אנטון רובינשטיין

אנטון רובינשטיין
**Антон Рубинштейн**
לידה	16 בנובמבר 1829 (יוליאני) לוח שנה לא מוגדר, ככל הנראה יוליאני; אורפטינצי, Baltsky Uyezd, האימפריה הרוסית
פטירה	8 בנובמבר 1894 (יוליאני) לוח שנה לא מוגדר, ככל הנראה יוליאני; פטרגוף, מחוז סנקט פטרסבורג, האימפריה הרוסית
מקום קבורה	בית העלמין טיחווין
מוקד פעילות	האימפריה הרוסית
סוגה	אופרה, סימפוניה, הרומנטיקה
שפה מועדפת	רוסית
כלי נגינה	פסנתר
פרסים והוקרה	מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1876); פור לה מריט; אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה; academician ;
	פרופיל ב-IMDb

אנטון גריגורייביץ' רובינשטיין (ברוסית: Антон Григорьевич Рубинштейн‏; 28 בנובמבר 1829 - 20 בנובמבר 1894) היה פסנתרן, מלחין ומנצח רוסי ממוצא יהודי. יכולותיו כפסנתרן השתוו לאלו של פרנץ ליסט, והוא נודע כאחד מגדולי הווירטואוזים בפסנתר. רובינשטיין הקים את הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, אשר ביחד עם הקונסרבטוריון של מוסקבה שהוקם על ידי אחיו, ניקולאי רובינשטיין, עזר לביסוס המוניטין והכישרון המוזיקלי באימפריה הרוסית.^[1]

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

רובינשטיין נולד להורים ממוצא יהודי בעיירה אורפטינצי (כיום במולדובה) שעל גדות נהר הדניסטר, כמאה וחמישים קילומטרים צפון-מערב לאודסה. טרם יום הולדתו החמישי, הסב מצד אביו דרש מכל בני משפחת רובינשטיין להמיר דתם מיהדות לנצרות האורתודוקסית.

רובינשטיין, שגדל כנוצרי, חי בבית שבו דיברו שלוש שפות - יידיש, רוסית וגרמנית. שנים לאחר מכן, כאשר מילי באלאקירב וחבריו בקבוצת "החמישה" הלאומית קבעו שהמוזיקה שלו אינה "רוסית", ייתכן שרובינשטיין חזר במחשבתו אל ילדותו הרב-לאומית, כאשר כתב על עצמו במחברותיו:

"רוסים קוראים לי גרמני, גרמנים קוראים לי רוסי. יהודים קוראים לי נוצרי, נוצרים קוראים לי יהודי. פסנתרנים רואים בי מלחין, מלחינים רואים בי פסנתרן. קלאסיקנים רואים בי חדשן, חדשנים רואים בי שמרן. אני מגיע למסקנה שאני קירח משני הצדדים - אינדיבידואל מעורר רחמים".

המרת הדת אפשרה לרובינשטיין לנדוד בחופשיות, מה שלא התאפשר ליהודים ברוסיה בזמנו. אביו של רובינשטיין הקים מפעל לייצור עפרונות במוסקבה. אמו, מוזיקאית מוכשרת, החלה לתת לאנטון הצעיר שיעורי פסנתר בגיל חמש. קצב התקדמותו היה מהיר באופן מסחרר. כעבור שנה וחצי, אלכסנדר וילוינג, מורה בכיר לפסנתר במוסקבה, שמע את נגינתו של רובינשטיין הצעיר, וקיבל אותו כתלמיד ללא תשלום. רובינשטיין נתן את הופעתו הפומבית הראשונה בגיל תשע, בקונצרט צדקה בפארק פטרובסקי שבמוסקבה. בהמשך של אותה שנה שלחה אותו אימו, מלווה בווילוינג, להירשם לקונסרבטואר של פריז. המנהל לואיג'י כרוביני סירב לקבלו, ואף לבחון אותו, כיוון שמספר המועמדים שביקשו להירשם לקונסרבטוריון עלה בהרבה על מכסת התלמידים האפשרית.

