Loading AI tools
משורר יהודי פולני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק קצנלסון (ביידיש: קאַצענעלסאָן; בפולנית: Icchak Kacenelson) (נולד ב-1 ביולי 1886, נרצח במאי 1944 באושוויץ) היה מחנך, משורר ומחזאי יהודי-פולני, מחבר הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג". זכה לכינוי "מקונן השואה". כתב גם שירים בעברית, והידועים שבהם: "מה יפים הלילות בכנען" ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל"[hebrew 1].
יצחק קצנלסון | |
לידה |
1 ביולי 1886 קרליץ, האימפריה הרוסית |
---|---|
נרצח |
מאי 1944 (בגיל 57) אושוויץ, גרמניה הנאצית |
מדינה | פולין |
אירועים משמעותיים |
קורבן השואה השואה |
שפות היצירה | פולנית, עברית, יידיש |
יצירות בולטות | השיר על העם היהודי שנהרג |
חתימה | |
יצחק יחיאל קצנלסון נולד בשנת 1886 בעיירה קרֶליץ בפלך מינסק שבתחום המושב באימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביו היה הפובליציסט והמחנך המשכיל יעקב בנימין קצנלסון הידוע כ"י. בן ימיני". כאשר היה בן 10 עבר עם הוריו ללודז' שבפולין הקונגרסאית. ב-1906 החל את עבודתו החינוכית בבית הספר העברי, ברשת חינוך עברית מיסוּדהּ של משפחתו. ב-1910 פרסם את ספר שיריו הראשון, "דמדומים". שנתיים לאחר מכן הקים את "הבמה העברית" - להקת תיאטרון עברית שהציגה ממחזותיו. הוא ערך שני ביקורים בארץ ישראל: אחד ב-1925 ושני ב-1934. המשורר הרשלה דנילביץ' -נספה בגיטו ורשה ב-1941 - היה אחד מידידיו הטובים.[1] בהיותו בלודז' הוא התיידד עם יחיאל רוזנצוויג שהיה מורה ומשורר. בין השנים 1935–1939 פעל בינות החלוצים אשר גרו בקיבוץ גרוכוב שליד ורשה.
ב-8 בספטמבר 1939 נכבשה לודז'. בנובמבר אותה שנה ברח קצנלסון לוורשה ובינואר 1940 הצטרפו אליו גם אשתו חנה וילדיו בנימין, בן-ציון וצבי. כל אותה תקופה הוא נמנע מכתיבה. ביוני 1940, עם הקמתה של רשת "דרור", ניעור קצנלסון לחיים מחדש, זאת הודות לבקשתם של החלוצים אשר ביקשו את עזרתו. כך השתלבה דרכו בדרכה של המחתרת החלוצית ושל תנועות הנוער. הוא פרסם משיריו בעיתוני "דרור", ייסד להקה דרמטית, הדריך צעירים לפעולות חינוך בקרב הילדים העזובים ובבתי יתומים, לימד עברית ותנ"ך בבית הספר ובגימנסיה של "דרור" אשר הוקמה במחתרת. וכך, כל עוד פעלה דזלנה 34 כקיבוץ, היה בה מקום לקצנלסון וליצירותיו. בין השנים 1940–1942 חיבר קצנלסון כ-30 יצירות.
ב-22 ביוני 1941, יום פתיחת "מבצע ברברוסה", יצא לאור בהוצאת מרכז "דרור" המחזה "איוב" כספר עטוף, מודפס ומצויר.
ביולי 1942, עם תחילת האקציה הגדולה בגטו ורשה, ארגנו אנשי המחתרת אישור עבודה לקצנלסון ובנו אצל תעשיינים גרמנים. ב-14 באוגוסט 1942 התייצבו חנה, בנימין ובן-ציון קצנלסון ביחד עם עוד 5,479 איש באומשלגפלץ והובלו ברכבות למחנה טרבלינקה. ב-17 בינואר 1943 התגנב קצנלסון אל תוך הגטו המרכזי ונפגש עם ידידיו החלוצים, חברי "דרור". למחרת נשא נאום בפני הלוחמים:
נהיה מאושרים שאנו מכינים את עצמנו עם נשק ביד לפגוש את האויב ולמות! מלחמתנו תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. ניקח לנו למופת את אחינו בארץ-ישראל – הם לא גילו מורך לב בשעת סכנה ועמדו מעטים נגד רבים, ובמותם חינכו דורות רבים של יהודים. הגרמנים הרגו מיליוני יהודים, אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה. עינינו לא תחזינה זאת, אך כגמולם ישולם להם ולאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד... לא, לא, לעולם אין מאוחר! יהודי אחרון – בהמיתו רוצח את עמו גאל! גם עם הרוג אפשר עוד להציל – הצילו!
— על פי עדויות צביה לובטקין ויצחק צוקרמן
לאחר נשיאת הנאום זכה לראות את חברי המחתרת מסתערים על הגרמנים המקיפים אותם במה שכונה יותר מאוחר "מרד ינואר". מעיד יצחק צוקרמן:[2]
רבותי, אני מודיע שליצחק קצנלסון, באופן אישי, לא היה אקדח והוא לא ירה אפילו ירייה אחת, ולא הרג אף גרמני. אבל מה שהוא עשה זה מרד.
— יצחק צוקרמן, "זכרונותיו ודבריו של י. צוקרמן", עדות י"א, 1994, עמ' 45
ב-22 במאי 1943, בגיל 56, הגיע קצנלסון יחד עם בנו צבי למחנה ויטל, שם התחיל לכתוב את "פנקס ויטל". באותו היום הפסיק את כתיבת היומן בטענה כי "אני חדלתי מלרשום רשימות, משום שיראתי מפני השיגעון מתוך שלא לאבד את עצמי לדעת". לאחר חודשיים, ביום הולדתו ה-57, המשיך את כתיבת הפנקס וסיימו ב-16 בספטמבר 1943. ב-30 ביוני אותה שנה סיים את כתיבת המחזה "חניבעל". לאחר מכן החל את כתיבת "השיר על העם היהודי שנהרג" (ביידיש: "דאָס ליד פֿונעם אויסגעהרגעטן ײִדישן פֿאָלק"), וב-18 בינואר 1944 סיים קצנלסון את כתיבת הבית האחרון בפואמה.
ב-18 במרץ 1944 הקיפו הנאצים את המחנה, ומאה שבעים ושלושה היהודים האסורים בו הועברו למחנה סמוך. חודש לאחר מכן, ב-18 באפריל, במלאת שנה למרד גטו ורשה, שולחו יהודי ויטל ובהם קצנלסון ובנו למחנה הריכוז דראנסי. לאחר עשרה ימים נמצאו המשורר, בנו ועוד כשישים יהודים על רכבת לכיוון מחנה אושוויץ. בתחילת מאי 1944, לאחר שלושה ימי מסע בקרון להובלת בקר יחד עם בנו צבי, הגיע יצחק קצנלסון למחנה אושוויץ, שם נרצח[3][4].
זמן קצר לאחר מכן, הגיעה לארץ ישראל רות אדלר, ששהתה עם קצנלסון בוויטל. הוא הפקיד בידיה את כתביו והיא הביאה אותם איתה חבויים בתוך ידית של מזוודה. היא שלפה את הכתבים בביתו של קרוב משפחתו, ברל כצנלסון. קצנלסון כתב לו: "רק אתה ובן־דודתי (יצחק טבנקין) תקראו את דברי הקינה על הריגת עמנו כולו על תינוקותיו ועל ילדיו בידי אימותיהם". הוא ציווה שלא לפרסם את "השיר על העם היהודי שנהרג", אלא לאחר שתובס גרמניה במלחמה, והפקיד את ביצוע צוואתו בידי כצנלסון וטבנקין.[5]
על אף שקצנלסון ביקר בארץ ישראל רק פעמיים ולזמן קצר, הוא הרים תרומה חשובה לזמר העברי באמצעות שיריו הידועים: "מה יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", רוח עצוב, "נעולה היא דלתי" ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל".
להנצחתו של קצנלסון נקרא מוזיאון בית לוחמי הגטאות על שמו. ישנם גם רחובות רבים על שמו ברחבי הארץ.
המלחינה הישראלית זלטה רזדולינה הלחינה יצירה סימפונית, רקוויאם, על פי הפואמה של יצחק קצנלסון "השיר על העם היהודי שנהרג". היצירה, בגרסתה האינסטרומנטלית באורך של כשעה, הוקלטה בצ'כיה בביצוע התזמורת הפילהרמונית של בירתה ההיסטורית של מוראביה אולומוץ בניצוחו של מאסטרו ויקטור פלדבריל מקנדה והופקה על גבי תקליטור. יצירה זו שודרה פעמים רבות בקול המוסיקה ובעוד כ-20 תחנות רדיו ברחבי העולם.
ט. אל השחקים |
---|
ד. |
השיר על העם היהודי שנהרג, 23-26 בנובמבר 1942 |
מיצירותיו:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.