Loading AI tools
הבום הלטינו-אמריקאי (בספרדית: Boom Latinoamericano) הייתה תנועה ספרותית של שנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר יצירתם של קבוצה של סופרים צעירים יחסית לטינו-אמריקאים התפשטה באופן נרחב באירופה ובעולם כולו. הבום קשור באופן הדוק ביותר לחוליו קורטאסר מארגנטינה, קרלוס פואנטס ממקסיקו, מריו ורגס יוסה מפרו וגבריאל גארסיה מארקס מקולומביה. תחת השפעת המודרניזם האירופי והצפון אמריקאי, אך גם בשל תנועת הוונגוארדיה (vanguardia) הלטינו-אמריקאית, קראו סופרים אלו תיגר על המוסכמות הממוסדות של הספרות הלטינו-אמריקאית. יצירותיהן הן ניסיוניות, ובשל האקלים הפוליטי של אמריקה הלטינית של שנות השישים, הן גם פוליטיות מאוד. "זו לא הגזמה לקבוע", כותב המבקר ג'רלד מרטין, "שאם יבשת דרום אמריקה הייתה ידועה בשני דברים מעל לכל האחרים בשנות השישים, אלה היו בראש ובראשונה המהפכה הקובנית (אם כי קובה אינה בדרום אמריקה) והשפעתה הן על אמריקה הלטינית והן על העולם השלישי באופן כללי, ושנית, ה-"בום" בסיפורת הלטינו-אמריקאית, שעלייתה ונפילתה השתלבה עם עלייתן ונפילתן של התפיסות הליברליות של קובה בין 1959 ל-1971. "[1]
ההצלחה הפתאומית של חברי ה"בום" נבעה בחלקה הגדול מהעובדה שיצירותיהם היו בין הרומנים הלטינו-אמריקאים הראשונים שיצאו לאור באירופה, על ידי הוצאות ספרים כמו סייס ברל (אנ') האוונגרדית מברצלונה.[2] ואכן, פרדריק מ. נון כותב כי "סופרים לטינו-אמריקאים הפכו מפורסמים בעולם הן בזכות כתיבתם והסינגור הפוליטי והחברתי שהם הובילו, והן מכיוון שלרבים מהם היה את המזל להגיע לשווקים ולקהלים שמעבר לאמריקה הלטינית באמצעות תרגום, נסיעות - ולעיתים גם בשל הגליה. "[3]
שנות השישים והשבעים היו עשורים של סערה פוליטית בכל אמריקה הלטינית, עם אקלים פוליטי ודיפלומטי שהושפע מאוד מהדינמיקה של המלחמה הקרה. אקלים זה היווה את הרקע ליצירתם של סופרי הבום הלטינו-אמריקאי, והגדיר את ההקשר בו החלו רעיונותיהם הרדיקליים להתפתח. ניתן לראות במהפכה הקובנית בשנת 1959 והניסיון האמריקני שלאחר מכן לסכל אותה דרך הפלישה למפרץ החזירים כתחילתה של תקופה זו.[4] פגיעותה של קובה הובילה אותה להידוק הקשרים עם ברית המועצות, שהביא כתוצאה מכך למשבר הטילים בקובה בשנת 1962, כאשר ארצות הברית וברית המועצות התקרבו בצורה מסוכנת למלחמה גרעינית.[5] לאורך שנות השישים והשבעים שלטו משטרים סמכותנים צבאיים בארגנטינה, ברזיל, צ'ילה, פרגוואי, פרו ורבים נוספים. לדוגמה, ב-11 בספטמבר 1973, נשיא צ'ילה, סלבדור איינדה שנבחר בבחירות דמוקרטיות הודח והוחלף על ידי הגנרל הרודן אוגוסטו פינושה, אשר המשיך לשלוט במדינה עד לסוף שנת 1980.[6] צ'ילה בחסות פינושה הפכה "ידועה לשמצה בעבירות של [...] זכויות אדם וטכניקות עינויים",[5] ובארגנטינה הביאו שנות השבעים את המלחמה המלוכלכת, הידועה לשמצה בשל הפרת זכויות האדם והיעלמותם של אזרחים ארגנטינאים.[7] רבות מממשלות אלה (שנתמכו על ידי ארצות הברית) שיתפו פעולה זו עם זו בפעילות עינויים או חיסול מתנגדים פוליטיים ו"הסדרת הטיפול בגופותיהם" כמו ב"מבצע קונדור ".[8]
בתקופה שבין 1950 ל-1975 חלו שינויים משמעותיים בדרך בה טופלו ההיסטוריה והספרות מבחינת פרשנות וכתיבה.[9] זה גם הביא שינוי בתפיסה העצמית של סופרים ספרדים אמריקאים. התפתחות הערים, התחזקות המעמד הבינוני, המהפכה הקובנית, הברית לקידום כלכלי (Alliance for Progress) בין ארצות הברית ואמריקה הלטינית, פרי יוזמתו של הנשיא ג'ון קנדי, התחזקות התקשורת בין מדינות אמריקה הלטינית עצמן, העלייה בחשיבותה של תקשורת ההמונים, ותשומת הלב הרבה יותר שהופנתה כלפי אמריקה הלטינית הן מצד ארצות הברית והן מצד אירופה, תרמו כולם לשינוי זה.[10] האירועים הפוליטיים החשובים ביותר של התקופה היו המהפכה הקובנית בשנת 1959 וההפיכה בצ'ילה בשנת 1973. נפילתו של חואן דומינגו פרון בארגנטינה, מאבקה האלים והממושך של הגרילה העירונית, שדוכא באכזריות בארגנטינה ובאורוגוואי, והאלימות הבלתי פוסקת בקולומביה השפיעו גם על הסופרים, שכן הם הניבו הסברים, או עדויות, או סיפקו רקע מטריד ליצירתם.
