Loading AI tools
בית אופנה צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בלנסיאגה (בספרדית: Balenciaga, נהגה: [balenˈθjaɣa]) הוא בית אופנה שנוסד בשנת 1917 על ידי המעצב הספרדי כריסטובל בלנסיאגה בסן סבסטיאן, ספרד וכיום מבוסס בפריז. בית האופנה נודע בחצאיות "בועה" ובצלליות לא שגרתיות המשלבות מודל של נשיות מודרנית[1]. בלנסיאגה (המעצב) צבר מוניטין רב מעמיתיו בתעשיית האופנה ואף כונה "המאסטר של כולנו" על ידי מעצב האופנה כריסטיאן דיור[2]. בית האופנה נסגר בשנת 1972 ונפתח מחדש בבעלות חדשה בשנת 1986. המותג נמצא כיום בבעלות קבוצת היוקרה קרינג[3].
 | |
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | חברה בעירבון מוגבל (S.A.) |
| מייסדים | כריסטובל בלנסיאגה |
| תקופת הפעילות | 1919–הווה (כ־105 שנים) |
| חברת אם | קרינג |
| מיקום המטה |
פריז  |
| משרד ראשי | פריז, צרפת |
| ענפי תעשייה | אופנה |
| מוצרים עיקריים |
ביגוד, נעליים |
| עובדים | 1,325 (2019) |
| https://www.balenciaga.com/en-en | |
  | |
בשנת 1919, פתח כריסטובל בלנסיאגה את החנות הראשונה של המותג הנושא את שמו בסן סבסטיאן, ספרד. ומאוחר יותר פתח חנויות נוספות במדריד וברצלונה[4]. בית המלוכה הספרדי והאריסטוקרטיה המקומית נהגו ללבוש את הבגדים שעיצב. עם פתיחת מלחמת האזרחים בספרד, נאלץ לסגור את חנויותיו והוא עבר לפריז[4][5], שם פתח באוגוסט 1937 בית אופנה ברחוב המלך ג'ורג' החמישי ותצוגת האופנה הראשונה שלו שם הייתה מושפעת מאוד מהרנסאנס הספרדי(אנ')[4]. הצלחתו הייתה כמעט מיידית, ומקץ שנתיים העיתונות שיבחה והיללה אותו כמהפכני, ועיצוביו היו מבוקשים מאד[4]. כרמל סנו, העורכת של הרפרס בזאר, הייתה מאוהדיו הראשונים[6].
במהלך מלחמת העולם השנייה, לקוחות בלנסיאגה המשיכו להגיע לרכוש את בגדיו למרות הסיכון שבכך[4]. בתקופה זו הוא התפרסם בזכות ה"מעיל המרובע" שלו, בעל השרוולים הייחודיים המורכבים מחתיכת בד אחת, ובזכות עיצוביו הכללו שילוב של שרוכים שחורים וחומים על גבי בד ורוד[4]. ישנם חוקרי היסטורית אופנה החושדים שהמשך פעילותו של בלנסיאגה בתקופת הכיבוש הנאצי על פריז(אנ') התאפשרה בזכות קשריו של האחרון עם מקורבו של אדולף היטלר, הגנרל פרנסיסקו פרנקו[7]. החברה שלו הייתה אחת מ-60 חברות שהורשו לפעול בזמן הכיבוש, והאספקה השוטפת של חומרי גלם מספרד, שהיו במחסור בפריז באותה עת בשל המלחמה, נתנה לבלנסיאגה יתרון תחרותי. עם זאת, העיד בלנסיאגה שסירב לבקשתו של היטלר להעברת פעילות החברה שלו לברלין[8][9].
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה המשיך לפתח קולקציות ייחודיות ביניהן שמלת הטוניקה ב-1955, שפותחה ב-1958 לשמלת ז'קט. עיצובים בולטים נוספים בשנים אלו היו ז'קט הבלון האליפטי (1953), שמלת בייבי דול בגזרה גבוהה (1957) וחצאית הבלון (1957)[4].
השינויים שביצע בגזרת המותניים בעיצוביו נחשבים לתרומתו הגדולה ביותר לעולם האופנה[4].
