיילים מהארמייה ה-17, ומרביתם סבלו מתת-תזונה וממחלות טרופיות, ומולם ניצבו מעל 50,000 חיילים ונחתים אמריקנים מצוידים היטב.
הכנות
ב-1 בינואר החליפו היפנים את הצופן בו השתמשו להצפנת התקשורת שלהם, ובכך הקשו על בעלות הברית, שעד אותה עת פענחו חלק מהתשדורת היפנית, לפענח את תוכנית הפינוי. עם זאת, עלייה בנפח פעילות הקשר באזור איי שלמה העידה על התאספות כוחות רבים ברבאול, בלגונת טרוק ובאיי שורטלנד, אך מודיעין בעלות הברית פירש זאת כהכנה להתקפה בגינאה החדשה או באיי שלמה.
ב-14 בינואר הגיע לגוודלקנל בגיחת טוקיו אקספרס גדוד המשמר המאסף, בפיקודו של מייג'ור קייג'י יאנו, שהכיל 750 חיילים וסוללת תותחי הרים. לגדוד הצטרף גם נציג הארמייה האזורית השמינית, לוטננט קולונל קומאו אימוטו, עליו הוטל למסור להיאקוטאקה את תוכנית הפינוי. מטוסי כוח אוויר קקטוס וכוח האוויר ה-13 תקפו את השיירת המשחתות בדרכה חזרה צפונה, והסבו נזק לשתי משחתות.[8]
ב-15 בינואר הגיע אימוטו למפקדת הארמייה ה-17 בכפר קוקומבונה, ומסר להיאקוטאקה את פקודת הנסיגה. היאקוטאקה קיבל את הפקודה בחוסר רצון, והורה להכין את הארמייה לנסיגה ב-18 בינואר. הוא הורה לדיוויזיה ה-38, שהייתה עסוקה באותה עת בלחימה נגד האמריקנים בפנים האי, לנתק מגע ולהתחיל לסגת לכף אספרנס, בקצה הצפון-מערבי של גוודלקנל, ב-20 בינואר. על הנסיגה יחפו הדיוויזיה השנייה והגדוד של יאנו, שיסוגו לאחר שהדיוויזיה ה-38 תחלוף על פניהם.
נסיגה מערבה
מפקד כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, מייג'ור גנרל אלכסנדר פאץ', הורה על פתיחת מתקפה כנגד היפנים בדיוק כשהחלה הדיוויזיה ה-38 בנסיגתה מערבה. ב-20 בינואר תקפה הדיוויזיה ה-25 האמריקנית את הרכס שמדרום לקוקומבונה, אך משלא נתקלה בהתנגדות רבה כבשה את הרכס כולו יומיים לאחר מכן. לאחר מכן המשיכה הדיוויזיה מערבה והייתה בעמדה נוחה לכתר את קוקומבונה וללכוד את חיילי הדיוויזיה השנייה שטרם התפנו. בתגובה פינו היפנים את קוקומבונה במהירות, והאמריקנים כבשו את הכפר ב-23 בינואר, ואף על פי שמספר יחידות יפניות נלכדו בין הכוחות האמריקנים, מרבית הדיוויזיה השנייה הספיקה לסגת מערבה.
מכיוון שחשש מהתקפה יפנית נוספות בעל שדה הנדרסון, והיאספות כוחות ימיים של האויב באזור חיזקה חשש זה, החזיר פאץ' את הדיוויזיה ה-25 למתחם לונגה.[9] לאחר מכן הקים פאץ' את הדיוויזיה המשולבת, ששילבה כוחות צבא וכוחות נחתים, והיא נשלחה מערבה כדי לטהר את עמדות היפנים בעמק המטניקאו. התנאים הטופוגרפיים ששררו בעמק המטניקאו איפשרו לחיילים היפנים להסוות עצמם היטב, וכך להקשות ולעכב את התקדמות האמריקנים מערבה, דבר שאיפשר לשאר הארמייה ה-17 לסגת לכף אספרנס.
