Loading AI tools
כלכלה של מדינה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כלכלת מצרים נהנתה מצמיחה ממוצעת של 3%–5% ברבעון האחרון של המאה ה-20. הכלכלה התחילה בשלבי התפתחות שונים שבמהלכם מילאו המגזר הציבורי והפרטי תפקידים המשתנים בחשיבות יחסית, אולם לאחר חילופי השלטון מאז המהפכה של שנת 2011 הלך המגזר הציבורי והתחזק על חשבון המגזר הפרטי.[1][2]
| יש לעדכן ערך זה. | |
_-_Egypt-2A-007.jpg) | |
| קהיר, שמהווה את המרכז הכלכלי של מצרים | |
| דירוג עולמי | תמ"ג: 39; תמ"ג לנפש: 153 |
|---|---|
| מטבע |
לירה מצרית  |
| סטטיסטיקה | |
| תמ"ג | 395,926 |
| תמ"ג לנפש | 3,380 |
| צמיחה כלכלית | 4.20% (דירוג: 58; הערכה לשנת 2015) |
| מדד ג'יני | 30.8 (דירוג: 116; 2008) |
| כוח עבודה | 28,870,000 (הערכה לשנת 2015) |
|
הנתונים מבוססים בעיקר על: ספר העובדות העולמי של ה-CIA הסכומים הנקובים בדולרים בערך זה, הכוונה לדולר אמריקאי, אלא אם כן צוין אחרת | |
  | |
המטבע הנהוג במצרים הוא לירה מצרית. נכון ל-2024 סובלת הכלכלה המצרית מאינפלציה גבוהה של יותר מ-30%.[3]
נכון לשנת 2024 מצרים נמצאת בקשיים כלכליים חמורים ביותר הן בגלל הירידה הדרסטית בענף התיירות והן בגלל היעדר הכנסות ממעבר ספינות בתעלת סואץ בגלל האמברגו הח'ותי על שייט בים האדום. כמו-כן מצרים השקיעה כסף רב ברכישת ציוד ותשתיות לצבא המצרי ובהקמת תשתיות בזבזניות נוספות כגון העיר החדשה שנבנתה ליד קהיר. מצרים מנסה להתאושש באמצעות מכירת אדמותיה למדינות זרות כגון איים בים האדום שנמכרו לסעודיה ואזור החוף שליד אלכסנדריה שנמכר לאיחוד האמירויות. בנוסף, מצרים ביקשה הלוואות מקרן המטבע הבינלאומית והבנק הבינלאומי ובתמורה נאלצה להסכים לביצוע רפורמות כלכליות. למצרים יותר מ-160 מיליארד דולר חובות חיצוניים.[4]
במהלך ההיסטוריה של מצרים, היה הנילוס עורק החיים הכלכלי של מצרים, סביבו גרה רובה המוחלט של האוכלוסייה, וכלל שטחי העיבוד החקלאיים שכן לצידו. עם פיתוח התעשייה וגילוי משאבי טבע חדשים במצרים פחתה חשיבותו, אך נכון לשנת 2012 הנילוס וסביבתו הם מרכזה הכלכלי של מצרים. עד ראשית שנות ה־50 הושפעה כלכלת מצרים מהשליטה הבריטית בה. לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בראשית שנות ה־50 של המאה ה־20 פנתה הממשלה המצרית לכיוון כלכלה סוציאליסטית ובשליטה ממשלתית (בהתאם לרעיונותיו של נאצר).
בתקופת אנואר סאדאת הכלכלה החלה להיפתח וחלה נסיגה מהקו הסוציאליסטי המובהק של נאצר, מגמה שהמשיכה אצל מחליפו מובאראכ.
נכון לשנת 2012, הענפים העיקריים של הכלכלה המצרית הם תעשייה (כ־34% מהתמ"ג, כ־22% מכלל המועסקים, בעיקר תעשייה מסורתית, עתירת כוח אדם לא מקצועי), חקלאות (16% מהתמ"ג, ו־40% מכוח העבודה, בחלקה הגדול חקלאות מסורתית), תיירות (12% מהתמ"ג, הכנסה שנתית של כ־10 מיליארד דולר) יצוא נפט וגז טבעי מהמאגרים הגדולים הנמצאים בתחומה, ותוצרים שונים של משאבים אלו. בנוסף לכך יש במצרים מרבצים של פוספטים, מנגן, אורניום, אבן גיר וגבס.
