Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב גוודלקנל (Battle of Guadalcanal), הידוע גם בשם המערכה בגוודלקנל, היה סדרת עימותים צבאיים, שנערכו באזור האי גוודלקנל, בין כוחות האימפריה היפנית לבין כוחות בעלות הברית, בין 7 באוגוסט 1942 ל-9 בפברואר 1943. המערכה התנהלה במסגרת המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה.
 | |||||||||||||||||
| נחתים אמריקאים נחים במהלך המערכה בגוודלקנל | |||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | |||||||||||||||||
| סוג העימות | מערכה צבאית | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 7 באוגוסט 1942 – 9 בפברואר 1943 (187 ימים) | ||||||||||||||||
| קרב לפני | קרב מידוויי | ||||||||||||||||
| קרב אחרי | המערכה באיי שלמה | ||||||||||||||||
| מקום | האי גוודלקנל שבאיי שלמה | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
9°25′S 160°0′E | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אסטרטגי לבעלות הברית | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
|
(למפת איי שלמה רגילה)  | |||||||||||||||||
ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית, בעיקר אמריקאים, באיים גוודלקנל, טולאגי ופלורידה שבדרום איי שלמה במטרה למנוע מהיפנים את השימוש בהם לחסימת דרכי השיט והאספקה בין ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד. בעלות הברית התכוונו תחילה להשתמש בגוודלקנל ובטולאגי כבסיסים מהם תשוגר התקפה על הבסיס היפני ברבאול. חיילי בעלות הברית הצליחו לכבוש את טולאגי ופלורידה מידי היפנים, ששהו באזור ממאי 1942, וכמו כן כבשו שדה תעופה שהיה באותה עת בבנייה בגוודלקנל (ייקרא מאוחר יותר שדה הנדרסון).
לאחר שנהדפו על ידי בעלות הברית, ניסו היפנים לכבוש מחדש את שדה הנדרסון מספר פעמים בין אוגוסט לנובמבר 1942. שלושה קרבות קרקע גדולים, חמישה קרבות ימיים וקרבות אוויר כמעט יומיומיים הגיעו לשיאם בקרב הימי על גוודלקנל בראשית נובמבר 1942, במסגרתו נהדף הניסיון היפני האחרון להנחית כוחות על האי במטרה לכבוש את שדה הנדרסון. בדצמבר זנחו היפנים את תוכניתם לכבוש את גוודלקנל מחדש, ופינו את שארית כוחותיהם מהאי במהלך שהושלם עד 7 בפברואר 1943.
לניצחון בעלות הברית בגוודלקנל נודעה חשיבות אסטרטגית רבה. קרב גוודלקנל, יחד עם המערכה באיי שלמה והמערכה בגינאה החדשה, סימנו את המעבר של בעלות הברית ממגננה למתקפה בזירת האוקיינוס השקט, מתקפה שהביאה בסופו של דבר לכניעת יפן ולסיום מלחמת העולם השנייה.
ב-7 בדצמבר 1941 תקפו כוחות יפניים את צי ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי. בהתקפה הטביע הצי הקיסרי היפני את מרבית צי אוניות המערכה האמריקאי, ובעקבותיה נכנסו האימפריה היפנית וארצות הברית באופן רשמי למצב של מלחמה. המטרות הראשונות של ההנהגה היפנית היו לנטרל את הצי האמריקני, לכבוש אזורים עשירים במשאבים בדרום-מזרח אסיה, ולהקים בסיסים אסטרטגיים שנועדו להגן על האימפריה היפנית ברחבי האוקיינוס השקט ובאסיה. על מנת לקדם מטרות אלה כבש הצבא היפני הקיסרי את הפיליפינים, את תאילנד, את מלאיה, את סינגפור, את איי הודו המזרחית (כיום אינדונזיה), את האי וייק, את איי גילברט, את בריטניה החדשה ואת גואם. מדינות נוספות, כולל האימפריה הבריטית, אוסטרליה, והולנד, שהותקפו אף הן בידי היפנים, הצטרפו לארצות הברית במערכה נגד האימפריה היפנית בדרום מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט.
ב-23 בינואר 1942 כבשו היפנים את עיר הנמל החשובה רבאול שבבריטניה החדשה. כדי להגן על אגפיהם, תכננו היפנים לכבוש את האי טולאגי שבקבוצת איי שלמה במערב, את העיר לאה, את סלמאואה ואת פורט מורסבי שבגינאה החדשה במזרח. ב-13 במרץ כבשו היפנים את לאה ואת סלמאואה בנחיתות מן הים, אך התקפות אוויר של מטוסים אמריקניים על צי הפלישה השמידו שלושה רבעים מכלי השיט היפניים. בשל האיום הברור שהציבו מטוסי בעלות הברית באזור, דחו היפנים את הנחיתות בטולאגי ובפורט מורסבי עד הגעת כוח ימי מספיק להתמודד מולם.
ב-3 במאי פתח הצי היפני במבצע MO, שבו כבש כוח ימי קטן את טולאגי, אך הניסיון להעביר חיילים לפורט מורסבי מספר ימים לאחר מכן נכשל, כשנושאות המטוסים משני הצדדים נלחמו אלו באלו בקרב ים האלמוגים. כחודש לאחר מכן נפגשו נושאות המטוסים של שני הצדדים פעם נוספת בקרב מידוויי, בו הנחיל הצי האמריקני תבוסה קשה לצי היפני כשטיבע ארבע נושאות מטוסים והשמיד 270 מטוסים. חשיבותו של קרב מידוויי נעוצה לא רק בכך שהיה הניצחון המשמעותי הראשון של בעלות הברית על יפן שעד אז לא נוצחה, אלא גם בעובדה שקרב זה דלדל בצורה ניכרת את מספר נושאות המטוסים שנותרו לאימפריה היפנית. עד קרבות אלו היו בעלות הברית בעמדת מגננה באוקיינוס השקט, אך ניצחונות אלה אפשרו להן ליטול את היוזמה האסטרטגית מידי היפנים.
כדי לעצור את ההתפשטות היפנית בדרום מערב האוקיינוס השקט, וכדי להגן על קווי התחבורה הימית בין ארצות הברית ואוסטרליה, הגה אדמירל ארנסט קינג, מפקד הצי האמריקני, את תוכנית הפלישה לאיי שלמה. המתקפה, כך טען, תמנע מהיפנים שימוש באיים אלה וכתוצאה מכך תסיר את האיום על דרכי התקשורת והאספקה של בעלות הברית, וגם תספק להן מאחז בדרום מערב האוקיינוס השקט. הפלישה לאיי שלמה תיערך במקביל לכיבוש גינאה החדשה על ידי כוחות צבא ארצות הברית בפיקודו של גנרל דאגלס מקארתור, כשהמטרה הסופית היא כיבוש הבסיס היפני ברבאול. אף שהנשיא פרנקלין רוזוולט נתן את הסכמתו לתוכנית, נאלצו מפקדי זירת האוקיינוס השקט להיאבק על קבלת כוח אדם ומשאבים בשל תמיכת ארצות הברית במדיניות "אירופה תחילה" של וינסטון צ'רצ'יל. לפיכך התנגד גנרל ג'ורג' מרשל, ראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית, לתוכניתו של קינג והעלה את השאלה מי יפקד על המערכה. קינג השיב שהצי וחיל הנחתים ינהלו את המערכה בעצמם, והורה לאדמירל צ'סטר נימיץ, מפקד זירת האוקיינוס השקט, להתחיל להכין תוכניות לכך. בסופו של דבר, ב-2 ביולי, ניצח קינג בוויכוח, ותוכנית הפלישה המשיכה בברכת המטות המשולבים.[6]
לאחר שכבשו את טולאגי, הקימו בו היפנים בסיס מטוסים ימיים, ובראשית יוני נחתו יחידות בינוי בגוודלקנל והחלו בהכנות לבניית שדה תעופה. בראשית אוגוסט שהו בגוודלקנל 2,818 חיילים, ובסביבות טולאגי שהו כ-900 חיילים, רובם מיחידות בינוי.[7] תפקידיהם של בסיסים אלה היה לספק הגנה לבסיס היפני המרכזי ברבאול, לאיים על נתיבי התקשורת והאספקה של בעלות הברית ולשמש אזור היערכות לקראת המבצעים המתוכננים נגד פיג'י, קלדוניה החדשה וסמואה. עם השלמת שדה התעופה תכננו היפנים לשלוח לגוודלקנל 45 מטוסי קרב ו-60 מפציצים על מנת שיספקו חיפוי אווירי לכוחות הצי בעודו עושה דרכו לדרום האוקיינוס השקט.[8]
התבוסה בקרב מידוויי, ובעיקר אובדן המטוסים בו, הביאו את הפיקוד היפני לבטל את הפלישות לפיג'י, לסמואה, ולקלדוניה החדשה. תחת זאת הוקם ברבאול הצי השמיני, שמטרתו הייתה להגן על הכיבושים בדרום האוקיינוס השקט, והפיקוד עליו נמסר לתת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה, שהשתתף בהתקפה על פרל הארבור ובפשיטה באוקיינוס ההודי. לרשותו של מיקווה עמדו ארבע סיירות כבדות, שלוש סיירות קלות, שמונה משחתות, וחמש צוללות. בנוסף, חנה ברבאול הצי האווירי ה-11, בפיקודו של תת-אדמירל נישיזו צוקהארה. לצי האוויר היו באזור 39 מטוסי קרב מסוג A6M זירו, 16 מפציצים מסוג אאיצ'י D3A, 32 מפציצי מיצובישי G4M, ו-25 מטוסים ימיים ומטוסי סיור נוספים.
הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי, בפיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה, חנתה אף היא ברבאול, ואזור איי שלמה וגינאה החדשה היו בתחומי פעילותה. באותה עת הייתה מרבית הארמייה עסוקה בלחימה בגינאה החדשה, והדפה את הכוחות האוסטרליים לכיוון פורט מורסבי בקרב שביל קוקודה, בעוד יחידות בודדות נשארו ברבאול, ועמדו בכוננות להיפרס לאזורים אחרים. מכיוון שהארמייה הייתה מרוכזת בפעילות בגינאה החדשה, לכוחות הנותרים לא נותר ציוד רב, ומלבד מספר טנקי צ'י-הא, לא היו ברשותם קני ארטילריה רבים.
היפנים, דרך שימוש במודיעין אותות, היו מודעים לפעילות רחבת ההיקף של כוחות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט, אך הסיקו שהכוחות נועדו לחיזוק אוסטרליה או לחיזוק פורט מורסבי שבגינאה החדשה.[9]
| סדר הכוחות היפני בגוודלקנל ערב הנחיתות[10] | |||
|---|---|---|---|
| יחידת אם |
יחידת בת |
מצבת כוחות | |
| יחידות אוויר | |||
| הצי האווירי ה-11 תת-אדמירל נישיזו צוקהארה / השייטת האווירית ה-25 אדמירל משנה סדיושי יאמדה |
קבוצת האוויר של טיניאן |
| |
|
קבוצת האוויר השנייה |
| ||
|
קבוצת האוויר של יוקוהמה |
| ||
|
קבוצת האוויר הרביעית |
| ||
|
קבוצת האוויר של יוקוהמה (בטולאגי) |
| ||
| סה"כ: | 112 מטוסים | ||
| יחידות ימיות | |||
| הצי השמיני תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה |
פלגת הסיירות השישית (סיירות כבדות) (אדמירל משנה אריטומו גוטו) |
| |
| פלגת הסיירות ה-18 (סיירות קלות) (אדמירל משנה מיצוהארה מצויאמה) |
| ||
| חטיבת המשחתות ה-29 |
| ||
| חטיבת המשחתות ה-29 |
| ||
| שייטת הצוללות השביעית |
| ||
| סה"כ: | 19 כלי שיט | ||
| יחידות קרקעיות | |||
| בגוודלקנל (2,818) |
|
| |
| בטולאגי (350) |
|
| |
| בגווטו ובטנמבוגו (536) |
|
| |
| סה"כ: | 3,704 חיילים | ||
בעלות הברית בחרו באיי שלמה (מדינת חסות של בריטניה) הדרומיים - גוודלקנל, טולאגי ופלורידה - כמטרתם הראשונה. ראשית תכננו בעלות הברית לתקוף רק את טולאגי ואת איי סנטה קרוז, אך לאחר שדיווחי מטוסי סיור ויירוט תשדורות של היפנים העידו שהם בונים שדה תעופה בגוודלקנל, נוסף כיבושו של האי למטרות המתקפה במקום כיבוש איי סנטה קרוז. הקמת שדות תעופה נוספים על ידי היפנים באיי שלמה העידו על דחיפות היציאה למתקפה, לפני שהיפנים ישיגו עליונות אווירית באזור. כוחות קרקע, אוויר וים של בעלות הברית נשלחו להקים בסיסים בפיג'י, בסמואה, בהברידים החדשים ובקלדוניה החדשה, והאי אספיריטו סנטו בהברידים החדשים נבחר לשמש מקום מושבה של מפקדת בעלות הברית בזירת דרום האוקיינוס השקט, ונקודת יציאה למתקפה. הנחיתה באיי שלמה, שכונתה "מבצע מגדל שמירה" (Operation Watchtower), נקבעה ליום 1 באוגוסט 1942.
