Loading AI tools
חידה בתנ"ך מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חידת שמשון היא חידה המופיעה בתנ"ך כחלק מסיפור עלילותיו של שמשון. את החידה חד שמשון בזמן חתונתו לשלושים שושביניו הפלשתים, בזו הלשון: ”מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק” (שופטים, י"ד, י"ד). החידה מבוססת על חוויה פרטית של שמשון, שהרג אריה וכעבור זמן מצא בגווייתו דבורים ודבש. לכן פתרון החידה הוא: ”מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי?” (י"ד, י"ח) – האריה הוא האוכל (טורף) העז, והדבש הוא המאכל המתוק. הפלשתים, שלא הצליחו לנחש את פתרון החידה, דחפו את אשתו לשכנע אותו לגלות לה את החידה, על ידי איומי מוות עליה ועל בית אביה. היא הצליחה לחלץ ממנו את פתרון החידה ולגלות לפלשתים, והמעשה גרם לסכסוך מתמשך ואלים בין שמשון לפלשתים.
חוקרי מקרא רבים עסקו במחזור סיפורי שמשון על מרכיביו השונים, ובהם חידת שמשון. חלק מהחוקרים ניסו לשחזר את הרקע והמשמעות המקורית של החידה ושל מרכיבים אחרים בסיפור שבו היא מופיעה, מתוך הנחה שסיפור החידה הוא שילוב של מסורות עצמאיות; חוקרים אלה הציעו פתרונות שונים לחידה, שאינם קשורים בהכרח לפתרון המוצע בטקסט המקראי. חוקרים אחרים התעניינו בחידה ובסיפור כפי שהם, כיצירה ספרותית.
החלק השני של החידה, "מעז יצא מתוק", התקבל בעברית החדשה במשמעות שונה מההקשר המקראי, כביטוי המתייחס לרעה שגרמה לטובה.
ערך מורחב – שמשוןחידת שמשון שלובה בסיפור קורותיו של שמשון עם האישה התִּמְנִית. סיפור זה מופיע בפרקים י"ד–ט"ו בספר שופטים והוא חלק ממחזור סיפורי שמשון, הכולל את פרקים י"ג–ט"ז. סיפור החידה מתואר בחציו הראשון של הסיפור, בפרק י"ד.[1]
אל אשתו של מנוח הדני מצרעה, נגלה מלאך והודיע לה שהיא תלד בן נזיר שיושיע את ישראל מיד פלשתים. לאחר מכן היא ילדה את שמשון, וכשהוא גדל החלה "רוח ה' לפעמו". בשלב זה הוא ירד לעיר תמנה וראה שם אישה פלישתית שמצאה חן בעיניו, והוא בחר בה לכלתו המיועדת. הוריו, מנוח ואשתו, הפצירו בו לקחת במקומה אישה ישראלית, אך שמשון סירב להפצרותיהם. הם (ואולי גם שמשון עצמו) לא היו מודעים לכך שהתעקשותו של שמשון היא חלק מתוכנית אלוהית לספק לו עילה להכות בפלשתים, כפי שאכן קרה בהמשך הסיפור. שמשון ירד עם הוריו לתמנה במטרה לשכנע את האישה והוריה להתחתן עמו. בדרך פגש כפיר אריות (אריה צעיר), ושיסע אותו כאילו היה גדי רך. כעבור זמן, יצא לתמנה לשאת את האישה שבחר. בדרכו עבר שוב במקום בו הרג את האריה, וראה שדבורים התנחלו בגווייה ובנו בה כוורת. שמשון רדה ממנה דבש עבורו ועבור הוריו, אך לא סיפר להם או לאיש אחר על מקורו.
משתה החתונה נערך אצל משפחת הכלה. המעשה שאירע לשמשון היווה נושא לחידה שחד שמשון לשלושים שושביניו הפלשתיים במשתה: ”מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק” (שופטים, י"ד, י"ד). שמשון סיכם עם הפלשתים שאם הם יפענחו את פשר המשפט עד תום ימי המשתה, הוא יתן להם פריטי לבוש יקרים - ”שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִיפוֹת בְּגָדִים” (שופטים, י"ד, י"ג), ואם לא יצליחו לפתור את חידתו עד תום ימי המשתה – הם יתנו לו בגדים יקרים מעין אלו. הפלשתים, שלא הצליחו לפתור את החידה, איימו על אשת שמשון שישרפו אותה ואת משפחתה אם לא תגלה להם את פתרון החידה. האישה הציקה לשמשון עד שביום השביעי והאחרון למשתה הוא נענה וגילה לה את פתרון החידה, והיא העבירה אותו לבני עמה. הם אמרו לשמשון את הפתרון, לרגע לפני פקיעת הזמן שניתן להם, לפני שקיעת החמה: ”מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי?” (שופטים, י"ד, י"ח). שמשון, שהבין שהפלשתים הוציאו בכוח את פתרון החידה מאשתו, הגיב בזעם: ”לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי!” (שם) – פתרתם את החידה רק בזכות עזרתה של אשתי. כדי לשלם את חובו ירד שמשון לאשקלון, הרג שלושים פלשתים ובזז את חליפותיהם. לאחר מעשה זה, עזב שמשון את אשתו בכעס וחזר לבית אביו, והאישה נישאה לאדם אחר. בכך החל, בהתאם לתוכנית האלוהית, סבב מעשי אלימות בין שמשון לפלשתים, המתוארים בהמשך הסיפור.