ב-26 בינואר נתקלה הדיוויזיה המשולבת בגדוד של יאנו בנהר מרמורה (Marmura), והיפנים הצליחו להאט את התקדמותה, תוך שהם נסוגים מערבה. ב-29 בינואר חצה הגדוד של יאנו את נהר בונגי (Bonegi) והגיע לאזור בו הקימו חיילי הדיוויזיה השנייה עמדות הגנה. קווי ההגנה היפנים על נהר בונגי הצליחו לעצור לגמרי את ההתקדמות האמריקנית למשך שלושה ימים, ורק ב-1 בפברואר חצו החיילים האמריקנים את הנהר, לאחר שקיבלו סיוע מהמשחתות "וילסון" ו"אנדרסון".
המערכה באוויר
המערכה להשגת העליונות האווירית בשמי גוודלקנל החלה באמצע חודש ינואר עם הפצצות ליליות על שדה הנדרסון, שהסבו נזק קל בלבד. ב-20 בינואר הפציץ מטוס ימי מסוג קאוואנישי H8K את בסיס צי ארצות הברית באספיריטו סנטו שונואטו, וב-25 בינואר ערכו 58 מטוסי קרב מסוג A6M זירו התקפה אווירית על גוודלקנל באור יום, מטוסי ה-F4F ויילדקט שהמריאו נגדם הצליחו להפיל ארבעה מהם.
התקפה אווירית נוספת נערכה ב-27 בינואר, כשתשעה מפציצי קווסאקי Ki-48 ו-74 מטוסי קרב נקג'ימה Ki-43 מדיווזיית האוויר השישית ברבאול תקפו את שדה הנדרסון. מולם המריאו 12 ויילדקט, שישה מטוסי קרב לוקהיד P-38 לייטנינג ועשרה מטוסי קרב קרטיס P-40 וורהוק, ובקרב האוויר שהתפתח איבדו היפנים שישה מטוסים לעומת שבעה מטוסים שאיבדו האמריקנים, וההפצצות לא הסבו נזק רב.[10]
קרב האי רנל
גם מפקד כוחות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט, תת-אדמירל ויליאם הלסי, טעה לחשוב שהיפנים נערכים להתקפה נוספת על גוודלקנל, ולכן שלח לאי שיירת אספקה בליווי חמישה כוחות משימה שונים, שכללו שתי נושאות מטוסים, שתי נושאות מטוסים מלוות, שלוש אוניות מערכה, 12 סיירות ו-25 משחתות. "כוח משימה 18" שימש ככוח הגנה קרוב לשיירה, ותחת פיקודו של אדמירל משנה רוברט גיפן היו שלוש סיירות כבדות, שלוש סיירות קלות, שתי נושאות מטוסים מלוות ושמונה משחתות. כוח המשימה של נושאת המטוסים אנטפרייז, הפליג כ-220 מילים ימיים (400 קילומטר) מאחורי כוח משימה 18.
בנוסף לליווי שיירת האספקה, היה על כוח משימה לחבור לארבע משחתות נוספות מול טולאגי בליל 29 בינואר, ולערוך סיור אלים במעלה "החריץ", כדי למנוע מאוניות מלחמה יפניות לאיים על אוניות התובלה בעת הפריקה. במהלך ההפלגה צפונה באותו יום עכבו נושאות המטוסים המלוות את כוח המשימה כולו, וגיפן החליט להשאירן מאחור ולהמשיך לטולאגי בלעדיהן.
במהלך היום איתרו את כוח משימה 18 צוללות יפניות, ודיווחו לרבאול על התקדמותו. בהתאם לכך, המריאו בשעות אחר הצהריים מרבאול 16 מפציצי מיצובישי G4M, ו-16 מפציצי מיצובישי G3M חמושים בטורפדו, בדרכם לתקוף את כוח המשימה של גיפן, שבאותה עת נמצא בין האי רנל וגוודלקנל. המפציצים תקפו את כוח המשימה האמריקני בשני גלים בשעה 19:00 ובשעה 20:00, ושני טורפדו פגעו בסיירת הכבדה "שיקגו", והסבו לה נזק רב. בתגובה הורה הלסי לגיפן לשוב לבסיס, ושלח גוררת כדי לגרור את שיקגו, בליווי שש משחתות. בשעה 16:00 ב-30 בינואר תקפו 11 מפציצים יפנים את שיקגו ואת מלוותיה. על אף שמטוסי ויילדקט הפילו שמונה מפציצים, הצליחו הטייסים היפנים לפגוע בסיירת עם ארבעה טורפדו וגרמו לשקיעתה ב-16:44. בנוסף, נפגעה המשחתת "לה ולטה" מפגיעת טורפדו שגרם נזק רב.[11]
שיירת האספקה הגיעה לגוודלקנל ופרקה את מטענה ללא הפרעה ב-30–31 בינואר, בעוד אוניותיו של הלסי סיירו בים האלמוגים, מדרום לאיי שלמה, והמתינו להופעת אוניות מלחמה יפניות. עזיבת כוח משימה 18 את מימי גוודלקנל, הסיר למעשה את האיום על מבצע קה.