רובינשטיין ווילוינג נשארו בפריז כשנה. בדצמבר 1840, ניגן רובינשטיין ב- Salle Erard לפני קהל שבו נכחו גם פרדריק שופן ופרנץ ליסט. לאחר הקונצרט, הזמין שופן את רובינשטיין לסטודיו שלו וניגן למענו. ליסט שיבח את רובינשטיין וראה בו יורש, אך המליץ לווילוינג לקחת את רובינשטיין לגרמניה ללמוד הלחנה. במקום ללכת לפי עצתו של ליסט, לקח וילוינג את רובינשטיין למסע קונצרטים נרחב באירופה ובמערב רוסיה, שבמהלכו פגש ילד הפלא את שופן ואת ליסט וכן את בני משפחת הצאר ואת המלכה ויקטוריה.^[2] הם חזרו למוסקבה ביוני 1843, לאחר היעדרות של כשלוש שנים וחצי. זמן קצר טרם שובם, ניגן ליסט בסנקט פטרבורג, וחזר על העצה שנתן לווילוינג בפני אמו של רובינשטיין. נחושה בדעתה ללכת אחר עצתו של ליסט, ולתת לאנטון ולאחיו ניקולאי, חינוך מקיף ביסודות המוזיקליים התאורטיים, שלחה אותם עם וילוינג למסע קונצרטים ברחבי רוסיה, כדי לאסוף מספיק כסף עבור הלימודים. בתום המסע, נשלחו לסנקט פטרבורג לנגן לפני הצאר ניקולאי הראשון ומשפחת המלוכה בארמון החורף. אנטון היה בן 14, ניקולאי היה בן 8.

באביב 1844, נסעו אנטון, ניקולאי, אימם ואחותם, לובה, לברלין. שם פגש את פליקס מנדלסון וג'אקומו מאיירבר. מנדלסון, ששמע את רובינשטיין לראשונה כאשר זה היה במסע הקונצרטים של וילוינג, טען שאנטון אינו זקוק עוד לשיעורי פסנתר, אך שלח את ניקולאי לתיאודור קולאק להמשך לימודים. מאיירבר הפנה את שני האחים לזיגפריד דן ללימודי הלחנה ותאוריה. נוסף על לימודי המוזיקה, כומר יווני-אורתודוקסי הדריך את שני האחים ביסודות הקטכיזם והדקדוק הרוסי. השיעורים הלא-מוזיקליים לא האריכו ימים. אף-על-פי-כן, רובינשטיין המשיך להעשיר את עולמו התרבותי והאמנותי. הוא שלט ברוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית על בוריין, ויכול היה לקרוא ספרות ספרדית ואיטלקית.

בקיץ 1846 חלה אביו של רובינשטיין אנושות, ואנטון הושאר לבדו בברלין כאשר אמו, אחיו ואחותו חזרו לרוסיה. תחילה המשיך את לימודיו עם דן, ולאחר מכן עם אדולף ברנהרד מרקס, בדגש על הלחנה. בגיל 17, ידע כי חלפו ימי "ילד הפלא". אנטון נסע לווינה בתקווה להתקבל כתלמידו של פרנץ ליסט. תגובתו של ליסט הייתה מפתיעה, ובהתחשב בעובדה שליסט היה ידוע כנדיב, אף הייתה יוצאת דופן. לאחר שרובינשטיין ניגן לפניו, אמר ליסט בקור: "אדם מוכשר צריך להגיע אל פסגת שאיפותיו בעזרת כוחותיו האישיים בלבד". בנקודה זו בחייו, רובינשטיין חי בעוני הולך ומחמיר. ליסט לא עשה דבר על מנת לעזור לו. גם אנשים אחרים שרובינשטיין פנה אליהם בתקווה לקבלת תמיכה מהם, לא עזרו. רובינשטיין החל לתת שיעורים פרטיים בפסנתר כדי לקיים את עצמו בדוחק, המשיך בהלחנה, ואף כתב ביקורות פילוסופיות וספרותיות. לאחר שנה בווינה הופיע בקונצרט באולם בזנדורפר, וזכה לתגובות פושרות. החודשים שבהם התרכז בהלחנה קיצצו משמעותית את זמני התרגול שלו בפסנתר. רובינשטיין יצא למסע קונצרטים בהונגריה (בצוותא עם חלילן), בסיומו שב לברלין והמשיך במתן שיעורים פרטיים.