חלק מחוקרי המקרא, ובייחוד חוקרים מוקדמים יותר, שהושפעו מאסכולת חקר הסוגים, נוטים להניח כי היסודות השונים בחידה ובסיפור שבו היא שלובה היו קיימים באופן עצמאי טרם הגיבוש הספרותי ששילבם יחד, וכי קיום זה עשוי להיות שונה מהמשתקף בהקשרם הנוכחי: כך, למשל, תשובת הפלשתים מוצגת בסיפור שלפנינו כתשובה הנכונה לחידה, אך ייתכן שהתשובה המקורית הייתה שונה. חוקרים מאסכולה זו נוטים להתמקד ביסודות השונים בסיפור ולנתחם בנפרד מההקשר שבו הם מוצבים או בזיקה קלושה אליו, בניסיון לעמוד על הרקע המקורי שלהם. להלן יידונו בנפרד היסודות הבודדים בסיפור לאור גישה פרשנית זו.
חלק מהחוקרים סבורים שמחזור סיפורי שמשון בכלל, וחידת שמשון והסיפור הסובב אותה בפרט, הושפעו במידה רבה מתרבות יוון העתיקה; יש מהם הסבורים שהשפעה זו הגיעה בתיווך התרבות הפלשתית, שעל פי המקובל במחקר קשורה לתרבות המיקֶנית.[3] גם התנ"ך מאשר את מוצאם מתרבות זו.[4] בהתאם לכך, יש המנתחים את הסיפור, או מוטיבים מסוימים בו, על רקע סיפורים מקבילים מהמיתולוגיה היוונית ומהפולקלור היווני. הנחה רווחת נוספת היא שיש לפרש את החידה לאור התמות הקשורות למין ולמגדר העולות ממחזור סיפורי שמשון בכלל, ומההקשר של משתה החתונה בפרט, המרמז על אווירה ארוטית ומופקרת.[5]
התיאור של שמשון המשסע את האריה במו ידיו איננו מציב קושי פרשני מיוחד אם מתייחסים אליו כאל תיאור אגדי הבא להאדיר את דמותו של שמשון כגיבור על-אנושי, בדומה לתיאורים אחרים במחזור סיפורי שמשון המפגינים את כוחו הפיזי הכביר. המוטיב של גיבור המכריע אריה נפוץ בפולקלור העולמי, ואף מופיע במקומות נוספים במקרא: כך מסופר גם על דוד[6] ועל בניהו בן יהוידע.[7][8]
לדעת חוקר הדת פאול קארוס (אנ'), האריה הוא סמל מיתי לחוּמה של השמש, ושמשון מייצג את אל השמש שבכוחו לקטול את האריה, כלומר לפוגג את חום השמש.[9] סברתו של קארוס נטועה בגישה מחקרית ותיקה, שכבר איננה מקובלת במחקר המודרני, הרואה בשמשון גלגול של "גיבור שמשי" (solar hero) מיתולוגי - אל או חצי-אל הקשור לשמש - ומפרשת באספקלריה זו את הסיפורים השונים על אודותיו.
עתניאל מרגלית, שהתמחה בחקר הפלשתים ותרבותם, מציין שבהיקרויות של מוטיב הכרעת האריה במקומות אחרים במקרא, ובמזרח הקדום בכללותו, הגיבור צד את האריה ולא מכריע אותו ללא נשק כבסיפור שמשון. הכרעת אריה בידיים חשופות רווחת לעומת זאת במקורות היווניים, מה שמעיד, לדעת מרגלית, על הרקע המיקני של הסיפור המקראי. הוא משווה בין הסיפור על שמשון המשסע את האריה לסיפור על הרקולס המכריע את האריה מנמאה בידיו החשופות; וכן לגיבורים נוספים מהמיתולוגיה היוונית, שגם הם, בדומה לשמשון, הרגו אריה ללא נשק בדרכם לכבוש את לבה של אהובתם.[10]
גם את תיאור רדיית הדבש מנבלת האריה, המהווה את נושא החידה, קשה לקבל כתיאור ריאלי, שכן בדרך הטבע דבורים אינן מתנחלות בתוך גוויות בעלי חיים. אמנם יש שניסו להסביר את הרקע הריאלי בהשערה שהדבורים התנחלו בשלד שנותר מהאריה לאחר זמן ולא בגווייתו המרקיבה,[11] אולם סברות מעין אלה אינן מקובלות. הסברה המקובלת היא שזהו תיאור של מעשה יוצא מגדר הרגיל או אף נסי, בדומה לשיסוע האריה. בהתאם לכך, רוב החוקרים מתעלמים מהרקע הריאלי למעשה ובוחנים אותו בכלים ספרותיים.
