Remove ads
הקרב הימי על גוודלקנל (ידוע גם בשם הקרב השלישי על האי סבו", ובמקורות יפניים בשם הקרב השלישי בים שלמה (第三次ソロモン海戦)) היה קרב ימי שהתרחש בין 12 בנובמבר ל-15 בנובמבר 1942 בין הצי הקיסרי היפני וצי ארצות הברית במהלך קרב גוודלקנל במלחמת העולם השנייה.
 | |||||||||||||||||
| עשן העולה משני מטוסים יפניים שהופלו בקרבות | |||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | |||||||||||||||||
| תאריכים | 12 בנובמבר 1942 – 15 בנובמבר 1942 (4 ימים) | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גוודלקנל, באיי שלמה | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
9°11′10″S 159°53′42″E | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
|
(למפת איי שלמה רגילה) | |||||||||||||||||
.jpg)
כוחות בעלות הברית, ובראשן ארצות הברית, נחתו בגוודלקנל ב-7 באוגוסט 1942 וכבשו את שדה התעופה שדה הנדרסון מידי היפנים. מספר ניסיונות מצד הצבא היפני הקיסרי לכבוש בחזרה את שדה התעופה נכשלו, ובראשית נובמבר 1942 שלח הצי הקיסרי היפני כ-7,000 חיילים, ציוד ואספקה לגוודלקנל בניסיון נוסף לכבוש את שדה התעופה.[דרושה הבהרה] מספר אוניות אחרות נשלחו להפגיז את שדה הנדרסון, במטרה להשמיד את המטוסים שחנו בו. משגילו בעלות הברית על התגבורת היפנית שעשתה דרכה לגוודלקנל, הן שלחו מטוסים ואוניות מלחמה כדי לעצור את השיירה ולמנוע את הפגזת שדה הנדרסון.
בתום הקרב, שהיה למעשה סדרה של קרבות מקומיים בהם השתתפו מאות כלי טיס וכלי שיט, הצליחו בעלות הברית לסכל את משימת הפגזת שדה התעופה ואת הנחתת התגבורות באי, לאחר שמטוסי בעלות הברית טיבעו את מרבית ספינות התובלה. בשל אובדן התגבורות לא יכלו היפנים לצאת למתקפה נוספת בגוודלקנל, והאמריקנים זכו בניצחון אסטרטגי בקרב זה ובקרב גוודלקנל כולו.
Remove ads
ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.
היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, 8 באוגוסט. לאחר מכן פרס מפקד הנחתים בגוודלקנל, מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, את נחתיו בקווי הגנה סביב רמת לונגה, ששכנה לחופו הצפוני של גוודלקנל וכלל את שדה התעופה שדה הנדרסון. ב-20 באוגוסט נחתו בשדה המטוסים הראשונים של כוח האוויר של גוודלקנל, שנקרא כוח אוויר קקטוס, על שום שם הקוד שנתנו בעלות הברית לגוודלקנל. על פני החודשיים הבאים שלחו בעלות הברית תגבורות לאי, ובחודש נובמבר היו באי מעל 20,000 נחתים.
כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה, והכח הראשון נחת בגוודלקנל ב-19 באוגוסט.
בשל האיום ממטוסי כוח אוויר קקטוס, לא יכלו היפנים להשתמש בספינות תובלה איטיות כדי להוביל תגבורות לגוודלקנל, ולכן החלו להשתמש בסיירות ובמשחתות במקום. אוניות אלה היו מהירות דיו כדי להפליג מהבסיס היפני באיי שורטלנד שבאיי שלמה המערביים לגוודלקנל ובחזרה בתוך לילה אחד, בנתיב שכונה "החריץ" ("The Slot"), וכך נמנעו מלחשוף עצמן להתקפת מטוסי בעלות הברית, שלא פעלו בלילות. עם זאת, במשחתות לא היה די מקום כדי לשאת ציוד כבד, כלי רכב, ארטילריה ואספקה, והחיילים יצאו לקרב עם ציוד קל וכל אספקה שיכלו לשאת עליהם בלבד. משימות הפלגה מהירות אלה במורד איי שלמה ולגוודלקנל וחזרה זכו לכינוי טוקיו אקספרס על ידי חיילי בעלות הברית, ו"תחבורת עכברושים" בפי היפנים.[2] היפנים היו מיומנים ביותר בלחימת לילה, ולכן שלטו במימי איי שלמה במהלך הלילות, ובעלות הברית לא העזו לקרוא תגר על שליטה זו. אולם כל כלי שיט יפני שהיה בטווח 320 קילומטרים מגוודלקנל עם שחר היה בסכנה חמורה מצד מטוסי בעלות הברית בשדה הנדרסון. מצב טקטי זה נותר על כנו למשך מספר חודשים.
הצבא היפני הקיסרי ניסה לכבוש את שדה הנדרסון לראשונה ב-21 באוגוסט בקרב טנרו, ופעם נוספת ב-12-14 בספטמבר בקרב רכס אדסון, אך שני הניסיונות נכשלו במחיר אבדות רבות, והיפנים נסוגו מערבית למטניקאו.