חזרה לרוסיה

מהפכת 1848 אילצה את רובינשטיין לשוב לרוסיה. בחמש השנים הבאות התגורר בסנקט פטרבורג, המשיך ללמד, לתת קונצרטים, והופיע תכופות בפני משפחת המלוכה. הדוכסית ילנה פאבלובנה, אחותו של הצאר ניקולאי הראשון, נעשתה לפטרוניתו הראשית. למן 1852, נעשה רובינשטיין דמות דומיננטית בחיי המוזיקה של סנקט פטרבורג, הן כסולן, הן כמלווה לטובי הנגנים והזמרים אשר פקדו את הבירה הרוסית.^[3]

עוד מסע קונצרטים

ב- 1854 החל רובינשטיין במסע קונצרטים ברחבי אירופה, שנמשך כארבע שנים. היה זה לו סיבוב קונצרטים משמעותי ראשון לאחר כעשור. כעת, בגיל 24, חש בשל דיו להופיע כפסנתרן וירטואוז מן המניין, וכן כמלחין בעל חשיבות. עד מהרה השיג מחדש את המוניטין כווירטואוז יוצא דופן. איגנץ מושלס כתב על רובינשטיין ב-1855 מה שיהפוך לדעת רבים: "בעוצמה ובביצוע אין נעלים ממנו".

כמקובל באותה התקופה, מרבית הקונצרטים של רובינשטיין הוקדשו ליצירותיו שלו. בחלק מן הקונצרטים שימש הן כמנצח ליצירותיו התזמורתיות, הן כסולן באחד מן הקונצ'רטי שלו לפסנתר. אחת מנקודות השיא שלו באותה התקופה הייתה ניצוח על תזמורת הגוונדהאוס המפורסמת מלייפציג, בביצוע הסימפוניה השנייה שלו (מכונה "אוקיינוס"); ביצוע יצירתו באחד המקומות הנחשבים ביותר לביצוע יצירה מוזיקלית, נחשב לו לכבוד גדול. הביקורות היו מעורבות לגבי יכולותיו של רובינשטיין כמלחין, אך היו חיוביות יותר בכל הנוגע ליכולותיו כפסנתרן, לאחר רסיטל, שערך מספר שבועות לאחר מכן.

רובינשטיין עשה הפסקה קצרה במסע הקונצרטים שלו ושהה שלושה חודשים בחורף 1856-7, עם ילנה פבלובנה ומרבית משפחת המלוכה בניס שבצרפת. שלושת החודשים הללו היו משמעותיים במבט לאחור. רובינשטיין שם לב לעובדה שנוסף על האינטליגנציה הגבוהה של פטרוניתו, הייתה לה השפעה על אחיה, ניקולאי הראשון (השפעה דומה הייתה לה גם על אחיינה, אלכסנדר השני, מה שהביא, בין השאר, לשחרור מעמד הצמיתים ברוסיה הצארית). יחד עמה ועם אנשים נוספים, החלו לעלות תוכניות כיצד ניתן לשפר את החינוך המוזיקלי ברוסיה. השיחות והתוכניות שהועלו הניבו פרי, כאשר נוסדה לראשונה "החברה המוזיקלית הרוסית" ב- 1859.^[4]

פתיחת הקונסרבטוריון בסנקט פטרבורג

פתיחת הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, הקונסרבטוריון הראשון ברוסיה, וגדילתה של "החברה המוזיקלית הרוסית", חלו ב- 1862. נוסף על היותו של רובינשטיין מייסד המוסד המוזיקלי ומנהלו הראשון, הוא עבד גם בגיוס כישרונות מוזיקליים לסגל ההוראה.