תשומת הלב הגוברת שהוענקה לסופרים ספרדים אמריקאים והצלחתם הבינלאומית בשנות השישים, תופעה שנקראה הבום, השפיעה על כל הכותבים והקוראים באותה תקופה. מה שקירב בעיקר בין סופרים ומיקד את תשומת לב העולם לאמריקה ההיספנית היה ניצחון המהפכה הקובנית בשנת 1959, שהבטיח עידן חדש. תקופת האופוריה יכולה הייתה להסתיים בכך, אלא שבשנת 1971 הממשלה הקובנית הקשיחה את עמדותיה והמשורר הברטו פאדילה אולץ להתנער במסמך פומבי ממה שהמפלגה השלטת גרסה כהשקפותיו הדקדנטיות והמושחתות. הזעם על המקרה של פאדילה הביא לסיומה את הזיקה בין אינטלקטואלים ספרדים אמריקאים לבין מיתוס ההשראה הקובני.[11] יש הרואים באירוע פאדילה את נקודת תחילת הסוף של עידן הבום.[12] עם זאת, במובן משמעותי, הבום לא הסתיים; הסופרים הקשורים לבום המשיכו לפרסם ספרים שקראו קהלים גדולים בהרבה מאלו מהם נהנו מהסופרים הספרדים אמריקנים לפני הבום. ספריהם של סופרים כמו קרלוס פואנטס ומריו ורגאס יוסה הופצו ותורגמו לשפות אירופיות ואסייתיות רבות אחרות במידה רבה בהרבה מאלו של סופרים משמעותיים של טרום-הבום כמו חוסה מריה ארגואדאס, אדוארדו מאלאה או מנואל רוחאס.
עליית הספרות הלטינו-אמריקאית החלה עם כתביהם של חוסה מארטי, רובן דריו וחוסה אסונסיון סילבה שיצאו מהקאנון הספרותי האירופי. סופרים מודרניסטים אירופיים כמו ג'יימס ג'ויס השפיעו גם הם על סופרי הבום, כמו גם הכותבים הלטינו אמריקנים של תנועת הוונגוארדיה (vanguardia).[13] חוקרת הספרות והתרבות הלטינית, אליזבת קונרוד מרטינז, טוענת כי סופרי הוונגוארדיה היו "מבשריהם האמיתיים" של הבום, וכתבו רומנים חדשניים ומאתגרים לפני שבורחס ואחרים נחשבו להשראות העיקריות של אמריקה הלטינית של אמצע המאה העשרים.[13] בשנת 1950 סופרים ספרדים אמריקאים נחשבו לנסבלים אך שוליים בנוף הספרותי, בעוד פריז וניו יורק ייצגו את מרכז העולם הספרותי; אך בשנת 1975 הם כבר נחשבו לדמויות מרכזיות. מעבר להיותו תופעה של הוצאה לאור, הבום הציג לספרות עולמית סדרה של מאפיינים אסתטיים וסגנוניים חדשים. באופן כללי - ובהתחשב בכך שהיו מדינות רבות ומאות סופרים חשובים - בתחילת התקופה המדוברת שרר ריאליזם, עם רומנים בעלי גוון של פסימיזם אקזיסטנציאליסטי, עם דמויות מעוגלות שמקוננות על גורלן, וקו עלילתי ישר. בשנות השישים השפה מתרופפת, פונה אל הפופ, לסוג של שפת רחוב, הדמויות מורכבות הרבה יותר, והכרונולוגיה הופכת להיות מסובכת, מה שהופך את הקורא למשתתף פעיל בפענוח הטקסט. בשלהי התקופה הופכת ההרפתקה הפוליטית להיות מרירה יותר, בעוד שהתחכום הלשוני מגיע לשיא חדש, וסופרים פונים יותר להרהר על כתיבתם שלהם, סיפורת על סיפורת או מטא-סיפורת, ואילו דמויות וקווי מתאר סיפוריים מגלים את הכוח ההרסני של החברה הפוסטמודרניסטית בה הכל זמין ובאותה מידה גם חסר חשיבות.[9]
עם הצלחתו של הבום, יצירתם של דור הסופרים הקודם זכתה לקבל גישה לציבור חדש ונרחב. מבשריו אלה כוללים את חורחה לואיס בורחס, מיגל אנחל אסטוריאס, ארטורו אוסלר פייטרי ואלחו קרפנטייה, חואן קרלוס אונטי וחואן רולפו.[14]