היפנים תכננו לכבוש את שדה הנדרסון בסוף אוקטובר, ולשם כך שלחו לגוודלקנל שיירת משחתות שהובילה 15,000 חיילים מהדיוויזיה השנייה. ב-14 באוקטובר הפגיזו שתי אוניות מערכה את שדה הנדרסון, והנזק הרב שגרמו למטוסים ולמתקני השדה אפשר לשיירה של אוניות תובלה איטיות שנשאו חיילים לגוודלקנל להשלים את משימתה ולהנחית חיילים נוספים. על אף הנזק הכבד שנגרם לשדה הנדרסון, חזר שדה התעופה לפעילות תוך זמן קצר, ותוך מספר שבועות חזרה מצבת המטוסים למצבה הקודם.
הניסיון הבא של הצבא היפני הקיסרי לכבוש מחדש את גוודלקנל אירע בקרב על שדה הנדרסון ב-23-26 באוקטובר 1942, וגם התקפה זו נהדפה במחיר אבדות רבות ליפנים. באותה עת התרחש קרב איי סנטה קרוז בו הביס צי נושאות המטוסים של הצי הקיסרי היפני את נושאות המטוסים של צי ארצות הברית, אך היפנים נסוגו ולא נצלו את הצלחתם בשל נזקים ואבדות בנפש.
הצבא הקיסרי תכנן לערוך מתקפה נוספת על גוודלקנל בנובמבר, אך לשם כך היה נחוץ לשלוח חיילים נוספים לגוודלקנל. הצבא ביקש ממפקד הצי היפני המשולב, אדמירל איסורוקו יממוטו, סיוע בהעברת הכוחות לאי, ויממוטו נענה. הוא סיפק לצבא 11 אוניות תובלה כדי שתוכלנה לשאת את 7,000 חיילי דיוויזיית הרגלים ה-38, וכן ציוד ואספקה מבסיס הצי ברבאול, ובנוסף שלח כוח אוניות מלחמה מלווה בפיקודו של תת-אדמירל הירואקי אבה, שכלל את אוניות המערכה קירישימה והיאיי, שתפקידו היה להפגיז את שדה הנדרסון ולחפות על נחיתת החיילים.
חיילי בעלות הברית שהיו מוצבים בגוודלקנל סבלו מהפצצות אווירות בימים, ומהפגזות ימיות בלילות. בשל השליטה היפנית במימי גוודלקנל, לא יכלו בעלות הברית לשלוח לאי אספקה ותגבורות באופן קבוע. בראשית נובמבר נודע לפיקוד בגוודלקנל[דרושה הבהרה] שהיפנים מתכננים לתקוף את שדה הנדרסון פעם נוספת, והיו נחושים לסכל את התוכנית. לשם כך הגיע לגוודלקנל ב-11 בנובמבר "כוח משימה 67" בפיקודו של אדמירל משנה ריצ'מונד טרנר, שכלל קבוצת אוניות תובלה עמוסות אספקה, שעליהן הגנו שני כוחות משימה של אוניות מלחמה בפיקודם של אדמירל משנה דניאל קלאהן ואדמירל משנה נורמן סקוט. בזמן פריקת האספקה לחוף תקפו מטוסים יפנים מבסיסים באיי שלמה את אוניות התובלה, אך לא הסבו נזק רב, ומטוסים משדה הנדרסון הניסו אותם.
Remove ads
כוחות
אוניותיו של אבה התכנסו ליד איי שורטלנד והתחילו לשוט לעבר גוודלקנל ב-12 בנובמבר, וציפו להגיע ביום המחרת. אוניות האיטיות יותר, יחד עם כח משחתות הליווי, היה אמור להגיע בשעות הערב המאוחרות.[3] כוח אוניות המלחמה של אבה כלל, בנוסף לאוניות המערכה קירישימה והיאיי, את הסיירת הקלה "נאגרה" ו-11 משחתות. שלוש משחתות נוספות הגנו על עורף הכוח בזמן ההסתערות לתוך המצר שבין חוף הצפוני של גוודלקנל לאיי פלורידה והאי סאבו.
מטוס סיור אמריקני איתר את תנועת הספינות היפניות ודיווח לפיקוד בעלות הברית.[4] עם קבלת האזהרה הורה טרנר לספינות הקרב שלו להפליג לכיוון הכוח היפני ולמנוע את הגעתו לאי. בנוסף, הוא פקד על אוניות התובלה לעזוב את גוודלקנל בערב ב-12 בנובמבר, ומינה את קלאהן למפקד קבוצת הקרב.[5]
קלאהן תכנן להיכנס לקרב שטח לילי עם היפנים באותו לילה. כוחו כלל את שתי הסיירות הכבדות "סן פרנסיסקו" ו"פורטלנד", את שלוש הסיירות הקלות "הלנה", "ג'ונו" ו"אטלנטה"ׂ, ושמונה משחתות.
עם התקרבן לגוודלקנל, יצאו חלק מהאוניות היפניות מהמבנה, וזאת בשל תנאי מזג אוויר קשים ופקודות מבלבלות של אבה.[6] לעומתם התקדמו הכוחות האמריקנים בטור עורפי, עם משחתות בראש ובמאסף, והסיירות במרכזו. לחמש אוניות בכוח הייתה מערכת מכ"ם חדשנית, אך קלאהן הציב אף לא אחת מהן בראש הטור.