היו בחברה הרוסית שהופתעו מכך, שקונסרבטוריון רוסי אכן ינסה להיות רוסי. כאשר רובינשטיין בישר כי בכיתות ילמדו בשפה הרוסית ולא בשפה זרה, התקבל הדבר בתמיהה והשתאות. רובינשטיין הוסיף כי "אכן זה היה מפתיע שתאוריית המוזיקה תונחל לתלמידים במוסדנו בפעם הראשונה ברוסית... עד עתה, אם חפץ מאן דהוא ללמוד את תאוריית המוזיקה, היה עליו ללמוד אצל מוזיקאי זר, או לצאת לגרמניה".

נמצאו גם אנשים שחששו, כי המוסד לא יהיה רוסי דיו. מאמר של רובינשטיין נגד החובבנות של המוזיקה הרוסית ובזכות הקמתו של קונסרבטוריון רוסי עורר עליו ביקורות רבות מקבוצת המלחינים הרוסים הלאומיים הידועה בתור החמישה וממבקר המוזיקה ולדימיר סטאסוב, שטען כי מוסד לימוד כזה יביא עמו כמויות של יצירות חסרות ערך. עוד קודם לכן פגע רובינשטיין בגלינקה כשיצא נגד השימוש ביסודות לאומיים באופרות שלו, שהיה כושל, לדעתו (Blätter für Theater, Musik und Kunst, xxix, xxxiii, xxxvii, 1855).^[5] לעומת זאת, מיכאל זטלין, בספרו על "החמישה", כתב: "אמת, הרעיון הבסיסי של קונסרבטוריון מרמז על סוג מסוים של אקדמיזם שעלול להפוך לרוטינה, אך אותו הדבר יכול להיאמר על כל מוסד מוזיקלי אחר בעולם. בסופו של דבר הקונסרבטוריון העלה ברמה את התרבות המוזיקלית ברוסיה. הדרך הבלתי-שגרתית של באלאקירב וחבריו לא הייתה בהכרח הנכונה לכל אדם אחר". על אף ההתנגדות, ובעזרת אחיו ניקולאי, הצליח רובינשטיין לפתוח קונסרבטוריון למוזיקה במוסקבה ועד סוף המאה התגשם חזונו. קונסרבטוריונים ובתי אופרה נפתחו ברחבי רוסיה והכשירו מוזיקאים ברמה גבוהה אף משיכול היה לקוות לה.^[6]

באותה תקופה הגיע רובינשטיין לשיא הצלחתו כמלחין, מן הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר ולתזמורת מ- 1864 ועד לאופרה "השד" מ- 1871. בין שתי יצירות אלו נכתבו בין השאר היצירה התזמורתית "דון קישוט", שצ'ייקובסקי מצאה "מעניינת וכתובה היטב" אך "אפיזודית", והאופרה "איוואן האיום", שבוצעה לראשונה בניצוחו של באלאקירב. בורודין הגיב על "איוואן האיום" באומרו כי "המוזיקה טובה, אין אדם יכול לזהות שזה רובינשטיין. אין במוזיקה שום השפעה ממנדלסון, לעומת יצירותיו הקודמות".

מסע ההופעות באמריקה

בעקבות מתחים רבים עם באלאקירב וקבוצת "החמישה", בצד מחלוקות נוספות, פרש רובינשטיין מהקונסרבטוריון ב- 1867 וחזר להופיע כפסנתרן קונצרטים ברחבי אירופה. בניגוד להופעותיו הקודמות, ניגן יותר מיצירותיהם של מלחינים אחרים. בהופעותיו הראשונות, הקודמות, היה נוהג לנגן בעיקר את יצירותיו שלו.