הנמלים העיקריים במצרים הם נמל אלכסנדריה, על חוף הים התיכון, ונמל פורט סעיד, סמוך למוצא הדרומי של תעלת סואץ. הנמלים נמצאים בשליטה ממשלתית מלאה, ורמת הפיתוח שלהם נמוכה.
בין 1980 ל־2010 (תקופת שלטון מובארכ), הייתה צמיחה יציבה ועקבית בכלכלה המצרית, וההכנסה לנפש עלתה מכ־1,200$ לכ־6,200$.[5] בעשור שאחר כך החלה מצרים במיזמים גדולים של הקמת עיר בירה מנהלית בהשקעה של כ-58 מיליארד דולר, הרחבת תעלת סואץ, הקמת תשתיות תחבורה ומוזיאונים.[6]
ב־2010, ערב ההפיכה במצרים, עמדה הצמיחה על 5.5% והגרעון התקציבי על 8%.[7] האבטלה במצרים עמדה על כ־8%, אך שיעורה היה גבוה בהרבה בקרב צעירים, וצעירים משכילים רבים נאלצו לעבוד בעבודות לא מקצועיות, עקב העדר תשתית תעשייתית מתקדמת. שיעור השתתפות הנשים בכח העבודה היה נמוך ביותר, בשל היותה של מצרים חברה מוסלמית מסורתית. דירוג רמת הפיתוח הכלכלית של מצרים היה נמוך ביותר.
פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא מרבית הפרק לא עודכן מאז מהפכת 2011.בתקופתו של א־סיסי התחזק המגזר הציבורי, כאשר חברות בשליטת הצבא או הממשלה מקבלות הטבות ויתרונות המאפשרים להם לשגשג על חשבון חברות פרטיות. מגמה זו הובילה לפגיעה במגזר הפרטי במדינה[1][2].
.jpg)
מגזר השירותים במצרים רחב למדי, ומשקף בחלקו אבטלה סמויה. הבורסה המצרית ממוקמת בקהיר, ובה מתנהל מסחר במניות, תעודות סל על מדדים, איגרות חוב וקרנות נאמנות. הבורסה המצרית היא אחת הוותיקות (נוסדה באלכסנדריה ב־1888), והיקף הפעילות בה היה מהמובילים בעולם, עד לעליית שלטון נאצר בשנות ה־50, מהפכה שהובילה קו של הלאמה ותפישה כלכלית סוציאליסטית. הבורסה החלה להתחזק שוב החל מ־1992, על רקע שורת רפורמות כלכליות שהונהגו במצרים.
נפט התגלה במצרים ב־1910, וב־1999 הגיע תפוקת הנפט במצרים לכ־44 מיליון טון, המשמש בעיקר לצריכה פנימית, ובחלקו לייצוא. עם זאת, מצרים נדרשת לייבא נפט ממדינות אחרות, בשל צורך להפקת דלקים מסוג נפט שאינו קיים במצרים. במצרים מספר בתי זיקוק, המזקקים נפט בהיקף של כ־25 מיליון טון בשנה. במצרים מרבצי גז טבעי גדולים. באמצעות צינור הגז הערבי, מייצאת מצרים גז טבעי לירדן, סוריה ולבנון. שלוחה מצינור זה סיפקה גז טבעי לישראל בין השנים 2008 ל־2011. עם זאת, הגידול הטבעי הגבוה במצרים הוביל ב־2012 למחסור בגז טבעי בתוך מצרים, ולצורך בייבוא גז טבעי ממדינות אחרות.
חשמל מיוצר במצרים באמצעות תחנות כוח הפועלות בדלקים שונים, ובאמצעות תחנה הידרו אלקטרית בסכר אסואן, המפיקה כ־2,100 מגה-וואט. בשנת 1967 סיפקה תחנה זו 50% מצריכת החשמל במצרים, אך עד 1998 ירד שיעור זה לכ־15%, על רקע גידול ניכר בצריכת החשמל במצרים. יצור החשמל במצרים ותשתיות ההולכה אינם מספיקות לביקוש הגובר, ובעקבות כך אמינות אספקת החשמל נמוכה, והפסקות החשמל תדירות.
רוב שטחה של מצרים הוא מדבר, ורק כשני אחוזים משטחה של מצרים ניתנים לעיבוד חקלאי, רובם בהשקיה סביב הנילוס.
הגידולים החקלאיים העיקריים הם כותנה, אורז, תירס, חיטה, קטניות, פירות, ירקות, בקר, תאואים, כבשים ועזים. ענף חקלאי חשוב נוסף הוא ענף הדיג. החקלאות מעסיקה כרבע מכוח העבודה המצרי.[6]
על פי נתוני 2022, מצרים עומדת במקום החמישי בייצוא תפוחי אדמה (בשווי 357 מיליון דולר).
