Remove ads
חקר הסוגים או חקר הסוגים הספרותיים (באנגלית: Form criticism, בגרמנית: Formgeschichte) הוא אסכולה בביקורת המקרא המסווגת את היחידות השונות של כתבי קודש לפי סוגה ספרותית ומנסה להתחקות אחר כל סוגה לתקופת העברתה בעל פה. חקר הסוגים מבקש לקבוע את צורתה המקורית של היחידה ואת ההקשר ההיסטורי של המסורת הספרותית.
הרמן גונקל (1862-1932), מרטין נות, גרהרד פון ראד וחוקרים אחרים פיתחו במקור את חקר הסוגים על חקר התנ"ך; הם השתמשו בה כדי להוסיף להשערת התעודות ממד המתייחס למקורות והיסודות של הכתבים שנשמרו והועברו בעל פה. קרל לודוויג שמידט, מרטין דיביליוס (1883–1947) ורודולף בולטמן החלו בהמשך בחקר הסוגים של הבשורות בברית החדשה.
Remove ads
ערך מורחב – מושב בחיים
חקר הסוגים פותח במקור במחקר הפולקלור הגרמני וגונקל יישם אותה גם בחקר המקרא. לשיטתו של גונקל, שנתקבלה על דעת חוקרים רבים, מאחורי כל יצירה ספרותית היסטוריה ארוכה יש גרעין שראשיתו במסורת שבעל פה. גרעין זה הלך והתפתח, וככל שהיצירה הבנויה סביבו נעשתה מורכבת יותר, היא מאוחרת יותר. גם במהלך התפתחותן של היצירות הן נותרו נאמנות לדפוסים הראשונים שבהן נוצקו. הדפוס הראשוני הוא שקבע את דמותה של היצירה. כל ההסוגות הספרותית השונות: סיפור עם, מיתוס, נאום, שירה או מזמור, נוצרו בתנאים שונים, או באו להביע מצבים נפשיים מסוימים. היוצר אינו יכול לחרוג מהדפוס הקבוע, ותפקידו משני לחברה היוצרת. גונקל קבע את אחד המושגים המרכזיים המשמשים את מחקר המקרא ה"מושב בחיים". שהוא הנסיבות להיווצרותה של היצירה ותפקידה החברתי. כגון אגדות הבאות להסביר תופעות טבע או מצבים מדיניים או חברתיים, או עניינים שבפולחן; מזמורים ששימשו בפולחן; קינות לסוגיהן, מזמורי מלך, וכדומה[1].
בסיפורי האבות הבחין גונקל בסוגות השונות, הצביע על אופיים כאגדות עם, ושחזר ככל שיכול את התהוותם בעל פה. אגדות שסופרו בפי אנשים זמן רב לפני שהועלו על הכתב, חלקם אגדות משפחה, וחלקם אגדות אטיולוגיות, כלומר אגדות המפרשות מנהגים או שהסבירו את התהוותן של תופעות שבהווה במאורעות רחוקים שבעבר. האגדות הללו היו חומר הגלם הראשוני שממנו התהווה ספר בראשית. מחברי התעודות של המקור היהוויסטי, המקור האלוהיסטי והמקור הכהני לא יצרו את חיבוריהם יש מאין, אלא פעלו כמאספים של האגדות העתיקות שלפניהם. כך לדוגמה מסביר גונקל סיפור אחד בשלוש גרסאות. הסיפור על אבי האומה, אשתו ומלך זר. בבראשית פרק י"ב מוספר על "אברם, שרי ופרעה"[2], בבראשית פרק כ' מוספר על "אברהם, שרה ואבימלך"[3] ובבראשית פרק כ"ו על "יצחק, רבקה ואבימלך"[4]. על פי גונקל עורכי התנ"ך מצאו מספר גרסאות לאותה אגדת עם וקיבצו את כולם לספר בראשית. לפי השערת התעודות הגרסה הראשונה ושלישית הן מהמקור היהוויסטי השנייה היא מהמקור האלוהיסטי. גונקל השתמש בחקר הסוגים להסביר מדוע הסופר היהוויסטי קיבץ שתי גרסאות. לפי השערת התעודות חמשת חומשי תורה נערכו על ידי איחוד של מספר תעודות קדומות יותר המהוות נרטיבים עצמאיים, מקבילים ושלמים של אותם מיתוסים, לכן במקרה זה הייתה בעיה מכיוון שתעודה אחת הציגה שתי גרסאות[5].