בשעה 18:30 ב-29 בינואר יירטו קורבטות הצי המלכותי של ניו זילנד "מואה" ו"קיווי" את הצוללת היפנית I-1, בעת שפרקה אספקה בחוף הצפוני של גוודלקנל, והתנגשו בה בכוונה כדי להוציאה מכלל פעולה.
הפינוי הראשון
ב-31 בינואר הכין מיקווה את 19 המשחתות שלו להפלגה מאיי שורטלנד לביצוע הפינוי הראשון, ומפקד הכוח, שנקרא כוח התגבורת, היה אדמירל משנה שינטארו השימוטו. 60 מטוסים ימיים עמדו מוכנים לסייע לכוח התגבורת באיתור ובתקיפת כוחות אויב, ובעיקר ספינות הטורפדו האמריקניות.
כדי למנוע נסיגה יפנית לדרום, שלח פאץ' גדוד מהדיוויזיה המשולבת לוורהואה (Verahue) שבחוף המערבי, כדי לחסום את נתיב הנסיגה האפשרי דרומה. שש נחתות ומשחתת תובלה, מלוות בארבע משחתות, הנחיתו כ-1,500 חיילים ונחתים, בפיקודו של קולונל אלכסנדר ג'ורג', בחוף המערבי ב-1 בפברואר. מטוס סיור יפני שהבחין בשיירת התובלה דיווח למפקדיו, וגל תקיפה של 13 מפציצי אאיצ'י D3A ("ואל") מלווים ב-40 מטוסי זירו המריא מבוגנוויל כדי לתקוף אותה. המשחתות האמריקניות חשבו תחילה שמדובר במטוסים ידידותיים ולא פתחו באש נ"מ, דבר שאיפשר למטוסים היפנים לגשת להתקפה ללא כל הפרעה. בשעה 14:53 הטילו המפציצים היפנים את פצצותיהם ופגעו במשחתת "דה הייבן" שלוש פעמים, והיא שקעה תוך מספר דקות, עם 167 מאנשי צוותה, וגם המשחתת "ניקולס" ניזוקה ממספר החטאות קרובות.[12][13]
בשעה 11:30 ב-1 בפברואר יצא השימוטו מאיי שורטלנד בראש 19 המשחתות שלו. בשעות אחר הצהריים תקפו את השיירה מטוסים מכוח אוויר קקטוס, ופגעו במשחתת "מקינאמי", אוניית הדגל של השימוטו, והסבו לה נזק כבד. השימוטו נאלץ להעביר את דגלו למשחתת "שיריוקי", ושלח את "פומיזוקי" ללוות את מקינאמי בחזרה לאיי שורטלנד, בעוד ששאר הטור המשיך בדרכו. בשעה 22:45 נתקלו המשחתות בכוח ספינות טורפדו אמריקניות בין גוודלקנל לאי סאבו, ושני הצדדים נכנסו לקרב טורפדו על פני שלוש השעות הבאות, במהלכן טיבעו המשחתות ומטוסי הסיוע שלהם שלוש ספינות טורפדו.[14]
באותה עת התקרבו 12 משחתות התובלה לנקודות האיסוף בכף אספרנס ובקמימבו, ועגנו בהן בשעה 22:40 וב-00:00, בהתאמה. צוותי המשחתות השיטו את החיילים מהחוף אל הספינות על גבי ארבות, ועד השעה 01:58 עלו למשחתות 4,935 חיילים, בעיקר מהדיוויזיה ה-38. בעת שעמד כוח הפינוי לעזוב את החוף, אירע פיצוץ עז באחת ממשחתות הליווי, "מקיגומו", שככל הנראה נגרם מטורפדו ששיגרה ספינת טורפדו אמריקנית או ממוקש ימי, שגרם לשקיעתה. בבוקר המחרת, במהלך ההפלגה חזרה לאיי שורטלנד, תקפו את השיירה מטוסים מכוח אוויר קקטוס אך לא הסבו כל נזק, והמשחתות הגיעו בשלום לבסיסן בשעה 12:00 ב-2 בפברואר.[15]
הפינויים הנותרים
ב-4 בפברואר הורה פאץ' לרגימנט הרגלים ה-161 להחליף את הרגימנט ה-147 בחזית, ולהמשיך בהתקדמות מערבה. במקביל נסוג גדודו של יאנו לעמדות מוכנות על גדת נהר הסגילאו (Segilau), וחיילים נוספים נשלחו דרומה כדי לעצור את התקדמותו של הגדוד של ג'ורג' צפונה. במקביל, עגן צי בעלות הברית של הלסי 240 מילים ימיים דרומית לגוודלקנל, והמתין להופעת כוח אויב.
לאחר הפינוי הראשון שלח קונדו שתי משחתות מקבוצת הקרב שלו לאיי שורטלנד כדי למלא את מקומן של המשחתות של השימוטו שנפגעו בליל הפינוי הראשון, ובשעה 11:30 ב-4 בפברואר יצאה לדרכה שיירת הפינוי השנייה. באותו לילה לא היה ירח, ורוח קלה העלתה רק גלים נמוכים בים – תנאים נוחים לביצוע הפינוי. באותו לילה אף לא ארבו ליפנים ספינות טורפדו, והפינוי עבר ללא הפרעה, כש-3,921 חיילים, בעיקר מהדיוויזיה השנייה, ובכללם היאקוטאקה ואנשי מטהו, עלו על המשחתות. בדרכן חזרה תקפו את המשחתות מטוסים משדה הנדרסון, אך הסבו רק נזק קל למשחתת "מאיקאזו", והשיירה הגיעה לבוגנוויל בצהרי 5 בפברואר.[16]
בשלב זה עוד החזיקו האמריקנים בדעה שגיחות המשחתות היפניות בלילות הקודמים היו מבצעי תגבור, ולכן פאץ' הורה לכוחותיו להמשיך להתקדם בהדרגה ובזהירות. גדודו של ג'ורג' נעצר ב-6 בפברואר בכפר טיטי שבחוף המערבי, ובאותו יום התחיל הרגימנט ה-161 להתקדם מערבה לאורך החוף הצפוני, והגיע לנהר אומסאני (Umasani). במקביל להתקדמות האמריקנים, נסוגו 2,000 החיילים היפנים הנותרים בגוודלקנל לכפר קמימבו. ביום המחרת חצה הרגימנט ה-161 את האומסאני והגיע למרחק 14 קילומטרים מכף אספרנס, ואילו הגדוד של ג'ורג' התקדם מעט צפונה, ונעצר כשני קילומטרים מצפון לכפר מרובובו (Marovovo).
היפנים, שהיו מודעים היטב להתקרבות האמריקנים לכף אספרנס, שקלו לבטל את גיחת הפינוי השלישית, אך לבסוף החליטו לקיימה. קבוצת הקרב של קונדו התקרבה לגוודלקנל כדי 480 מילים ימיים (890 קילומטרים) מצפון, והתכוננו להיכנס לקרב שטח עם אוניותיו של הלסי. השימוטו יצא מאיי שורטלנד בראש כוח של 18 משחתות בצהרי 7 בפברואר, והפליג בנתיב שלא עבר דרך "החריץ", אלא הפליג מדרום לאיי שלמה. אף על פי כן, איתרו מטוסי בעלות הברית את השיירה, ותקפו אותה בשעה 17:55. המשחתת "איסוקאזה" ניזוקה מהחטאה קרובה, והמשחתת "קווקאזה" ליוותה אותה בחזרה לבסיס. שאר הכוח הגיע לקמימבו, ו-1,796 חיילים עלו על המשחתות עד השעה 00:03 ב-8 בפברואר, ללא כל התערבות מצד בעלות הברית. לאחר שעלו כל החיילים, חתרו אנשי הצי הקיסרי בסירות לאורך החוף וקראו לחיילים שאולי נותרו מאחור, ובשעה 01:32 עזב כוח המשחתות את גוודלקנל, והגיע לבסיסו בבוגנוויל בשעה 10:00.[17]
עם שחר 8 בפברואר המשיכו הכוחות האמריקנים בהתקדמותם, אך נתקלו רק במספר חיילים יפנים בודדים, שהיו חלשים וחולים מדי מכדי לקום. בשלב זה הבין פאץ' שגיחות הטוקיו אקספרס בימים האחרונים היו למעשה מבצעי פינוי, ושלמעשה הצבא היפני נטש את האי. בשעה 16:50 ב-9 בפברואר נפגשו הגדוד של ג'ורג' והרגימנט ה-161 בסמוך לכפר טנרו, הסמוך לכף אספרנס, ופאץ' דיווח להלסי שגוודקנל נכבש לחלוטין על ידי בעלות הברית, וש"לטוקיו אקספרס אין יותר תחנות בגוודלקנל".[18]
היפנים פינו 10,652 חיילים מגוודלקנל, מתוך כ-33,000 החיילים שנשלחו לאי מתחילת המערכה. 600 מהחיילים שהתפנו מתו מפציעותיהם ומתת-תזונה בטרם הספיקו לקבל טיפול רפואי נאות, ו-3,000 נוספים נאלצו להתאשפז לזמן ממושך.[19] לאחר שהסתיים מבצע הפינוי, החזיר יממוטו את קבוצת הקרב של קונדו ללגונת טרוק. הדיוויזיה ה-38 והדיוויזיה השנייה נשלחו לאחר מכן לרבאול, ומחליפים רבים נשלחו כדי למלא את שורותיהן המדולדלות. הדיוויזיה השנייה נשלחה לפיליפינים במרץ 1943, והדיוויזיה ה-38 נותרה להגן על רבאול ועל סביבתה. הארמייה האזורית השמינית והצי השמיני הסיגו את קווי ההגנה שלהם, וריכזו את כוחותיהם בהגנת איי שלמה המרכזיים. הארמייה ה-17 נשארה בבוגנוויל והחלה בתהליך שיקום. מספר חיילים יפנים שנותרו מאחור, נהרגו אות נתפסו על ידי חיילי בעלות הברית בגוודלקנל, והאחרון שבהם נכנע ב-1949.[20]
מספר היסטוריונים העבירו ביקורת על פיקוד בעלות הברית, ובעיקר על הלסי ועל פאץ', על כך שלא ניצלו את העליונות המוחצת של האמריקנים כדי למנוע את פינוי החיילים היפנים.[18][9] על אף זאת, היה כיבוש האי גוודלקנל להישג בעל חשיבות אסטרטגית רבה עבור בעלות הברית, וממנו הן המשיכו במערכה נגד האימפריה היפנית בדרום מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, עד סוף מלחמת העולם השנייה וכניעת יפן באוגוסט 1945.
- ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
- Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. ISBN 9780140165616.
- Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. ISBN 9780252068911.
- Jersey, Stanley C. Hell's Islands: The Untold Story of Guadalcanal. Texas A&M University Press, 2008. ISBN 9781585446162.
- Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. ISBN 0-316-58305-7.
- Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. ISBN 9781101601952
- Tagaya, Osamu. Mitsubishi Type 1 Rikko 'Betty' Units of World War 2. Osprey Publishing, 2001. ISBN 9781841760827
- Battlefield S4/E5 - The Battle of Guadalcanal, יוטיוב.
- Hough, Frank, Verle Ludwig and Henry Shaw, Pearl Harbor to Guadalcanal.
- Shaw, Henry. First Offensive: The Marine Campaign for Guadalcanal.
- Zimmerman, John, The Guadalcanal Campaign. Guadalcanal].
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