בעוד שרוב המבקרים מסכימים שהבום התחיל אי שם בשנות ה-60, יש חילוקי דעות לגבי איזו יצירה צריכה להיחשב לרומן החניכה הראשון של עידן זה. חלקם (כמו המתרגם אלפרד מק'אדם) רואים בחוליו קורטאסר עם ספרו קלאס (Rayuela בספרדית) מ-1963 את הראשון, בעוד שאחרים מעדיפים את מריו ורגס יוסה וספרו העיר והכלבים (La Ciudad Perros y los perros בספרדית) שזכה בפרס Biblioteca Breve ב-1962.[15] הסופר והמשורר הצ'ילני פרננדו אלגריה מחשיב את בנו של גבר (Hijo de hombre (אנ') בספרדית) של הסופר הפרואני אוגוסטו רואה באסטוס כרומן החניכה של הבום אף על פי שכפי שמציין שו, הוא פורסם בשנת 1959. עם זאת, אפשר אפילו לחזור לרומן של מיגל אנגל אסטוריאס משנת 1949, "גברים של תירס" ולראות בו את הרומן הראשון של העידן הנדון.[16]
וריאציה אחרת מנוסחת על ידי חוקר הספרות ההשוואתית, רנדולף ד. פופ: "סיפור הבום יכול היה להתחיל באופן כרונולוגי עם כבוד הנשיא של מיגל אנחל אסטוריאס (פורסם בשנת 1946, אך כתיבתו החלה בשנת 1922). נקודות מוצא אחרות יכולות להיות ארנסטו סאבטו וספרו המנהרה (1948) או הבור ספרו של חואן קרלוס אונטי (1939), או אפילו תנועת הוונגוארדיה של 1920. עם זאת, כותבי הבום הכריזו על עצמם כעל דור ספרותי "יתום" - ללא השפעת הורים לטינו אמריקאים, מודל מקומי - שנלכדו בין (א) הערצתם לפרוסט, ג'ויס, מאן, סארטר וסופרים אירופאים אחרים. וחובם הגדול לחדשנות הסגנונית של תנועת הוונגוארדיה[17] ו - (ב) הצורך שלהם להשמיע קול ספרדי אמריקאי, על אף שהם דחו מעליהם סופרים ספרדים אמריקנים מוערכים ביותר, ילידים ומקומיים"[11] ז'אן פרנקו כותב כי הבום מסמן "סירוב להזדהות עם הנרטיבים הכפריים או האנכרוניסטיים כמו הנובלה דה לה טיירה שסימלה את הסיפורת המסורתית הישנה"[18]
רומני הבום הם למעשה רומנים מודרניסטיים. הם מתייחסים לזמן באופן לא ליניארי, משתמשים לעיתים קרובות ביותר מנקודת מבט או קול סיפורי אחד ומכילים מספר רב של ניאולוגיזם (מטבעות לשון חדשות או משמעויות חדשות למילה או לצירופים שלה), ואפילו גסויות. כפי שכתב פופ, בהתייחסו לסגנון הבום: "זה הסתמך על סופרפוזיציה קוביסטית של נקודות מבט שונות, זה הטיל ספק בזמן ובהתקדמות הליניארית שלו, וזה היה מורכב מבחינה טכנית. מבחינה לשונית, השתמש סגנון זה בשפה מקומית ללא התנצלות."[9] מאפיינים בולטים אחרים של הבום כוללים טיפול הן ב"סביבה כפרית ועירונית", בינלאומיות, דגש הן על ההיסטורי והן על הפוליטי, כמו גם "חקירת זהויות אזוריות לאומיות; מודעות לסוגיות כלכליות ואידאולוגיות של חצי הכדור הדרומי ושל העולם הרחב בכללותו; פולמוסנות ודיוק."[19] ספרות הבום מפרקת את המחסומים בין הדמיוני לגשמי, והופכת את התערובת הזו למציאות חדשה. מבין כותבי הבום, גבריאל גרסיה מארקס קשור באופן הדוק ביותר לשימוש בריאליזם קסום; ולזכותו נזקפת הבאתו "לאופנה" לאחר פרסום "מאה שנים של בדידות" בשנת 1967.[20]