קינג מינה את אדמירל משנה רוברט גורמלי למפקד זירת דרום האוקיינוס השקט והטיל עליו את משימת כיבוש טולאגי וגוודלקנל. ב-16 ביולי פרסם גורמלי את תוכניתו לכיבוש גוודלקנל וטולאגי, ומסר את הפיקוד על כל כוחות האוויר מבסיסים קרקעיים, שנקראו "כוח משימה 63", לידי אדמירל משנה ג'ון מקיין. כוחות אלה כללו 282 כלי טיס, בהם 79 מטוסי P-39 איירקוברה, 49 F4F ויילדקט, 28 PBY קטלינה, 32 B-17 מבצר מעופף, וכלי טיס נוספים, חלקם מיושנים.
את הפיקוד על הכוחות הימיים במבצע, שכונו "כוח המשלוח" או "כוח משימה 61", מסר גורמלי לתת-אדמירל פרנק ג'ק פלטצ'ר. לרשותו של פלטצ'ר עמדו 82 כלי שיט, והוא חילק אותם לשני ציים: "כוח הסיוע האווירי" (או "כוח משימה 61.1"), בפיקודו של אדמירל משנה לי נויס, ו"הכוח האמפיבי" (או כוח משימה 61.2"), בפיקודו של אדמירל משנה ריצ'מונד טרנר. כוח הסיוע האווירי של נויס כלל שלוש קבוצות נושאות מטוסים ומלוותיהן: סרטוגה, בפיקודו של פלטצ'ר עצמו, ואספ בפיקודו של נויס, ואנטרפרייז, בפיקודו של אדמירל משנה תומאס קינקייד, ותפקידו היה להעניק חיפוי ימי ואווירי לחיל המשלוח.
הכוח האמפיבי של טרנר כלל אוניות תובלה וכלי רכב אמפיביים, אותם חילק לשתי קבוצות, אחת לטולאגי והאחרת לגוודלקנל. בנוסף, תחת פיקודו של טרנר היה כוח משחתות שסיפק הגנה קרובה לאוניות התובלה, קבוצת שולות מוקשים, וקבוצת הגנה רחוקה, שכלל שלוש סיירות אוסטרליות וסיירת אמריקנית, תחת פיקודו של אדמירל משנה ויקטור קראצ'לי מהצי המלכותי האוסטרלי.
גורמלי הטיל את משימת כיבוש טולאגי וגוודלקנל על דיוויזיית הנחתים הראשונה של חיל הנחתים של ארצות הברית, בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט. ונדגריפט חילק את הדיוויזיה שלו לשני חלקים לא-שווים. "הקבוצה הצפונית" בפיקודו של סגנו של ונדגריפט בריגדיר גנרל ויליאם רופרטוס מנתה כ-3,000 נחתים ומטרתם הייתה כיבוש האיים טולאגי, גווטו וטנמבוגו, ו"קבוצת גוודלקנל" בפיקודו של ונדגריפט עצמו מנתה כ-11,300 נחתים. קבוצת גוודלקנל התחלקה אף היא ל"קבוצת קרב A", שכללה את רגימנט הנחתים החמישי, ו"קבוצת קרב B", שכללה את רגימנט הנחתים הראשון, ויחידות מסייעות נוספות. מטרתה של קבוצת גוודלקנל הייתה כיבוש לונגה פוינט, אזור מישורי ששכן בחוף הצפוני של גוודלקנל ובו נמצא שדה התעופה.[11]
בזמן טעינת אוניות התובלה בניו זילנד לקראת היציאה למבצע התברר שאין בנמצא מספיק אוניות תובלה כדי להוביל את כל הציוד לו נזקקה הדיוויזיה הראשונה. לפיכך החלו בצמצום האספקה, וציוד שלא היה נחוץ ביותר נותר בחוף. בין השאר, נשארו מאחור יחידות שלמות, 75% מכלי הרכב, וקצין האספקה הראשי של הדיוויזיה צמצם את אספקת האוכל מ-90 ימים ל-60 ימים, ואת אספקת התחמושת לעשרה ימים בלבד.[12]
בנוסף לאספקת המזון והתחמושת המצומצמת, נאלצו הנחתים להסתפק ברובה ספרינגפילד מימי מלחמת העולם הראשונה, ורק בהמשך המערכה הגיעו לגוודלקנל רובי ה-M1 גאראנד המשופרים לידי החיילים האמריקנים. כאמור, אוניות התובלה השאירו את מרבית הציוד הכבד של הדיוויזיה בניו זילנד, אך בין הכוחות הנוחתים היו רגימנט הנחתים ה-11 שהיה רגימנט ארטילריה, שצויד בתותחי הוביצר 75 מ"מ, שנועדו לספק ליחידות הרובאים סיוע ארטילרי קרוב. בנוסף ליחידת הארטילריה, הצטרפו לכוחות הנוחתים גם גדוד טנקים קלים מדגם M3 סטיוארט.
מלבד צי ארצות הברית וחיל הנחתים של ארצות הברית, השתתפו במבצע גם יחידות מצבאות בעלות הברית האחרות. אדמירל משנה ויקטור קראצ'לי הבריטי הוביל את כוח ההגנה של הצי האוסטרלי המלכותי על אוניות התובלה, ותחת פיקודו עמדו סיירות אוסטרליות. בנוסף, תצפיתני חופים אוסטרלים נפרסו לאורך איי שלמה ובסמוך לבסיסים יפנים, ודיווחו באופן שוטף לבעלות הברית אודות פעילות הצי הקיסרי באזור, מודיעין שהיה יקר ערך. מאוחר יותר איפשרו התראות אלה לשאר כוחות בעלות הברית באזור גוודלקנל להתגונן מפני התקפה ימית או אווירית מבעוד מועד. בנוסף לתצפיתני החופים, באי גוודלקנל חיו לפני המלחמה אזרחים אוסטרלים וניו זילנדים שהנהיגו את הקהילה המקומית לפי המנדט שניתן להם. עם פרוץ המלחמה הצטרפו מספר אוסטרלים שנותרו מאחור למערך התצפיתנים. ערכם המוסף של תצפיתנים אלה התברר לאחר נחיתת בעלות הברית בגוודלקנל, כשאנשים אלה, וכן תושביו הילידים של האי, הדריכו את הנחתים האמריקנים ביער הגשם העבות שכיסה אותו.
העמסת הציוד על אוניות האספקה ארכה זמן רב יותר מהמתוכנן, והמבצע כולו נדחה ל-7 באוגוסט. דיוויזיית הנחתים הראשונה יצאה לבסוף מנמל ולינגטון ב-22 ביולי. צי הפלישה כולו נאסף סמוך לפיג'י ב-26 ביולי וערך אימון נחיתה אחד בטרם החל לעשות דרכו לגוודלקנל ב-31 ביולי.
בניגוד לקרב מידוויי, בו נהנה הצי האמריקני מהיתרון המובהק שבפיצוח תשדורותיו המוצפנות של האויב, בקרב גוודלקנל לא הצליחו יחידות המודיעין של בעלות הברית לפענח את הצופן היפני. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהצי הקיסרי החליף את הצופן שלו זמן מה לפני תחילת הקרב, ומפענחי הצפנים טרם פיצחו את הצופן החדש. למרות זאת, הפיקו בעלות הברית מודיעין רב ערך מניתוח נפח התעבורה של היפנים. כך למדו אלחוטני בעלות הברית לזהות פעילות של יחידות ימיות מסוימות או לגלות את מיקומן, ואף הצליחו להסיק על פעילות עתידית מיירוט תשדורות לא מוצפנות. אולם בקרב גוודלקנל לא נהנו בעלות הברית מתמונה מלאה של כוונות היפנים, כפי שקרה בקרב מידוויי.[13]
| מבנה סכמתי של כוחות בעלות הברית למתקפה בגוודלקנל | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סדר כוחות בעלות הברית שהשתתפו בנחיתות בגוודלקנל[14] | ||||
|---|---|---|---|---|
| יחידת אם | יחידת בת | מצבת כוחות | הערות | |
| כוח משימה 61 (כוח המשלוח) תת-אדמירל פרנק ג'ק פלטצ'ר |
כוח משימה 61.1 (כוח הסיוע האווירי) אדמירל משנה לי נויס |
כוח משימה 61.1.1 (פלטצ'ר):
|
מצבת מטוסים על סרטוגה:
| |
כוח משימה 61.1.2 (תומאס קינקייד):
|
מצבת מטוסים על אנטרפרייז:
| |||
כוח משימה 61.1.3 (נויס):
|
מצבת מטוסים על ואספ:
| |||
| כוח משימה 61.2 (הכוח האמפיבי) אדמירל משנה ריצ'מונד טרנר |
כוח משימה 61.2.1 (ויקטור קראצ'לי):
|
|||
קבוצת התובלה לגוודלקנל:
|
קבוצה זו הובילה את הרגימנטים הראשון, החמישי (רובאים) וה-11 (ארטילריה) של דיוויזיית הנחתים הראשונה, את הרגימנטים השני (רובאים) וה-10 (ארטילריה) של דיוויזיית הנחתים השנייה, וכן יחידות עזר | |||
קבוצת התובלה לטולאגי:
|
קבוצה זו הובילה את גדוד הפושטים הראשון | |||
כוח משימה 61.2.2 (פרדריק ריפקול):
|
||||
כוח משימה 61.2.3 (פרדריק ריפקול):
|
||||
כוח משימה 61.2.4 (שולות מוקשים):
|
||||
| כוח משימה 63 אדמירל משנה ג'ון מקיין |
באפטה (ההברידים החדשים):
|
| ||
באספיריטו סנטו:
|
| |||
בקלדוניה החדשה:
|
|
|||
בפיג'י:
|
| |||
במלאיטה:
|
| |||
בטונגטאבו:
|
| |||
בסמואה:
|
| |||
| כוח משימה 42 ראלף כריסטי בבריזביין |
שייטת הצוללות ה-201:
|
|||
שייטת הצוללות ה-51:
|
||||
הקרב נערך באי גוודלקנל השוכן בדרום מערב איי שלמה. שטחו של האי 5,336 קילומטרים רבועים, והוא מכוסה ברובו ביער גשם טרופי עבות. פנים האי הוא הררי, ומורכב מרכסי הרים בגובה של עד 2,330 מטרים, הצונחים בתלילות אל חופו הדרומי של האי, ושוניות אלמוגים מונעות התקרבות אוניות לחוף. מצפון לרכס ההרים המרכזי, הופך הנוף ההררי לגבעות נמוכות העשויות שברי אלמוגים המוקפות ביער הגשם. שחיקה טבעית הביאה לכך שהחוף הצפוני של גוודלקנל מורכב ברובו מחופים חוליים המוקפים בשדות דשא גבוהים ובמטעי קוקוס. מהרכס המרכזי זורמים מספר נהרות לכיוון שפלת החוף הצפונית, ויוצרים בדרכם גאיות צרים. עם הגיעם למישור הופכים הנהרות ללגונות הזורמות לאיטן לים. בהתאם למיקומו בדרום האוקיינוס השקט, שורר בגוודלקנל אקלים טרופי, המאופיין בגשמים כבדים, לחות גבוהה וטמפרטורות גבוהות.
תנאים גאוגרפים אלה הפכו את הלחימה בגוודלקנל לקשה ביותר. מלבד החום והלחות, נאלצו חיילי שני הצדדים להתמודד עם מגוון מחלות טרופיות, כגון מלריה וקדחת דנגי. בנוסף, המבנה הטופוגרפי של האי המחורץ ברכסי הרים ובגאיות הקשה מאוד על התנועה בו, ועל מנת לעבור ביער הגשם היה על החיילים לקצץ בדרכם בצמחייה העבותה ולבוסס בבוץ העמוק שכיסה את אדמת יער הגשם.
בנוסף, האי גוודלקנל שוכן באמצע הדרך בין שני הבסיסים הראשיים של הצדדים: כ-1,000 קילומטרים מערבית למפקדת בעלות הברית באספיריטו סאנטו, וכ-1,000 קילומטרים דרומית-מזרחית לרבאול. אמנם היפנים הקימו מספר בסיסים ברחבי איי שלמה, אך לרוב היו אלה בסיסי אוויר קטנים, ולא שימשו אתרי היערכות גדולים. בשל מרחב האוקיינוס הגדול ששכן בין גוודלקנל לשני בסיסים מרכזיים אלה, נאלצו שני הצדדים להסתמך כמעט באופן בלעדי על שינוע תגבורות ואספקה בדרך הים, ולשליטה בים הייתה חשיבות מכרעת. בשל השימוש הגובר בכלי טיס לפגיעה בספינות האויב, השליטה הימית, לפחות בשעות היום, הייתה תלויה לחלוטין בהשגת עליונות אווירית מקומית באזור סביב גוודלקנל. אולם בשעות החשיכה, שעה שהפעילות האווירית הייתה מוגבלת ביותר, נודעה חשיבות רבה ליכולות לוחמת הלילה, ובתחום זה נהנו היפנים מיתרון רב על פני בעלות הברית.