החוקרים העלו מקבילות למוטיב הדבורים המתנחלות בגוויית האריה.[12] הרודוטוס (היסטוריה, פרק ה, 114), מספר על התנחלות של דבורים בגולגולתו של אונסילוס, מלך קפריסין. בהקשר זה מוזכר גם מנהג הבוגוניה (אנ') (יוונית: βουγονία): גידול דבורים כביכול בתוך גווייתו של שור, המתואר במקורות ספרותיים יווניים ורומיים, למשל אצל ורגיליוס.[13] לתיאור ספרותי זה אין יסוד במציאות, והוא מתפרש על רקע סברת הקדמונים שחרקים עשויים להיווצר ספונטנית כתוצאה מתהליך הריקבון של גוויות. אצל ורגיליוס הבוגוניה מתוארת כמנהג מצרי; יש המשערים שהתיאור צמח על רקע הזהות בין המילה הלטינית לדבורה, apis, לבין שמו בלטינית של האל-השור במיתולוגיה המצרית אפיס.[14] לדעת מרגלית, הרקע של מוטיב הדבורים בגוויית האריה אף הוא פלשתי-מיקֶני.[15]
החידה שחד שמשון לפלשתים היא הדוגמה המפורשת היחידה לחידה המופיעה במקרא.[16] ברובד הגלוי, התשובה לחידה היא דבש היוצא מגוויית האריה: הדבש הוא המאכל המתוק והאריה הוא האוכל העז. לכאורה הייתה החידה בלתי הוגנת – וספק אם ניתן להגדירה כחידה – שכן היא מבוססת על מקרה פרטי שאירע לשמשון ולפלשתים לא הייתה כל דרך לדעת עליו. הפלשתים אף לא יכלו להעלות מקרה מעין זה בדעתם, שכן, כאמור לעיל, דבורים אינן מתנחלות בגוויות בעלי חיים. נראה שמבלי לדעת את פרטי המעשה הפלשתים לא יכלו לפתור את החידה, שכן המילים ”מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק” יכולות להתפרש באופנים שונים, ולאו דווקא כאריה וכדבש.
דעתם של פרשנים רבים אינה נוחה מאופייה הבלתי פתיר של החידה, והם מנסים לפרשה בהתאם להנחה שהיא ניתנת לפתרון גם ללא ידיעת המעשה עם גוויית האריה והדבש. ההנחה היא שלחידה במקורה היה פתרון עצמאי, שאיננו זהה בהכרח לפתרון המוצג בכתוב, ושרק בשלב מאוחר יותר בגיבוש הסיפור קושרה החידה למעשה באריה ובדבש.
השערה שהיוותה בסיס לדיון נרחב הועלתה על ידי הפילולוג של השפות השמיות הנס באואר. באואר שיער שבעברית הקדומה התקיימה המילה "אֲרִי" במשמעות "דבש", לצד המשמעות ההומונימית הרגילה של "אריה"; המילה המשוערת נגזרה מהשורש אר"ה, המתייחס ללקיטה ואיסוף של פירות, מיצי פירות ועוד, כמו בשיר השירים, ה', א': ”אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי”. ההשערה מבוססת בין השאר על השוואה למילה ערבית דומה.[17] לפי השערה זו, החידה הייתה חידת כפל לשון: הפותר נדרש למצוא מילה דו-משמעית שמובנה האחד הוא אוֹכֵל (טורף) עז ומובנה האחר הוא מאכל מתוק.[18] התשובה המקורית לחידה הייתה אפוא "ארי". יש הסבורים שגם תשובתם המקורית של הפלשתים בסיפור המקראי הייתה: "מה מתוק מארי ומה עז מארי?", כשכוונתם למובנים השונים של דבש ואריה, בהתאמה. בשלב מאוחר יותר המילה "ארי" במובנה כ"דבש" לא הייתה עוד מובנת כל צורכה והיא תוקנה ל"דבש", תיקון שגרם לשיבוש החידה.