הקרב
בשעה 01:25 ב-13 בנובמבר הפליגו הכוחות היפניים בחושך מוחלט למצר צר שהפריד בין האי סאבו לגוודלקנל והתכוננו להפגיז את שדה הנדרסון. מספר ספינות אמריקניות זיהו במכ"ם את הספינות היפניות בשעה 01:24, אך המידע לא הגיע לקלאהן בזמן בגלל בעיות בתקשורת. מספר דקות לאחר מכן איתרו שני הצדדים זה את זה בעין, אך שני המפקדים היססו במתן הפקודות. אבה הופתע לנוכח הימצאות ספינות הקרב האמריקניות מולו, מכיוון שתותחי האוניות שלו היו חמושים בתחמושת להפגזת מתקני קרקע, ולא בתחמושת חודרת שריון המתאימה ללוחמה ימית. לאחר היסוס קל החליט אבה להמשיך. קלאהן ניסה לחצות את ה-T של היפנים, כפי שעשה סקוט בקרב כף אספרנס, אך בעיות בתקשורת ובמתן הפקודות ופיזור הכוח היפני שיבשו את התמרון, והספינות האמריקניות החלו לסטות ממבנה ההתקפה. שני הצדדים המשיכו להתקדם זה לעבר זה, והיו בטווח קרוב מאוד.
בשעה 01:48, האירו היאיי ואחת המשחתות באמצעות זרקוריהן הגדולים את הסיירת אטלנטה, שהייתה במרחק של 2.7 קילומטרים מהן, ומיד פתחו מספר ספינות משני הצדדים באש. קלאהן הורה לספינותיו לפתוח באש, ואלה שלא עשו כן עד אותו רגע עשו זאת כעת. בשל הקרבה בין הצדדים ובשל היעדר כל מבנה, החלו אוניות להלום זו בזו בתותחיהן מטווחים קרובים מאוד. היתרון היפני בלוחמת לילה בא לידי ביטוי בצורה ברורה מהלך הקרב.
לפחות שש ספינות אמריקניות, כולל המשחתות "לאפי", "או'באנון", והסיירות "אטלנטה", "סן פרנסיסקו", "פורטלנד" ו"הלנה", ירו על המשחתת אקאצוקי, שזרקוריה משכו אליה את האש. אקאצוקי התפוצצה וטבעה תוך מספר דקות, לא לפני ששיגרה טורפדו לעבר האטלנטה.
מכיוון שהפליגה בראש טור הסיירות, הייתה הסיירת אטלנטה מטרה עבור מספר ספינות יפניות שטיווחו אותו בתותחיהן ושיגרו לעברה טורפדו. הירי גרם לאטלנטה נזק כבד ופגיעת הטורפדו השמידה את יחידת ההנעה.[7] היא נסחפה לתוך קו האש של סן פרנסיסקו, וספגה ממנה מספר פגזים שגרמו לה נזק כבד והרגו את סקוט ואת מרבית צוות הפיקוד. אטלנטה המשיכה להיסחף ללא שליטה, ונסחפה אל מחוץ לזירת קרב. המשחתת האמריקנית קושינג נקלעה גם היא לקו האש וספגה נזק כבד שגרם לה להיעצר במקום.
גם אוניית המערכה היפנית היאיי הפכה למטרה עבור ספינות אמריקניות רבות, וזאת בשל זרקוריה הדלוקים, גודלה ונתיב ההפלגה שלה, שהוביל אותה היישר אל לב כוח המשימה האמריקני. המשחתת "לאפי" נצמדה להיאיי עד כדי כך שאוניית המערכה לא יכלה לכוון את תותחיה נמוך מספיק בשביל לפגוע בה, אך לאפי יכלה לכוון את תותחיה לעבר הגשר של היאיי ולהפגיזו. נזק כבד נגרם למבנה העילי של האונייה ולגשר הפיקוד. אבה נפצע וראש המטה שלו נהרג. המשחתות "סטרט" ואו'באנון ירו גם הן מטחים מטווח קרוב לעבר המבנה העילי של היאיי, ולאחר מכן שיגרו מטח טורפדו ונסוגו.
במקום לירות במשחתות, ירתה היאיי על הסיירת סן פרנסיסקו, שחלפה על פניה במרחק של 2.3 ק"מ. אל היאיי הצטרפו קירישימה והמשחתות "אינזומה" ו"איקזוצ'י", וסן פרנסיסקו ספגה פגיעות רבות, שחלקן הרגו את קלאהן, את מפקד הסיירת ואת רוב צוות הפיקוד. למרות זאת, המטחים הראשונים של אוניות המערכה היפניות היו של פגזי רסס, ושריון הפלדה של הספינה ספג את מרבית הפיצוץ ומנע את טביעתה. על אף הנזק שספגה הצליחה סן פרנסיסקו להימלט מזירת הקרב. במהלך חילופי האש, הצליחה סן פרנסיסקו לשגר פגז אחד לעבר חדר ההיגוי של היאיי, ופגעה ביכולת ההיגוי שלה.
שתי משחתות אמריקניות טובעו. הנאגרה או המשחתות "טרוזוקי" ו"יוקיקאזה" התקדמו לעבר קושינג והפגיזו אותה עד שהשביתו את כל מערכותיה. צוותה נטש אותה, והמשחתת שקעה מספר שעות לאחר מכן.[8] לאפי הצליחה להתרחק מהיאיי, אך נתקלה במשחתות "אסאגומו", "מורסמה", "סמידרה", ו"טרוזוקי", שהפגיזו אותה מטווח קצר, ופגעו בה עם טורפדו ששבר את השדרית שלה. מספר דקות לאחר מכן הציתו השריפות את מחסן התחמושת והמשחתת התפוצצה ושקעה.
פורטלנד, לאחר שסייעה בטיבוע אקאצוקי, נפגעה על ידי טורפדו מאינזומה או מאיקזוצ'י, שפגע בירכתיה וגרם נזק רב למערכת ההיגוי, אך בכל זאת הצליחה לשגר ארבעה מטחים לעבר היאיי.
יודצ'י ואמצוקזה תקפו עצמאית את חמש ספינות האחרונות במבנה האמריקני. שני טורפדו מאמצוקזה פגעו במשחתת "ברטון", והטביעו אותה יחד עם כל צוותה. לאחר מכן שיגרה אמצוקזה טורפדו נוסף לעבר הסיירת ג'ונו, פגעה בה והוציאה אותה מכלל פעולה. לאחר מכן הצליחה ג'ונו להפליג אל מחוץ לזירת הקרב.
המשחתת "מונסן" חמקה מהתנגשות בשרידי המשחתת ברטון, והמשיכה לחפש מטרות. המשחתות אסגומו, מורסמה וסמידרה, שבדיוק טיבעו את לאפי. איתרו אותה והחלו לירות לעברה עד שהוציאו אותה מכלל פעולה. הצוות נטש את הספינה, והיא שקעה מאוחר יותר.
אמצוקזה תקפה את סן פרנסיסקו אך לא הבחינה בסיירת הלנה, שסגרה את הטווח אליה ושיגרה לעברה מספר מטחים. אמצוקזה ספגה נזק כבד שהוציא אותה מכלל פעולה, והיא נסוגה בחסות מסך עשן.
"ארון וורד" וסטרט איתרו את יודצ'י וירו עליה בו-זמנית בתותחים וטורפדו, וגרמו לצוותה לנטוש אותה. סטרט המשיכה בדרכה ונפלה למארב של טרוזוקי, שהסבה לה נזק כבד שאילץ אותה לסגת מהקרב מזרחה.
ארון וורד נקלעה לחילופי אש עם קירישימה, והמשחתת ספגה נזק כבד, וכשניסתה לפרוש מהקרב, נזק למנועים אילץ אותה להיעצר במקום.
בשעה 02:26, לאחר 40 דקות של לחימה ברוטאלית בטווח קרוב, הורו אבה וקפטן גילברט הובר (המפקד הבכיר בשטח לאחר שסקוט וקלאהן נהרגו) על כוחותיהם לנתק מגע. בצד היפני ספגו אוניית מערכה אחת (קירישימה), סיירת קלה אחת (נגרה), וארבע משחתות (אסגומו, טרוזוקי, יוקיקזה וארוסמה) נזק קל בלבד ויכלו להמשיך בלחימה, ואילו המשחתות האחרות אינזומה, איקזוצ'י, מורסמה וסמידרה ספגו נזקים בינוניים אך יכלו לתרום ללחימה. לעומתן נותר בעלות הברית עם הסיירת הקלה הלנה והמשחתת "פלטשר", היחידות שהצליחו לחמוק מהקרב ללא פגע. אף על פי שהדבר לא היה ידוע לו, הדרך להפגזת שדה הנדרסון הייתה פתוחה בפני אבה, ובתוך כך דרכן של אוניות התובלה היפניות להנחתת הכוחות בגוודלקנל.
למרות זאת בחר אבה לבטל את המשימה ולעזוב את האזור. ישנן מספר השערות מדוע נטש אבה את הקרב. ראשית, התחמושת שהייתה מיועדת להפצצת שדה הנדרסון נורתה בקרב הימי. התחמושת חודרת השריון לא הייתה יעילה כנגד מתקני קרקע, ואם לא היו משמידים לחלוטין את שדה התעופה, היו אבה ואוניותיו חשופים למתקפות כוח אוויר קקטוס ביום המחרת. בנוסף סביר להניח שהפציעות שנגרמו לו, והעובדה שרבים מאנשי המטה שלו נהרגו או נפצעו במהלך הקרב השפיעה על שיקול דעתו. אבה אף לא ידע את מספר האוניות האמריקניות באזור, ובשל פיזור אוניותיו בשטח יידרש זמן רב להתארגנות מחדש ועריכת התקפה מחודשת.[9] על כל פנים, אבה הורה על נסיגה צפונה.
