דאואיזם
פילוסופיה או דת הנחשבת לאחת משלוש מערכות האמונה הסיניות העיקריות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פילוסופיה או דת הנחשבת לאחת משלוש מערכות האמונה הסיניות העיקריות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דאואיזם, או טאואיזם (בסינית: 道教, פין-יין: Dàojiào) היא פילוסופיה, דת ותנועה רוחנית שמקורה בסין. הדאואיזם נחשב לאחת משלוש מערכות האמונה הסיניות העיקריות, יחד עם הבודהיזם והקונפוציאניזם. ההגות הדאואיסטית עברה תמורות רבות מאז היווסדה במאה ה-4 לפנה"ס, ולכן קיים מספר רב של זרמים ומסורות. הזרמים בתוך הדאואיזם שונים זה מזה במידה רבה, בעיקר מבחינת יחסם למושגי פולחן אלוהות ומיסטיקה. העיקרון הבסיסי המשותף לכלל התפיסות הדאואיסטיות הוא השאיפה לפתח מסוגלות לקבל ואף להתמסר לזרם השינוי הבלתי צפוי והבלתי ניתן לעצירה של היקום, המכונה דאו. בנוסף לכך המושג יין-יאנג, המתאר את הדינמיקה של הדאו בין צמיחה לדעיכה, והמושג וו-ווי, המתאר את השאיפה לפעול ביחד עם הדאו ולא כנגד, גם משותפים לרוב המסורות הדאואיסטיות.
באופן מסורתי מתייחסים ללאו דזה כמייסד הדת, אם כי עצם קיומו מוטל בספק. עם זאת, הספר המיוחס לו, ה"דאו דה ג'ינג", המכונה גם "ספר הטאו", נכתב במאה הרביעית לפני הספירה.
המילה "דאואיזם" נגזרת מהמילה הסינית "דאו" (במערב נהוג לבטאה "טאו") שמשמעותה בשפה יום יומית היא "דרך", בכל המשמעויות שיש למילה זו בעברית, אבל בכתבים דאואיסטיים כמעט ולא מופיע מושג הדאו כדבר בפני עצמו, אלא כחלק מצירוף המתייחס למושג כלשהו (כמו למשל "טְייֵן גְ'ה דָאו" - 天之道 מושג שמשמעותו היא "הדרך המציאותית" או "הדרך הטבעית"), וזאת משום שהדאו עצמו במובן של מושאה העיקרי של האמונה הדאואיסטית איננו "משהו" אלא מושג מופשט וחסר תיאור לחלוטין.
הדאואיזם מעודד מתן פרשנות אישית לאופן שבו יש ליישם את עקרונותיו בפועל ולכן הוא אינו מציג קודקס מצוות. תחת זאת הוא מציג מערכת של התנהגויות ראויות שהצדקתן נובע מאבחנות לגבי אופן פעולתו של הדאו ביקום. הדאואיזם מתרכז בתיאור אופן הפעולה הזה, הצורות השונות שבהן הוא מתבטא בעולם והמסקנות הנובעות מכך לגבי ההתנהגות האנושית הראויה. מסקנות אלו מהוות בסיס עיקרי של דיסציפלינות שונות שמקורן בסין, כמו למשל הרפואה הסינית ואמנויות הלחימה הרכות (סגנונות של וו-שו בהם נכללים טאי צ'י ובה גואה ג'אנג).
ערך מורחב – דאו (מושג בפילוסופיה סינית)הדאואיזם מלא באלמנטים העשויים להראות לאדם המערבי כפרדוקסים, והראשון שבהם הוא שהדאו עצמו - מושא האמונה הדאואיסטית - אינו זוכה להגדרה כלשהי. הדאו אינו מוגדר, אינו בעל תכונות כלשהן ואפילו עצם כינויו בשם דאו חוטא במידה מסוימת לאמת ונעשה מתוך ההכרח לקרוא לו בשם כלשהו. אנו רגילים מדתות ומערכות אמונה אחרות, שאפילו אם מושאי האמונה שלהם הם מופשטים (כמו למשל האל האחד ביהדות) הרי שמערכת האמונה מגדירה ומתארת את המושא הראשי לפחות על ידי ייחוס תכונות או תפקידים כלשהם. בדאואיזם אין זה כך.