חוקר המקרא זאב ויסמן מאוניברסיטת חיפה, זיהה במקרא סוגה ספרותית בעלת מאפיינים של סאטירה פוליטית. טכניקה ספרותית ששמה אדם או דבר מה ללעג, ובדרך זו מביעה דעה, לרוב במטרה לגרום או למנוע שינוי. השתקפותה, הבה לידי ביטוי בסוגות דוגמת "המשל' ו"נבואות הקינה והלעג", מעידה על המאחזים החברתיים תרבותיים שלה ועל בתי היוצר שלה. על כן סביר לשער ששורשיה של הסאטירה במקרא נעוצים ביצירה שבעל פה שעיקרה מפגש בלתי אמצעי שבין היוצר וסביבתו שבו המסר החברתי, ובעיקר הפוליטי, הושמע בדיבור ישיר אל הציבור[6].
Remove ads
גונקל גם הציע, על בסיס חקר הסוגים, מיון של המזמורים בספר תהילים, שנוהג בחקר המקרא מאז (בספרו "The Psalms: A form-critical introduction"). הסוגות הבאות הובחנו על ידי גונקל: מזמור המנון, מזמור בקשה של יחיד ( או קינת היחיד), מזמור בקשה לאומי (או קינות עם), מזמור תודה של יחיד, מזמור מלך, מזמור המלכת יהוה (או המלכת האל), מזמור חכמה (למעשה יצירה חכמתית תורנית שלבשה צורה מזמורית). גונקל קבע אף מספר סוגי משנה, ובין השאר מזמור מעורב, כלומר מזמור שהורכב מיותר מסוגה אחת, כגון מזמור כ"ד, שעיקרו המנון, אבל נכלל בו גם יסוד חכמתי תורתי, או מזמור פ"ט, שתחילתו המנון, אבל בהמשך הורכבו בו יסודות ברורים של מזמור מלך[7][8]. לשיטת גונקל המזמורים המעורבים הם בגדר פיתוח מאוחר של המזמור מן הסוג הראשוני הטהור שהיה קצר ביותר ביסודו[9].
לכל אחת מן הסוגות הללו יש לשיטתו של גונקל מתכונת קבועה ומוטיבים חוזרים. ההבדל בין שני מזמורים המשתייכים לאותה סוגה תלוי בסגנונו האישי של המשורר המסוים שחיבר אותם. מזמור המנון מתאר את גדולת של יהוה בטבע ובהיסטוריה, ובאים בו דברי שבח לאל על מפעליו. כך מזמור ח' מתאר את גדולת האל בבריאה[10]. הסוגה הרווחת ביותר בספר היא מזמורי בקשה לאומיים. במזמורים אלה המשורר מתאר צרה לאומית, כגון גלות יהודה לבבל (מזמור קל"ז)[11], כישלון ישראל במלחמה באויב (מזמור מד) כיבוש הארץ וחורבן קודשיה (מזמור פד)[12]. בין המזמורים מן הסוגה הזאת יש כאלה שרקעם קדום ביותר, אולי אפילו מתקופת השופטים (מזמור פג)[13], ויש כאלה שרקעם בממלכה הצפונית (מזמור פ)[14]. מנגד עומדים מזמורי תודה של היחיד. בטיפוס מזמורי זה המשורר, שנרפא ממחלתו או ניצל מאויביו, מודה לאל על שריפאו או שהצילו מכף רודפיו. מזמורי מלך הם סוג של מזמור לאומי המתמקד במנהיג העם, במלך. במזמורים אלה מתוארות דרישות האל מן המלך שיכונן את שלטונו על אדני הצדק והמשפט, ובתמורה מובטחת למלך יציבות שלטונו ושלטון שושלתו[9].
