![cover image](https://wikiwandv2-19431.kxcdn.com/_next/image?url=https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/0/00/Flag_of_Palestine.svg/langhe-640px-Flag_of_Palestine.svg.png&w=640&q=50)
רצועת עזה
חבל ארץ בדרום מישור החוף של ארץ ישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة – קִטַאע עַ'זַּה; בערבית מדוברת: קִטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. לאחר הסכמי אוסלו נשלטה על ידי הרשות הפלסטינית, אך בשנת 2007 התרחשה השתלטות חמאס על רצועת עזה ומאז הוא שולט בה. נכון ליולי 2024, האו"ם מעריך כי נותרו ברצועת עזה כ-2.1 מיליון תושבים פלסטינים, מתוך 2.3 מיליון[1][2] תושבים שחיו ברצועה לפני מלחמת חרבות ברזל. פלסטינים רבים נמלטו מעזה או נהרגו במלחמה ברצועה.[3][4]
![]() | |
![]() | |
מדינה / טריטוריה |
מצרים (1949–1967) ישראל (1967–2005) הרשות הפלסטינית (2005–2007) חמאס (2007–2023) מתאם פעולות הממשלה בשטחים (2023 – הווה) |
---|---|
מושל | יחיא סינוואר |
בירת האזור |
עזה ![]() |
תאריך ייסוד |
1949 ![]() |
על שם |
עזה ![]() |
שטח | 365 קמ"ר |
‑ הנקודה הגבוהה |
Abu Auda ![]() |
אוכלוסייה | |
‑ באזור | 2,098,389 (2023) |
קואורדינטות | 31°27′N 34°24′E |
אזור זמן | UTC+2 |
![]() | |
![]() ![]() |
![Thumb image](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/thumb/1/16/Gaza_Strip_map2_heb_e2.png/640px-Gaza_Strip_map2_heb_e2.png)
קו עקבה–רפיח הוא קו גבול שנוצר בשנת 1906 בין מצרים שהייתה בשליטת בריטניה (למרות שייכותה הפורמלית לאימפריה העות'מאנית) לבין ארץ ישראל שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית וכלל את רצועת עזה בתחומי ארץ ישראל העות'מאנית.
רצועת עזה נכללה בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל שיועד להקמת בית לאומי לעם היהודי. ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את תוכנית החלוקה, במסגרתה נועדה הרצועה, לצד שטחים נוספים סביבה, להיכלל במדינה ערבית שנועדה לקום. הניצחון של המדינה היהודית שהוקמה, ישראל, על הצבא המצרי במבצע חורב בשלהי מלחמת העצמאות הביאו להקטנת השטח שלא נכלל במדינה היהודית לרצועת חוף צרה. גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949 והרצועה נותרה בשליטה מצרית.
עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של כיבוש ושלטון צבאי ישראלי לאורך כחצי שנה בעקבות מלחמת סיני). במלחמת ששת הימים שבה וכבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל נסוגה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה.
בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות.
במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחריה התגברו פעולות הטרור משטח הרצועה, כלפי היישובים היהודיים ברצועה וכלפי האזור שמסביבה, שקיבל את הכינוי עוטף עזה. פעולות אלו כללו גם ירי מרגמות ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל. באוגוסט 2005 הושלמה תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה פונו יישובי גוש קטיף ויישובים יהודיים נוספים, וכוחות צה"ל נסוגו מכל שטחי הרצועה, למעט חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית על השטח.
פחות משנתיים לאחר מכן, ביוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון, כאשר בחלק מהמקרים הושלכו אנשי הרשות הפלסטינית מגגות הבניינים הגבוהים בעזה. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום.
שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה, אך מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.
ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם[5] ונגרם הרס רב. ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.