החכמים הדאואיסטים הקדמונים האמינו שקיימים דברים רבים שאנו מקבלים את קיומם מבלי שנוכל להגדיר אותם, כמו למשל "אהבה" או "סבל". "דברים" אלו שהם בבחינת "אין" (וו), מיוצגים בדאואיזם על ידי סמל האדמה (地 די), כאשר הדברים שהם בבחינת "יש" (יו), כלומר אלו שניתן לחוש בקיומם ולהגדירם מיוצגים על ידי סמל השמיים (天 טיין). אבל הדאו עצמו אינו אפילו בבחינת "אין" שכן הוא לא ניתן אפילו להגדרה במידה זעומה זו. הדבר הקרוב ביותר להגדרה שאנחנו יכולים לומר על הדאו הוא שהוא מייצג את עקרון הפעולה האחד שממנו נובע קיומם של כל הדברים, ה"יש"-ים וה"אין"-ים גם יחד. מכיוון שאפילו אמירה זו אינה הגדרה של הדאו, הדאואיסט אינו נדרש להוכחה כלשהי לנכונותה (כלומר להוכחה לכך שיש בכלל עיקרון אחד כזה). במילים אחרות, על פי הדאואיזם עצמו אין כל דרך להוכיח אם נכון להאמין בדאו או לא.
אחת הדרכים להסביר את הפרדוקס הזה היא לומר כי הדאואיזם הוא כמו "אצבע המצביעה על הירח". במקום לתהות על מהותה של האצבע, יש להביט לכיוון שאליו היא מצביעה ולהיווכח כי הירח אכן נמצא שם.
ישנה נטייה להציג את הדאואיזם כמערכת אמונות נייטרלית שאינה נוקטת עמדה מוסרית או ערכית. אולם עיון בכתבים הדאואיסטיים מגלה כי הדבר אינו נכון. בדאואיזם קיימת מערכת ערכים ברורה. כך למשל "שלושת האוצרות" הדאואיסטיים (חמלה, מתינות וענווה) מוצגים בפירוש כערכים ראויים, בעוד שווכחנות או קיצוניות מוצגים כבלתי ראויים. ייתכן שהטעות לגבי הנייטרליות המיוחסת לדאואיזם נובעת מהעובדה שכל קיצוניות נחשבת בדאואיזם כבלתי רצויה. מסיבה זו נכתב בתחילת הפרק השני של הדאו-טה-צ'ינג ש"כאשר כולם מסכימים מה הוא טוב, זה רע". הכוונה פה איננה לטעון שטוב הוא רע אלא שכל קיצוניות - אפילו הסכמה קיצונית לגבי מה הוא טוב - היא רעה. אולם, בפירושים נוספים ניתן להבין את תחילת הפרק השני כהסבר לכך שלכל תיאור מחויבת ניגודיות; התיאור לא יכול להתקיים ללא השוואה למשהו אחר. לדוגמה, משימה יכולה להיתפס כקלה רק בהשוואה למשימה קשה יותר, כפי שנכתב בטאו טה צ'ינג, ״ארוך וקצר חושפים אחד השני, גבוה ונמוך תומכים אחד בשני, אחורה וקדימה עוקבים זה אחר זה, הם לא היו קיימים אחד ללא השני״). את השורה הראשונה בפרק השני, ״כשהעולם מכיר יופי כיופי, הכיעור נוצר״, ניתן לפענח ברוח ההשוואה - דבר כלשהו הוא יפה רק ביחס למשהו פחות יפה - מכוער.
