Loading AI tools
הסכם סיום מלחמת העולם הראשונה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם שביתת הנשק בין הקיסרות הגרמנית ומדינות ההסכמה המכונה גם "הסכם שביתת הנשק של קומפיין" היה הסכם שביתת נשק, שנחתם בקרון הרכבת של קומפיין, שביער קומפיין סמוך לקומפיין, מצפון-מזרח לפריז. ההסכם סיים את מלחמת העולם הראשונה והיה ההסכם האחרון שנחתם בין מדינות ההסכמה לבין היריב האחרון שנותר להן, האימפריה הגרמנית. ההסכם נחתם ב-11 בנובמבר 1918 בשעה 5:45 בבוקר על ידי גנרליסימו של צבאות מדינות ההסכמה, פרדיננד פוש[1].
 | |
| מקום יצירה |
קומפיין  |
|---|---|
| תאריך יצירה |
11 בנובמבר 1918 |
  | |
ההסכם נכנס לתוקף בשעה 11:00 של אותו יום. התנאים בהסכם הוכתבו בעיקר על ידי פוש וכללו הפסקת פעולות האיבה ההדדיות, נסיגת הכוחות הגרמנים מחבל הריין, שחרור שבויי מלחמה, קרקוע המטוסים וספינות המלחמה הגרמניים. מלבד זאת הוחלט לא לשחרר שבויים גרמנים ולא להרפות את המצור הימי על גרמניה.
על אף ששביתת הנשק הזו סיימה את הלחימה בחזית המערבית, הוחלט להאריך שלוש פעמים את תוקף ההסכם, עד שנחתם חוזה ורסאי ביוני 1919.
ב-29 בספטמבר, הודיעו אנשי האוברסטה הרסלייטונג (שהיו למעשה הפיקוד העליון של צבא הקיסרות הגרמנית) לקיסר גרמניה, וילהלם השני ולקנצלר, גאורג פון הרטלינג כי אין תקווה לצבא הגרמני והוא קרוב יותר מתמיד לתבוסה צבאית, הרמטכ"ל, אריך לודנדורף טען כי הוא לא יכול להבטיח שחייליו שבחזית יוכלו להחזיק מעמד עוד שעתיים ודרש מחבריו שתוגש בקשה למדינות ההסכמה להפסקת אש מידיית. בנוסף לכך, הוא המליץ לקבל את דרישותיו העיקריות של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון (דרישות שנודעו בשם "ארבע עשרה הנקודות"), וילסון דרש שתוקם ממשלה דמוקרטית בתקווה כי ממשלה שכזו תהיה יותר נוחה בעת שיחות השלום. דרישה זו איפשרה למעשה להציל את המוניטין של הצבא הקיסרי ולהעביר את האחריות על הכניעה והשלכותיה לפרלמנט הגרמני והמפלגות שבו.
באוקטובר 1918 מונה מקס פון באדן להיות קנצלר גרמניה לאחר שהחליף את הרטלינג וזאת כדי שהגרמנים יוכלו לנהל יותר טוב את המשא ומתן (ולמעשה ככה הגרמנים קיימו את אחד מהנקודות שהציב וילסון). לאחר שהאחרון שוחח עם הקיסר, וילהלם השני העבירה ממשלת גרמניה מסר לנשיא וילסון כי ברצונם לנהל משא ומתן על בסיס התנאים שהציב בנאום "ארבע עשרה הנקודות", אך וילסון רמז שההתפטרות של וילהלם השני נחוצה על מנת שתושג התקדמות במשא ומתן ואף הציב את ההתפטרות כתנאי מקדים למשא ומתן שכזה. מלבד זאת, וילסון דרש שהגרמנים יסוגו מכל השטחים שכבשו במלחמה ויפסיקו את הפעלת הצוללות של הצבא. ב-23 באוקטובר שחררה ארצות הברית מסר בו טענה כי "אם ממשלת ארצות הברית חייבת להתמודד עם אנשי הצבא והאוטוקרטיים של גרמניה, עליה לא לדרוש משא ומתן בשביל שלום אלא להיכנע.
בסוף אוקטובר 1918 הרמטכ"ל לודנדורף הכריז על תפנית ושינוי העמדה הגרמנית בעניין המשא ומתן, לודנדורף טען כי תנאי מדינות ההסכמה אינם מקובלים עליו ואף דרש לחדש את המלחמה שהוא עצמו תיאר אותה כ"אבודה" חודש לפני כן. חרף ההכרזה של האחרון מרבית החיילים הגרמנים היו לחוצים ודרשו לחזור הביתה, בעלי בריתם של הגרמנים (שאר מעצמות המרכז) נכנעו ואם לא די בכך, חיילים רבים החלו לערוק למדינות ההסכמה[2]. בעקבות כך לודנורף התפטר והוחלף על ידי וילהלם גרנר. ב-5 בנובמבר הסכימו מדינות ההסכמה לנהל משא ומתן אך כעת הוסיפו דרישה לפיה על גרמניה לשלם להם פיצויים[3].
מכשול נוסף שעמד בפני הצדדים ואף גרם לעיכוב של חמישה שבועות הייתה העובדה שממשלת בריטניה, ממשלת צרפת וממשלת איטליה לא רצו לקבל את "ארבע עשרה הנקודות" של הנשיא וילסון. בנוסף לכף הצרפתים, הגרמנים והאיטלקים חשבו שוילסון הבטיח שהדה-מיליטריזציה שהוצעה על ידי וילסון תהיה מוגבלת למעצמות המרכז בלבד ולא לכלל המדינות שלקחו חלק במלחמה.
.jpg)
בלילה שבין 29 ל-30 באוקטובר התרחש מרד המלחים בקיל, בו מלחים ואנשי תחזוקה של צי הים הפתוח הגרמני שהיו מוצבים בספינות ובמתקני חוף בנמל קיל ובעיר. המרד התפשט ברחבי גרמניה, והיה חוליה בשרשרת המאורעות שהובילו בסופו של דבר את המהפכה ששמה קץ למשטר הקיסרי וגרמו את כניעת גרמניה.
המהפכה הגיעה לשיאה כאשר ב-9 בנובמבר 1918 מסר הקנצלר פון באדן את תפקיד הקנצלר למנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, פרידריך אברט. גם מפלגתו של אברט וגם מפלגת המרכז הגרמנית היו מיוצגות היטב ברייכסטאג וקראו למשא ומתן על שלום כבר ב-1917. הנוכחות הבולטת שלהם במשא ומתן תגרום לרפובליקת ויימאר להיראות חלשה ולא לגיטימית בעיני הגורמים הימניים והמיליטריסטים שבגרמניה.
הסכם שביתת הנשק היה תוצאה של תהליך מהיר ונואש, המשלחת הגרמנית יצאה ב-6 בנובמבר מספא שבבלגיה למסע רכבת בן 10 שעות לאורך שדות הקטל וההרס של המלחמה[4]. ראש המשלחת היה הפובליציסט והפוליטיקאי, מתיאס ארצברגר. המשלחת הגיעה ב-8 בנובמבר 1918, בבוקר. לאחר הגעת המשלחת הגרמנית הגיעו גם הצרפתים, בהנהגת הגנרל הצרפתי, פרדיננד פוש. פוש נסע ברכבת פרטית וקרון הרכבת שלו עצר ביער קומפיין, שבו לבסוף נחתם ההסכם. לימים, בשנת 1940 בחר אדולף היטלר מטעמים סמליים לחתום ביער זה גם על הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת.
הקנצלר פון באדן הופיע רק פעמיים בכל שלושת הימים של המשא ומתן, ביום הראשון הוא בא לקרון ושאל את הגרמנים ”ובכן מה אתם רוצים רבותי?” והלך מיד לאחר מכן, ביום האחרון הוא הגיע בשביל לדאוג לחתימות על ההסכם. הגרמנים קיבלו את רשימת הדרישות של בעלות הברית. שביתת הנשק הסתכמה בפירוז גרמני מוחלט (ראו רשימה בהמשך) עם מעט הבטחות שנתנו מדינות ההסכמה בתמורה. המצור הימי על גרמניה לא הוסר לחלוטין עד שניתן היה להסכים על תנאי שלום סופיים.
למעשה, כמעט ולא היה משא ומתן אמיתי. הגרמנים הצליחו לתקן כמה דרישות שלטענתם היו לא ריאליות, כמו הארכת לוח הזמנים לנסיגה הגרמנית מהשטחים שכבשו במלחמה. על אף שהם הכריזו בפרהסיה שהם מוחים על התנאים הטובים של מדינות ההסכמה ועל חומרת התנאים שהוטלו על גרמניה, מצבם לא איפשר להם לא לחתום. ב-10 בנובמבר 1918 הציגו הגרמנים לקבוצת עיתונאים מפריז,[דרושה הבהרה] באותו יום פאול פון הינדנבורג, מפקד צבא הקיסרות הגרמנית הורה לקבינט הגרמני לאשר את הסכם שביתת הנשק גם אם לא יהיה ניתן לשפר את התנאים שהציבו מדינות ההסכמה.
הסכם שביתת הנשק נחתם בשעה 5:00 ב-11 בנובמבר 1918[5], הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 11:00 (השעה ה-11 ביום ה-11 בחודש ה-11). שביתת הנשק הוארכה שלוש פעמים לפני שאושר סוף סוף חוזה השלום, "חוזה ורסאי".
כיבוש חבל הרייך התרחש בעקבות שביתת הנשק. הצבאות הכובשים כללו כוחות אמריקאים, בלגים, בריטים וצרפתים.
בין 34 סעיפיו, שביתת הנשק הכילה את הנקודות העיקריות הבאות:
2. החזית המזרחית והחזית המזרח אפריקאית
3. החזית הימית
חגיגות שביתת הנשק הפכו למרכז הזיכרונות ממלחמת העולם הראשונה, אומות רבות בנו אנדרטאות לזכר המתים ולחיילי המלחמה. האירוע מונצח בשמות שונים, כך למשל בארצות הברית יום שביתת הנשק נקרא "יום הווטרנים", במדינות חבר העמים הבריטי הוא נקרא בפשטות "יום שביתת הנשק", ואילו בפולין זה יום העצמאות.
ערך מורחב – אגדת תקיעת הסכין בגבבמהרה, עם חתימת ההסכם החלה להתפשט אמונה לפיה צבא גרמניה לא הובס בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה אלא הפסיד בגלל הבגידה ו"תקיעת סכין בגב האומה" של גורמי החברה האזרחית, במיוחד היהודים המרקסיסטים, הבונים החופשיים וגורמים נוספים שפעלו בגרמניה.
מקור האמונה הזו הוא במפקדי הצבא הגרמני בזמן המלחמה, פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף. לצבא הגרמני היה קושי להודות בתבוסה ולכן חיפשו להטיל את האשמה על גורמים אזרחיים. וכך, בעת מתן עדות בפני ועדת חקירה של הרייכסטאג, הם אמרו כי כניעת גרמניה הייתה בגלל "תקיעת סכין בגב" שביצעו גורמי שמאל (ובמשתמע אף יהודים) ושהצבא הגרמני מעולם לא הובס בקרב. הייתה זאת דרך להסביר את התבוסה במלחמה, אולם במציאות הצבא הגרמני הוא אשר המליץ על כניעה והעדיף שהחרפה תיפול על ראש הסוציאל-דמוקרטים שבלית ברירה הקימו ממשלה חדשה בשנת 1918.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