![לערוך את התקציר "תבנית:מלחמת חרבות ברזל - תקציר"](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/5/59/Tango-style-pencil.svg/30px-Tango-style-pencil.svg.png)
![Thumb image](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/6/66/%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%A3_%D7%91%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5_%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%99_%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%A2._%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%99%D7%95%D7%90%D7%91_%D7%A7%D7%A8%D7%9F.jpg/640px-%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%A3_%D7%91%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5_%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%99_%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%A2._%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%99%D7%95%D7%90%D7%91_%D7%A7%D7%A8%D7%9F.jpg)
![Thumb image](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/9/91/IDF_D9R_bulldozer_-_Swords_of_Iron_-_2023-11-02.jpg/640px-IDF_D9R_bulldozer_-_Swords_of_Iron_-_2023-11-02.jpg)
בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני במתקפת פתע על ישראל. בחסות שיגור אלפי רקטות, חדרו כ־3,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים ומתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,150 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779[6] אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ־251 אנשים, ובהם נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל כשהם בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ־1,609[7] מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 301 חיילים, 55[8] שוטרים ו־10[9] אנשי שירות הביטחון הכללי.
בתגובה הכריזה ישראל על מלחמת חרבות ברזל נגד ארגוני הטרור הפלסטינים, שכללה תקיפות אינטנסיביות מהאוויר ומהים ותמרון קרקעי, והובילה לעשרות אלפי הרוגים להרס ברצועת עזה. למעלה מ-360,000 ישראלים גויסו למילואים בצו 8. במקביל התפתחה לחימה בגבול ישראל–לבנון נגד חזבאללה וחמאס שהובילה לפינוי התושבים מהיישובים הישראליים שלאורך הגבול ולהרס באחדים מיישובים אלה. בנוסף, איראן ביצעה תקיפות נגד ישראל באמצעות ארגוני פרוקסי, כאשר העיקריים שבהם היו חזבאללה והחות'ים (האחרונים שיגרו טילים וכטב"מים לעבר ישראל ותקפו ספינות צי סוחר בים האדום). מערכת ה"חץ" ומיירטי חץ 2 וחץ 3 רשמו הפלות בכורה מבצעיות של טילים בליסטיים ששיגרו החות'ים. כמו כן, נמשכה לחימה בעצימות נמוכה נגד טרור פלסטיני בזירת יהודה ושומרון. ב-12 בפברואר 2024 במבצע משותף של הימ"מ, שירות הביטחון הכללי וצה"ל חולצו שני חטופים מתוך רפיח במבצע יד זהב. באביב התמקד צה"ל בלחימה בח'אן יונס ופשיטות על מחנות המרכז ברצועה. במקביל, הוא ביצע סיכולים ממוקדים במפקדים בכירים של חזבאללה. ב-11 במרץ הרג צה"ל את מרואן עיסא, ממתכני מתקפת הפתע ומספר 3 בחמאס עזה. ב-18 במרץ פשט צה"ל על בית החולים שיפא במסגרת מבצע ניתוח מקומי בו הרגו הכוחות כ-200 מחבלים, עצרו למעלה מ-500 ותפסו אמל"ח וחומר מודיעיני. באפריל 2024 חלה הסלמה וישראל נכנסה לעימות ישיר מול איראן (ההתנקשות במוחמד רזא זאהדי ב-1 באפריל והמתקפה האיראנית על ישראל ב-14 באפריל, שרובה יורט). ב-6 במאי 2024 פתח צה"ל בתמרון קרקעי ברפיח במסגרתו השתלט מחדש על ציר פילדלפי והרג בקרבות למעלה מ-1,000 מחבלים. במקביל ביצע צה"ל שתי פשיטות ארוכות בג'באליה ושג'אעייה. ב-8 ביוני 2024 חילצו הימ"מ, שב"כ וצה"ל 4 חטופים שהוחזקו בנוציראת במסגרת מבצע ארנון. ב-20 ביולי 2024, בתגובה לפיגוע כטב"ם חות'י תקף חיל האוויר הישראלי מטרות טרור, תשתיות ואנרגיה של החות'ים בעיר הנמל אל-חודיידה, הייתה זו התקיפה הישראלית הראשונה בתימן.
בסך הכל נהרגו במלחמה 1,631[10] ישראלים, מהם 665[11] חיילים (מתוכם 364[12] נהרגו בתמרון הקרקעי). מנגד, בצד השני נהרגו 42,122, מהם 39,324[13] פלסטינים שנהרגו ברצועת עזה, ומתוכם לפחות 16,000[14] מחבלים, וכן 370[15]–300[16] פעילי חזבאללה ו-17[17] פעילי משמרות המהפכה האסלאמית, בהם גנרלים ומפקדים בכירים. כמו כן הציתה המלחמה שיח עולמי ער, הפגנות תמיכה והתנגדות, וגל אנטישמיות ברחבי העולם.