ריאליזם קסום
בספרו תום הספרות, כותב החוקר ברט לוינסון כי ריאליזם קסום, "מצב אסתטי מרכזי בסיפורת העת האחרונה של אמריקה הלטינית ... מתממש כאשר ההיסטוריה של אמריקה הלטינית חושפת את עצמה ככזו שאינה מסוגלת להסביר את מקורה, חוסר יכולת אשר באופן מסורתי ... מייצג דרישה למיתוס: מיתוסים כאמצעי להסביר את ההתחלות שנמלטות מההקשר ההסטורי."[21] כתביהם של סופרי הכרוניקה של הודו, לעומת זאת, תיארו את "העולם החדש" האקזוטי והדיווחים שלהם על כיבוש אדמות חדשות ומשונות התקבלו כהיסטוריה.[20] הסיפורים הפנטסטיים של הבום, סייעו לעיתים קרובות לחולל אסתטיקה חדשה, שהפכה לריאליזם קסום. על פי האסתטיקה הזו, דברים לא מציאותיים מטופלים כמציאותיים ושגרתיים, ודברים יומיומיים ושגרתיים מטופלים כאילו היו בלתי מציאותיים. עלילות, אף על פי שלעיתים קרובות הן מבוססות על חוויות אמיתיות, משלבות אלמנטים מוזרים, פנטסטיים ואגדיים, עמים מיתיים, מיקומים ספקולטיבים ודמויות, שאף על פי שהן סבירות ומתקבלות על הדעת, יכולות להיות גם לא מציאותיות, והשילוב בין האמיתי, הדמיוני, והלא קיים נעשים בצורה שקשה להפריד ביניהם. "[9]
סיפורת היסטורית
עניין בהיסטוריה הוא מאפיין נוסף של סיפורת תקופת הבום.[22] המפתח לכך הוא הרומן הדיקטטורי - סוגה לטינו אמריקאית שבה הוצגו דמויות ואירועים היסטוריים באופן שלא ניתן היה לפקפק בקשרים בינם לבין אירועים עכשוויים באמריקה הלטינית. דוגמה לכך היא ספרו של רואה באסטוס , אני, העליון, המתאר את הדיקטטורה הפרגוואיית של המאה ה-19 של חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה אך פורסם בשיא משטרו של אלפרדו סטרסנר. נון כותב כי "סופרי הבום עצמם גילו אחיזה מתוחכמת ביכולתה של הסוגה שלהם לתאר היסטוריה מקבילה ואלטרנטיבית, והם השתתפו באופן פעיל בעימותים התרבותיים והפוליטיים של האזור שהטילו ספק בעצם המשמעות והערך של ההיסטוריה."[19]
הסוגיה של מי נכלל ומי לא בבום, הועלתה לוויכוח נרחב ומעולם לא הוכרעה. לעומת זאת, כמה סופרים השפיעו באופן נרחב שאינו נתן לערעור. אף ששמותיהם של סופרים רבים אחרים עשויים להתווסף לרשימה, קרוב לוודאי שלא יושמטו אלו הבאים:
חוליו קורטאסר
חוליו קורטאסר נולד בבלגיה בשנת 1914 להורים ארגנטינאים עימם התגורר בשווייץ עד שעבר לבואנוס איירס בגיל ארבע.[23] בדומה לסופרי בום אחרים, קורטאסר פקפק מאוד בפוליטיקה של מדינתו: התנגדותו הציבורית לחואן פרון גרמה לו לעזוב את תפקידו כפרופסור באוניברסיטת מנדוסה ובסופו של דבר הובילה אותו לגלות.[24] הוא עבר לצרפת, שם בילה את מרבית חייו המקצועיים, ובשנת 1981 הפך לאזרח צרפתי.[25] כמו גרסיה מארקס, גם קורטאסר תמך בפומבי בממשלתו של פידל קסטרו, כמו גם בנשיא השמאל הצ'יליאני סלבדור איינדה ובתנועות שמאל אחרות כמו החזית הסנדיניסטוית בניקרגואה. עם זאת, בסיפוריו הראשונים, גורמים פוליטיים היו לרוב מושתקים או נעדרים עד לפרסום הרומן הפוליטי המפורש שלו ספרו של מנואל בשנת 1973.
