דבר המלך במועצה

דבר המלך במועצה (באנגלית: King's Order-in-Council) הוא כינוי לשיטת חקיקה שנהוגה בבריטניה, בממלכות חבר העמים הבריטי, ובעבר ברחבי האימפריה הבריטית. שיטת חקיקה זו נהגה גם בפלשתינה (א"י), ואף שהיא אינה נהוגה בישראל, חוקים שנחקקו על-פיה בתקופת המנדט עדיין תקפים במדינת ישראל, לפי החלטת מועצת המדינה הזמנית ב-1948, ובכפוף לתיקונים שקבעה המועצה, ושנוספו על ידי הכנסת במשך השנים.

באופן רשמי "דבר המלך במועצה" הוא חוק שמפרסם מלך (או מלכת) בריטניה לאחר שנועץ בחברי המועצה המלכותית. בפועל, מאז שבוטלו הסמכויות החקיקתיות של מוסד המלוכה בבריטניה (ראו בערך: מלוכה חוקתית), הסכמת המלך או המלכה לחקיקה היא פורמלית בלבד. כמו כן, השימוש באמצעי החקיקה הזה הולך ופוחת. כיום, יושב ראש המועצה המייעצת למלך הוא שר בממשלה הנבחרת של בריטניה, והוא מציג את החוקים שהוחלט עליהם לפי שיטת חקיקה זו בפני המלך או נציג מטעמו. החוקים מקבלים את תוקפם לאחר שהמלך או הנציג שלו מצהירים על הסכמתם, אבל למעשה, הם אינם יכולים לסרב. הפרלמנט הבריטי רשאי לבטל את החוקים האלה בחקיקה נגדית מטעמו.

"דבר המלך במועצה" הוא שיטה המשמשת כיום בבריטניה בעיקר לצורך מינוי בעלי תפקידים מטעם ראש ממשלת בריטניה, מינויים בכנסייה האנגליקנית, לצורך קביעת תקנות הקשורות בעבודתם של עובדי ציבור, כללים הקשורים ליחסי החוץ של בריטניה, וקביעת חוקים בטריטוריות הכפופות לבריטניה (שרידיה של האימפריה הבריטית).

בתקופה שבה האספה המחוקקת של צפון אירלנד הייתה מושעית, נעשתה רוב עבודת החקיקה בצפון אירלנד באמצעות "דבר המלך במועצה". שיטת חקיקה זו משמשת גם בטריטוריות אחרות הכפופות לבריטניה, שאין להן מוסדות מחוקקים מקומיים. השימוש ב"דבר המלך במועצה" למטרה זו היה נפוץ לפני מלחמת העולם השנייה, בשעה שהיו לאימפריה הבריטית טריטוריות רבות שנשלטו באמצעות נציב, ללא מוסד מחוקק מקומי. כיום מדובר בעיקר במקומות קטנים שאין אפשרות או אין צורך לקיים בהם מוסדות אוטונומיים.

בארצות חבר העמים הבריטי שמכירות במלך בריטניה כראש המדינה שלהן (קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ג'מייקה ועוד), פועלות מועצות מייעצות מקומיות, שמקבלות אישור פורמלי להחלטותיהן מהמושל הכללי. המושל הכללי של קנדה הוא באופן רשמי נציגו של מלך קנדה שהוא גם מלך בריטניה, אך הוא אזרח מקומי שמתמנה לפי המלצת ראש הממשלה המקומי. בארצות כאלה, "דבר המושל הכללי במועצה" הוא בעצם תקנות מטעם הממשלה במקרים שבהם אין צורך באישור הפרלמנט. היו מקרים שבהם מושלים כלליים החזירו תקנות לממשלה המקומית לצורך תיקונים, אולם בדרך כלל הליכי האישור דומים לאלה הנהוגים בבריטניה, כך שאישור המושל הכללי הוא פורמלי בלבד.