הסיבה ליתרון היפני נבעה מהדוקטרינה הצבאית של הצדדים היריבים. שני הצדדים צפו שהמלחמה בים תוכרע בקרב אחד מכריע בים הפתוח בין אוניות המערכה של שני הצדדים. אולם בעוד האמריקנים הסתמכו על העליונות המספרית שהבטיחו לעצמם בוועידה הימית בוושינגטון ב-1921, תכננו היפנים לבצע שלב מקדים לקרב המכריע, בו ישלחו צוללות, משחתות וסיירות חמושות בטורפדו לערוך מתקפות ליליות על אוניות צי ארצות הברית, במטרה לגרום לו נזק ולהשיג לפחות שוויון במספר אוניות המערכה. בשל כך שקדו היפנים בין שתי מלחמות העולם על פיתוח והטמעה של דוקטרינת לחימה לילית, ערכו אימונים ליליים רבים, ואף פיתחו טורפדו שעלה בהרבה על ביצועיו של מקבילו האמריקאי. בניגוד להם, ערכו האמריקנים אימוני לילה מועטים, ועם התגברות המערכה באוקיינוס האטלנטי והפניית אוניות מלחמה להגנת השיירות, בוטלו אימוני הלילה כמעט כליל.[15]
ערכים מורחבים – קרב טולאגי וגווטו-טנמבוגו, הנחיתה בגוודלקנלבחסות מזג האוויר סוער, התאפשר לכוחות הנחיתה של בעלות הברית להתקרב לגוודלקנל מבלי להראות בבוקר 7 באוגוסט. כוח הנחיתה התחלק לשני חלקים: החלק הראשון נשלח לתקוף את גוודלקנל, והחלק השני נשלח לטולאגי, לפלורידה ולאיים הסמוכים. ספינות המלחמה של בעלות הברית הפגיזו את חופי הנחיתה בעוד מטוסים מנושאות המטוסים הפציצו את עמדות היפנים והשמידו חמישה עשר מטוסים ימיים בבסיסם בסמוך לטולאגי.
3,000 נחתים אמריקאים נחתו בחופי האיים הקטנים גאבוטו וטנמבוגו, הסמוכים לטולאגי. באותה עת איישו את בסיס המטוסים הימיים 886 אנשי הצי היפני, שהעמידו התנגדות נחושה, אך לבסוף נפלו האיים לידיים אמריקאיות, טולאגי ב-8 באוגוסט וגאבוטו וטנמבוגו ב-9 באוגוסט. בקרב נהרגו כמעט כל המגנים היפנים, ומאה נותרים נמלטו לאי פלורידה הסמוך.
בניגוד לטולאגי גאבוטו וטנמבוגו, נתקלו הכוחות שנחתו בגוודלקנל בהתנגדות מועטה בלבד. בשעה 09:10 ב-7 באוגוסט נחתו בחופי גוודלקנל 11,000 נחתים, בין קוֹלי ללוּנגה. בדרכם ללונגה נתקלו הנחתים ביער גשם סבוך וחנו ללילה כ-910 מטרים משדה התעופה של לונגה. ביום המחרת המשיכו הנחתים להתקדם, חצו את נהר לונגה וכבשו את שדה התעופה בשעה 16:00 ב-8 באוגוסט, גם הפעם ללא התנגדות. הכוחות היפנים ששהו בשדה התעופה נטשו אותו בשל ההפגזות הכבדות, ונעו מערבה לאזור נהר מטניקאו ומבלט קרוז בהותירם מאחור מזון, אספקה, ציוד בנייה ו-13 גופות.
במהלך הנחיתות בתאריכים 7 ו-8 באוגוסט תקפו מטוסים יפנים מרבאול את כוחות בעלות הברית מספר פעמים והסבו נזק למספר ספינות. במהלך התקיפות האוויריות שנמשכו יומיים איבדו היפנים 36 מטוסים לעומת 19 אמריקאים. תת-אדמירל פלטצ'ר, שחשש לשלום נושאות המטוסים היקרות שלו בעקבות התקיפות היפניות, והיה מודאג לגבי מצב הדלק שלהם, החליט להסיג את כוחות הצי שבפיקודו מאיי שלמה בערב 8 באוגוסט, ובכך למעשה הסיר את החיפוי האווירי מכוחות הקרקע ומ"הכוח האמפיבי" בפיקודו של טרנר. כתוצאה מכך החליט טרנר להסיג גם את ספינותיו מגוודלקנל, אף על פי שיותר מחצי מהאספקה והציוד שנדרשו לחיילים על האי טרם נפרקו. הוא תכנן לפרוק את כל האספקה שיוכל במהלך ליל 8 באוגוסט, ולעזוב את גוודלקנל בבוקר 9 באוגוסט.
ערך מורחב – קרב האי סאבובאותו לילה, בשעה שכלי הרכב האמפיבים של טרנר פרקו את תכולתם, נתקלו שני פטרולים ימיים של בעלות הברית בכוח יפני שמנה שבע סיירות ומשחתת אחת, שיצאו מרבאול. בקרב שפרץ הדגימו היפנים את עליונותם המוחצת בלוחמה לילית כשטיבעו סיירת אוסטרלית אחת ושלוש אמריקאיות, והסבו נזק רב לסיירת אמריקאית ושתי משחתות נוספות, לעומת נזק בינוני לסיירת יפנית אחת. מפקד הכוח היפני, תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה, לא היה מודע לעובדה שפלטצ'ר הסיג את ציו מגוודלקנל, ולכן מיהר לסגת לרבאול מבלי שניסה לתקוף את ספינות התובלה, שנותרו חשופות. חששו היה שכוחו יהיה חשוף לתקיפות אוויריות מנושאות מטוסים אם יישאר באזור כשיעלה האור. בראייה לאחור התבררה החלטתו של מיקווה שלא לתקוף את ספינות התובלה כטעות קריטית.
בערב 9 באוגוסט הסיג טרנר את כל הכוחות הימיים הנותרים באזור, והנחתים נותרו בגוודלקנל ללא תמיכה אווירית וימית, ללא כמויות מספיקות של אספקה וציוד, וללא חלק מכוחותיהם.
11,000 הנחתים שנחתו בגוודלקנל התרכזו תחילה בהקמת טבעת הגנה סביב רמת לונגה ושדה התעופה. תוך ארבעה ימים הם העבירו את כל האספקה שהונחתה בחופי האי למספר מצבורים שנפרסו בתוך המתחם המוגן, והעבודה על שדה התעופה נמשכה תוך שימוש בכלים הכבדים היפניים. ב-12 באוגוסט נקרא שדה התעופה שדה הנדרסון, על שמו של לופטון הנדרסון - טייס של חיל הנחתים שנהרג בקרב מידוויי. ב-18 באוגוסט החל השדה לפעול. כמות האספקה שפרקו ספינות התובלה על החוף הייתה אמורה להספיק לחמישה ימים, ובצירוף האספקה שהשאירו היפנים מאחור עמדה לרשות הנחתים כמות מזון מספיקה לשבעה עשר יום וכמות תחמושת לארבעה ימי לחימה. כתוצאה מכך הורה ונדגריפט על קיצוב המזון, ומתן שתי ארוחות ביום בלבד.[16]
מעט לאחר הנחיתה פגעה בנחתים מגפת דיזנטריה. עד אמצע אוגוסט נפגע ממנה נחת אחד מכל חמישה. מחלות טרופיות עתידות היו להשפיע על יכולת הלחימה של שני הצדדים לאורך כל תקופת המערכה בגוודלקנל. אף על פי שמספר פועלים קוריאנים הסגירו עצמם לנחתים, מרבית היפנים והקוריאנים הנותרים נסוגו אל הגדה המערבית של נהר מטניקאו, והתקיימו בעיקר מקוקוס. ב-8 באוגוסט הנחיתה משחתת יפנית שהגיעה מרבאול 113 חיילים כתגבורת למוצב היפני במטניקאו.
בערב 12 באוגוסט נחתה כיתת סיור בת 25 נחתים מערבית ללונגה, בין קרוז לנהר מטניקאו, למשימת סיור ובמטרה לצור קשר עם קבוצת יפנים שהאמריקאים האמינו שמוכנים להיכנע. מעט לאחר נחיתת כיתת הסיור תקפה אותה מחלקה יפנית וחיסלה את הכיתה כמעט לגמרי.
בתגובה שלח ונדגריפט ב-19 באוגוסט שלוש פלוגות מרגימנט הנחתים החמישי לתקוף את המוצב היפני מערבית למטניקאו. פלוגה אחת תקפה לאורך שרטון בשפך הנהר בעוד פלוגה אחרת חצתה את הנהר כ-1,000 מטר בפנים האי ותקפה את הכוחות היפנים ששהו בכפר מטניקאו. הפלוגה השלישית עלתה על החוף מערבית משם באמצעות סירות, ותקפה את הכפר קוֹקוּמבּוּנה. לאחר חילופי אש שבו שלוש הפלוגות ללונגה לאחר שהרגו 65 חיילים יפנים ואיבדו ארבעה חיילים בעצמן. פעולה זו הייתה הראשונה בשורה של פעולות צבאיות באזור נהר מטניקאו במהלך המערכה.
ב-20 באוגוסט נחתו בשדה הנדרסון שתי טייסות מזרוע האוויר של חיל הנחתים: טייסת אחת הכילה 19 מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט ו-12 מפציצים מדגם SBD דונטלס. המטוסים בשדה הנדרסון קיבלו את השם "כוח אוויר קקטוס" על שם הקוד שנתנו בעלות הברית לאי גוודלקנל. מטוסי הקרב נכנסו לפעילות כבר ביום המחרת, שהיה היום הראשון בסדרה יומיומית של פשיטות מטוסים יפנים. ב-22 באוגוסט נוספו לכוח אוויר קקטוס חמישה מטוסי בל P-39 איירקוברה של חילות האוויר של צבא ארצות הברית.
ערך מורחב – קרב טנרו
בתגובה לנחיתת בעלות הברית בגוודלקנל הטילה המפקדה הקיסרית את מטלת כיבוש האי מחדש על הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי, יחידה בסדר גודל של גיס ששהתה ברבאול, תחת פיקודו של לוטננט-גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. בפעולת הכיבוש מחדש סייעו משחתות הצי היפני המשולב תחת פיקודו של אדמירל איסורוקו יממוטו מבסיסו בלגונת טרוק, שהשיטו את החיילים היפנים לגוודלקנל, וכן מטוסים מזרוע האוויר של הצי, שסיירו בשמי האי. לארמייה ה-17, שבאותה עת עסקה בפעילות במערכה בגינאה החדשה, היו יחידות ספורות בלבד אותן יכלו לשלוח לגוודלקנל. מתוכן חטיבת הרגלים ה-35, תחת פיקודו של מייג'ור גנרל קיוטאקה קווגוצ'י, הייתה בפלאו, הרגימנט הרביעי היה בפיליפינים והרגימנט ה-28 שהה בספינות בסביבות גואם. יחידות אלה החלו להפליג לכיוון גוודלקנל דרך טרוק ורבאול, והרגימנט ה-28, שהיה הקרוב ביותר, הגיע ראשון לאי. כוח חלוץ מרגימנט זה, שכלל 917 חיילים בפיקודו של קיונאו איצ'יקי, הונחת ממשחתות על החוף בטאיבו, מזרחית למתחם המוגן של לונגה, בליל 19 באוגוסט, וצעד 14 קילומטר לכיוון מתחם הנחתים.
מכיוון שהעריכו לא נכונה את עוצמת כוחות בעלות הברית על האי, פתח הכוח היפני במתקפה חזיתית על עמדות הנחתים בנחל אליגטור (Alligator Creek), מזרחית למתחם ההגנה, בשעות הבוקר המוקדמות של 21 באוגוסט. כל ההתקפות היפניות נהדפו והם ספגו אבדות כבדות, כולל מפקד הכוח, איצ'יקי. עם עלות השחר ערכו הנחתים מתקפת-נגד על שרידי הכוח היפני בסיוע מחלקה של טנקים קלים, וחיסלו את מרביתו. 128 החיילים ששרדו מכוח איצ'יקי נסוגו חזרה לטאיבו, דיווחו למפקדת הארמייה ה-17 על תבוסתם והמתינו להוראות ולתגבורת מרבאול.
| יחידות הארמייה ה-17 שהשתתפו בקרב גוודלקנל[17] | |||
|---|---|---|---|
| דיוויזיות |
רגימנטים |
מצבת כוחות (חיילים) | |
| דיוויזיית הרגלים השנייה[hebrew 1] לוטננט גנרל מסאו מרויאמה |
|
סה"כ: 9,747 חיילים | |
| הדיוויזיה ה-38[hebrew 2] לוטננט גנרל טדיושי סאנו |
|
סה"כ: 6,696 חיילים | |
| החטיבה ה-35[hebrew 3] מייג'ור גנרל קיוטאקה קווגוצ'י |
|
סה"כ: 9,150 חיילים | |
| הארמייה ה-17 לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה |
|
סה"כ: 3,524 חיילים | |
| סה"כ: |
| ||
| הערות: | |||
ערך מורחב – קרב איי שלמה המזרחייםעם סיומו של קרב טנרו עשו תגבורות יפניות את דרכן לגוודלקנל. שלוש ספינות תובלה הפליגו מטרוק ב-16 באוגוסט כשעל סיפוניהן 1,400 חיילים מהרגימנט ה-28 ו-500 נחתים יפנים מכוח הנחיתה הימי המיוחד. על ספינות התובלה הגנו 13 ספינות מלחמה בפיקודו של אדמירל-משנה ראיזו טנאקה, שתכנן להוריד את הכוחות לחוף ב-24 באוגוסט. בנוסף הורה יממוטו לצ'ואיצ'י נאגומו להפליג עם שייטת נושאות מטוסים לאיי שלמה הדרומיים ב-21 באוגוסט, במטרה לספק סיוע לנחיתות ולמבצע כיבוש שדה הנדרסון מחדש. שייטת זו כללה שלוש נושאות מטוסים ושלושים ספינות מלחמה אחרות.