יאיר זקוביץ משער שכפל המשמעות של המילה "ארי" הוליד את הסיפור על רדיית הדבש מהאריה, בדומה לכפל המשמעות במילה apis, שהוליד כמשוער את הסיפור על המנהג לגדל דבורים בתוך גוויית השור (ראו לעיל).[19]
חוקרים מציינים מקום נוסף במקרא שבו ייתכן משחק מילים הרומז למילה "ארי" במשמעות "דבש": בשמואל א', י"ד, כ"ז, יהונתן, שנחלש בקרב, טובל את מטהו בדבש וטועם ממנו - "וַתָּאֹרְנָה (קרי) עֵינָיו", ובהמשך: "אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ" (שם, כט).[20]
לפי הצעה פרשנית אחרת, החידה רומזת למעשה המיני, כשהחתן הוא האוכל-הבועל העז והזרע היוצא ממנו רצוי בעיני הכלה כמאכל מתוק.[21] המעבר המטפורי מתחום המין לתחום המזון מצוי במקרא ובתרבות הכללית. האסוציאציה המינית הולמת את אווירת משתה החתונה, והועלו הצעות נוספות ברוח זו.
לדעת הוגו גרֶסמן (אנ'), התשובה המקורית לחידה היא הקאה. תשובה זו מתאימה להקשר של משתאות החתונה הקדומים, שבהם נהגו המוזמנים לזלול ולסבוא מעבר לכוחם. החידה, לפי השערה זו, היא ציור מפורט למדי של מהלך ההקאה: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" - המאכל והיין המתוק יוצאים שניהם מקיבת הגבר האוכל, שגם אם עז הוא אין בכוחו להכיל אותם.[22] בהקשר זה נטען כי העובדה שהחידה עשויה להתפרש כמתייחסת להקאה משקפת ביקורת מרומזת על שמשון: בעיני שמשון החידה מתייחסת למעשה הגבורה שלו, אבל עבור אחרים היא מתייחסת לדבר-מה המעורר גועל.[23] כנגד הסברה שפתרון החידה הוא הקאה, נטען שהתיאור "מהאוכל יצא מאכל" הוא מילולי מדי אם יפורש כמתייחס למקיא, ושחידה אמורה להיות מנוסחת באופן מרומז יותר.[24]
כיוון פרשני אחר נקט קארוס, שהציע שהחידה התייחסה במקורה לתקופת מזל אריה, העונה שבה מופק הדבש. החידה המקורית, שלא שרדה בכתובים, הייתה מעין: "מתי יימצא דבש באריה?", והמילים "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" הן הערה נוספת לחידה עצמה.[25]
בין הפתרונות האפשריים האחרים שהוצעו: הדבורה, האוכלת מצוף הפרחים ועוקצה עז, והיא מוציאה מתוכה דבש מתוק;[26] והתורה, המתוקה כדבש, שנפלטה מקולמוסו העז של האל ה"אוכל" את הדיו.[27]
זקוביץ מצביע על תשובה פוטנציאלית נוספת לחידה, שאיננה ממומשת בסיפור עצמו, ומבוססת אף היא על כפל משמעות הומונימי כמו הפתרון "ארי" שתואר לעיל. המילה "לֶחֶם" מורה על המאכל, אך השורש לח"ם מורה גם על מלחמה, ואף ייתכן שהמילה "לֶחֶם" עצמה קיימת במקרא במשמעות של מלחמה (שופטים, ה', ח'). פתרון החידה עשוי להיות אפוא כפל המשמעות של המילה לחם: מהלחם-החרב – האוכלת העזה (השוו לשמואל ב', ב', כ"ו: "הלנצח תאכל חרב") – יצא הלחם – מאכל מתוק (=ערב לחך).[28] כפל משמעות זה נרמז גם בסיפור אחר בספר שופטים, על המדייני שתיאר את חלומו: ”צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן” (שופטים, ז', י"ג), ופתרונו: ”חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל” (שופטים, ז', י"ד).[29]