ענפי התעשייה העיקריים במצרים הם טקסטיל, מוצרי מזון, כימיקלים ודשנים, נפט ומוצריו, מלט וחומרי בנייה.
טרם המהפכה של שנת 2011,היוותה התיירות עוגן חשוב בכלכלה המצרית, כאשר בשנת 2010 נרשם שיא של כ15 מיליון תיירים במדינה. עקב היותה מדינה שהתברכה באתרים מיוחדים ונדירים (דוגמת הפרמידות ושאר השרידים מהתקופות העתיקות), וכן עובדת היותה קרובה יחסית לאירופה, זולה ויציבה באותה תקופה, עודדו תנועת תיירים מוגברת למדינה.
עקב המהפכה, הכאוס ששרר בעקבותיה והידרדרות הביטחונית והפוליטית, צנחה תנועת התיירים למדינה, מגמה שהתגברה עקב פיגוע הפלת המטוס בשנת 2015. כתוצאה מכך בשנת 2016 נכנסו למצרים 5 מיליון תיירים. ואם זאת נרשמה מגמת התאוששות בשנת 2019 ביקרו במצרים 13 מיליון תיירים זרים קרוב לשיא של שנת 2010.[8] התיירות מהווה כ-15% מהתוצר המקומי גולמי של מצרים ומעסיקה כ-10% מהעובדים במדינה.[9] מלחמת אוקראינה–רוסיה פגעה בהכנסות מתיירות בשל ירידה בתיירים מרוסיה ומאוקראינה.[6]
מצרים גובה תשלום על כלי שיט שעוברים בתעלה, המקצרת מאוד את הדרך בין אירופה למזרח הרחוק. טרם המהפכה, דמי המעבר בתעלת סואץ הכניסו לקופת מצרים כ-5 מיליארד דולר בשנה, וכ-10% מתנועת הספינות בעולם עברה דרכה בכל שנה. עקב המונופול התעבורתי והיעדר תחרות, שמרו המצרים על מחיר גבוה, מה שגורם לחיפוש נתיב אלטרנטיבי, כמו הנתיב הצפון מזרחי, או דרך נמל אילת.[10] אירועים גאופוליטיים כמו מגפת הקורונה והמלחמה בעזה הביאו לפגיעה בהכנסות מהתעלה. בשנת 2023 עמדו ההכנסות מהתעלה על כ-9.4 מיליארד דולר.[6]
מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב־1979, נהנית מצרים מסיוע חוץ אמריקאי רחב היקף - הן בתחום האזרחי, והן בתחום הצבאי. כמו כן, מטבע חוץ נכנס מעבודות חוץ של פועלים מצרים במדינות ערביות שכנות ובאזור המפרץ הפרסי.
לכלכלה המצרית מספר מאפיינים ומגמות המקשים על הצמיחה, ביניהם:
נוסף על האתגרים הקבועים, בשנות ה־20 התווספו למצרים אתגרים נוספים בעקבות אירועים עולמיים אקטואליים:
במצרים נהוגות סובסידיות רחבות היקף, על קמח, סולר, גז בישול ומוצרי יסוד נוספים. היקף הסובסידיות בשנת 2012 עמד על כ־20 מיליארד דולר (מחציתם על סולר). בלעדי סובסידיות אלו, לא תתאפשר חקלאות רחבה במצרים (בשל הצורך בדלק לשאיבת מים להשקיה), וייווצר משבר מזון בשל מחירים גבוהים, דבר שיעורר תסיסה חברתית חזקה במצרים. בשל כך, נמנעו השלטונות במצרים מפגיעה בסובסידיות במהלך השנים. כדי לקיים את משטר הסובסידיות, נדרשת מצרים ליבוא רחב היקף של חיטה וסולר, שכן המשאבים המקומיים אינם מספיקים לביקוש (מצרים מייבאת כחצי מכמות החיטה הנצרכת). למרות ההיקף הרחב של הסובסידיות, על פי הבנק השווייצרי קרדיט סוויס, כ־50% מהכנסות משפחה מצרית ממוצעת מופנים לרכישת מזון.[15] בעקבות הסובסידיה הנרחבת על חיטה, צריכת חיטה לנפש במצרים כפולה מהממוצע העולמי (כ־160 ק"ג לנפש). ב־2008, כ־70% מאוכלוסיית מצריים (כ־56 מיליון איש) היו זכאים לרכישת מזון מסובסד.[16]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