באותה עת קרבו לגוודלקנל שלוש שייטות נושאות מטוסים אמריקאיות שנשלחו לספק הגנה לנחתים על האי מפני ההתקפות היפניות. ב-24 וב-25 באוגוסט נפגשו שני הצדדים בקרב איי שלמה המזרחיים שבסופו נסוגו שניהם מאזור הקרב לאחר שספגו נזקים, בהם אובדן נושאת מטוסים קלה בצד היפני. שיירתו של טנאקה ספגה נזק רב ממטוסים אמריקאים משדה הנדרסון, בהם טיבוע אחת מספינות התובלה ואובדן רבים מחיילי כוח הנחיתה הימי המיוחד, ונאלצה לשוב לרבאול, שם המתינו החיילים למשלוח נוסף לגוודלקנל.[18]
_under_attack_and_burning_during_the_Battle_of_the_Eastern_Solomons_on_24_August_1942_(NH_97778).jpg)
במהלך חודש אוגוסט המשיכו להגיע לגוודלקנל קבוצות קטנות של מטוסים אמריקאים וצוותיהם. עד סוף אוגוסט כלל הכוח האווירי באי 64 מטוסים מסוגים שונים.[19] ב-3 בספטמבר הגיע מפקד כנף הנחתים הראשונה, בריגדיר גנרל רוי גייגר, עם מטהו לגוודלקנל ונטל את הפיקוד על שדה הנדרסון ועל כל המטוסים שבו. קרבות אוויר בין מטוסים יפנים מרבאול למטוסי בעלות הברית התרחשו כמעט מדי יום. בין 26 באוגוסט ל-5 בספטמבר איבדו האמריקאים 15 מטוסים לעומת 19 מטוסים יפנים. יותר ממחצית צוותי המטוסים האמריקאים שהופלו חולצו בשלום, בעוד שמרבית הטייסים היפנים אבדו. המרחק הרב בין רבאול לגוודלקנל, כ-1,000 קילומטר, 4 שעות טיסה, הקשתה מאוד על היפנים להשיג עליונות אווירית בשמים מעל לאי. תצפיתנים אוסטרלים בבוגנוויל ובג'ורג'יה החדשה (אנ') דיווחו לרוב על התקרבותם של מטוסים יפנים, ובכך סיפקו למטוסים האמריקנים בגוודלקנל התרעה מספקת בשביל להמריא ולהתכונן לתקוף את מטוסי הקרב והמפציצים היפנים. מלחמת ההתשה האווירית שהתפתחה בשמי גוודלקנל כירסמה באיטיות בכוח האווירי היפני באזור, בעוד מטוסים אמריקנים נוספים נחתו בשדה הנדרסון מדי מספר ימים.
באותה תקופה, המשיך ונדגריפט במאמציו לחיזוק ולשיפור מערך ההגנה סביב המתחם בלונגה. בין 21 באוגוסט ל-3 בספטמבר הוא העביר שלושה גדודי נחתים, בהם גדוד הפושטים הראשון וגדוד הצנחנים הראשון, מטולאגי ומגאבוטו לגוודלקנל, ובכך תיגבר את הכוח האמריקני באי בכ-1,500 נחתים נוספים.
הגדוד השלישי שהגיע לגוודלקנל – הגדוד הראשון של רגימנט הנחתים החמישי – נחת באמצעות סירות בסמוך לכפר קוקומבונה ב-27 באוגוסט, במטרה לתקוף את היחידות היפניות ששהו באזור, כפי שאירע בקרב הראשון ב-19 באוגוסט. הנחתים נתקלו בתנאי שטח קשים, חום רב ובמוצבים יפנים מוסווים היטב. ביום המחרת הם גילו שהמגנים היפנים עזבו את האזור במהלך הלילה, ושבו למתחם לונגה בסירות. בקרב זה נהרגו 20 חיילים יפנים ושלושה נחתים אמריקאים.
ב-23 באוגוסט, ב-29 באוגוסט, ב-1 בספטמבר וב-8 בספטמבר הגיעו לגוודלקנל שיירות של בעלות הברית עם מזון, תחמושת, דלק מטוסים ומכונאים. עם השיירה שהגיעה ב-1 בספטמבר הגיעו גם 392 מהנדסים שנשלחו לשפר ולתחזק את שדה הנדרסון.
ערך מורחב – טוקיו אקספרס
ב-23 באוגוסט הגיעה החטיבה ה-35 לטרוק וחייליה עלו על ספינות תובלה בדרכם לגוודלקנל. הנזק שספגה שיירתו של טנאקה בקרב איי שלמה המזרחיים הביא את היפנים לשנות דרך העברת החיילים, ובמקום שיירות של ספינות תובלה איטיות נשלחו החיילים תחילה לרבאול, שם עלו החיילים על משחתות והפליגו לגוודלקנל. המשחתות היפניות נהגו להפליג לגוודלקנל דרך "החריץ" – נתיב ימי צר העובר בין איי ג'ורג'יה החדשה – ולשוב לרבאול באותו הלילה, וכך נמנעו מהתקפות אוויר; מנהג זה זכה לכינוי "טוקיו אקספרס" בקרב חיילי בעלות הברית ו"תחבורת עכברושים" בקרב החיילים היפנים. החיסרון בשיטת תובלה זו היה שמכיוון שהמקום על המשחתות היה מוגבל לא ניתן היה להעמיס עליהן ציוד רב, כגון כלי ארטילריה, כלי רכב, מזון ותחמושת, ואף מספר החיילים היה מוגבל. בנוסף, שימוש זה במשחתות הסיט אותן ממשימות הגנה על שיירות מסחר יפניות, שכעת היו חשופות לתקיפות מצד בעלות הברית. העליונות הימית המוחלטת של הצי היפני בלחימה לילית, ואי רצונן או חוסר יכולתן של בעלות הברית להתעמת עם האוניות היפניות בלילה איפשרו ליפנים לשלוט בימים שבסביבות איי שלמה במהלך הלילות, אך כל אונייה יפנית שנותרה בטווח הטיסה של המטוסים האמריקאים בשעות היום הייתה תחת סכנת מתקפה אווירית. מצב טקטי זה התקבע במהלך החודשים הבאים של המערכה.
בין 29 באוגוסט ל-4 בספטמבר הנחיתו סיירות, משחתות וספינות סיור יפניות בהצלחה כ-5,000 חיילים בטאיבו, בהם מרבית החטיבה ה-35, רוב הרגימנט הרביעי ושאריות הרגימנט ה-28. מייג'ור גנרל קווגוצ'י, שנחת עם הכוחות בטאיבו, קיבל פיקוד על כל הכוחות היפנים בגוודלקנל. שיירת תובלה הביאה 1,000 חיילים נוספים מהחטיבה ה-35 לקאמימבו, מערבית למתחם לונגה, אך נפלה קורבן להתקפות אוויריות של כוח אוויר קקטוס, ורק 600 חיילים הגיעו לחוף.
ערך מורחב – קרב רכס אדסון
ב-7 בספטמבר הציג קווגוצ׳י לקציניו את תוכניתו לחיסול כוחות בעלות הברית בגוודלקנל. לפי התוכנית נועדו כוחותיו לערוך מתקפת פתע לילית משלושה כיוונים על מתחם ההגנה האמריקני. הכוח מקאמימבו יתקוף את המתחם מכיוון מערב, שארית הרגימנט ה-28 תתקוף מכיוון מזרח, אך המתקפה העיקרית תונחת על ידי שלושה גדודים מהחטיבה של קווגוצ'י, שכללו כ-3000 חיילים, שינועו דרך הג'ונגל ויתקפו את המתחם האמריקני מדרום. באותו יום החלו כוחותיו של קווגוצ'י לצעוד מטאיבו לכיוון לונגה, כדי להגיע לעמדות המוצא לקראת ההסתערות המתוכננת. 250 חיילים הושארו מאחור כדי לשמור על בסיס האספקה של החטיבה.
בעקבות דיווח של גשש מקומי על המצאות הכוח היפני בטאיבו, בסמוך לכפר טאסימבוקו, החליט מריט אדסון, מפקד גדוד הפושטים הראשון של חיל הנחתים, לפשוט עליו. ב-8 בספטמבר נחתו חייליו של אדסון בטאסימבוקו באמצעות סירות וכבשו את הכפר, בעוד המגנים היפנים נסוגים לתוך הג'ונגל. בכפר גילו חייליו של אדסון את מצבורי האספקה של החטיבה ה-35, השמידו כל מה שיכלו, מלבד מסמכים וציוד שיכלו לשאת בדרך חזרה, ושבו ללונגה. מהמידע שנאסף בפשיטה הבין הפיקוד האמריקני, שהכוח היפני בגוודלקנל כולל לפחות 3,000 חיילים, ושהם מתכננים לתקוף את מתחם לונגה.[20]
אדסון וקצין המבצעים של דיוויזיית הנחתים ה-1 האמינו שהמתקפה היפנית תיערך דרך רכס צר באורך 910 מטרים, שעבר במקביל לנהר לונגה מדרום לשדה הנדרסון. הרכס, שנקרא רכס לונגה, הורכב משלוש גבעות/נקודות גובה. הוא סיפק גישה טבעית לשדה התעופה, שליטה על האזור מסביבו, ובאותה עת לא היה מוגן. הם הצליח לשכנע את גנרל ונדגריפט בחשיבות ההחזקה ברכס, וב-11 בספטמבר פרס אדסון את גדוד הפושטים שלו ואת גדוד הצנחנים ה-1, שהוצב תחת פיקודו, שכללו כ-840 חיילים, על הרכס ובסביבותיו.
קשיי התנועה בג'ונגל גרמו לאיחור בהגעת כוחותיו של קווגוצ'י לעמדות הזינוק שלהם. כתוצאה מכך רק חלק מהכוחות היפניים הגיעו בזמן להשתתף במתקפה על עמדות הנחתים בליל 12 בספטמבר. הגדוד הראשון של קווגוצ'י תקף את הכוחות האמריקאים בין נהר לונגה לרכס לונגה, ואילץ פלוגת נחתים לסגת לעבר הרכס. אולם ניסיונו לאגף את הרכס מדרום נכשל, והוא נאלץ לסגת. בליל 13/14 בחודש תקף קווגוצ'י את רכס לונגה עם כל כוחותיו, בסיוע ארטילריה קלה ואש ממשחתות יפניות. ההתקפה היפנית החלה עם רדת החשיכה. תחילה תקף הגדוד הראשון את האגף האמריקני הימני, פרץ את קווי הנחתים מדרום לרכס, וניסה שוב לאגף אותו מדרום, אך ניסיונו לכבוש את החלק הצפוני של הרכס נהדף. שתי פלוגות מהגדוד השני תקפו את החלק הדרומי של הרכס, כבשו את הגבעה הדרומית ודחקו את כוחות הנחתים עד לגבעה המרכזית שלו (גבעה 123). אולם כוחותיו של אדסון, בסיוע גדוד נחתים נוסף שנשלח לתגבר אותם, הקימו מערך הגנה בצורת פרסה סביב גבעה 123, ולאורך כל הלילה הדפו, בסיוע ארטילריה, גל אחר גל של מתקפות יפניות חזיתיות, שחלקן הגיעו לקרב פנים אל פנים. ההתקפות היפניות על מתחם ההגנה האמריקני ממערב וממזרח נהדפו אף הן. ב-14 בספטמבר הוביל קווגוצ'י את שרידי כוחו מערבה לעמק מטניקאו, שם הם חברו לכוח המערבי שלו. הנסיגה היפנית דרך הג'ונגל הייתה קשה, וחיילים רבים מתו במהלכה ממחלות ומתת תזונה. במהלך הקרב עצמו ספגו כוחותיו 1200–1300 אבדות לעומת 300–400 אבדות לצד האמריקאי.[21]
ב-15 בספטמבר שמע היאקוטאקה ברבאול על כישלון ההתקפה של קווגוצ'י ושידר את הידיעה למטה הכללי הקיסרי. בישיבת חירום בהשתתפות מטות הצבא והצי הוחלט שיש להעניק עדיפות למערכה בגוודלקנל, עקב החשיבות האסטרטגית הרבה של השגת הכרעה צבאית במערכה באי ובסביבותיו, ושל השבת השליטה היפנית באיי שלמה. כתוצאה מכך קרב גוודלקנל החל להשפיע על ניהול המבצעים היפניים באזורי לחימה אחרים באוקיינוס השקט. היאקוטואקה החליט שלא ניתן יהיה לשלוח לגוודלקנל חיילים וציוד בכמות מספקת לשם הבסת בעלות הברית, כל עוד חלק מהמשאבים שלו מופנים לסיוע למתקפה היפנית בשביל קוקודה בגינאה החדשה. לכן הוא הורה לכוחותיו בגינאה החדשה, שבאותו זמן הגיעו למרחק 48 קילומטרים בלבד מיעדם, פורט מורסבי, לעצור את המשך המתקפה שלהם ולסגת חזרה לראשי הגשר היפניים בצפון-מזרח האי, בהסכמת המטה הכללי הקיסרי. היאקוטוקה תכנן לשלוח כוחות נוספים לגוודלקנל, במטרה לערוך ניסיון נוסף לכבוש את שדה הנדרסון, ולהשמיד את הכוחות האמריקנים בגוודלקנל.
_brennt.jpg)
בעוד היפנים נערכו מחדש מערבית למטניקאו, התרכזו הכוחות האמריקאים בחיזוק ובשיפור ההגנות במתחם המוגן בלונגה. ב-14 בספטמבר העביר ונדגריפט את הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השני מטולאגי לגוודלקנל, וב-18 בספטמבר הגיעה לאי שיירה של בעלות הברית ועימה 4,157 נחתים מחטיבת הנחתים השלישית הארעית (אותה הרכיבו רגימנט הנחתים השביעי, גדוד אחד מהרגימנט ה-11 ויחידות עזר), 137 כלי רכב, אוהלים, דלק מטוסים, תחמושת, מנות קרב וציוד הנדסי. תגבורת זו איפשרה לוונדגריפט להקים קו הגנה רציף מסביב לכל מתחם לונגה. בעודה מחפה על השיירה, טובעה נושאת המטוסים האמריקאית "ואספ" על ידי טורפדו ששיגרה לעברה הצוללת היפנית "I-19" דרומית-מזרחית לגוודלקנל, ובאופן זמני נותרה הורנט נושאת המטוסים היחידה של בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט. ונדגריפט אף ערך מספר שינויים פיקודיים ושחרר מתפקידם מספר קצינים שלא עמדו בדרישותיו, וקידם במקומם קצינים אחרים שהוכיחו את עצמם, בהם היה קולונל מריט אדסון, שקיבל את הפיקוד על הרגימנט החמישי.
בין 14 בספטמבר ל-27 בספטמבר הייתה הפוגה בהתקפות האוויריות היפניות בשל תנאי מזג האוויר, ושני הצדדים ניצלו אותה לחיזוק יחידות האוויר שלהם. היפנים העבירו 85 מטוסי קרב ומפציצים לרבאול בעוד לכוח אוויר קקטוס נוספו 23 מטוסים. ב-20 בספטמבר היו 117 מטוסים יפניים ברבאול, מול 71 מטוסים אמריקניים בשדה הנדרסון.[22]
היפנים החלו להתכונן לניסיון נוסף לכיבוש שדה הנדרסון. הגדוד השלישי של הרגימנט הרביעי היפני נחת במפרץ קאמימבו, במערב גוודלקנל, ב-11 בספטמבר, מאוחר מדי בשביל להצטרף להתקפתו של קווגוצ'י, ותוך זמן קצר חבר הגדוד לכוחות היפנים ששהו בכפר קאמימבו. שיירות של הטוקיו אקספרס ב-14, ב-20, ב-21 וב-24 בספטמבר הביאו לכוחות בגוודלקנל מזון, תחמושת ו-280 חיילים נוספים מהגדוד הראשון של הרגימנט הרביעי. במקביל, החל ב-13 בספטמבר החלו הדיוויזיה השנייה והדיוויזיה ה-38 לנוע מאיי הודו המזרחית לרבאול. היפנים תכננו להעביר 17,500 חיילים משתי הדיוויזיות האלה לגוודלקנל על מנת שייקחו חלק בהתקפה על מתחם לונגה.[23]
| סדר כוחות בעלות הברית שהשתתפו בקרב הקרקעי בגוודלקנל[24] | |||
|---|---|---|---|
| יחידת אם | יחידת בת | מצבת כוחות | |
| חיל הנחתים של ארצות הברית | |||
| דיוויזיית הנחתים הראשונה[hebrew 1] מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדרגריפט |
|
19,514 נחתים[25] | |
| דיוויזיית הנחתים השנייה[hebrew 2] מייג'ור גנרל אלפונס דה קאר |
|
14,783 נחתים[25] | |
| יחידות נחתים עצמאיות |
|
||
| צבא ארצות הברית | |||
| הדיוויזיה ה-25[hebrew 3] מייג'ור גנרל ג'ו קולינס |
|
12,629 חיילים[26] | |
| דיוויזיית אמריקל[hebrew 4] מייג'ור גנרל אלכסנדר פאץ' |
|
16,000 חיילים[26] | |
| יחידות צבא עצמאיות |
|
||
| סה"כ: |
| ||
הערות:
| |||
ערך מורחב – הקרבות בנהר מטניקאו
ונדגריפט ומטהו ידעו שהכוח היפני העיקרי נסוג ממערב לנהר המטניקאו, אך מספר יחידות יפניות נותרו ממזרח לנהר, לכן הורה ונדגריפט על עריכת מספר פעולות, שנועדו לטהר את השטח בין מתחם לונגה לבין הנהר ולתקוף את הכוחות היפניים בגדה המערבית של הנהר, כדי להרחיק את היפנים ככל האפשר ממתחם לונגה, ולפגוע בהכנות שלהם למתקפה חדשה על שדה הנדרסון.
בפעולה הראשונה של הנחתים כנגד הכוחות היפנים באזור נהר מטניקאו, שנערכה בין 23 בספטמבר ל-27 בספטמבר על ידי שלושה גדודים, נהדפו הנחתים על ידי כוחותיו של קווגוצ'י. במהלך הפעולה כותרו שלוש פלוגות נחתים על ידי היפנים ממערב לנהר, ספגו אבדות רבות, והצליחו להיחלץ רק בסיוע אש תותחים מהמשחתת האמריקאית "באלארד" וספינות של משמר החופים האמריקאי.
בפעולה השנייה, שנערכה בין 7 ל-9 באוקטובר, חצה כוח נחתים גדול את הנהר, תקף את חיילי הדיוויזיה השנייה, שנחתו באזור זמן קצר לפני כן, והסב אבדות כבדות לרגימנט הרביעי היפני. פעולה זו אילצה את היפנים לסגת מעמדותיהם הקדמיות ופגעה בהכנותיהם לקראת המתקפה המתוכננת על מתחם לונגה.
בין 9 ל-11 באוקטובר פשט הגדוד הראשון של רגימנט הנחתים השני על שני מוצבים יפנים כ-48 קילומטרים ממתחם לונגה, ליד מפרץ אָאוֹלָה. בפשיטה זו נהרגו 35 חיילים יפנים, 17 נחתים ושלושה אנשי הצי האמריקאי.[27]
ערך מורחב – קרב כף אספרנסלאורך כל השבוע האחרון של ספטמבר, והשבוע הראשון של אוקטובר, העבירו שיירות ה״טוקיו אקספרס״ חיילים מהדיוויזיה השנייה ברבאול לגוודלקנל. הצי היפני הבטיח לסייע למתקפה המתוכננת של הצבא לא רק באמצעות משלוח חיילים, ציוד ואספקה לאי, אלא גם על ידי הגברת המתקפות האוויריות על שדה הנדרסון והפגזת המתחם האמריקני מהים.
מפקד הצבא האמריקאי בדרום האוקיינוס השקט, מילארד הרמון, שכנע את גורמלי שהנחתים בגוודלקנל זקוקים לתגבור מיידי, אם ברצונו להגן על האי בהצלחה מפני המתקפה היפנית הצפויה. וכך, ב-8 באוקטובר עלו 2,837 חיילים מרגימנט הרגלים ה-164 של הצבא האמריקאי על ספינות בקלדוניה החדשה ויצאו לכיוון גוודלקנל, לשם היו אמורים להגיע ב-13 באוקטובר. את ההגנה על השיירה סיפק "כוח משימה 64," שהכיל ארבע סיירות וחמש משחתות תחת פיקודו של אדמירל משנה נורמן סקוט.
מטה הצי השמיני של תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה תכנן לבצע סיבוב נוסף של הטוקיו אקספרס ב-11 באוקטובר. שתי נושאות מטוסים ימיים ושש משחתות נשלחו להעביר 728 חיילים, כלי ארטילריה ותחמושת לגוודלקנל. באותה עת, אך במבצע נפרד, יפגיזו שלוש סיירות כבדות ושתי משחתות, תחת פיקודו של אדמירל משנה אריטומו גוטו, את שדה הנדרסון באמצעות פגזים מיוחדים במטרה להשמיד את מטוסי כוח אוויר קקטוס ואת מתקני השדה. מכיוון שהאמריקנים נמנעו עד אז מלנסות וליירט את הטוקיו אקספרס, לא ציפו היפנים להתקל בספינות אמריקאיות באותו לילה.
מעט לפני חצות איתרו אוניותיו של סקוט באמצעות מכ"ם את אוניותיו של גוטו סמוך לכניסה למצר שבין האי סאבו וגוודלקנל. כוחותיו של סקוט היו בעמדה שאיפשרה להם לחצות את ה-T של כוחותיו של גוטו, ולהפתיע אותם. בקרב שהתפתח טיבעו האמריקנים סיירת אחת ומשחתת אחת, והסבו נזק כבד לסיירת נוספת. גוטו עצמו נפצע אנושות בקרב וכוחו נאלץ לוותר על הפגזת שדה התעופה ולסגת. בחילופי האש טובעה אחת מהמשחתות האמריקניות וסיירת ומשחתת נוספות ספגו נזקים כבדים. במקביל סיימה השיירה היפנית את פריקת החיילים והציוד בגוודלקנל ועשתה דרכה חזרה במעלה "החריץ," מבלי שתתגלה על ידי אוניותיו של סקוט. בבוקר המחרת, 12 באוקטובר, שבו על עקבותיהן ארבע משחתות משיירת האספקה היפנית על מנת לסייע לכוחות הנסוגים של גוטו, ושתיים מהן טובעו על ידי מטוסים מכוח אוויר קקטוס במהלך היום. השיירה האמריקנית הגיעה לגוודלקנל כמתוכנן ביום למחרת, ופרקה בהצלחה את החיילים ואת הציוד שעל סיפוניה.
למרות הניצחון האמריקני בקרב כף אספרנס, המשיכו היפנים בתוכניתם לערוך מתקפה גדולה על מתחם לונגה. בשל דחיפות העברת התגבורות והציוד הצבאי לגוודלקנל, החליטו היפנים לקחת סיכון ולסטות ממנהגם של שימוש בכלי שיט מהירים אך קטנים, ושבו להשתמש באוניות תובלה איטיות יותר, אך בעלות גודל שאיפשר להן לשאת כלי ארטילריה וטנקים. ב-13 באוקטובר יצאה מאיי שורטלנד שיירה של שש אוניות תובלה בחסות שמונה משחתות. השיירה נשאה 4,500 חיילים מהרגימנטים ה-16 וה-230, יחידת נחתים, שתי סוללות ארטילריה כבדה ושתי פלוגות טנקים.
כדי להגן על השיירה מפני כוח אוויר קקטוס שלח יממוטו שתי אוניות מערכה מטרוק להפגיז את שדה הנדרסון. ב-14 באוקטובר, בשעה 01:33, הגיעו אוניות המערכה קונגו והרונה, בליווי סיירת קלה ותשע משחתות, לגוודלקנל ופתחו באש על שדה הנדרסון ממרחק 16 קילומטר. לאורך השעה ועשרים ושלוש הדקות הבאות ירו אוניות המערכה 973 פגזי 14 אינץ' (356 מילימטר) לתוך מתחם לונגה, ורובם נפלו בתוך שטח שדה התעופה. ההפגזה הסבה נזק כבד לשני מסלולי ההמראה, גרמה לשריפה שכילתה כמעט את כל מאגר דלק המטוסים, השמידה 48 מתוך 90 המטוסים והרגה 41 אנשים, בהם שישה טייסים. עם סיום ההפגזה שב כוח אוניות המערכה לטרוק.
למרות הנזק הכבד, הצליחו צוותי התחזוקה של שדה הנדרסון לשקם את אחד המסלולים ולהכינו לשימוש בתוך שעות אחדות. שבעה עשר מפציצי דונטלס ועשרים מטוסי ויילדקאט מאספיריטו סנטו הגיעו במהרה לגוודלקנל, והצבא וחיל הנחתים החלו בשינוע דלק למטוסים מאספיריטו סנטו. כעת היו האמריקנים מודעים לשיירת התגבורת שעשתה דרכה לגוודלקנל, ועשו מאמצים ליירטה. באמצעות שימוש בדלק ששרד את התקפת אוניות המערכה ובמצבורים שהוחבאו בג'ונגל, תקף כוח אוויר קקטוס את השיירה פעמיים ב-14 באוקטובר, אך לא גרם לנזק.
השיירה היפנית הגיעה לטָאסַפרוֹנְגָה בחצות, 14 באוקטובר, והחלה לפרוק את הציוד. לאורך 15 באוקטובר תקפו המטוסים האמריקנים את השיירה והשמידו שלוש ספינות תובלה. שאר השיירה עזבה את גוודלקנל באותו לילה לאחר שפרקה את כל החיילים וכשני-שלישים מכלל הציוד שהובילה. סיירות יפניות כבדות הפגיזו את שדה הנדרסון גם בלילות 14 ו-15 באוקטובר, השמידו מספר מטוסים, אך לא הסבו נזק נוסף לשדה התעופה.
ערך מורחב – הקרב על שדה הנדרסון
בין 1 באוקטובר ל-17 באוקטובר העבירו היפנים 15,000 חיילים לגוודלקנל וכך עמדו לרשות היאקוטאקה כ-20,000 חיילים לביצוע המתקפה. בשל אובדן עמדותיהם מזרחית לנהר מטניקאו הבינו היפנים שסיכויי ההצלחה של מתקפה מערבה לאורך החוף קלושים, ולכן החליט היאקוטאקה שהמתקפה העיקרית על שדה הנדרסון תונחת גם הפעם מכיוון דרום. על הדיוויזיה השנייה, שמנתה 7,000 חיילים תחת פיקודו של לוטננט גנרל מסאו מרויאמה, היה לנוע בשלוש שדרות ולתקוף את שדה הנדרסון מדרום, סמוך לגדה המזרחית של נהר לונגה. כדי להסיט את תשומת לב האמריקאים מהמתקפה העיקרית, הורה היאקוטאקה לכוח ארטילריה ולחמישה גדודי רגלים (כ-2,900 חיילים) תחת פיקודו של מייג'ור גנרל טדאשי סומיושי לתקוף את מתחם לונגה מכיוון מערב, לאורך החוף. גם הפעם המעיטו היפנים בהערכת עוצמת הכוח האמריקני בגוודלקנל. הם העריכו אותו בכ-10,000 חיילים בלבד, בעוד שבפועל היו לאמריקנים כ-23,000 איש בשטח האי.[28]
ב-12 באוקטובר החלה פלוגת הנדסה יפנית לפלס שביל מנהר מטניקאו לחלק הדרומי של מתחם לונגה. השביל, שאורכו הגיע ל-24 קילומטרים, עבר דרך תואי שטח מהקשים ביותר בגוודלקנל, כולל מספר נהרות, גאיות עמוקים ובוציים, רכסים תלולים וג'ונגלים סבוכים, וקיבל את השם ״דרך מרויאמה״. בין 16 באוקטובר ל-18 באוקטובר החלה הדיוויזיה השנייה לנוע לאורך שביל זה לעבר עמדות ההסתערות המיועדות שלה מדרום למתחם האמריקני.