אהובה אשמן גורסת כי תשובת הפלשתים "מה-מתוק מדבש? ומה עז מארי?" לא התייחסה רק לפתרון הגלוי של חידת שמשון, אלא לרובד הסמוי שלה. כך, פתרון החידה הוא למעשה "אישה", שכן פיתויה של האישה הזרה והמסוכנת, מתוק מדבש ועז יותר מארי, ויביא למפלתו של שמשון. ואכן, האישה התמנית (ובהמשך דלילה), היא זו שהצליחה לפתות את שמשון, לגבור עליו ולגלות לפלשתים את סודו של מי שהוא "עז מארי". אשמן מציינת כי אילו פתרון החידה היה מוגבל לפתרון הגלוי (דבש), שמשון לא היה מתעמק באירוע ומנסחו כחידה. לחיזוק פרשנותה, מוסיפה אשמן כי הדבש משמש כסמל פיתוי מובהק, כי שמשון בחר ללכת בין "כרמי תמנתה" (הכרמים, המוזכרים רבות בשיר השירים, מסמלים אף הם אווירה מסתורית ומינית), וכן את העובדה ששמשון היה נסער מלחזות בדבש בגופת הארי המשוסע, העדיף שלא לספר להוריו על נסיבות המקרה ולהעניקו להם, אלא להפוך את המקרה לחידה. לדידה, פירוק החידה וגילוי הסוד חשפו את משמעותן העמוקה של החרדה, האימה וההתרגשות מהניגוד שבין הארי המשוסע לבין הדבש, האנלוגי לניגוד שבין הפיתוי המתוק של האישה המפתה והסכנה העוצמתית הטמונה בה.[30]
תשובת הפלשתים: ”מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי?” היא לפי הקשרה שאלה רטורית שמצביעה על פתרון החידה: דבש וארי. התשובה ערוכה כחרוז שירי בשתי צלעות מקבילות בדומה לחידה עצמה. יש המשערים שתבנית זו משקפת קונבֶנציה קדומה, שלפיה הן החידה והן פתרונה צריכים להיות ערוכים בצלעות מקבילות.[31] התשובה של הפלשתים אינה מסבירה כיצד מארי יצא דבש. לפי אברבנאל, הפלשתים נמנעו מכך בשביל לא להסגיר את המקור שלהם לפתרונה, אלא הציעו הסבר לוגי לזיהוי ה'מתוק' וה'עז', שממנו משתמע (לפי התקבולת) שהם גם המאכל והאוכל.
פרשנים רבים אחרים מתעכבים על העובדה שהחידה שחד שמשון מנוסחת כקביעה: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק", ודווקא תשובתם של הפלשתים מנוסחת בצורת שאלה. פרשנים אלה סבורים שמעיקרה זוהי חידה בפני עצמה, כנראה חידה פופולרית שהפלשתים מצטטים, שהתשובה עליה היא "אהבה" או "תשוקה מינית" – תמות שמשתלבות היטב הן בסיפור שמשון בכללותו, הן בהקשר המסוים של משתה החתונה. הראשון שהעלה סברה זו היה הרמן גונקל, אבי שיטת חקר הסוגים;[32] אך כבר במאה ה-13 רמז המשורר טודרוס בן יהודה אבולעפיה לפתרון זה בשירו "עלמה בעיניה שנתי עשקה", בו הוא חורז: "מַה-מִּדְּבַשׁ מָתוֹק וּמֶה עָז מֵאֲרִי! / מַחְלָה בְעֵינַיִךְ וּבִשְֹפָתֵךְ צֳרִי".[33] האהבה מתוארת כדבר "עז" גם בשיר השירים: "עזה כמות אהבה" (ח, ו).
ארתור קְוִוין הצביע על כך שבהתחשב בסיפור על האריה והדבש, התשובה לשאלה "ומה עז מארי?" צריכה להיות "שמשון".[34] בנוסף, התשובה לשאלה "מה מתוק מדבש?" עשויה להיות רמז מטרים להרג הפלשתים שיתרחש בהמשך הסיפור. מותם של הפלשתים יהיה מתוק מדבש בעיני שמשון, העז מארי. באופן אירוני, הפלשתים אינם מודעים לכך שתשובתם מרמזת על מפלתם הצפויה מידי שמשון.[35]
שמשון מבין מיד כי הפלשתים חילצו בערמה את התשובה מאשתו, ותגובתו: ”לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי”. פרשנים מעירים כי דבריו של שמשון, שבדומה לחידה ולפתרונה מנוסחים אף הם כמליצה שירית, מעידים על קור רוחו ומסווים את כוונתו לנקום.[36] רק לאחר מכן יכלה את זעמו בפלשתים.
תגובת שמשון מנוסחת בצורת משל המשווה את אשתו של שמשון לעֶגלתו, ואת הפלשתים למי שחורש בבקר שאיננו שלו. יש הסבורים שמשל זה רומז בעצמו לחידה משוערת אחרת, מעין: "איזה שדה פורה חורשים, אך לא בשוורים?", ותשובתה: "האישה".[37] החרישה משמשת כאן מטפורה ליחסי מין.[38] יש הסבורים שהקונוטציה המינית של דימוי החרישה מרמזת שאחד מהמרעים פיתה את אשתו ושכב עִמה כדי להוציא ממנה את פתרון החידה,[39] או שכך לפחות חשד שמשון.[40] גם אם לא אכן כך היה, ידוע כי בסופו של דבר: "וַתְּהִי אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן לְמֵרֵעֵהוּ אֲשֶׁר רֵעָה לוֹ" (פסוק כ').