עם כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל, פורסם בלונדון ב-10 באוגוסט 1922 דבר המלך במועצה על פלשתינה (באנגלית: The Palestine Order-in-Council). קובץ חוקים זה נוסח באנגלית, אך תורגם והתפרסם גם בעברית ובערבית. בתרגום לעברית הופיע לראשונה הביטוי "דבר המלך במועצה", והיה זה אחד הפרסומים הראשונים בעברית מטעם רשות ממלכתית בתקופה המודרנית.

החוקים שפורסמו ב"דבר המלך במועצה" משנת 1922 הסדירו עניינים עקרוניים באופי שלטון המנדט ואופן ניהולו, ולפיכך הוא שימש מעין חוקה למנדט הבריטי. קבצים נוספים של "דבר המלך במועצה" פורסמו מדי פעם על-פי דוחות הממשלה הבריטית שכונו "ספר לבן". שלטון המנדט לא כלל גוף מחוקק מקומי, ולפיכך עיקר החקיקה המנדטורית נעשתה בשיטה זו. חלק מחוקי "דבר המלך במועצה" הסמיכו את הנציב העליון הבריטי לנקוט צעדים שונים או לקבוע תקנות מסוימות שיחולו בשטח המנדט.

קבצים של "דבר המלך במועצה" לגבי "המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י)" פורסמו בתאריכים האלה:

1917 - עם כינון הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל, פורסם חוק הקובע כי דיני המג'לה העות'מאנית יישארו בתוקפם, אולם במקרה של לאקונה בחוק, יקבע המשפט המקובל הבריטי.

Thumb — מפת ניתוק עבר הירדן משטח המנדט, 1922

1922 - עם כינון ממשל המנדט האזרחי, פורסמו חוקים המתווים את אופי השלטון, כללי ניהול המנדט וחוקים בסיסיים אחרים. בין החוקים האלה:

ניתוק עבר הירדן משטח המנדט - סעיף 86.
קביעת מוסדות המנדט והדרך למנות או לבחור את בעלי התפקידים בהם.
קביעת כללי אכיפת החוק והענישה בשטח המנדט.
הבטחת אוטונומיה לבתי הדין הדתיים (מוסלמיים, יהודיים ונוצריים) בעניינים של מעמד אישי (נישואים, גירושים וכדומה) - סעיפים 51-57.
קביעת השפות הרשמיות: אנגלית, ערבית ועברית (ראו גם: מדיניות לשונית בישראל) - סעיף 82.
הבטחת חופש הפולחן הדתי והמצפון - סעיף 83.

1927 - הנהגת הלירה הארץ-ישראלית.
1937 - הסמכת הנציב העליון להתקין תקנות, לפי שיקול דעתו הבלתי מוגבל, לשם הבטחת ביטחון הציבור ודיכוי התקוממויות. מכוח חוק זה נקבעו ב-1945 "תקנות ההגנה (שעת חרום)".

ב-29 באפריל 1948 חוקק הפרלמנט הבריטי חוק (Palestine Act 1948) המבטל את כל החקיקה הבריטית בארץ ישראל בעת סיום המנדט (בחצות הלילה שבין 14 ל-15 במאי 1948). אף על-פי כן, מרבית החוקים המנדטוריים נותרו בתוקף בתחומי מדינת ישראל על-פי "מנשר מועצת המדינה הזמנית"^[1] שפורסם במעמד הקראת מגילת העצמאות, ב-14 במאי 1948, ולאור פקודת סדרי השלטון והמשפט שחוקקה מועצת המדינה הזמנית ב-19 במאי 1948. החוקים העיקריים שנותרו בתוקף במדינת ישראל מתוך קובצי "דבר המלך במועצה" הם החוקים שפורסמו ב-1922 (בתיקונים ושינויים שנקבעו ב"פקודת סדרי השלטון והמשפט"), ותקנות ההגנה לשעת חירום שנחקקו ב-1945 על-פי "דבר המלך במועצה" משנת 1937. הסמכות לשנות או לבטל את החוקים האלה נמצאת כיום בידי הכנסת.