קורטאסר הושפע מבורחס, כמו גם מאדגר אלן פו.[26] הוא היה אולי היוצר הנסיוני הקיצוני ביותר מבין כל כותבי הבום. היצירה החשובה ביותר שלו, וזו שהביאה אותו לזכות בהכרה בינלאומית, היא הרומן האקספרימנטי קלאס (1963).[25] הספר מורכב מ-155 פרקים, ש-99 מהם "ניתנים לקריאה", בסדר משתנה לפי נטיית הקורא.
עבודותיו האחרות כוללות את אוספי הסיפור הקצר חיות טרף (1951), סוף המשחק (1956) נשק סודי (1959), אותה האש לכל (1966). הוא כתב גם רומנים כמו Los premios (1960) ו - La vuelta al día en 80 mundos (1967), ואת Historias de cronopios y de famas (1962). קורטאסר נפטר בפריז בשנת 1984.
קרלוס פואנטס
קרלוס פואנטס נולד ב-11 בנובמבר 1928 והחל לפרסם בשנות החמישים.[27] הוא היה בנו של דיפלומט מקסיקני, ובמהלך ילדותו התגורר בערים כמו בואנוס איירס, קיטו, מונטווידאו וריו דה ז'ניירו וכן בוושינגטון הבירה.[28] התנסויותיו באפליה אנטי מקסיקנית בארצות הברית הובילו אותו לבחון מקרוב את התרבות המקסיקנית.[29] הרומן שלו "מותו של ארטמיו קרוס" (1962) (La muerte de Artemio Cruz בספרדית), המשתמש בתפיסות חדשניות מנקודת המבט הסיפורית, מתאר את חייו של מהפכן מקסיקני לשעבר על ערש דווי. יצירות חשובות נוספות שלו כוללות את היכן שהאוויר צלול (1959), אאורה (1962), טרה נוסטרה (1975), ונובלת הפוסט-בום "הגרינגו הזקן" (1985).
פואנטס כתב לא רק כמה מהרומנים החשובים ביותר של התקופה, אלא גם היה מבקר ופובליציסט של אמריקה הספרדית. בשנת 1955 יסדו פואנטס ועמנואל קרבאלו את כתב העת המקסיקני לספרות Revista Mexicana de Literatura שהציג בפני הלטינו אמריקאים את יצירותיהם של המודרניסטים האירופאים ואת רעיונותיהם של ז'אן-פול סארטר ואלברט קאמי.[30] בשנת 1969 הוא פרסם את היצירה הביקורתית החשובה - הרומן ההיספנו אמריקאי החדש La nueva novela hispanoamericana. פואנטס היה פרופסור לספרות לטינו אמריקאית באוניברסיטאות קולומביה (1978) ובהרווארד (1987)[20] ובשנים האחרונות לחייו היה קשור לאוניברסיטת בראון. הוא אמר פעם כי "מה שמכונה בום, במציאות, הוא תוצאה של ארבע מאות שנים, שבאופן מילולי, הגיעו לרגע של דחיפות שבה הסיפורת הפכה לדרך ללמוד שיעורים מהעבר."[31] פואנטס נפטר ב־15 במאי 2012.
גבריאל גרסיה מרקס
גבריאל גרסיה מרקס החל את דרכו כעיתונאי וכתב סיפורים קצרים שזכו לשבחים רבים; כתביו המוקדמים ביותר היו סיפורים קצרים שהופיעו בעיתון " אל אספקטדור " של בוגוטה בשנות הארבעים.[32]
הוא ידוע בעיקר בזכות רומנים כמו מאה שנים של בדידות (1967) וסתיו של פטריאך (1975), אין לקולונל מי שיכתוב אליו (1962) ויצירות שלאחר הבום כמו אהבה בימי כולרה (1985). הוא זכה לשבחים ביקורתיים משמעותיים ולהצלחה מסחרית רחבה, בעיקר מאחר שהציג בפני עולם הספרות את מה שכונה ריאליזם קסום. הוא עשה ניסויים בגישות מסורתיות פחות או יותר להצגת המציאות, כך ש"הדברים המפחידים ביותר, הכי לא שגרתיים מסופרים בדלות הבעה".[33] דוגמה שצוטטה לעיתים קרובות היא העלייה הפיזית והרוחנית לגן עדן של אחת הדמויות בזמן שהיא תולה את הכביסה לייבוש במאה שנים של בדידות. גרסיה מארקס נחשב כיום לאחד הסופרים המשמעותיים ביותר של המאה העשרים, כפי שמעידה זכייתו בפרס נובל לספרות משנת 1982. גרסיה מרקס נפטר ב־17 באפריל 2014.
מריו ורגס יוסה
מריו ורגס יוסה הוא סופר פרואני, מחזאי, עיתונאי ומבקר ספרות ומבקר פוליטי.[34] הוא למד באוניברסיטת סן מרקוס בלימה, ולאחר מכן השלים דוקטורט בספרות לטינו אמריקאית בספרד.[35] למעשה, התזה שלו עסקה בגבריאל גרסיה מארקס.[36] הוא זכה לתהילה עם הרומן שלו "העיר והכלבים" (1963), כתב אישום מחריד של אכזריות ושחיתות באקדמיה צבאית פרואנית (ובמשתמע, בחברה הפרואנית).
ורגס יוסה כתב גם את הבית הירוק (1966), את הרומן האפי השיחה בקתדרלה (1969), קפטן פנטוחה והשירות המיוחד (1973), ורומנים שלאחר הבום כמו הדודה ג'וליה והתסריטאי (1977). ורגס יוסה חזר ללימה בשנת 2000, לאחר התפטרותו של הנשיא פוג'ימורי שניצח בבחירות ב-1990, והביס את ורגס יוסה.[36] האקדמיה השוודית העניקה לו את פרס נובל לספרות לשנת 2010.
מספר סופרים אחרים נקשרו לבום. חואן רולפו, מחברם של שני ספרים, שרק אחד מהם היה רומן, היה המאסטר שהוכר בדיעבד כמי שאיזן בין דאגה חברתית, ניסויים מילוליים וסגנון ייחודי. אוגוסטו רואה באסטוס מפרגוואי כתב את בנו של הגבר Hijo de hombre שנחשב על ידי אחדים לרומן הראשון של הבום. ספרו הניסיוני מאוד אני, העליון הושווה ליוליסס של ג'יימס ג'ויס והוא נחשב ל"אחת היצירות המוערכות של היסטורית הסיפורת עבור כל מי שאי פעם יגיע לדרום אמריקה."[37] מנואל פואיג, הארגנטינאי, הוא דמות מרכזית, יחד עם ורגס יוסה, בעולם ההוצאה לאור Seix-Barral. הסופר הקובני חוסה לזמה לימה, אם כי אינו ידוע כל כך בעולם ההוצאה לאור בשפה האנגלית, יכול להיחשב גם כדמות מרכזית על בסיס הרומן המרכזי שלו, פרדיסו (1966). חוסה דונוסו - סופר צ'יליאני של הבום וגם של הפוסט-בום. בספרו, היסטוריה אישית של הבום - "Historia Personal del Boom", מזכיר דונוסו גם סופרים אחרים הקשורים לתנועה. דוגמאות לכך הן ז'ורז' אמאדו (אף על פי שהחל לכתוב רומנים כבר בשנות השלושים) של ברזיל, סלבדור גרמנדיה ואדריאנו גונזאלס לאון מוונצואלה, גאסטון סוארז ומרסלו קירוגה סנטה קרוז מבוליביה ודויד ויניאס מארגנטינה, בין רבים אחרים.[14]
ההוצאה לאור מילאה תפקיד מכריע בחשיפתה של ספרות הבום. בתי הוצאה לאור גדולים שהוקמו בהוואנה, מקסיקו סיטי, בואנוס איירס, מונטווידאו, אסונסיון או סנטיאגו היו אחראים לפרסום מרבית רומני בום, וערים אלו הפכו למרכזים חזקים של חדשנות תרבותית.[38]
בתקופה זו הוצאו לאור רומנים רבים של תקופת הבום בברצלונה, מהלך המשקף את העניין החדש של ההוצאות הספרדיות בשוק הספרדי אמריקאי. עם זאת, כפי שמציין אלחנדרו הררו-אולאייזולה, ההכנסות שנוצרו בעקבות הוצאת רומנים אלה לאור העניקו דחיפה לכלכלה הספרדית, אף על פי שהן היו כפופות לצנזורה של פרנקו.[2] כמה מהרומנים שפורסמו על ידי ההוצאה לאור Seix Barral כוללים את "העיר והכלבים" של מריו ורגס יוסה (1963) ואת קפטן פנטוחה והשירות המיוחד שלו (1973), נבגד על ידי ריטה הייוורת' של מנואל פואיג (1971).[39] דמות מכריעה "בקידום הספרות הלטינו אמריקאית בספרד" (ובמקומות אחרים) הייתה "סוכנת-העל" כרמן בלסלס, שאותה כינה ורגס יוסה "האמא הגדולה של הרומן הלטינו אמריקאי".[39]