מלבד בדאו דה ג'ינג של לאו דזה וג'ואנג דזה של ג'ואנג דזה שהם עיקר הקאנון הדאואיסטי, קיימים מספר לא מבוטל של טקסטים דאואיסטיים שהתווספו לאורך ההיסטוריה. נעשו מספר ניסיונות לאגד אותם והמפורסם שבהם הוא ה"דאוג'אנג" שהוא המקבילה הדאואיסטית לטריפיטאקות או הקאנונים הבודהיסטיים.
דאואיזם גם קיבל אופי דתי עם התפתחותו, ועד נקודה מסוימת היה נהוג לראות במערב דיכוטומיה בין "דאואיזם דתי" ל"דאואיזם פילוסופי" בעקבות מפגש הנצרות עם הציוויליזציה הסינית ומסקנות האוריינטליזם של המאה ה-19. בעין זו, דאואיזם דתי היה שקול למגוון אמונות טפלות ואליליות, ודאואיזם פילוסופי הוא הדאואיזם המוסרי שבכל מקרה קיבל גוון קונפוציאנסטי (בהפשטה). אולם ראייה כזאת מזמן אינה תקפה בין היתר משום שאצל הסינים עצמם הדיכוטומיה הזאת לא הייתה קיימת.
אופיו הדתי של הדאואיזם התבטא בהקמת שורה של מסדרים מיסטיים שלעיתים קרובות נהפכו לזרמים דתיים וסיבת הקמתם הייתה פוליטית כשם שהייתה דתית. הראשון שבהם היה "המורים השמימיים" (Celestial Masters) שכלל מאפיינים ייחודיים לאזוטריקה הדאואיסטית. במשך הזמן ניכרה השפעה בודהיסטית על הדאואיזם שכללה השאלת מושגים מדת זו. בסין היו קיימים גם מסדרים שאינם מיוחסים לדאואיזם כגון מסדרים בודהיסטיים ומסדרים חסרי דת רשמית עם מעורבות בעולם הפשע כגון מסדרי השמיים והארץ (Tiandihui) שהפכו לטריאדה, ומסדרי גילדות למיניהם.
את הדאואיזם הדתי מאפיין במיוחד החיפוש אחר חיי נצח, מושג שמופיע גם בדת הסינית העממית. בני האלמוות מוזכרים בג'ואנג דזה והאלמוות כלל כמה צורות, ביניהם השמדת האני בדומה לבודהיזם, ומאידך המרת הגוף מגוף הנידון למוות לגוף החי לנצח (שבדרך כלל עולה השמימה לממלכת האלים). לפי המסורת, אלכימיה סינית/דאואיסטית היא אמצעי להגעה אל אלמוות זה (בדומה לאלכימיה מערבית). במאה האחרונה נחשפו חלק מאימונים אלה שלא אבדו בידי מחברים כמו מאנטק צ'יאה ואווה וונג.
בראש הפנתיאון הדאואיסטי עומדות שלוש דמויות המכונות "הטהורים" או "המורים השמימיים", שלושתם הגיעו למעמד "אלמוות". שמותיהם הם יוּאנשי-טיאנצוּן (סינית: 元始天尊, פין-יין: Yuánshǐ Tiānzūn, מילולית: "אדון ההתחלות הקדמוניות"), לינגְבּאוֹ-טיאנצון (סינית: 靈寶天尊, מילולית: "אדון האוצרות השמיימיים"), ודאוֹדֶה-טיאנצון (סינית: 道德天尊, מילולית: "אדון הדרך ומעלותיה" או "אדון הדאו ומעלותיו"). הפנתאון הדאואיסטי הן שואב והן מושפע מהדת הסינית העממית.
עוד נוטים לייחס לדאואיזם את אמנויות הלחימה הרכות (לדוגמה טאי ג'י צ'ואן ובה גואה ג'אנג), הרפואה הסינית, וסמלים כמו היין-יאנג, למרות שכל אלה לא היו דאואיסטיים בלבד והתקיימו כאוסף ידע בלתי מאורגן שבמקרים רבים השתייך למשפחות, חמולות או קבוצות אתניות מסוימות.
טאואיזם, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