בשנות ה-60, בלנסיאגה פנה לחדש בגזרת הבדים בהם השתמש: הוא העדיף בדים כבדים, תחרות מורכבות וחומרים בולטים[4]. סימני ההיכר שלו כללו צווארונים מרוחקים מעצם הצוואר, אשר השוו מראה "ברבורי" ושרוולי "צמיד" מוצרים[4]. עיצוביו הכוללים חלוקים בצורת משפך נלבשו על ידי לקוחותיו המפורסים כגון פאולין דה רוטשילד, באני מלון, מרלה אגנלי, הופ פורטוקרטו, גלוריה גינס, ומונה וון ביסמרק. ב-1960 עיצב את שמלת החתונה של מלכת בלגיה פביולה. כמו כן פורסם שג'קי קנדי גרמה לבעלה ג'ון פיצג'רלד קנדי צער רב בעת שהיה נשיא ארצות הברית מכיוון שרכשה מעיצוביו היקרים מאד. קנדי חשש שהציבור האמריקאי יראה בכך מעשה של ניקור עיניים ואורח חיים פזרני מדי. לבסוף מסע רכישותיה שולם בסודיות על ידי חמה, ג'וזף קנדי[10].
מספר מעצבים שעבדו תחת בלנסיאגה יצאו בסופו של דבר לדרך עצמאית ופתחו בתי אופנה מצליחים משלהם, הנודעים מביניהם היו אוסקר דה לה רנטה (1949), אנדרה קורג'ס (1950), ועמנואל אונגרו (1958). המפורסם מכל היה הוברט דה ג'יבנשי, שהיה המעצב היחיד שתמך מאוחר יותר במאבקו נגד מועצת האופנה הצרפתית ונגד העיתונות בנוגע לתזמון תצוגות האופנה שלו.
ב-1957, בלנסיאגה החליט להציג את הקולקציה שלו לעיתונות יום לפני השליחה לחנויות הקמעונאיות, ובכך שבר מסורת של הצגת קולקציה 4 שבועות קודם להשקה בחנויות לעיתונות שהייתה נהוגה באותה עת. במהלך זה קיווה בלנסיאגה לשמור על זכויות יצירותיו ולמנוע חיקויים. העיתונות התעקשה וטענה שזה כמעט בלתי אפשרי להכניס את יצירותיו להדפסה בכתבי העת בזמן כל כך קצר, אך בלנסיאגה וג'יבנשי התעקשו עמדו בפרץ ובתוך כך פגעו בסיקור הקולקציה. תומכיו של בלנסיאגה טענו שהמתחרה כריסטיאן דיור היה עושה שימוש במידע לחיקוי עבודותיו של בלנסיאגה וללקיחת קרדיט לעצמו. ב-1967 חזרו בהם שני המעצבים והצטרפו מחדש ללוח הזמנים המסורתי.
בלנסיאגה התנגד בהתרסה לכללים, להנחיות ולמעמד הבורגני של מועצת האופנה הצרפתית, ולפיכך מעולם לא היה חבר בה. למרות הכבוד הרב שנרכש לו בתעשיית האופנה, מבחינה טכנית, בלנסיאגה מעולם לא הוגדרה כאופנה עילית[11].
כריסטובל בלנסיאגה סגר את בית האופנה שלו בשנת 1968 ומת בשנת 1972. בית האופנה היה למעשה במצב רדום עד שנת 1986[3].
בשנת 1986 רכשה חברת Jacques Bogart S.A. את הזכויות על בית האופנה והשיקה קולקציה חדשה של בגדי "Ready to Wear" (אנ') תחת השם "Le Dix"[12]. האוסף הראשון עוצב על ידי מישל גומה (אנ') באוקטובר 1987, שנשאר לתפקד כמעצב ראשי בבית האופנה במשך חמש השנים הבאות. הוא הוחלף בשנת 1992 במעצב ההולנדי יוזסוף טימיסטר (אנ') שהתמקד בהחזרת המותג למעמדו בתעשיית האופנה. במהלך כהונתו של טימיסטר, ניקולה ג'סקייר (אנ') צורף כמעצב, ובסופו של דבר קודם לתפקיד המעצב הראשי בשנת 1997[13].
בשנת 1992, נבחר בית האופנה לעצב את בגדי הנבחרת הצרפתית לאולימפיאדת ברצלונה.
בשנת 2000 עמדו הכנסות החברה על 113.2 מיליון פרנקים צרפתים[14].
ב-2001 נמכר בית האופנה לתאגיד קרינג (לשעבר קבוצת גוצ'י/PPR)[15].
ב-2018, הצהיר מנכ"ל בלנסיאגה סדריק שרבי, כי מכירות המותג הן הצומחות בקצב המהיר ביותר בקבוצת קרינג, לפני המותג המוביל גוצ'י[16].
בתחילת שנת 2020, התקבלה החלטה בחברה לחזור לתחום האופנה העילית, 52 שנים לאחר שהפסיק בית האופנה להציגה בתצוגת הקיץ[17][18].
אתר האינטרנט הרשמי של בלנסיאגה (באנגלית)
בלנסיאגה, ברשת החברתית פייסבוק
בלנסיאגה, ברשת החברתית אינסטגרםSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