פרשנים רבים סבורים שהגישה המתמקדת ביסודות הבודדים שבסיפור איננה יכולה לעמוד בפני עצמה, שכן אין היא מאפשרת לעמוד על משמעותה של החידה ושל הסיפור שבו היא שלובה בהקשרם כפי שהם מוצגים לפנינו. פרשנים אלה נוטים לנתח את הסיפור בכלים ספרותיים, תוך התייחסות להקשריו המצומצמים והרחבים. פרשנות מסוג זה מאפיינת בעיקר את המחקר המאוחר, שנעשה במקרים רבים תוך אימוץ תובנות והצעות פרטניות שעלו במחקר רכיבי הסיפור הבודדים, וסיגולן לגישה הסינכרונית. בפרט, הנטייה לפרשנות בהקשר הארוטי מאפיינת גם חלק מהמחקר המאוחר.
לדעת קלודיה קאמפ וקרול פונטיין, המפגש בין שמשון לפלשתים במשתה החתונה לוּוה במתיחות רבה: נוכחותם של המרעים שימשה לא רק כליווי לשמשון, כנהוג בטקסי החתונה בימים ההם, אלא גם כאיום מרומז שנועד לאותת לו להימנע מהתגרויות. שמשון יזם את החידה משום שחש שמצב העניינים איננו נוטה לטובתו. התנאים המיוחדים של תחרות חידות עשויים היו לאפשר לשמשון לקחת את היוזמה לידיו ולהפיג את המתח שעלול היה להיגמר בעימות אלים. הפלשתים נענו ברצון ליוזמה של שמשון, כי גם הם העדיפו להימנע מהעימות הפוטנציאלי ולהחליפו בהתמודדות ברוח ספורטיבית שבה יש להם סיכוי להרוויח. אולם הרוח הקלילה שבה החל העימות התערערה במהרה: הפלשתים חשדו בשמשון שחד להם חידה בלתי פתירה כדי לרושש אותם, וחשד זה גרם להם לחלץ את התשובה במרמה. נקמתו הלא פרופורציונלית של שמשון - רצח של שלושים חפים מפשע - מסלימה עוד יותר את מצב העניינים, שמכאן ואילך רק יוסיף להידרדר. רצונם של שני הצדדים להימנע מעימות לא התממש בסופו של דבר, מפני שלאל היו תוכניות אחרות עבורם:”כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים”.[41]
רוב הפרשנים המפרשים את החידה בהקשרה מניחים שפתרונה, לפחות ברובד הגלוי, הוא כפי שעולה מן הכתוב: דבש היוצא מן האריה. פרשנים רבים רואים בה חידה בלתי הוגנת. יש הסבורים שכל מטרתו של שמשון הייתה למצוא עילה להתגרות בפלשתים, ואין קושי בכך שהציג להם חידה בלתי פתירה. אחרים סבורים שהסיפור מציג את שמשון כשוטה שאין ביכולתו לחבר חידה ראויה לשמה.[42] חלק מהפרשנים מסבירים את חוסר הוגנותה של החידה כמוטיב פולקלוריסטי. בסיפור העממי קיים סוג של חידה בלתי פתירה המכונה "חידת צוואר", המופיעה באופן טיפוסי בפי הגיבור כדרך לחלצו מסכנת מוות, אך עשויה להופיע גם בנסיבות אחרות (דוגמה לכך היא חידת שמו של עוץ לי גוץ לי. מן הספרות המודרנית ניתן להזכיר את החידה שחד בּילבּוֹ בּאגינס לגוֹלוֹם בספרו של ג'ר"ר טולקין "ההוביט": "מה יש לי בכיסי?", חידה שהתשובה לה, טבעת, ידועה רק לבילבו – ובמקרה זה הגיבור אכן נמצא בסכנת חיים). לכן יש הסבורים שחידת שמשון שייכת לסוג זה של חידות.[43] אחרים דוחים סברה זו, בטענה שהנסיבות של משתה החתונה, שבו אין על שמשון איום מכל סוג שהוא, אינן הולמות סוג זה של חידות. עוד נטען שמקורה של קטגוריית חידות הצוואר בפולקלור האירופי של ימי הביניים, ואין זה לגיטימי להחיל אותה על סיפור מקראי.[44]