לבקשת חברת הפסנתרים Steinway & Sons, יצא רובינשטיין למסע הופעות בארצות הברית בעונת 1872-3 חוזהו של רובינשטיין עם סטיינוויי חייב אותו להופיע במאתיים קונצרטים בתמורה לסכום הבלתי-מקובל באותה תקופה, 200 דולרים לקונצרט (ששולמו בזהב - רובינשטיין לא האמין בבנקים האמריקנים ולא בשטרות הכסף האמריקני), כולל הוצאות אש"ל. רובינשטיין נשאר באמריקה 239 ימים, ונתן 215 קונצרטים בערים רבות - לעיתים שניים ושלושה ביום.

רובינשטיין כתב על החוויה האמריקנית: "יישמרנו האל מעבדות שכזו! תחת תנאים כאלו אין סיכוי לאמנות - אדם הופך לאוטומט, מבצע עבודה מכנית; לא נשארת לאמן שום תכונה; הוא אבוד... ההכנסות וההצלחה היו תמיד מספקות, אך כל העסק היה כה משעמם עד שהתחלתי לתעב את עצמי ואת מה שעשיתי. כה גדולה הייתה אכזבתי, ששנים אחרי-כן, כשנתבקשתי לחזור על מסע ההופעות שלי באמריקה, סירבתי מיד".

חרף אומללותו, רובינשטיין הרוויח ממסעו לאמריקה סכום כסף שאפשר לו ביטחון כלכלי למשך שארית ימיו. לאחר חזרתו לרוסיה, מיהר להשקיע בנדל"ן ורכש דאצ'ה בפטרהוף, לא הרחק מסנקט פטרבורג, לו ולמשפחתו.

שנותיו האחרונות

רובינשטיין המשיך להופיע מפעם לפעם בקונצרטים, הן כפסנתרן, הן כמנצח. ב- 1887, חזר לקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, על מנת לנסות לשפר את רמתו של המוסד המוזיקלי. תלמידים שלא עמדו בסטנדרטים החדשים שהציב נשרו מן הלימודים, מורים רבים פוטרו או הועברו לתפקיד משני, והקריטריונים להצלחה במבחני הכניסה לקונסרבטוריון הוחמרו. רובינשטיין ערך פעמיים בשבוע כיתות לימוד למורים, אשר כללו לימוד של הספרות השלמה של יצירות הפסנתר החשובות, ונתן למוכשרים שבתלמידים מספר שיעורים פרטיים. במהלך השנה האקדמית של 1889-90, העביר מדי שבוע לתלמידיו רסיטלים משולבים בהרצאות. רובינשטיין פרש שנית, ויצא מרוסיה - ב-1891, לאור דרישות הצאר כי הקבלה לקונסרבטוריון, ולאחר מכן גם הענקת הפרסים השנתיים, יותנו במוצאם של התלמידים, ולא לפי שיקולים מקצועיים. הדרישות הללו נבעו ככל הנראה מרצון לפגוע במועמדים ובתלמידים היהודים. רובינשטיין עבר להתגורר בדרזדן, גרמניה, והחל מחדש מסע קונצרטים, ברחבי גרמניה ואוסטריה. רוב הקונצרטים נועדו למטרות צדקה.

רובינשטיין אף העביר שיעורים פרטיים למספר תלמידים, ושימש מורה קבוע לתלמיד אחד, יוזף הופמן, שעתיד להיות אחד הפסנתרנים המעולים במאה העשרים.

על אף אכזבתו מסממני הגזענות בפוליטיקה הרוסית, חזר רובינשטיין מפעם לפעם לרוסיה, לבקר את מכריו ואת בני משפחתו. הקונצרט האחרון שנתן נערך בסנקט פטרבורג, ב- 14 בינואר 1894. כאשר בריאותו החלה להתדרדר במהירות, חזר רובינשטיין לפטרהוף בקיץ 1894. הוא נפטר שם מאוחר יותר באותה שנה, ב-20 בנובמבר, לאחר מחלת לב שסבל ממנה זמן מה.

הרחוב שבו התגורר (טרויצקאיה) בסנקט פטרבורג נקרא כיום על שמו.