ב-23 באוקטובר עדיין נמצאה הדיוויזיה השנייה בדרכה לקווים האמריקנים. באותו ערב, לאחר שהבין שכוחותיו טרם הגיעו לעמדות ההסתערות שלהם, דחה היאקוטאקה את המתקפה ל-24 באוקטובר בשעה 19:00. בשלב זה, האמריקאים עדיין לא היו מודעים לתנועת כוחותיו של מרויאמה.
המטה של היאקוטאקה העביר לסומיושי את הידיעה אודות דחיית המתקפה, אך האחרון לא הצליח ליצור קשר עם כוחותיו בשטח וליידע אותם. ולכן, בדמדומי 23 באוקטובר פתחו שני גדודים מהרגימנט הרביעי ותשעה טנקים במתקפה על עמדות הנחתים בשפך נהר מטניקאו. הנחתים הדפו את המתקפה ללא קושי בסיוע ארטילריה, השמידו את כל הטנקים וחיסלו כמעט את כל הכוח היפני תוך ספיגת אבדות מזעריות.
בשעות הערב של 24 באוקטובר הגיעו לבסוף כוחותיו של מרויאמה למתחם לונגה. במשך שני לילות רצופים ערכו היפנים התקפות חוזרות ונשנות על העמדות האמריקניות ברכס לונגה אותם אייש גדוד הנחתים הראשון של רגימנט הנחתים השביעי בפיקוד לואיס "צ'סטי" פולר.[29] רגימנט ובו למעלה מ-3,000 חיילים יפנים תקף את החלק הדרומי של מתחם לונגה, אשר הוחזק על ידי כוחות אמריקניים פרוסים בדלילות. גדודו של פולר הדף את כל ההתקפות היפניות תוך שימוש באש נשק קל ומקלעים, בסיוע אש ארטילרית, עד שהשמיד למעשה את הכוח התוקף.
בין המש"קים בגדודו של פולר היה גם הסמל ג'ון בזילון אשר פיקד בקו ההגנה על שתי כיתות של מקלעים כבדים. היפנים ירו לעברן אש נשק קל, מקלעים ומרגמות. כל אימת שתחמושת המקלעים החלה לאזול, היה בזילון רץ אחורה תוך סיכון עצמי רב ומביא לעמדות אספקת תחמושת. במהלך הקרב נפגעה אחת מחוליות המקלע שבפיקודו והיפנים השתלטו על עמדתה, וניסו להפעיל את מקלעיה נגד האמריקנים. בזילון וחייל נוסף תקפו את העמדה וטיהרו אותה מאויב. מכיוון שהמקלעים בעמדה המטוהרת נתקעו, בזילון העביר אליה מעמדה סמוכה מקלע נוסף והפעילו. לאחר מכן הוא תיקן במהירות מקלע נוסף וירה בו בעצמו.[30] מחלקת המקלעים של בזילון חיסלה באותה התקפה לפחות 100 תוקפים יפנים.[31] בסך הכל ירו המקלעים שבפיקודו אש רצופה במשך 48 שעות ויותר. אחד מפקודיו של בזילון תיאר לימים את הקרב כך:
בזילון החזיק מקלע בפעולה במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ללא שינה, מנוחה או אוכל. הוא היה ממוקם היטב וגרם ליפנים צרות צרורות, כשאיננו רק יורה במקלעו, אלא גם מפעיל את אקדחו.
על פעולתיהם בקרב זה הוחלט להעניק לפולר את עיטור צלב הצי השלישי שלו ולבזילון את מדליית הכבוד של הקונגרס.
קבוצות קטנות של חיילים יפנים הצליחו לפרוץ מבעד לקווי ההגנה האמריקנים, אך כולן חוסלו במהלך הימים הבאים. יותר מ-1,500 חיילים מכוח מרויאמה נהרגו בהתקפות לעומת 60 הרוגים אמריקאים. במהלך אותם יומיים הגן כוח אוויר קקטוס על מתחם לונגה מפני התקפות אוויריות וימיות יפניות, ורשם לזכותו 14 הפלות מטוסים וטיבוע משחתת.[32]
התקפות יפניות נוספות באזור המטניקאו ב-26 באוקטובר נהדפו גם הן תוך הסבת אבדות קשות ליפנים. בשעה 08:00 הורה היאקוטאקה לכוחותיו לסגת. כמחצית מהניצולים מהכוח של מרויאמה נסוגו לצפון עמק מטניקאו, בעוד הרגימנט ה-230 תחת קולונל טושינארי שוג'י קיבל פקודה לנוע לקוֹלי, מזרחית למתחם לונגה. היחידות הקדמיות של הדיוויזיה השנייה הגיעו למפקדת הארמייה ה-17 בקוקומבונה רק ב-4 בנובמבר, ובאותו יום הגיעו יחידותיו של שוג'י לקולי. הדיוויזיה השנייה, שהקרבות, תת התזונה והמחלות הטרופיות עשו בה שמות, חדלה מלתפקד כיחידה התקפית והועברה לשמש ככוח הגנה לאורך החוף עד סוף המערכה. בסך הכול איבדו היפנים במתקפות אוקטובר 3,500-3,000 חיילים לעומת כ-80 הרוגים אמריקאים.[33]
ערך מורחב – קרב איי סנטה קרוז_on_26_October_1942.jpg)
בזמן שתקפו חייליו של היאקוטאקה את מתחם לונגה, נעו נושאות מטוסים וספינות מלחמה יפניות נוספות לכיוון איי שלמה הדרומיים. משם, קיוו היפנים, יוכלו לפגוש ולהשמיד כל כוח ימי של בעלות הברית (ובעיקר של ארצות הברית) שעשה דרכו לגוודלקנל בעקבות התקפתו של היאקוטאקה. נושאות המטוסים של בעלות הברית באזור, שעברו לפיקודו של אדמירל ויליאם הלסי, קיוו אף הן לפגוש ביפנים. נימיץ החליף את גורמלי בהלסי ב-18 באוקטובר לאחר שהבין שהראשון נוטה לפסימיות ולקוצר ראייה שהפריעו לו לפקד ביעילות על כוחות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט.
שני הכוחות הימיים נפגשו והתעמתו בבוקר 26 באוקטובר, במה שנקרא לאחר מכן קרב איי סנטה קרוז. לאחר מספר התקפות אוויריות משני הצדדים נאלצו בעלות הברית לסגת מהאזור לאחר אובדן נושאת מטוסים אחת ("הורנט") ונזק כבד לאחרת ("אנטרפרייז"). נושאות המטוסים היפניות נאלצו לסגת גם הן בשל אובדן מטוסים רבים ונזק שנגרם לשתיים מנושאות המטוסים. אף על פי שבמונחים של נזק שנגרם השיגו היפנים ניצחון טקטי, אובדן המטוסים וצוותיהם היה בלתי הפיך עבור היפנים, בעוד שמספר המטוסים וצוותי האוויר שאיבדו בקרב היה נמוך בקרב בעלות הברית, ונתן להם יתרון אסטרטגי ארוך-טווח. נושאות המטוסים היפניות לא מילאו עוד תפקיד משמעותי במערכה על גוודלקנל.
ערכים מורחבים – מתקפת המטניקאו, קרב קולי פוינט, הסיור של קרלסון
על מנת לנצל את היתרון שהושג לאחר הניצחון בקרב על שדה הנדרסון שלח ונדגריפט שישה גדודי נחתים אליהם צירף גדוד של צבא היבשה למתקפה מערבית לנהר מטניקאו. על המתקפה פיקד מריט אדסון ומטרתה הייתה כיבוש הכפר קוקומבונה בו שכנה מפקדת הארמייה ה-17, מערבית לקרוז. על האזור הגנו חיילי הרגימנט הרביעי, שמספר חייליו הצטמצם בשל הקרבות, מחלות ותת-תזונה, תחת פיקודו של נומאסו נקגומה.
ההתקפה האמריקנית החלה ב-1 בנובמבר, ויומיים לאחר מכן השמידו הנחתים את כל העמדות היפניות באזור קרוז, בכללם יחידות עורפיות שנשלחו לתגבר את כוחותיו של נקגומה. נראה היה שהאמריקנים עומדים בפני פריצת קווי ההגנה היפנים. במקביל גילו כוחות אמריקנים אחרים כוח יפני שנחת זמן קצר לפני כן סמוך לקולי פוינט, מזרחית ללונגה, ותקפו אותו. על מנת להיערך לאיום ממזרח, עצר ונדגריפט את הפעילות במטניקאו ב-4 בנובמבר. בהתקפה זו ספגו היפנים מעל 300 הרוגים.[34]
בבוקר 3 בנובמבר נחתו בקולי 300 חיילים יפנים ממשחתות כדי לסייע לכוחותיו של שוג'י, ששבו מהקרב על שדה הנדרסון. בתגובה שלח ונדגריפט גדוד תחת הרמן הנקן, שתפקידו היה לנטרל את היפנים בקולי. מעט לאחר הנחיתה נתקלו היפנים בחייליו של הנקן ודחקו אותם אחורה, לעבר מתחם לונגה. בתגובה שלח ונדגריפט שלושה גדודים נוספים.
בעוד הגדודים האמריקנים התחילו לנוע, החלו להגיע כוחותיו של שוג'י לקולי. ב-8 בנובמבר החלו הנחתים האמריקנים לנסות לכתר את שוג'י בנחל גָוַואגָה, ליד קולי. באותו הזמן הורה היאקוטאקה לשוג'י לנטוש את עמדותיו בקולי ולחבור לשאר הכוחות היפנים מערבית למטניקאו. מדרום לקווים האמריקנים שכן שטח ביצתי לא מוגן, וב-9 בנובמבר נמלטו שוג'י ובין 2,000 ל-3,000 מחייליו לג'ונגל מתוך כוונה לחצות אזור זה. ב-12 בנובמבר טיהרו האמריקאים את אזור קולי מכל המגנים הנותרים ואספו את כלי הארטילריה ואת האספקה שהשאיר שוג'י אחריו. שוג'י השאיר אחריו גם 450–475 גופות, לעומת 40 הרוגים בצד האמריקאי.[35]
ב-4 בנובמבר נחתו שתי פלוגות מגדוד הפושטים השני, בפיקודו של לוטננט קולונל אוונס קרלסון, במפרץ אאולה, 64 קילומטרים מזרחית ללונגה. הפושטים של קרלסון וחיילים מרגימנט הרגלים ה-147 של הצבא נשלחו לשם על מנת לספק הגנה ל-500 חיילים מיחידת הבינוי של הצי שהגיעו לאזור על מנת להקים בו שדה תעופה. בסוף נובמבר נדחה רעיון בניית השדה בשל תנאי קרקע לא מתאימים.
ב-5 בנובמבר הורה ונדגריפט לקרלסון לעזוב את אאולה ולתקוף את כוחותיו הנמלטים של שוג'י. לאחר שהגיעו שאר הפלוגות של גדודו, יצאו קרלסון וגדוד הפושטים לסיור בן 29 ימים מאאולה למתחם לונגה. במהלך הסיור פגש גדוד הפושטים בכוחותיו של שוג'י מספר פעמים, ובקרבות שהתפתחו נהרגו כ-500 יפנים, לעומת 16 אמריקאים. בנוסף, מתו רבים מחייליו של שוג'י ממחלות וממחסור במזון במהלך הצעדה הארוכה.[36] כשהגיעו כוחותיו של שוג'י לנהר לונגה באמצע נובמבר, כמחצית הדרך למטניקאו, נותרו רק 1,300 חיילים בכוח. כשהגיע שוג'י למפקדת הארמייה ה-17 בקוקומבונה היו עמו בין 700 ל-800 חיילים בלבד.
בסבבי טוקיו אקספרס ב-5, ב-7 וב-9 בנובמבר נחתו בגוודלקנל חיילים נוספים מהדיוויזיה ה-38, בכללם הרגימנט ה-228. חיילים אלה נפרשו במהירות בקרוז ובמטניקאו וסייעו בהדיפת ההתקפות האמריקאיות ב-10 וב-18 בנובמבר.
ערך מורחב – הקרב הימי על גוודלקנללאחר התבוסה בקרב על שדה הנדרסון תכנן הצבא היפני לנסות פעם נוספת לכבוש את שדה התעופה בנובמבר, אך לשם כך נזקקו הכוחות בגוודלקנל לתגבורת. הצבא ביקש מיממוטו סיוע בהובלת התגבורת הדרושה והשתתפות במתקפה. יממוטו סיפק לצבא 11 ספינות תובלה להובלת 7,000 החיילים הנותרים מהדיוויזיה ה-38, תחמושת, מזון וציוד כבד מרבאול לגוודלקנל. בנוסף, הוא שלח לאי שייטת שכללה שתי אוניות מערכה. על שתי האוניות, "היאֵיי" ו"קירישימה", עליהן פיקד תת-אדמירל הירואקי אבה, הוטלה משימת הפגזת שדה הנדרסון עם פגזים נפיצים בליל שבין 12 ל-13 בנובמבר, והשמדת השדה וכל המטוסים שבו על מנת לאפשר לספינות התובלה להגיע לגוודלקנל ולפרוק את משאן בבטחה ביום שלאחר מכן.