פרשנים אחרים סבורים שהחידה ניתנת לפתרון. המלבי"ם[45] ציין ששמשון אמר לפלשתים: ”אִם הַגֵּד תַּגִּידוּ... וּמְצָאתֶם” (שופטים, י"ד, י"ב) – ובכך רמז לפלשתים שניתן למצוא, פיזית, את הפתרון לחידתו: אם יתהלכו בסביבות העיר יוכלו למצוא את גוויית האריה והדבש. בדומה לכך פירש יהודה אליצור שמנהג המקום היה שהמסובים במשתה החתונה מלווים את החתן ומתעניינים באורחותיו. שמשון ידע שמרעיו יתרשלו בתפקידם ולכן חד להם את החידה; אילו נהגו בהתאם לחובתם וליוו אותו, היו מוצאים את גוויית האריה ומבינים את פשר החידה.[46] בכיוון דומה טען רבי משה יצחק אשכנזי, ש"חידה" במקרא אינה שאלה, אלא רמז ל"דבר נפלא וזר שאירע לו", כלומר שהפלשתים היו אמורים לנחש ממילותיו של שמשון מה המעשה שאירע לו.[47] פרשנים אחרים סבורים שבחידה עצמה יש די רמזים המאפשרים את פתרונה, ואין צורך להידרש לשם כך למעשה באריה ובדבש. בהקשר זה צוין כי תשובת הפלשתים: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי?" איננה מתייחסת ישירות למאורע הריגת האריה ורדיית הדבש.[48] שמאי גלנדר מקבל את הסברה שתשובת הפלשתים היא בעצמה חידה שפתרונה הוא "אהבה", ולדעתו זהו גם פתרון חידתו המקורית של שמשון, ולכן רומזים הפלשתים בתשובתם. האוכל העז הוא האוהב, שמתרכך ונעשה לכעין מאכל מתוק בהשפעת אהובתו.[49] פיליפ נֶל סבור שתשובת הפלשתים איננה שאלה רטורית הרומזת לפתרון, אלא היא פתגם פופולרי שמהווה בעצמו את פתרונה של החידה. פתגם זה היה במקורו חידה שפתרונה "אהבה", כפי שהוסבר לעיל. חידה זו הפכה במרוצת הזמן לשאלה רטורית שהתשובה לה ידועה לכול.[50]
לדעת ג'רמי שיפֶּר, הבוחן את החידה לאור הסיפור שבו היא משולבת, ולאור ההקשר הרחב יותר של מחזור סיפורי שמשון, החידה עמומה במתכוון ואין לה פתרון יחיד וחד-משמעי. אחד הפתרונות שמציע שיפר, נוסף על אלה שעלו במחקר כמתואר לעיל, הוא שמשון והדבש שרדה מהאריה: שמשון הוא "האוכל" מן הדבש, שממנו "יצא מאכל" – הדבש שנתן להוריו; והפלשתים רומזים לכך בתשובתם: שמשון הוא ה"עז מארי" שאליו הם מתייחסים (והשוו לדעת קווין, לעיל).[51] פתרון פוטנציאלי נוסף שהציע שיפר הוא הידע או החכמה, העזה מארי ומתוקה מדבש. הידע שישנו או איננו ברשות הדמויות הוא תמה מרכזית בסיפור, והפעלים "ידע" ו"הגיד" חוזרים בו פעמים רבות.[52]
יש המזהים בסיפור משמעויות סמליות המתקשרות לתמות בולטות במחזור סיפורי שמשון. בהתייחס למעשה באריה ובדבש, יש המפרשים את נכונותו של שמשון הנזיר ושליח האלוהים להיטמא בגוויית האריה – טומאה שלפי חלק מהדעות, יש בה משום חילול נזירותו[53] — וזאת כדי להשיג את הדבש המתוק, כמרמזת על תשוקתו לנשים הנוכריות.[35] לדעת קמפ, מעשה שמשון בארי (שופטים יד 5-9) הוא מעין סובלימציה על מה שהוא חפץ לעשות בכלתו הפלשתית: מין (שיר השירים ד 11, ה 1) ואלימות (שופטים יד 19, טו 1-8).[54] באופן דומה, אלטר גורס כי חידת שמשון מופנית אל התעלומה המאיימת של המיניות הנשית.[55] לדברי גרינשטיין, הסימנים בחידת שמשון - האוכל, המאכל, העז המתוק, הארי והדבש - הם מטפורות, שיש לפרשן על פי ההקשר הספרותי.