תוצאות
בשעה 03:00 ב-13 בנובמבר, דחה אדמירל איסורוקו יממוטו את הנחתת התגבורות, והן חזרו כדי להמתין לפקודות נוספות. בשעות הבוקר צפו שלוש ספינות יפניות פגועות (היאיי, יודצ'י ואמצוקזה), ושלוש ספינות אמריקניות פגועות (פורטלנד, אטלנטה, וארון וורד) בסביבת האי סאבו.[10] מפציצי צלילה SBD דונטלס משדה הנדרסון תקפו את אמצוקזה, אך המשחתת הצליחה להימלט ולחזור לבסיסה. פורטלנד, שתותחיה עדיין היו פעילים למרות הנזק לספינה, טיבעה את יודצ'י[11] הגוררת "בובולינק" שייטה במצר לאורך 13 בנובמבר, סייעה לספינות פגועות, וחילצה ניצולים מהמים.[12]
מפציצי טורפדו TBF אוונג'ר תקפו את היאיי מספר פעמים, ואליהם הצטרפו ממפציצי צלילה שהמריאו מנושאת המטוסים אנטרפרייז, ומפציצי B-17 מבצר מעופף של חיל האוויר האמריקני. אבה עבר למשחתת "יוקיקזה" בשעה 08:15, והורה לקירישימה לגרור את היאיי. הניסיון נכשל בגלל איום תקיפת צוללות,[13] ולאחר שספגה נזק נוסף מתקיפות אוויריות, שקעה היאיי צפונית לאי סאבו, בערב 13 בנובמבר.[13]
פורטלנד, סן פרנסיסקו, ארון וורד, סטרט ואו'באנון הצליחו לבסוף להגיע לנמל לתיקונים, אך הסיירת אטלנטה שקעה ליד גוודלקנל בשעה 20:00 ב-13 בנובמבר.[14]
מאוחר יותר באותו היום ספגה הסיירת ג'ונו פגיעת טורפדו ששיגרה הצוללת היפנית "I-26", ושקעה. מעל מאה הניצולים נותרו באוקיינוס הפתוח במשך שמונה ימים עד שהגיע מטוס הצלה. בעת ההמתנה להצלה, מתו מרבית הניצולים מפציעות או מתקיפות כרישים.[15]
בשל הבלבול ששרר בעת הקרב, האמינו האמריקנים שהצליחו להטביע שבע ספינות יפניות.[16] הנחה שגויה זו, והנסיגה היפנית, גרמו לאמריקנים להאמין באותה עת שהם השיגו ניצחון משמעותי. רק לאחר המלחמה התברר שהאמריקנים ספגו בקרב זה תבוסה "טקטית" ניצחת.[17]
אף על פי כן, רוב ההיסטוריונים נוטים להסכים שהחלטת אבה לסגת הפכה את ניצחונו הטקטי להפסד אסטרטגי. שדה הנדרסון נשאר פעיל ובו מטוסי תקיפה שמנעו מאוניות התובלה האיטיות מלהתקרב לגוודלקנל עם מטענם יקר הערך.[18] בנוסף, היפנים החמיצו הזדמנות להשמיד את הכוח הימי של בעלות הברית באזור.[19] אדמירל יממוטו שחרר את אבה מתפקידו, והורה לתת-אדמירל נובוטאקה קונדו לצאת ולהפגיז את שדה הנדרסון בליל 14 בנובמבר-15 בנובמבר עם קירישימה ואוניות חדשות.
סך כל האבדות האמריקניות בקרב היו 1,439 הרוגים, בהם חמישה אחים בני משפחה אחת - האחים סאליבן. ליפנים היו בין 550 ל-800 הרוגים.[20]
Remove ads
אף על פי שמאמצם להוביל תגבורת לגוודלקנל סוכל, לא ויתרו היפנים והמשיכו לנסות להשלים את המשימה, אף על פי שיום מאוחר ממה שתכננו במקור. בצהרי 13 בנובמבר יצאו אוניות התובלה פעם נוספת בדרכן לגוודלקנל.[21] באותה עת יצא מבסיס הצי בלגונת טרוק כוח ימי בפיקודו של תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה, שכלל את הסיירות הכבדות "צוקאי", "צ'ינוגוסה" ו"מאיה", את הסיירות הקלות "סוזויה" ו"טנריו", ושש משחתות,[22] בדרכו להפגיז את שדה הנדרסון, ואוניית המערכה "קירישימה" הפליגה צפונה כדי לחבור אליו במשימת ההפגזה.[13]
כוחו של מיקווה הצליח להתקרב לגוודלקנל ללא התנגדות משום שהכוחות הימיים האמריקנים נסוגו. סוזויה ומאיה הפגיזו את שדה הנדרסון בזמן ששאר הכוח סייר סביב סאבו בחיפוש אחר אוניות אויב.[23]
ההפגזה נמשכה 35 דקות וגרמה לנזק למספר מטוסים ומתקנים, אך שדה התעופה המשיך לפעול.[24] הכוח היפני סיים את ההפגזה בסביבות השעה 02:30 ב-14 בנובמבר והפליג צפונה, חזרה לרבאול.[25]
כשעלה השחר, החלו מטוסים משדה הנדרסון, מאספיריטו סנטו, ומנושאת המטוסים אנטרפרייז, לתקוף את הכוחות היפנים. תחילה תקפו את ספינותיו של מיקווה שהתרחקו מגוודלקנל, ולאחר מכן תקפו את שיירת אוניות התובלה שהתקדמה אליו.