Remove ads
מחקרים שהתבססו על חקר הסוגים קובעים כי הבשורות בברית החדשה התבססו על מסורות בעל-פה בעת חיבור הבשורות הקנוניות. מסורת בעל פה זו כללה כמה מרכיבים מובחנים. משלים ואתימות הם "סלע המסורת". סיפורי הטפה, סצנות שהגיעו לשיאם עם אמירות ישו, מתקבלות יותר כדברי מטיף מאותה עת, שייתכן מאוד שהתרחשו במציאות יותר מאשר סיפורים מסוגים אחרים על ישו. סוגים אחרים הכוללים: סיפורי מחלוקת, בהם ישו מתנגש עם רשויות דתיות; סיפורי ניסים, כולל ריפויים, גירוש שדים ופלאי טבע; סיפורי שיחה והזמנה; ואגדות. המודל האוראלי שפותח על ידי חוקרי הסוגים הסתמך רבות על התאוריה העכשווית של העברת פולקלור יהודי של חומר בעל פה, וכתוצאה מחקר הסוגים ניתן להתחקות אחר התפתחותה של מסורת הבשורה המוקדמת. במחקר מקובל כי הבשורות משקפות כל אחת לגופה קהילה נוצרית קדומה. כל קהילה העלתה על הכתב את הטקסט, ששיקף את אמונתה ופולחנה הדתיים, את הדרך שבה תפשו את ישו ואת סיפור חייו. בכל בשורה משוקעות תפישות עולם, אמונות ורעיונות, שרווחו באותה קהילה ספציפית, ומכאן נובעים הבדלים בין הבשורות. חקר הסוגים מנסה להשלים את תאוריית שני המקורות, תאוריה שמסבירה את מקורותיהן של הבשורות הסינופטיות - הבשורות על פי מתי, על-פי מרקוס ועל פי לוקאס. התאוריה מסבירה את השינויים מצד אחד ואת הדמיון מצד שני הקיימים בין הבשורות בכך שמתי ולוקס התבססו על שני מקורות עיקריים קדומים להם: הבשורה על-פי מרקוס ומקור נוסף, היפותטי, המכונה "מסמך ה-Q" או "מקור Q", שאבד. התאוריה התפרסמה במאה ה-19 והמשיכה להתפתח במאה ה-20, והיא התאוריה השלטת והמקובלת ביותר בתחום[15].
Remove ads
חוקר היהדות יעקב ניוזנר היה חלוץ ביישום חקר הסוגים למחקר התלמוד והמשנה. הגישה לפניו הייתה ראיית הספרות הרבנית כתנועה דתית אחת שבה נוצרו טקסטים רבניים שונים. בניגוד לכך, ניוזנר רואה כל מסמך ככזה היכול להעיד על סוג היהדות שהיה מקובל במקום ובזמן בו נכתב המסמך. ספרו Judaism: The Evidence of the Mishnah (יהדות - עדותה של המשנה, ספרית פועלים, 1987) מהווה גילוי הדעת הקלאסי של יצירתו והוא הראשון מבין כתבים מקבילים על מסמכים אחרים מן הקנון הרבני. שיטתו של ניוזנר הייתה לימוד מסמכים בנפרד, מבלי להכניס אותם להקשר מסוים בין מסמכים רבניים אחרים בני אותה תקופה או סוגה הובילה לסדרת מחקרים על הדרך בה היהדות יוצרת קטגוריות של הבנה ואיך אותן קטגוריות מתייחסות אחת לשנייה, גם כשהן מתגלות בדרכים מגוונות במסמכים רבניים נפרדים. ניוזנר סבר שהספרות התלמודית מושתתת על דרכי חשיבה פילוסופיות מובהקות[16].
Remove ads
- Koch, Klaus (1969). The Growth of the Biblical Tradition: The Form-Critical Method. New York: Charles Scribner's Sons. ISBN 0-684-14524-3.
- Lohfink, Gerhard (1979). The Bible: Now I Get It! A Form-Critical Handbook. New York: Doubleday. אורכב מ-המקור ב-2006-12-22. נבדק ב-2006-10-31.
- Tucker, Gene M. (1971). Form Criticism of the Old Testament. Philadelphia: Fortress Press. ISBN 0-8006-0177-7.
- חקר הסוגים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads