טמבורה
הר געש באי האינדונזי סומבאווה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הר טמבורה (אינדונזית: Gunung Tambora) הוא הר געש השוכן באי האינדונזי סומבאווה. ב-1815 אירעה בטמבורה ההתפרצות החזקה ביותר בזמנים המודרניים, במדד התפרצות געשית 7. התפרצותו שהתחילה בתחילת אפריל ושהמשיכה באמצע יולי, השפיעה על אזור נרחב כולל איי מלוקו, ג'אווה, חלקים מסולאווסי, סומטרה ובורנאו. גשמי אפר געשי השפיעו גם על האיים באלי ולומבוק. כ-100,000 בני אדם מתו כתוצאה מזרמים פירוקלסטיים, רעב ומחלות. 1816 נודעה כ"שנה ללא קיץ" בשל תנאי מזג אוויר קיצוניים שגרמה ההתפרצות שהשפיעו אף עד צפון אמריקה.
 | |
| טמבורה כפי שנצפה מהחלל | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | הר געש |
| גובה | 2,850 מטרים |
| מדינה |
אינדונזיה  |
| מיקום | האי סומבאווה שבאינדונזיה |
| מספר הר געש | =0604-04[1] |
| התפרצות אחרונה | 1967 |
| קואורדינטות | 8°14′43″S 117°59′34″E |
  | |
ההר הוא חלק מטבעת האש באוקיינוס השקט.
התפרצותו של הר טמבורה בשנת 1815 הייתה אחד מהאירועים אשר הוביל לתחילת חקר הוולקנולוגיה, מכיוון שחוקרים רבים בני התקופה ניסו להבין מה היו הגורמים שהובילו לתופעה שהשפיעה בצורה כה דרמטית על אזורים רבים כל כך[2]. בחפירה שנערכה ב-2004 גילו ארכאולוגים שרידים של תרבות שנהרסה ונקברה בהתפרצות, וקיבלה את הכינוי "פומפיי של המזרח", האתר נשאר שלם מתחת לשלושה מטרים של שאריות של סלע פירוקלסטי ומספק מידע משמעותי על התרבות שנעלמה. נכון לעשור השני של המאה ה-21, הר טמבורה נמצא תחת פיקוח הדוק על הפעילות הוולקנית שלו, מכיוון שהתפרצות חזקה שלו עלולה להשפיע על מיליוני אינדונזים.
הר טמבורה נמצא באי האינדונזי סומבאווה, שהוא חלק מאיי סונדה הקטנים. האי סומבאווה הוא חלק מקשת איים בשם קשת הסונדה, שרשרת של איים געשיים המרכיבים את החלק הדרומי ברצף של הארכיפלג האינדונזי. הר הטמבורה יצא לעצמו חצי אי מתוך האי סומבאווה.
האי סומבאווה מוקף מצפון ומדרום בקרום אוקייני, ונוצר בגלל תהליך הפחתה שהתרחש מתחתיו. לפני התפרצותו בשנת 1815, היה גבוה יותר מ-4,300 מטר, מה שהפך אותו באופן זמני לאחת מהפסגות הגבוהות ביותר בארכיפלג האינדונזי.
רקע
תא המאגמה הגדול שמתחת להר התרוקן בעקבות התפרצויות קודמות, ובמשך כמה שנים של העדר פעילות געשית, הלך והוזן תא המאגמה במאגמה.
טרם התפרצותו, הגיעה פסגתו של טמבורה לגובה מוערך של כ-4,200 מטר. הוא נחשב להר כבוי או בלתי פעיל עד 1812, אז החלה התעוררותו, שהתבטאה בעיקר ברעידות אדמה והתפרצויות מינוריות של אדים ואפר. במהלך התפרצותו הראשונה נפלט עמוד עשן ואפר לגובה של כ-25 קילומטרים, והיא נשמעה למרחק של עד אלף קילומטר.
ההתפרצות
ב-10 באפריל 1815, התרחשה התפרצות שנייה, גדולה יותר מן הראשונה ומכל התפרצות אחרת בהיסטוריה: 7 במדד התפרצות געשית (Volcanic Explosivity Index). נפלטו ממנו 150 קילומטרים מעוקבים של מגמה, בצורת עמוד עשן, אפר ופומיס שהגיע לגובה של 43 ק"מ. בהתאם לכך, רעשי הפיצוץ חצו מרחקים גדולים אף יותר, ונשמעו בסומטרה (2,500 ק"מ מערבה מסומבאווה) ובאיי מאלוקו (1,400 ק"מ מזרחה מסומבאווה). לאחר ההתפרצות השנייה, עומד גובהו של טמבורה על 2,863 מטר.
עוצמת ההתפרצות הזניקה את הפסולת הוולקנית עד הגעתה לסטרטוספירה (שכבה אטמוספירית הנמצאת 11–17 ק"מ מעל פני כדור הארץ). הגופרית שבאפר ובפומיס התחמצנה ונוצרו חלקיקי סולפט (SO2, חומצה גופריתית). הימצאותם של החלקיקים בסטרטוספרה לא אפשרה את שטיפתם מהאוויר. כך, הם יצרו מסך אבק עמיד יחסית שסינן את קרני השמש, מנע מהן להגיע לפני כדור הארץ ולחממו, והחזירן אל החלל. דבר זה גרם לירידה משמעותית של הטמפרטורות בחצי הכדור הצפוני. לפי הערכות, כחמש שנים חלפו עד שחלקיקי הסולפט נשטפו לבסוף מהאטמוספירה.
גורם נוסף למזג האוויר הקר במיוחד היה שפל חסר-תקדים בעת המודרנית של פעילות שמש. שפל זה מכונה מינימום דלטון על שם מטאורולוג האנגלי ג'ון דלטון.
תוצאות ההתפרצות
ערכים מורחבים – שנה ללא קיץ
חריגה בטמפרטורות באירופה בחורף 1816 ביחס לשנים 1971–2000
כתוצאה מהתפרצותו השנייה של טמבורה, 10,000 איש נהרגו מהפיצוץ הראשוני, וכ-100,000 נוספים מתו מרעב בחודשים העוקבים. המערכת האקולוגית של האי השתנתה כליל, ואלו של איים אחרים בקרבת סומבאווה נפגעו אף הן.
האפר שנפלט מטמבורה כיסה את איי סומבאווה (60-50 ס"מ) ולומבוק, ולאחר שנישא מערבה בעזרת מונסונים, כיסה אף את האי באלי בשכבה עבה בעומק של כ-36 ס"מ; כך נהרסה הצמחייה באיים אלו. מי השתייה זוהמו ותרמו להפצת מחלות מידבקות. 95% אחוזים מיבול האורז הושמד, ועל תושבי האיים סומבאווה ובאלי ריחפה סכנת גוויעה ברעב; דיווחים מאוחרים מתארים כיצד עשרות אלפים מהם ביקשו למכור את עצמם או את ילדיהם לעבדות, עבור קילוגרמים ספורים של אורז.
ההתפרצות יצרה אנומליות אקלימיות עולמיות בשנים שלאחר מכן, כששנת 1816 נודעה כ"שנה ללא קיץ" בשל השפעת ההתפרצות על מזג האוויר בצפון אמריקה ובאירופה. בחצי הכדור הצפוני, היבולים נכשלו ובעלי החיים רבים מתו, מה שהוביל לרעב הגרוע ביותר של המאה[3].
לאחר ההתפרצות הגדולה של 1815, הר טמבורה התפרץ לפחות 3 פעמים נוספות, הפעם בקנה מידה קטן בהרבה מאשר בשנת 1815[4]. לאחר ההתפרצות של שנת 1967, נחשב ההר לבטוח עד כדי כך שיצאו טיולים מודרכים אל פסגתו[5].
בשנת 2011 הועלו בתקשורת חששות שהר הגעש צפוי להתפרץ בקרוב[6]. חששות אלו נגרמו בעקבות עלייה משמעותית במספר רעידות אדמה הפוקדות את האי, מכמות של פחות מחמש בחודש ליותר מ-200 בחודש, בתוך חמישה חודשים. אפר החל לצאת מהר הגעש והגיע עד לגובה של 1,400 מטרים. סימנים אלו עוררו השערות על אפשרות להתפרצות קרבה. בסופו של דבר, למרות פעילות סייסמוגרפית מוגברת שנמשכה עד שנת 2013, לא התקיימה התפרצות בעוצמה חזקה[7]. אריק קלמטי, וולקנולוג מומחה לנושא שהתראיין למגזין מדעי בסוף שנת 2011, אמר שכל התפרצות עתידית של הר טמבורה צפויה גם היא להיות קטנה יחסית, מכיוון שהרי געש נוטים לתקופות ארוכות מאוד בין התפרצויות ענק - תקופות שעשויות להגיע למאות או אלפי שנים[4]. עם זאת, על פי קלמטי, כאשר הר געש עם עבר כה קטלני מתחיל להגביר פעילות געשית, כדאי להיות ערניים לכך. עליית רמת ההתראה הגעשית, לדבריו של קלמנטי, נובעת במקרה זה בעיקר בעקבות החלטת מדיניות להגביר את המודעות לנושא, ולא מכיוון שעתיד להתרחש אסון.
בחפירה שנערכה ב-2004 גילו ארכאולוגים שרידים של תרבות שנהרסה ונקברה בהתפרצות 1815, וקיבלה את הכינוי "פומפיי של המזרח", האתר נשאר שלם מתחת לשלושה מטרים של שאריות של סלע פירוקלסטי ומספק מידע משמעותי על התרבות שנעלמה.
בין שכבות המשקע מתקופת ההתפרצות, גילו החוקרים כדי חרס, קערות ארד ואת שרידיהם של בתים חרבים על יושביהם. הרלדור סיגורדסון, וולקנולוג מאוניברסיטת רוד איילנד, העומד בראש צוות החפירות, אמר שהכפר כולו, על יושביו ותרבותו, נשמרו מתחת למעטה שכבת האפר, דבר המעניק לממצאים חשיבות תרבותית רבת משמעות[8].
על פי סיגורדסון, המקומיים דיברו שפה ייחודית, שאינה דומה לשפות השגורות בהודו או בסין. אולם, זמן קצר לאחר הגעת האירופאים לטמבורה נכחדו כל בני האזור, ונמחקה השפה המקומית. החוקרים הביעו תקווה לשפוך אור על התרבות הנכחדת בזכות הממצאים הארכאולוגיים שימצאו, ובנוסף, למצוא רמזים לסכנות געשיות פוטנציאליות נוספות.
הממצאים במקום החפירה מצביעים על האפשרות שתושבי טמבורה קיימו קשרי סחר עם הודו-סין. כלי חרס שנמצאו במקום דומים לאלה המצויים בווייטנאם.
בניסיון להסביר את אסון טבע של 1815, נוצר סיפור עם סומבאווי אודות סיבת ההתפרצות: נסיך טמבורה עורר עליו את זעמו של אללה, משום שהגיש לחג' מוסלמי בשר לא כשר, ולאחר מכן הרגו.
התפרצותו של טמבורה מזוהה בתור הגורם העיקרי להופעתן של יצירות רומנטיות ידועות עד היום. במהלך 183 הימים שבין אפריל לספטמבר 1816 (שנה לאחר התפרצות טמבורה), חוותה שווייץ 130 ימי גשם. ביוני התאסף בווילה דיודאטי (Villa Diodati) "מעגל ביירון-שלי", שכלל את הסופרים לורד ביירון, ג'ון פולידורי, מרי גודווין (לימים מארי שלי) ובעלה לעתיד פרסי ב' שלי. סופה עזה שנמשכה שלושה ימים רצופים מנעה מהם לנפוש בחוץ, ולכן בילו את זמנם בכתיבת סיפורי אימה. אז, עלה במארי שלי הרעיון לכתיבת "פרנקנשטיין", והיא השלימה את הטיוטה הראשונה של הספר במרץ 1817. לורד ביירון עצמו כתב את הפואמה המפורסמת "חשכה" (Darkness) כתוצאה משהייתו זו בשווייץ. ייתכן שהפואמה היוותה השראה ל"שקיעה" של אייזק אסימוב. כמו כן, חברו של ביירון, ג'ון פולידורי, כתב את הסיפור הקצר "הוומפיר" באותם ימים. "הוומפיר" נחשב לסיפור הראשון (והמשפיע ביותר עד ימינו), על סוגת הסיפורת העוסקת בערפדים.
את השינוי באטמוספירה בעקבות התפרצות טמבורה היטיב לתאר ויליאם טרנר בציורו משנת 1828 של תעלת צ'יצ'סטר בסאסקס, המדגיש את הגוונים הצהובים של השמים גם שנים לאחר התפרצות הר הגעש.
שיר אודות שנה זו בשם "1816, השנה ללא קיץ" מופיע באלבום Oh Perilous World משנת 2007 של להקת הרוק רספוטינה (Rasputina).
- 200 שנה להתפרצות ששינתה את העולם, באתר ynet, 8 באפריל 2015
ויליאם ברוד, הניו יורק טיימס, ההר שהשאיר את העולם ללא שמש, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2015- טמבורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