בראשית נובמבר נודע למודיעין האמריקני על התוכניות היפניות לכיבוש את שדה הנדרסון. לפיכך נשלח ריצ'מונד טרנר לגוודלקנל בפיקוד על "כוח משימה 67", שיירת אספקה שהובילה גם תגבורת לנחתים ושני גדודים של הצבא האמריקאי, ב-11 בנובמבר. על השיירה הגנו שתי שייטות בפיקודם של תת-אדמירלים דניאל קלהאן ונורמן סקוט ומטוסים משדה הנדרסון. בין 11 ל-12 בנובמבר תקפו מטוסים יפנים מרבאול את השיירה, אך היא פרקה את משאה בגוודלקנל ללא נזק רב.
מטוסי סיור אמריקנים איתרו את אוניות המערכה של אבה ודיווחו למפקדה. בתגובה הורה טרנר על אוניותיו של קלהאן להגן על החיילים שעל החוף מפני ההתקפה הצפויה, ולאוניות התובלה הורה לעזוב את גוודלקנל עם ערב, ב-12 בנובמבר. כוחו של קלהאן הכיל שתי סיירות כבדות, שלוש סיירות קלות ושמונה משחתות.
בסביבות השעה 01:30 ב-13 בנובמבר יירט כוחו של קלהאן את אוניותיו של אבה, בין גוודלקנל לאי סאבו. בנוסף לשתי אוניות המערכה, כללה השייטת של אבה סיירת קלה אחת ו-11 משחתות. שני הכוחות העוינים התקרבו זה לזה ופתחו באש מטווח קרוב ביותר. בקרב שהתפתח טיבעו אוניותיו של אבה, או הסבו נזק כבד, לכל אוניותיו של קלהאן, פרט לסיירת אחת ומשחתת אחת. בקרב נהרגו גם סקוט וקלהאן. שתי משחתות יפניות טובעו ונזק כבד נגרם להיאיי ולמשחתת נוספת. על אף ניצחונו על קלהאן, הורה אבה לאוניותיו לסגת מהאזור מבלי להפציץ את שדה הנדרסון. היאיי שקעה מאוחר יותר באותו יום, לאחר שספגה התקפות אוויריות על ידי כוח אוויר קקטוס וממטוסים מנושאת המטוסים אנטרפרייז. בשל כישלונו של אבה לתקוף את שדה הנדרסון, הורה יממוטו על השיירה, שוב בפיקודו של ראיזו טנאקה, להמתין יום נוסף באיי שורטלנד לפני היציאה לגוודלקנל. יממוטו הורה לתת אדמירל נובוטאקה קונדו להקים שייטת נוספת מאוניות שעגנו בלגונת טרוק ומשייטתו של אבה ולהפגיז את שדה הנדרסון ב-15 בנובמבר.
בסביבות השעה 02:00 ב-14 בנובמבר ערכו סיירת ומשחתת תחת פיקודו של גונאיצ'י מיקווה התקפה על שדה הנדרסון. ההפגזה גרמה לנזק אך לא ניטרלה את השדה או את המטוסים שבו. בעוד שהכוח של מיקווה שב לרבאול, החלה השיירה של טנאקה, שהאמין ששדה הנדרסון מנוטרל, להפליג במורד החריץ לגוודלקנל. במהלך יום 14 בנובמבר תקפו מטוסים משדה הנדרסון ומנושאת המטוסים אנטרפרייז את הכוח של מיקווה ואת השיירה של טנאקה, וטיבעו סיירת כבדה אחת ושבע ספינות תובלה. מרבית החיילים נימשו מן המים על ידי משחתות הליווי ששבו לאחר מכן לאיי שורטלנד. עם רדת החשיכה יצאו שוב טנאקה וארבע ספינות התובלה הנותרות בדרכן לגוודלקנל, בעוד שייטתו של קונדו התקרבה לשדה הנדרסון.
על מנת ליירט את השייטת של קונדו, שלח הלסי שתי אוניות מערכה, וושינגטון ודרום דקוטה, וארבע משחתות. הכוח האמריקני, תחת פיקודו של תת-אדמירל ויליס לי, הגיע לגוודלקנל ולאי סאבו מעט לפני חצות, ב-14 בנובמבר, זמן קצר לפני הגעתו של קונדו. השייטת של קונדו הכילה את אוניית המערכה קירישימה, שתי סיירות כבדות, שתי סיירות קלות ותשע משחתות. לאחר שנוצר מגע בין הכוחות, טיבעו כוחותיו של קונדו שלוש משחתות והסבו נזק כבד לרביעית. לאחר מכן נפגעה גם דרום דקוטה. בעוד אוניותיו של קונדו מתרכזות בדרום דקוטה, התקרבה וושינגטון לכוח היפני ופתחה באש מדויקת על קירישימה, והסבה לה נזק כבד מאוד. לאחר שנכשל בניסיון לרדוף אחר וושינגטון, הורה קונדו לשייטת לסגת מבלי להפגיז את שדה הנדרסון. במהלך הקרב טובעה גם משחתת יפנית.
עת נסוגו אוניותיו של קונדו, החלו ארבע ספינות התובלה בפריקת הציוד סמוך לטספרונגה, בשעה 04:00. ב-05:55 החלו מטוסים וארטילריה אמריקאים לתקוף את ספינות התובלה, והשמידו את ארבעתן ואת רוב הציוד שנשאו, ורק 3,000-2,000 חיילים הצליחו לרדת לחוף. מכיוון שניסיון התגבור והאספקה לכוחות בגוודלקנל נכשל, נאלצו היפנים לבטל את מתקפת נובמבר על שדה הנדרסון, במה שהיה אחד הניסיונות האחרונים של היפנים לכבוש את שדה הנדרסון מחדש.
ב-26 בנובמבר נטל לוטננט גנרל היטושי איממורה את הפיקוד על הארמייה האזורית השמינית החדשה ברבאול. הפיקוד החדש חלש על הארמייה ה-17 של היאקוטאקה ועל הארמייה ה-18 בגינאה החדשה. אחת ממטרותיו הראשונות כמפקד הארמייה השמינית הייתה המשך הניסיונות לכיבוש שדה הנדרסון וגוודלקנל. עם זאת, ניצחון בעלות הברית בקרב בונה גונה שבגינאה גרם לאיממורה לשנות את סדר העדיפויות שלו. כיבוש בונה על ידי בעלות הברית היווה איום רציני יותר לבסיס היפני ברבאול, ועל כן השהה איממורה כל תגבורת לגוודלקנל והתרכז במצב בגינאה החדשה.
ערך מורחב – קרב טספרונגה
היפנים נתקלו בבעיות בשליחת אספקה לחייליהם בגוודלקנל. שימוש בצוללות בשבועיים האחרונים של חודש נובמבר התברר כלא יעיל מספיק, וניסיון להקים בסיסי ביניים באיי שלמה נכשל בעקבות התקפות אוויריות של בעלות הברית. ב-26 בנובמבר הודיעה מפקדת הארמייה ה-17 לאיממורה שהם עומדים בפני מחסור קריטי במזון. מספר יחידות קדמיות לא קיבלו אספקה זה שישה ימים ואפילו היחידות העורפיות מתקיימות על שליש-מנות. מצב זה אילץ את היפנים לשוב ולהשתמש במשחתות להובלת אספקה.
אנשי הצי השמיני העלו תוכנית לצמצום חשיפת המשחתות שהובילו את האספקה לגוודלקנל: את האספקה יעמיסו בחביות דלק גדולות, אך ישאירו בהן די אוויר שיאפשר ציפה, ויקשרו אותן יחד בחבל. כשיגיעו המשחתות לגוודלקנל הן יתקרבו לחוף ויחתכו את החבלים, ואז תגיע סירה או שחיין מהחוף, ימשכו את קצה החבל בחזרה לחוף, ושאר החיילים ימשכו את החביות מחוץ למים.
"כוח התגבורת של גוודלקנל" של הצי השמיני, שהיה תחת פיקודו של ראיזו טנאקה, נבחר על ידי מיקווה לבצע את חמש הגיחות הראשונות לגוודלקנל תוך שימוש בשיטת החביות ב-30 בנובמבר. כוח התגבורת כלל שמונה משחתות, ועל שש מהן העמיסו בין 200 ל-240 חביות אספקה כל אחת. להלסי נודע ממקורות מודיעיניים על משלוח האספקה היפני והוא הורה על כוח משימה 67, שכלל כעת ארבע סיירות וארבע משחתות תחת פיקודו של אדמירל משנה קרלטון רייט, ליירט את השיירה. ב-30 בנובמבר הצטרפו לכוח משימה 67 שתי משחתות נוספות.
ב-30 בנובמבר בשעה 22:40 הגיעה שיירתו של טנאקה לגוודלקנל והחלה בהכנות לפריקת החביות, ובאותו זמן התקרב לאזור כוח משימה 67. המשחתות האמריקניות איתרו את השיירה היפנית במכ"ם וביקשו אישור לשגר טורפדו. רייט המתין ארבע דקות לפני שנתן אישור לירי, ובכך איפשר לטנאקה להוציא את אוניותיו מטווח ירי אופטימלי. אכן, כל הטורפדו ששיגרו המשחתות האמריקאיות החטיאו את מטרותיהן. באותה עת פתחו הסיירות האמריקניות באש ותוך זמן קצר השמידו את אחת מהמשחתות היפניות. שאר המשחתות זנחו את מלאכת פריקת האספקה, הגבירו מהירות, ושיגרו 44 טורפדו על הסיירות האמריקניות תוך כדי נסיגתן. הטורפדו היפנים מצאו את מטרותיהם, טיבעו סיירת אחת, וגרמו נזקים כבדים לשתי סיירות נוספות. שאר המשחתות של טנאקה נמלטו ללא נזק, אך נכשלו בניסיון האספקה.
ניסיונות אספקה נוספים מצד כוח התגבורת של טנאקה ב-3 בדצמבר, ב-7 בדצמבר וב-11 בדצמבר נכשלו גם הם, ועד 7 בדצמבר 1942 עמד קצב התמותה בקרב כוחותיו של היאקוטאקה על כחמישים אנשים ליום שמתו כתוצאה מתת תזונה, ממחלות ומהתקפות בעלות הברית.
ערך מורחב – מבצע קהב-12 בדצמבר הציע הצי היפני לנטוש את גוודלקנל. באותה עת טענו גם מספר קציני מטה במפקדה הכללית הקיסרית שכיבוש מחדש של גוודלקנל הוא בלתי אפשרי. משלחת בראשות קולונל ג'ואיצ'ירו סנאדה, ראש אגף מבצעים של המפקדה הקיסרית, ביקרה ברבאול ב-19 בדצמבר ונועדה עם איממורה ומטהו. עם חזרת המשלחת לטוקיו המליץ סנאדה לנטוש את גוודלקנל. ראשי המפקדה הקיסרית תמכו בהצעתו של סנאדה ב-26 בדצמבר והורו על אנשי המטה שלהם לתכנן את נסיגת הכוחות מהאי, את הקמת קו הגנה חדש באיי שלמה המרכזיים, ואת הטיית המשאבים לעבר המערכה בגינאה החדשה.
ב-28 בדצמבר הודיעו גנרל האג'ימה סוגיאמה ואדמירל אוסאמי נאגנו לקיסר הירוהיטו על ההחלטה לסגת מגוודלקנל, וב-31 בדצמבר נתן הקיסר את אישורו. היפנים החלו לתכנן בחשאיות את הפינוי, העניקו לו את השם "מבצע קֶה," וקבעו את תאריך תחילתו לסוף ינואר 1943.[37]
ערך מורחב – קרב הר אוסטן, הסוס הדוהר וסוסון הים
בדצמבר נשלחו אנשי דיוויזיית הנחתים הראשונה להתאוששות, והקורפוס ה-14 של הצבא נטל את השליטה על האי. גיס זה הכיל את דיוויזיית הנחתים השנייה ואת דיוויזיית הרגלים ה-25 ואת דיוויזיית אמריקל של הצבא.[38] מייג'ור גנרל אלכסנדר פאץ' מהצבא החליף את ונדגריפט כמפקד כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, שבאותה עת מנו מעל 50,000 איש.[39]
ב-18 בדצמבר תקפו כוחות בעלות הברית עמדות יפניות בהר אוסטן. עמדה יפנית מבוצרת שנקראה "גיפו" הצליחה לסכל את המתקפה וכוחות בעלות הברית נאלצו להשהות את התקדמותם ב-4 בינואר.
בעלות הברית חידשו את התקפותיהם ב-10 בינואר, תקפו שוב בהר אוסטן וכמו כן בשני רכסים סמוכים שנקראו רכס הסוס הדוהר ורכס סוסון הים, בשל צורתם במפה. לאחר לחימה קשה כבשו בעלות הברית את שלושת הרכסים ב-23 בינואר. באותה עת התקדמו הנחתים האמריקנים מערבה לאורך חופו הצפוני של גוודלקנל תוך שהם כובשים שטחים ומחסלים התנגדות יפנית.