המטוסים האמריקנים טיבעו את הסיירת הכבדה קינוגסה,[26]ו-511 מאנשי הצוות נהרגו,[21] והנזקים שהסבו למאיה אילצו אותה לשוב ליפן לתיקונים[27]
התקפות אוויריות נוספות על שיירת אוניות התובלה הביאו לטיבוע שש אוניות נוספות, ואילצו אונייה נוספת לשוב לאחור בשל הנזק הכבד שספגה. הניצולים מהספינות נאספו על ידי המשחתות המלוות, אך 450 חיילים נהרגו.[28] ארבע אוניות התובלה שנותרו והמשחתות המלוות המשיכו לכיוון גוודלקנל עם רדת הלילה של 14 בנובמבר, אך עצרו מערבית לאי כדי להמתין סיום הקרב הימי שהתפתח.[29]
כוח המשימה של קונדו נפגש באטול אונטונג ג'ווה בערב 13 בנובמבר,[30] ואז שינה נתיב ההפלגה שלו כדי לתדלק מחוץ לטווח מפציצי שדה הנדרסון בבוקר 14 בנובמבר. הצוללת האמריקנית "טרוט" עקבה אחר קירישימה, אך לא הצליחה לתקוף אותה בזמן תדלוק. כוח המשימה המשיך דרומה, ומאוחר יותר לאחר צהרי היום תקפו אותו מפציצים אמריקנים. בזמן ההפצצה האווירית שיגרה הצוללת "פליינג פיש" מטח טורפדו שהחטיא את האוניות היפניות.[31]
Remove ads
לפני הקרב
_firing_during_the_Second_Naval_Battle_of_Guadalcanal,_14_November_1942.jpg)
בליל 14–15 בנובמבר התקרב כוח המשימה של קונדו לגוודלקנל. כוח המשימה כלל את אוניית המערכה קירישימה, את הסיירות הכבדות "אטגו" ו"טקאו", הסיירות הקלות "נאגרה" ו"סנדאי", ותשע משחתות, חלקן ניצולות קרב הלילה הראשון, יומיים לפני כן.[35]
בשלב זה נותר מפקד כוחות בעלות הברית בדרום מהאוקיינוס השקט, אדמירל ויליאם הלסי, עם מעט כלי שיט כשירים. כדי להגן על גוודלקנל ועל שדה הנדרסון, הוא הקים את "כוח משימה 64", שכלל את אוניות המערכה "וושינגטון" ו"דקוטה הדרומית" וארבע משחתות, ומסר את הפיקוד לאדמירל ויליס לי.[36] כוח משימה זה היה מעשה טלאים, והאוניות שהרכיבו אותו היו מיחידות שונות ולא נהגו לפעול יחד בזמן מלחמה.[37] הכוח האמריקני הגיע לחוף הצפוני של גוודלקנל עם ערב ה-14 בנובמבר והחל לסייר סביב האי סאבו. כוח המשימה הפליג בטור, עם ארבע משחתות מקדימה, ואוניית המערכה מאחוריהן.[38] בשעה 22:55 ב-14 בנובמבר, החלו מכשירי המכ"ם בדקוטה הדרומית ובוושינגטון לאתר את הספינות היפניות ליד האי סאבו בטווח של כ-18,000 מטר.[39]
הקרב
קונדו פיצל את כוחו למספר קבוצות: קבוצה אחת, שכללה את סנדאי והמשחתות "שיקינמי" ו"אורנמי" ("C" במפה), הקיפה את סאבו מצדו המזרחי, והמשחתת "איאנמי" ("B" במפה) הקיפה את האי מכיוון דרום-מערב בניגוד לכיוון השעון[40] הספינות היפניות איתרו את הכוח האמריקני בסביבות השעה 23:00, וקונדו הורה על קבוצת סנדאי, כולל נאגרה וארבע משחתות ("D" במפה), להפליג קדימה אל המצר.[32] הספינות האמריקניות ("A" במפה) זיהו את קבוצת סנדאי במכ"ם אך לא זיהו את יתר הספינות היפניות.[39] ב-23:17 פתחו שתי אוניות המערכה האמריקניות באש לעבר קבוצת סנדאי, אך לי פקד על הפסקת אש כחמש דקות לאחר מכן מכיוון שספינות היפניות נעלמו מצג המכ"ם. סנדאיי, אורנמי ושיקינמי לא נפגעו והצליחו לחמוק מאזור הסכנה.[41]
ארבע המשחתות האמריקניות בראש הטור נתקלו באיאנמי ובנאגרה בשעה 23:22, והספינות היפניות פתחו באש תותחים ובירי וטורפדו.[42] המשחתות "פרסטון" ו"וולקי" נפגעו וטבעו תוך 10 דקות, והמשחתת "בנהם" נפגעה בחרטומה מטורפדו ונסוגה (טבעה ביום למחרת). גם המשחתת "גווין" נפגעה ונטשה את הקרב.[43] למרות זאת מילאו המשחתות האמריקניות את תפקידן כמסך הגנה לאוניות המערכה, וספגו את המכה הראשונית של האויב.[44] בשעה 23:48 הורה לי על בנהם ועל גווין לסגת.[44]