חלק מהפרשנים מייחסים למעשה באריה ובדבש משמעויות תאולוגיות. לדעת הפרשן הפרסביטריאני מרטין אֶמריך, המעשה הוא סימן לבאות: כשם שהכה שמשון את האריה, כך הוא יכה בפלשתים; כשם שאכל מן הדבש, כך ירווה מן המעיין שנבקע במכתש אשר בלחי. בהקשר הרחב יותר, האריה שהיה מוכרח למות כדי להוציא מתוכו דבש מתוק, מסמל את ארץ כנען, שמתוך אובדן יושביה עובדי האלילים תצמח הישועה לישראל.[56] גם בפרשנות הרבנית מקובל לפרש את המעשה כאות משמים. הרב יגאל אריאל סבור ששיסוע האריה הוא אות לשמשון שהוא צועד בדרך הנכונה בשליחותו, המסוכסכת לעיתים, להושיע את ישראל.[57] מציאת הדבש היא אות נוסף, הרומז לשמשון שבסופו של דבר ינצחו ישראל את הפלשתים ניצחון שלם, בכך שישכילו לזקק את היסוד הטוב שבכוחו של האויב וינצלוהו לבניינם הלאומי, וזוהי גם משמעותה העמוקה והנסתרת של החידה.[58]
באשר לחידה עצמה, לדעת אהובה אשמן, זו נושאת בחובה רובד סמוי המקודד באמצעות סמלים מגדריים סטראוטיפיים. ברובד הגלוי, נושא החידה הוא האריה העז שממנו יוצא דבש מתוק; ברובד הסמוי, הנושא הוא הטרנספורמציה המגדרית שעובר שמשון, מגבר רב אונים למעין אישה פסיבית וחלושה. האריה הוא סמל לכוח ולגבריות והוא מייצג את שמשון במצבו הראשוני. הדבש, סמל לפריון, מייצג את הנשיות. נשיות זו משקפת את מצבו של שמשון ברגעיו האחרונים: משועבד כטוחן – מלאכה בזויה השמורה לשפחות – ועיוורונו הוא סמל לסירוס.[59] התופעה שבה נתקל שמשון, אריה העובר מטמורפוזה מפתיעה ומוציא מתוכו דבש, מעוררת בו נבואת לב לגבי סופו שלו עצמו – תובנה ששמשון קולט באורח תת-מודע, והיא זו שגורמת לו התרגשות עזה ומביאה אותו לחוד את החידה לפלשתים. הפלשתים לעומתו תופסים את הרובד העמוק של חידתו ורומזים עליו בתשובתם-שאלתם: "מה מתוק מדבש ומה עז מארי?". שמשון הוא ה"עז מארי", והפיכתו למעין אישה תבוא עליו מיד ה"מתוק מדבש" – האישה המפתה והמדיחה. המעשה באריה ובדבש מהווה יחד עם החידה רמז מטרים למפלתו של שמשון, שתבוא עליו מיד האישה הנוכרייה המפתה והקטלנית – דלילה.[60]
לדעת מיקֶה באל (אנ'), החידה רומזת לסודו האמיתי של שמשון, שהוא הקישור או הזיהוי שהוא יוצר בין פעולה כוחנית לעונג: מעז יצא מתוק. המעשה בשיסוע האריה ורדיית הדבש ממנו, שאליו מתייחסת החידה, רומז ל"שיסוע" אחר ששמשון מצפה לו: ביתוק בתולי האישה המביא עמו עונג מיני. המשותף לשני המעשים הוא שבשניהם פעולה אלימה ביסודה נקשרת בעונג.[61]
עזן ידין סבור שהחידה איננה כלל חידה במובן המקובל של המילה. לדעתו, המילה "חידה" בעברית המקראית איננה מתייחסת למה שמכונה בשפה המודרנית בשם זה, אלא היא קרובה במובנה לפתגם או משל. ידין סבור שבחינת החידה על רקע התרבות היוונית עשויה לשפוך אור על הבנתה. ביוון העתיקה היה מקובל לקיים תחרויות שנינה בהזדמנויות שונות. אחת מהתחרויות הללו, המתועדת בתקופה הקלאסית אבל אפשר ששורשיה קדומים יותר, היא הסקוליון (אנ') (ביוונית σκόλιον; ברבים: סקוליה), תחרות של חריזת שורות. באחד מסוגי הסקוליה, שהיה רווח בייחוד במשתאות חתונה, היה על המשתתפים לחרוז פתגמים באופן שנון: הדובר הראשון היה פותח בפתגם המיוסד לרוב על משל רווח, והנמען היה צריך להשיב בפתגם משלו ההולם את הפתגם הראשון ומקבל תפנית הומוריסטית בהקשר של משתה החתונה. לדעת ידין, שמשון ומרעיו ניהלו תחרות פתגמים מעין זו: שמשון פתח בפתגם "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק", המיוסד אולי על משל ידוע על דבש שנרדה מגוויית האריה, והאורחים השיבו בפתגם "מה מתוק מדבש ומה עז מארי?", המתאים למשל שאליו כיוון שמשון; ומצד שני, כאמור לעיל, עשוי להיות פתגם פופולרי המתייחס לאהבה או לחשק המיני, ומתאים להקשר של משתה החתונה.[62] ידין סבר בתחילה שהמנהג המתועד בסיפור הוא שריד אותנטי לתרבות הפלשתית הקדומה ומשקף את קשריה עם התרבות המיקנית; לימים שינה את דעתו, וכעת סבור הוא שמשתקפת כאן השפעה יוונית ישירה ומאוחרת על הכותב המקראי, שהשליך על הפלשתים בני זמנו של שמשון את הידוע לו על מנהגי היוונים בני זמנו שלו.[63]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