ביקורת נפוצה על הבום היא שהוא ניסיוני מדי ובעל "נטייה לאליטיזם".[40] במחקרו על התקופה שלאחר הבום, דונלד ל. שו כותב שמריו בנדטי היה ביקורתי מאוד כלפי סופרי הבום כמו גרסיה מארקס, שלדעת בנדטי, "מייצג מעמד מיוחס שהייתה לו גישה לתרבות אוניברסלית ובכך לא ייצגו לחלוטין אנשים ממוצעים באמריקה הלטינית."[40] במאמרו על התנתקותו של דונוסו מהבום, פיליפ סוונסון מנסח ביקורת נוספת על "הרומן החדש" (כלומר רומן הבום): "אף על פי שזו הייתה למעשה תגובה נגד מה שנדמה כעובש בריאליזם הקונבנציונלי, רבים מהניסויים והחידושים הפורמליים של הסיפורת המודרנית הפכו בעצמם לתכונות סטנדרטיות של הכתיבה המודרנית, והובילו לצורה אחרת של מסורתיות שבה קבוצה אחת של סטריאוטיפים הוחלפה באחרת."[41] לעיתים קרובות נמתחת ביקורת על הדגש הגברי של סיפורת הבום, הן בעובדה שכל נציגי התנועה היו גברים והן בשל הטיפול בדמויות נשיות ברומנים עצמם. הדגש של ספרות הבום על ההיסטוריה והפנטסטיה היה נושא לביקורת שכן נטען כי הוא מרוחק מדי מהמצבים פוליטיים הלטינו אמריקאים שהוא מבקר.[40][42]
לבום הייתה השפעה מיידית שכן הוא שינה את אופן ההתייחסות לתרבות אמריקה הלטינית ברחבי העולם. ההצלחה המסחרית של סופרי הבום השפיעה על העלאתם כמעט למעמד של כוכבי רוק באמריקה הלטינית.[43] התרגום מילא תפקיד מרכזי בהצלחתם של סופרי הבום מכיוון שהוא איפשר להם להגיע לקהלים גדולים בהרבה. מחברים אלה המשיכו לייצר רבי מכר במשך ארבעה עשורים.[44] בנוסף, הבום פתח את הדלת לסופרים לטינו אמריקאים חדשים מבחינת הסצנה הבינלאומית. עדות להשפעתו הגלובלית של הבום היא העובדה ש"סופרים בינלאומיים מתעוררים" מתבוננים על פואנטס, גרסיה מרקס או ורגס יוסה כמנטורים שלהם.
אחרי הבום
מאז שנות השמונים נהוג לדבר על סופרי פוסט-בום, שרובם נולדו בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה העשרים, כגון הסופר הצ'יליאני רוברטו בולניו, הכותב בשפה הספרדית בעידן שלאחר הבום, והשפיע בצורה נרחבת ביותר על ספרות העולם.[45] קשה למקם את הפוסט-בום בבירור מכיוון שרבים מכותביו היו פעילים לפני סוף הבום. אכן, אפשר לומר כי כמה סופרים, כגון חוסה דונוסו, שייכים לשתי התנועות. הרומן שלו "ציפור הלילה המתועבת" (El obsceno pájaro de la noche, 1970) נחשב, כפי שמציין פיליפ סוונסון, ל"אחת מהקלאסיקות של הבום."[46] עבודתו המאוחרת, עם זאת, משתלבת בנוחות יותר בפוסט-בום.[41] מנואל פואיג וסוורו סרדוי נחשבים לסופרים שיצירותיהם מגלמות את המעבר מהבום לפוסט-בום.[16] אי הנחת בסיווג זה מונצחת על ידי העובדה כי סופרי הבום הגדולים (גרסיה מרקס, ורגס יוסה ופואנטס) המשיכו לכתוב הרבה לאחר סיום הבום. הפוסט-בום נבדל מהבום במובנים שונים, ובמיוחד בנוכחותן של סופרות כמו איזבל איינדה, לואיסה ולנזואלה, ג'יאנינה ברשי, כריסטינה פרי רוסי ואלנה פוניאטובסקה.[40] בעוד ולנזואלה ופוניאטובסקה היו שתיהן סופרות פעילות במהלך, ובמקרה של פוניאטובסקה עוד לפני תקופת הבום,[47] איינדה נחשבת "תוצר של הבום".[48] שו מזהה גם את אנטוניו סקארמטה, רוזאריו פרה וגוסטבו סאינז כסופרי פוסט-בום.[40] סופרי הפוסט-בום מאתגרים את התפיסה האליטיסטית של הבום על ידי שימוש בסגנון פשוט וקריא יותר שחוזר לריאליזם.[40]
- Aguilar, Mario I. (2004), "Charles Horman versus Henry Kissinger: US Intervention in 1970s Chile and the Case for Prosecutions", in Jones, Adam (ed.), Genocide, War Crimes and the West: History and Complicity, London: Zed Books, pp. 186–200, ISBN 978-1-84277-191-4.