באותה עת הגיעה וושינגטון לאזור, ירתה על איאנמי והעלתה אותה באש.[45] דקוטה הדרומית סבלה מבעיות במערכת החשמל שהותירה אותה ללא מכ"ם וללא מערכת בקרת אש,[46] אך היא המשיכה להפליג בעקבות וושינגטון לעבר הצד המערבי של סאבו. בשעה 23:35 פנתה וושינגטון לשמאל כדי לעבור מדרומית לסאבו ולמשחתות האמריקניות הפגועות. דקוטה הדרומית פנתה ימינה כדי להימנע מפגיעה ב"בנהם" הבוערת, אך הדבר גרם לה להתבלט על רקע הלהבות ולהיחשף לפגיעה היפנית.[47]
לאחר שקיבל את הדיווחים מהמשחתות שלו על טיבוע מספר כלי שיט אמריקנים, הורה קונדו לכוח ההפגזה להמשיך לגוודלקנל, מתוך אמונה שכוח ספינות הקרב האמריקני הוכנע. האוניות היפניות והאוניות האמריקניות התקדמו זו לעבר זו.[48]
דקוטה הדרומית, שבשלב זה הייתה ללא מכ"ם או יכולת לירות בתותחיה הייתה למטרה הראשונה של כוח המשימה היפני. האוניות היפניות, וקירישימה בראשן, החלו להפגיז אותה ולשגר לעברה מטחי טורפדו.[49] כל הטורפדו החטיאו את מטרתם, אך דקוטה הדרומית ספגה פגיעות פגזים רבות,[50] ואבדות הצוות הגיעו ל-39 הרוגים ו-59 פצועים. הספינה נסוגה מהקרב בשעה 00:17 מבלי לידע את אדמירל לי.[51][52]
הספינות היפניות המשיכו להתמקד בדקוטה הדרומית ולירות לעברה, בזמן שוושינגטון התקרבה למרחק ,8 קילומטרים.[53] וושינגטון לא הצליחה לזהות את דקוטה הדרומית מבין הספינות שלפניה ולכן לא פתחה באש, אך כשירו היפנים על דקוטה הדרומית, התבהרה התמונה ווושינגטון פתחה באש מטווח קצר.[54] קירישימה ספגה לפחות תשעה פגזים מהסוללה הראשית של וושינגטון, וכארבעים פגזים מהסוללות המשניות, שהעלו אותה באש.[55] אוניית המערכה נפגעה מתחת לקו המים, וכן הגה הכיוון נפגע, דבר שגרם לה לשוט במעגלים לצד שמאל.[56]
בשעה 00:25 פקד קונדו על כל ספינותיו הכשירות לשוב למבנה ולהשמיד כל ספינה אמריקנית שיאתרו. אולם הספינות היפניות עדיין לא ידעו היכן נמצאת וושינגטון, ושאר הספינות האמריקניות נסוגו בשלב זה מהקרב. וושינגטון הפליגה לכיוון צפון-מערב בניסיון למשוך את הכוח היפני הרחק מגוודלקנל ומדקוטה הדרומית. הספינות היפניות הבחינו בה ושיגרו מספר מטחי טורפדו, אך כולם החטיאו את מטרתם.[57] קונדו הסיק שהדרך לגוודלקנל פנויה ושלח קדימה את אוניות התובלה, בעוד הוא מורה לכוח המשימה שלו לסגת מהאזור בשעה 01:04.[58]
תוצאות
אורנמי טיבעה את איאנמי הפגועה בשעה 03:25, ה-15 בנובמבר, ושאר המשחתות אספו את הניצולים מאיאנמי ומקירישימה והפליגו חזרה צפונה. בחילופי האש נהרגו 242 מלחים אמריקנים ו-249 מלחים יפניים, והייתה זו אחת משתי הפעמים היחידות במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט שאוניות מערכה ירו זו על זו. הפעם השנייה ארעה במצר סוריגאו במהלך קרב מפרץ לייטה.
ארבע אוניות התובלה היפניות הגיעו לחוף טספרונגה בגוודלקנל בשעה 04:00 והחלו לפרוק חיילים וציוד, בעוד המשחתות המלוות עושות דרכן חזרה צפונה. בשעה 05:55, עם עלות השחר, תקפו את אוניות התובלה מטוסים משדה הנדרסון וסוללות הארטילריה של הנחתים, ומאוחר יותר, ירתה עליהן המשחתת מיד. התקפות אלו העלו באש את האוניות והשמידו את כל הציוד שהיה עליהן וטרם נפרק. רק 3,000-2,000 חיילים מהכוח שנשלח לגוודלקנל הצליחו להגיע לאי, ומרבית התחמושת והמזון שלהם הושמדה.