ערך מורחב – קרב האי רנלב-14 בינואר הנחיתו משחתות יפניות בגוודלקנל גדוד שתפקידו היה לשמש משמר אחורי לכוחות הנסוגים. קצין מטה מרבאול הצטרף לגדוד והודיע להיאקוטאקה על ההחלטה לסגת. באותה עת נעו ספינות מלחמה ומטוסים יפנים לעמדותיהם מסביב לרבאול ולבוגנוויל, כהכנה לביצוע הפינוי. מודיעין בעלות הברית קיבל מידע על תנועה יפנית, אך נכשל לתרגם זאת כהכנה לפינוי והסיק שמדובר בניסיון נוסף לכבוש את שדה הנדרסון.
פאץ', שחשש מפני ההתקפה היפנית, הקציב מספר מצומצם של כוחות להמשך הפעילות כנגד כוחותיו של היאקוטאקה. ב-29 בינואר שלח הלסי, שהתבסס על מודיעין דומה, שיירת אספקה לגוודלקנל, בחסות שייטת סיירות. כשאיתרו את השייטת, תקפו אותה מפציצי טורפדו יפנים והסבו נזק כבד לסיירת שיקגו, שטבעה ביום המחרת לאחר תקיפות נוספות. הלסי הורה ליתר הסיירות לשוב לבסיסן ופרס את שאר הכוחות הימיים שלו בים האלמוגים כהכנה למתקפה היפנית.
הארמייה ה-17 נסוגה באותה עת לחוף המערבי של גוודלקנל בעוד המשמר האחורי מעכב את ההתקדמות האמריקנית לאורך החוף. בלילות 1 בפברואר, 4 בפברואר ו-7 בפברואר פינו המשחתות יפניות את כל הכוחות מגוודלקנל. מלבד מספר התקפות אוויריות, לא ניסו בעלות הברית, שעדיין ציפו להתקפה יפנית, לסכל את הפינוי. בסך הכול פינו היפנים 10,660 חיילים מגוודלקנל. ב-9 בפברואר הבין פאץ' שהיפנים עזבו את גוודלקנל והכריז על האי כאזור מאובטח, ובכך תמה המערכה בגוודלקנל.
לאחר נסיגת היפנים הפכו גוודלקנל וטולאגי לבסיסים גדולים שסייעו להתקדמות בעלות הברית במעלה איי שלמה. בנוסף לשדה הנדרסון, נבנו עוד שני מסלולי טיסה למטוסי קרב בלונגה ושדה תעופה למפציצים בקולי. בגוודלקנל, בטולאגי ובאיי פלורידה נבנו בסיסי צי ומתקני לוגיסטיקה, והמעגן בטולאגי הפך לנמל חיוני לספינות מלחמה וספינות תובלה שהשתתפו במערכה באיי שלמה. כמו כן, שימש גוודלקנל אזור היערכות לכוחות הקרקע שיצאו להילחם בשאר איי שלמה.
לאחר המערכה בגוודלקנל עברו היפנים למגננה באוקיינוס השקט. הלחץ המתמשך לתגבר את גוודלקנל פגע במאמצים היפנים באזורי לחימה אחרים, ותרם במידה רבה להצלחת המתקפה האמריקאית-אוסטרלית על הבסיסים היפנים בבונה וגונה בראשית 1943. בעלות הברית נטלו את היוזמה האסטרטגית, ולא ויתרו עליה עד לסיום המלחמה. ביוני פתחו בעלות הברית במבצע גלגלון, בו נקבעה סופית האסטרטגיה לפיה לא יתקפו בעלות הברית ברבאול אלא יבודדו את הבסיס בו וינתקו אותו מקווי התקשורת ליפן. הבידוד המוצלח של רבאול הביא להפרדה בין זירת דרום מערב האוקיינוס השקט תחת פיקודו של דאגלס מקארתור לבין זירת האוקיינוס השקט תחת פיקודו של צ'סטר נימיץ, ושתי הזרועות המשיכו בהתקדמותן לעבר יפן באופן נפרד. שאר ההגנות היפניות בדרום האוקיינוס השקט בודדו או הושמדו על ידי בעלות הברית ככל שהתקדמה המלחמה.
לאחר קרב מידוויי הצליחו האמריקאים לבסס שוויון כוחות ימיים באוקיינוס השקט, אך עובדה זו לבדה לא תרמה לשינוי התקדמות המלחמה. רק לאחר ניצחונות בעלות הברית בגוודלקנל ובגינאה החדשה נעצרה ההתקדמות היפנית והיוזמה האסטרטגית נטתה לכיוון בעלות הברית. המערכה בגוודלקנל חיסלה את כל ניסיונות ההתפשטות של היפנים והציבה את בעלות הברית בעמדת יתרון. למעשה, ניתן לומר שניצחון בעלות הברית בגוודלקנל היה הראשון בשרשרת ניצחונות באוקיינוס השקט שהובילה לבסוף לכניעת ולכיבוש יפן.
מדיניות "אירופה תחילה", בה נקטה ארצות הברית בתחילה, איפשרה רק מגננה כנגד ההתפשטות היפנית, על מנת לרכז את המשאבים בהבסת גרמניה. טיעוניו של אדמירל קינג בזכות הפלישה לגוודלקנל, וכן ביצועה המוצלח, סייעו לשכנע את הנשיא רוזוולט שניתן לעבור למתקפה גם באוקיינוס השקט. עד סוף 1942 היה ברור שהאימפריה היפנית הפסידה במערכה בגוודלקנל, ושהתבוסה היוותה מכה קשה לתוכניות האסטרטגיות להגנת האימפריה.
הניצחון הפסיכולוגי במערכה בגוודלקנל היה שווה ערך לניצחון הצבאי. ברמת היחידות בשטח, ניצחו חיילי בעלות הברית את הטובים שבחיילי יפן, על הקרקע, בים ובאוויר. לאחר גוודלקנל התייחסו חיילי בעלות הברית לחיילים היפנים בהרבה פחות יראת כבוד מבעבר.
לאחר סיום המלחמה הצהירו מספר מנהיגים צבאיים ופוליטיים ביפן שהמערכה בגוודלקנל הייתה נקודת המפנה במלחמה. אדמירל-משנה ראיזו טנאקה אמר ש"אין ספק שגורלה של יפן נחתם עם סיום המאבק בגוודלקנל".[40]
קרב גוודלקנל היה אחת המערכות הממושכות ביותר במלחמה באוקיינוס השקט, במקביל למערכה באיי שלמה, ושתיהן דרשו מאמץ לוגיסטי אדיר מהמדינות שהשתתפו בהן. מבחינת צבא ארצות הברית, הניב המאמץ פיתוח של יכולת תובלה אווירית לראשונה בתולדותיו. כישלונם של היפנים להשיג עליונות אווירית אילץ אותם להסתמך על תובלה ימית באמצעות דוברות, משחתות וצוללות, בתוצאות פחות טובות מאלה של האמריקנים. בראשית המערכה סבלו בעלות הברית ממחסור במשאבים והתקשו להחליף את אבדותיהם, משום שהתעשייה האמריקאית נמצאה עדיין בתקופת מעבר והסבה לכלכלת מלחמה.
התבוסה במערכה בגוודלקנל פגעה ביפן מבחינה אסטרטגית אך עלתה גם במחיר יקר מבחינת אובדן משאבים וכוח אדם. כ-25,000 חיילים יפנים נהרגו במהלך המערכה, והמשאבים שהופנו אליה תרמו ישירות למפלות היפניות בגינאה החדשה. האימפריה היפנית איבדה את שליטתה באיי שלמה הדרומיים ואת היכולת לנתק את דרכי הקשר והאספקה של בעלות הברית לאוסטרליה, והבסיס היפני הגדול ברבאול הפך לקו החזית ונחשף למתקפות אוויריות של בעלות הברית.
התבוסה בקרב הייתה מכה קשה לצי הקיסרי היפני, ובעיקר לזרוע האוויר שלו. אמנם התעשייה היפנית באותה עת הצליחה לעמוד בקצב ייצור המטוסים הדרוש, אך ליפן לא הייתה היכולת להחליף את אבדות טייסיה בקצב מספק ובאיכות דומה. הטייסים ואנשי הצוות שהשתתפו בקרב גוודלקנל היו המנוסים והמיומנים ביותר ביפן, זאת לאור העובדה שצברו ניסיון קרבי רב בשנים שקדמו לקרב. התוכנית היפנית המקוצרת להכשרת טייסי קרב לא הייתה יכולה למלא את מקומם של טייסי הקרבות הוותיקים שאבדו, ואלה מהם שנותרו בחיים המשיכו בתפקידים מבצעיים, תחת שיעברו לבסיסי ההדרכה כדי להכשיר טייסים חדשים. כך צנחה הרמה המבצעית של טייסי הצי היפני, בעוד הרמה של הטייסים בצד האמריקני, שקיבלו הכשרה ארוכה ומקיפה, עלתה בקצב מהיר.
ההבדל במשאבי שני הצדדים ניכר גם בתפוקת התעשיות שלהם, בשנת 1942 ייצרה ארצות הברית 49,445 מטוסים, לעומת 8,861 בלבד שייצרה האימפריה היפנית. כמו כן, בתקופת הקרב, השיקו האמריקנים 87 אוניות חדשות, בהן נושאות מטוסים ואוניות מערכה, לעומת 22 אוניות בלבד שהשיקה יפן.[41] כך, בנוסף לאבדות הכבדות שספגו יחידות הקרקע, וזרועות הים והאוויר של הצבא והצי היפני, התקשו היפנים להחליפן ביחידות איכותיות אחרות, ובוודאי שלא יכלו לעמוד בתחרות כנגד המשאבים העדיפים של ארצות הברית.
בשל העובדה שקרב גוודלקנל היה הניסיון הראשון של בעלות הברית לכבוש טריטוריה מידי האימפריה היפנית, ומשום שבתחילתו טרם החלה מעורבות בעלות הברית באירופה ובצפון אפריקה, זכה הקרב לסיקור תקשורתי נרחב בארצות הברית, ואופיו ההפכפך והמותח משך את תשומת לבו של הציבור האמריקני. מאמצם של החיילים והנחתים העלה אותם לדרגת גיבורים בעיני הציבור, והניצחון בקרב נסך בקרב בעלות הברית תחושת ביטחון שהייתה נחוצה להן באותה עת.[42]
אירועי הקרב היו בסיס למספר רב של ספרים. ספרו של העיתונאי ריצ'רד טרגסקיס יומן גוודלקנל (Guadalcanl Diary), בו תיאר הסופר את התקופה שבילה עם הנחתים בגוודלקנל מהנחיתות ועד ספטמבר, היה לרב-מכר, ולאחר מכן זכה לעיבוד קולנועי בכיכובם של אנתוני קווין וריצ'רד ג'אקל.
ספרו של הסופר ג'יימס מיצ'נר סיפורי דרום הפסיפיק (Tales of the South Pacific) הוא אסופת סיפורים קצרים על תקופת שירותו בצי ארצות הברית באזור גוודלקנל במהלך הקרב, ועבורו זכה מיצ'נר בפרס פוליצר בשנת 1948. הספר היה בסיס למחזמר ולשני סרטים.
הספר הקו האדום מתאר את חוויותיו האישיות של כותבו, ג'יימס ג'ונס, כרובאי בדיוויזיה ה-25 במהלך הקרב. הספר זכה להצלחה, והיה בסיס לסרט בעל שם זהה בשנת 1998 בכיכובם של שון פן, ג'יימס קאביזל וג'ון קיוזאק.
קרב גוודלקנל היה השראה גם למספר סרטים. מלבד סרטים שהתבססו על ספרים מאותה תקופה, ב-1945 יצא הסרט גאוות הנחתים (Pride of the Marines), בכיכובם של ג'ון גארפילד ואלינור פארקר, שתיאר את קורותיו של נחת הנפצע בקרב. בשנות ה-60 שודרה הדוקו-דרמה השעות האמיצות (The Gallant Hours), בכיכובו של ג'יימס קאגני בתפקיד אדמירל הלסי. הסרט נחתים מעופפים (Flying Leathernecks), בכיכובו של ג'ון ויין, מתאר את המאבק האווירי בשמי גוודלקנל. ב-1955 הופק הסרט "זעקת הקרב" בבימויו של ראול וולש לפי רב-מכר בשם זה מאת לאון יוריס שהשתתף בקרב זה.[43]
בשנת 2010 עלתה לשידור המיני-סדרה הפסיפיק המתמקדת בחיל הנחתים האמריקני, ובפרט בסיפוריהם של שלושה נחתים (יוג'ין סלדג', רוברט לאקי וג'ון בזילון) במהלך הקרבות באוקיינוס השקט. שני הפרקים הראשונים של הסדרה עוסקים בקרב גוודלקנל: הראשון עוסק בנחיתה ובקרב טנרו, והשני עוסק בקרב על שדה הנדרסון.
מכיוון שהאימפריה היפנית נחלה תבוסה בגוודלקנל, לא זכה הקרב להנצחה רבה. עם זאת, הקרב הפך לסמל לכוח עמידה, והקרבתם של חיילי הצבא הקיסרי זכתה להערכת האומה היפנית. השפעתו הרבה ביותר של קרב גדוולקנל על היפנים לאחר המלחמה הייתה דווקא על קציני הצי היפני, שיחסו לקרב חשיבות רבה ביותר ודנו בו רבות. לאחר המלחמה שבו היפנים לגוודלקנל כדי לאסוף את עצמות מתיהם, והקימו אנדרטה בהר אוסטן.[44]
יובל מלחי, מהפך באוקיינוס השקט, בפודקאסט "מלחמת העולם השנייה", באתר הטלוויזיה החינוכיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