- Coonrod Martinez, Elizabeth (2001), Before the Boom: Latin American Revolutionary Novels of the 1920s, New York: University Press of America, ISBN 978-0-7618-1948-6.
- Donoso, José (1972), Historia Personal del "Boom", Barcelona: Editorial Anagrama, ISBN 978-956-239-047-7.
- Franco, Jean (2006), "Globalisation and Literary History", Bulletin of Latin American Research, 25 (4): 441–452, doi:10.1111/j.1470-9856.2006.00206.x.
- González Echevarría, Roberto; Pupo-Walker, Enrique, eds. (1996), The Cambridge History of Latin American Literature, vol. 2: The Twentieth Century, Cambridge: Cambridge University Press, ISBN 978-0-521-41035-9.
- Herrero-Olaizola, Alejandro (2007), The Censorship Files: Latin American Writers and Franco's Spain, Albany: SUNY Press, ISBN 978-0-7914-6985-9.
- Levinson, Brett (2001), The Ends of Literature: The Latin American "Boom" in the Neoliberal Marketplace, Stanford: Stanford University Press, ISBN 978-0-8047-4346-4, אורכב מ-המקור ב-27 בספטמבר 2007, נבדק ב-15 ביוני 2007
{{citation}}: (עזרה). - Martin, Gerald (1984), "Boom, Yes; 'New' Novel, No: Further Reflections on the Optical Illusions of the 1960s in Latin America", Bulletin of Latin American Research, Blackwell Publishing, 3 (2): 53–63, doi:10.2307/3338252, JSTOR 3338252.
- McMurray, George R. (1987), Critical Essays on Gabriel García Márquez, Boston: G.K. Hall & Co., ISBN 978-0-8161-8834-5.
- Nunn, Frederick M. (2001), Collisions With History: Latin American Fiction and Social Science from El Boom to the New World Order, Athens, Ohio: Ohio University Press, ISBN 978-0-89680-219-3.
- Ocasio, Rafael (2004), Literature of Latin America, Westport, Connecticut: Greenwood Press, ISBN 978-0-313-32001-9.
- Pilger, John (2003), The New Rulers of the World, London: Verso, ISBN 978-1-85984-412-0.
- Pope, Randolph D. (1996), "The Spanish American novel from 1950 to 1975", in González Echevarría, Roberto (ed.), The Cambridge History of Latin American Literature, Volume 2: The Twentieth Century, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 226–279, ISBN 978-0-521-41035-9.
- Sens, Allen; Stoett, Peter (2002), Global Politics: Origins, Currents, Directions (2nd ed.), Scarborough, ON: Nelson Thomson Learning, ISBN 978-0-17-616910-7
- Shaw, Donald L. (1998), The Post-Boom in Spanish American Fiction, Albany: SUNY Press, ISBN 978-0-7914-3826-8.
- Shaw, Donald L. (באפריל 1994), "Which Was the First Novel of the Boom?", The Modern Language Review, Modern Humanities Research Association, 89 (2): 360–371, doi:10.2307/3735239, JSTOR 3735239
{{citation}}: (עזרה). - Swanson, Philip (Winter 1987), "Donoso and the Post-Boom: Simplicity and Subversion", Contemporary Literature, University of Wisconsin Press, 28 (4): 520–529, doi:10.2307/1208315, JSTOR 1208315.
- Williams, Raymond L. (2002), "Fuentes the Modern; Fuentes the Postmodern", Hispania, American Association of Teachers of Spanish and Portuguese, 85 (2): 209–218, doi:10.2307/4141048, JSTOR 4141048
- מקנדו
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