תגובתו של יממוטו לכישלון כוח המשימה של קונדו הייתה מתונה לעומת תגובתו לכשלונו של אבה, והדבר נבע ככל הנראה מפוליטיקה פנימית של הצי הקיסרי. קונדו היה שני בשרשרת הפיקוד של הצי היפני המשולב, והיה איש מטה בכיר בפיקוד אוניות המערכה, בעוד אבה עשה את הקריירה הימית שלו במשחתות.[59]
Remove ads
כישלון הניסיון להביא לגוודלקנל כוחות ואספקה נוספים הותיר את היפנים ללא האמצעים שנדרשו כדי לערוך מתקפה נוספת על שדה הנדרסון, ולאחר מכן העביר הצי הקיסרי לאי רק אספקה מועטה ויחידות בודדות. השליטה האווירית של כוח אוויר קקטוס ונושאות המטוסים אמריקנים שעגנו בסמוך לגוודלקנל אילצו את היפנים להמשיך לערוך גיחות טוקיו אקספרס, אך כמות החיילים והציוד שיכלו להעביר הייתה מוגבלת ביותר. לפיכך, הציע פיקוד הצי הקיסרי היפני לנטוש את גוודלקנל ב-12 בדצמבר, ולאחר התנגדות ראשונית השתכנע גם פיקוד הצבא הקיסרי, ובאישורו של הקיסר הירוהיטו ב-31 בדצמבר התקבלה ההחלטה לפנות את כל הכוחות היפנים מהאי, ולהקים קו הגנה חדש במעלה איי שלמה.
לפיכך היה הקרב הימי על גוודלקנל הניסיון הרציני האחרון של היפנים להביא תגבורות לגוודלקנל במטרה לכבוש אותו מידי בעלות הברית. בניגוד לזאת, לאחר הקרב החלו בעלות הברית לשלוח שיירות אספקה ותגבורת ללא הפרעה, ועד סוף דצמבר נחתו באי שתי דיוויזיות חדשות. אי יכולתם להוציא את שדה הנדרסון מכלל פעולה חרצה את דין המאמץ היפני להילחם בכיבוש של בעלות הברית בגוודלקנל.[18] היפנים נותרו באי עד ה-9 בפברואר 1943, אז הסתיים מבצע הפינוי של כל החיילים הנותרים באי במסגרת מבצע קה. בעלות הברית נבנו מניצחונן בגוודלקנל והמשיכו לכיבוש כל שרשרת איי שלמה, תוך בידוד וניטרול הבסיס היפני העיקרי ברבאול. לאחר מכן המשיכו בעלות הברית להילחם במעלה האוקיינוס השקט ומזרח אסיה, עד כניעת יפן באוגוסט 1945.
ההיסטוריון אריק אם. המל סיכם את האירועים המשמעותיים בקרב הימי על גוודלקנל בצורה הזו:
ב-12 בנובמבר 1942, לצי היפני האימפריאלי היו ספינות ואסטרטגיות טובות יותר. לאחר ה-15 בנובמבר 1942, מנהיגיהם התייאשו ואיבדו את היכולת האסטרטגית לעמוד מול הצי האמריקני המתפתח וכנגד כלי הנשק והאסטרטגיות המתקדמות שלו. היפנים חדלו מלהשתפר, כשלעומתם הצי האמריקני לא הפסיק להשתפר.
— .Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea, 402
Remove ads
- Raymond C Calhoun, Tin Can Sailor: Life Aboard the USS Sterett, 1939–1945, Naval Institute Press, year = 2000
- Andrieu D'Albas, Death of a Navy: Japanese Naval Action in World War II, Devin-Adair Pub, 1965
- Paul S Dull, A Battle History of the Imperial Japanese Navy, 1941–1945, Naval Institute Press, 1978
- Richard B Frank, Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle, Penguin Group, 1990
- William Thomas, Jr Generous, Sweet Pea at War: A History of USS Portland (CA-33), Kentucky University Press, 2003
- James W Grace, Naval Battle of Guadalcanal: Night Action, 13 November 1942, Naval Institute Press, 1999
- Eric Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea: The Naval Battle of Guadalcanal, November 13–15, 1942, Pacifica Press, 1998
- Tameichi Hara, Part Three, The "Tokyo Express", Ballantine Books, 1961
- C. W. Kilpatrick, Naval Night Battles of the Solomons, Exposition Press, 1987
- Eric Lacroix & Linton Wells, Japanese Cruisers of the Pacific War, Naval Institute Press, 1997
- John B. Lundstrom, First Team And the Guadalcanal Campaign: Naval Fighter Combat from August to November 1942, Naval Institute Press, 2005
- Dan Kurzman, Left to Die: The Tragedy of the USS Juneau, Pocket Books, 1994
- William L. McGee, The Solomons Campaigns, 1942–1943: From Guadalcanal to Bougainville—Pacific War Turning Point, Volume 2 (Amphibious Operations in the South Pacific in WWII), BMC Publications, 2002
- Samuel Eliot Morison, The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943, vol. 5 of History of United States Naval Operations in World War II, Little, Brown and Company, 1958
- Robert Sinclair Parkin, Blood on the Sea: American Destroyers Lost in World War II, Da Capo Press, 1995
- Edward P. Stafford, The Big E: The Story of the USS Enterprise, Naval Institute Press, 2002
Remove ads
- מאמר גדול על מערכת גוודלקנל (באנגלית)
- תיאור הקרב על ידי סוכנות הביון של הצי האמריקאי (באנגלית)
- תיאור הרקע לקרב והמהלכים הראשונים באתר של מגזין המתאר אירועים היסטוריים (באנגלית)
- המשך התיאור מאותו אתר (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads