Loading AI tools
מין של אייל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אייל חזירוני (שם מדעי: Hyelaphus Porcinus בעבר Axis Porcinus) הוא מין אייל בינוני החי במדינות דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה ומצוי בסכנת הכחדה. עד תחילת המאה ה-21, מין זה היה מסווג בסוג Axis לצד האייל הנקוד, אולם על פי מחקרים חדשים הוא הועבר לסוג אייל זהוב יחד עם קרוביו אייל קוהל (מאינדונזיה) ואייל קאלאמיאן (מהפיליפינים). למרות זאת בטקסונומיות רבות הוא עדיין מוכר בשם Axis Porcinus או בשם Cervus Porcinus. המין קרוי לעיתים אייל חזירוני מצוי, הודי או תאילנדי כדי להבדיל משני המינים האחרים הקרויים גם בשמות אייל חזירוני אינדונזי ואייל חזירוני פיליפיני. פירוש החלק השני של שמו המדעי בלטינית (Porcinus) הוא חזיר, והוא נקרא כך משום מראה גופו העגלגל והגוץ ומשום אופן ריצתו ביער.
 אייל חזירוני | |
|---|---|
_-_Flickr_-_Lip_Kee_(1).jpg) | |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | אייליים |
| תת־משפחה: | איילים |
| סוג: | אייל זהוב |
| מין: | אייל חזירוני |
| שם מדעי | |
 Hyelaphus porcinusצימרמן, 1780 | |
| תחום תפוצה | |
תפוצת האייל החזירוני בעבר. | |
| שמות נוספים | |
| |
 | |
פרוותו של האייל החזירוני משתנה למדי בצבעה על פני הטווח הנרחב של תפוצתו: לעיתים היא בצבע חום-אדמדם בהיר בכל הגוף, לעיתים חום כהה עם ראש בהיר ורגליים שחורות או חום-צהבהב בכל הגוף מלבד הרגליים והצוואר. הפרווה גם מתכהה עם הגיל. לעיתים קרובות מסביב לעיניו, אפו וגרונו יש כתמים צהבהבים-קרמים. למין זה יש ראש קצר ומשולש, ומבנה גוף מוצק וכבד; רגליו אף הן קצרות, והגפיים האחוריות גבוהות יותר מהקדמיות ומשוות לו מראה שפוף. אפו גדול ושחור, עיניו קטנות, ואוזניו בינוניות ועגלגלות. פס שחור עובר לאורך השדרה, ובדרך כלל יש כתם כהה בצורת V במצח; הזנב קצר וצידו האחורי לבנבן. למרבית המבוגרים יש נקודות מפוזרות על הבטן בקיץ. הזכרים בעלי קרניים בינוניות הצומחות מאזור המצח ובהם שלושה סיעופים בלבד. הזכרים כהים וגדולים במידה מועטת מהנקבות.
מידות גופו של האייל החזירוני:
גובה הכתפיים: 75-66 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 115-105 ס"מ.
אורך הזנב: 20 ס"מ.
אורך הקרן: עד 60 ס"מ.
משקל הגוף: 50-36 ק"ג.
לאייל זה שני תת-מינים:
מבחינה היסטורית, האייל החזירוני היה בעל תפוצה נרחבת: החל מפנג'אב שבפקיסטן, עובר דרך צפון וצפון מזרח הודו (כולל האזור שלמרגלות הרי ההימלאיה) ועד דרום סין (דרום מחוז יונאן) ומדינות הודו-סין. עם זאת כיום לאחר עשרות שנים של ציד, אייל זה קיים באוכלוסיות מקוטעות ביותר בפקיסטן, צפון הודו, נפאל, בהוטן, בנגלדש ומערב מיאנמר. המין הושמד כנראה לחלוטין באזור המזרחי הכולל את סין העממית, לאוס וייטנאם, ומלבד כמה עשרות איילים שנותרו ליד נהר המקונג במחוז קראטי ובמחוז קו קונג שבדרום מערב קמבודיה האייל הושמד גם בה לגמרי. האייל החזירוני נכחד והוחזר מחדש לתאילנד, והובאה לאוסטרליה, סרי לנקה וארצות הברית.
במרבית המקרים בית הגידול מורכב ממרעה גבוה רטוב או לח הסמוך לעיתים קרובות לנחלים ונהרות בינוניים, ונראה שהצפיפות הגבוהה ביותר היא בשטחי מרעה פתוחים או קרחות יער. מין זה נמנע מיערות טרופיים או נשירים סבוכים, ויעדיף במקומם אפילו מרעה הסמוך לחופים. בהודו ונפאל המין חי בעיקר במרעה דמוי סוואנה הקרוי "טאראי", ובמדינות הודו-סין בעיקר במרעה גבוה ולח. ב"פארק הלאומי ברדיאה" (נפאל), הצפיפויות הגבוהות ביותר היו במרעה, לאחר מכן באזורים הסמוכים לנהרות, ואילו ביערות לא נצפו אפילו פרטים בודדים.
האוכלוסייה שעדיין שורדת בבנגלדש חיה במרבצי דשא הרריים, שבהם חלקים קטנים מיוערים. האוכלוסיות הפראיות למחצה שהובאו מחדש לתאילנד תופסות מגוון של בתי גידול שלא היו בשימוש מעולם על ידי איילים פראיים בתאילנד, לאוס, וייטנאם או קמבודיה. רישומים היסטוריים מראים שהאוכלוסייה הגדולה ביותר שחיה ליד נהרות, הייתה מצויה באגן נהר הדונג בוייאטנם.
המבנה החברתי העיקרי הוא בעיקר נקבה בודדה עם צאצאיה, וגם כאשר מספר איילים מתקבצים יחד הם אינם מלוכדים ונמלטים למספר כיוונים כאשר הם נרדפים. בפארק הלאומי צ'יטוואן עדרים של עד 20 איילים נצפים ביחד בעיקר במרעה חדש שצמח לאחר השרפות; ובפארק הלאומי קזירנגה עדרים של 40–80 איילים נצפים לעיתים קרובות בשטחי מרעה גדולים שנוצרו על ידי קרנפים הודים, או במרעה נמוך ליד מאגרי מים גדולים. השטח בו הם חולפים בחיפוש אחר מזון משתנה במידה רבה בגודלו, ונע בין-5 דונם ל-70 (תלוי גם אם השטח מגודר). איילי החזיר אינם מושפעים מהתחלפות העונות, מלבד סרי-לנקה שבה דווח שהם נודדים בהתאם למזון החקלאי הזמין.
תזונתו של האייל החזירוני מבוססת בעיקר על עשבים טריים, וגולשת מדי פעם גם לעשבי תיבול, פרחים, פירות, עלים ושיחים. בהשוואה לאייל הסמבר מין זה אינו מכניס לתפריטו מיני צמחייה חדשים. איילים חזירונים שהובאו לסרי-לנקה חיים בעיקר בשטחים חקלאיים, וגורמים נזק לגידולים ביתיים כגון תה או קינמון.
כאשר אייל זה נרדף ביער הוא פותח בריצה עם ראש שפוף, ומתכופף מתחת לגזעים וענפים כ-חזירי הבר, ולא מדלג עליהם כמו רוב האיילים; לאחר מספר דקות של ריצה הוא יחפש בהקדם האפשרי מקום מסתור ויחכה בו עד שתחלוף הסכנה. במהלך ריצתו הוא זוקף את צידו האחורי והלבן של זנבו לאות אזהרה. כשהאייל החזירוני נבהל, הוא משמיע קול הדומה לשריקה או לנביחה. טורפיו של האייל החזירוני הם בעיקר טיגריסים בנגלים, נמרים הודים, ודולים.
זכרי האייל החזירוני אגרסיביים למדי, ובאזורים בהם צפיפות האוכלוסייה נמוכה הם עלולים להפגין טריטוריאליות ולסמן את גבולות הטריטוריה שלהם באמצעות הפרשות מבלוטות הריח בעיניים וברגליים. בהודו ונפאל עונת הרבייה היא בין חודשי ספטמבר ואוקטובר, ובסין בין ספטמבר לפברואר; במהלך הייחום, הזכרים מתאספים באחו הפתוח, ומקיימים ביניהם קרבות לשליטה בנקבות. זכרים של מין זה אינם מקימים הרמון, ומגינים על הנקבה מזכרים אחרים עד תום הייחום. בשונה מאיילים אחרים למין זה אין קולות מיוחדים בעונת הרבייה.
ההריון של הנקבה נמשך 220–230 ימים, לאחריהם היא ממליטה עופר אחד או תאומים בחודשי אפריל עד מאי בנפאל ומאפריל עד אוקטובר בסין. בסמוך להמלטה הנקבה נעה לאזור גבוה עם צמחייה צפופה, כהגנה מפני הצפות מונסון וטורפים. העופרים נגמלים לאחר שישה חודשים, ומגיעים לבגרות לאחר 8–12 חודשים. תוחלת החיים המרבית של האייל החזירוני בטבע עד 20 שנים.
במהלך 20 השנים האחרונות, האייל החזירוני הפך לנדיר יותר ויותר ממגוון איומים עד שסווג על ידי IUCN כמין בסכנת הכחדה (EN). האיזון בין האיומים הללו וחומרתם הנוכחית משתנה בין "דרום אסיה" (הכולל את הודו, נפאל, ככל הנראה בהוטן, ואולי גם פקיסטן; והירידה בו היא בסביבות 40-30%) ל"דרום מזרח אסיה" (הכולל את סין, וייטנאם, לאוס, קמבודיה, תאילנד, ובנגלדש ובו הירידה משוערת בכ-90%). אין מידע מפורט על מנת לדעת לאיזו קטגוריה שייכת מיאנמר ונראה שמצבה הוא הממוצע בין שניהם. סרי לנקה היא מחוץ לטווח המקורי כך שהיא לא רשומה בפירוט כאן. האייל החזירוני הוא כיום אחד מהיונקים הנדירים ביותר בהודו-סין, והוא נכחד ככל הנראה בלאוס, וייטנאם, ורוב קמבודיה (כאמור בתאילנד הוא נכחד והוחזר). יתר על כן, ייתכן כי נכחד מסין, ורובה של בנגלדש. בהודו ובנפאל, מחוץ לאזורים מוגנים, כמה אוכלוסיות תישארנה תחת איומים כבדים.
ירידה מדאיגה זאת נגרמת על ידי שילוב של ציד, ואובדן בית גידול. במדינות הודו-סין, הציד האיטנסיבי לבשר, פוחלצים והכנת תרופות מסורתיות גהוביל לירידה ראשונית. דווח גם כי את האייל החזירוני קל יותר לצוד מאשר איילים אחרים באזור, כיוון שהוא נפוץ גם בבתי גידול פתוחים מה שהופך אותו לגלוי יותר לציידים. לחץ ציד הוחרף עוד יותר על ידי אובדן הביצות לחקלאות ופיתוח עירוני. בעיה נוספת היא שהאייל החזירוני אינו מסתגל ליערות עבותים, ותחת שטחי המרעה הוא נאלץ לעבור לאזורים שמועדים להצפות חמורות, וגורמים לפעמים לתמותה רצינית בקרב המין. בית הגידול של איילים אלו מאוים גם על ידי פיתוח של תחנות כוח הידרואלקטריות בדרום אסיה. בדומה לאיילים האלדים גם האיילים החזירונים סובלים ממלכודות לתפיסת איילים חיים, בשל הביקוש שלהם בגני חיות קמבודים ותאילנדים.
האייל החזירוני נמצא במספר אזורים מוגנים, לרבות חלק מהשמורות המאובטחות ביותר בעולם כגון שמורת הטיגריס קורבט, הפארק הלאומי קזירנגה, הפארק הלאומי צ'יטוואן ועוד. מין זה נהנה גם בעקיפין משימור הקרנף ההודי שחי אף הוא בבית גידול דומה. עם זאת, עתודות רבות אינן גדולות מספיק כדי לאפשר תנועות עונתיות של מין זה, ורמת האכיפה של הציד משתנית בין האזורים. האייל החזירוני רשום גם באמנת (CITES) כמין הנאסר לסחר בינלאומי.
להלן נתוני IUCN על תפוצת האייל החזירוני במדינות הנזכרות, הכוללים אזורי שימור בולטים, צפיפויות אוכלוסייה, מאמצי שימור ועוד:
פקיסטן: איילי החזיר מצויים במרעה מבודד בעמקים של נהר האינדוס ויובליו העליונים, בעיקר ביערות הסמוכים לנהר האינדוס במחוז סינד, עם אוכלוסיות קטנות סביב מרכז האינדוס ומצפון ל"סווקאור". המין היה רשום באזורים המוגנים של אגם צ'אשמאה, "שמורת הציד צ'אק קוטוראה" (הופחת במידה ניכרת במספריו), ה"פארק הלאומי סונהראה" (הוכחד והוחזר מחדש), "אזור השימור טאונסה" ו"אזור השימור ראסול" אבל מאז 1996 אין מידע עדכני יותר אם כי סביר להניח שמצב האייל עדיין טוב.
הודו: האייל החזירוני היה חי בעיקר בשטחי עשב הגדולים הקרויים "טאראי" לאורך מרגלות ההימלאיה ובכל המישורים של נהרות הגנגס והברהמאפוטרה, מפונג'אב במערב ועד ארונאצ'ל פרדש במזרח. מאז התפוצה הצטמצמה מאוד ושיעור הירידה הוא בסביבות 40-30% במשך 21 שנים האחרונות. הסוקר ההודי ביז'וואז שביצע סקרים נרחבים בנוף ה"טאראי" של הודו (גם לחיות טרף כגון הטיגריס הבנגלי), הפריך בסיכומיו דברים שהיו מוסכמים עד אז ורשם ששמורת הטיגריס דודהואה היא בעלת בית גידול מצוין לאייל החזירוני, שיש עדיין אוכלוסייה סבירה ביער לאג'ה-באג'ה (כיום בתוך שמורת טיגריס) ש"אזור השימור קישפור" מחזיק עדיין אוכלוסייה סבירה, ושבשמורת "Wildife Katarniaghat" גם נפוצים איילים חזירונים. סקרים שנערכו על ידו במיוחד עבור איילים חזירונים בשנות 2002–2004 בהודו גילו שהאוכלוסיות נשארו ב29–34 אזורים, עם מספרים משמעותיים רק בשמורות הבאות: ארונאצ'ל פרדש: 200-100 בד'ארינג ו20–50 בנאמדאפה; אסאם: 50-20 ב"דיברוסאיקהואה", מעל 1,000 בקזירנגה (אך ראה להלן), מעל 1,000 בשמורת מאנאס, 20-50 בנאמהירי, ומספרים דומים גם ב"בוראצ'אפורי", "קובוצ'אופורי" ו"סונאי-רופה". ביהאר: 200-100 ב"יוטאראצ'אל" ו-200–500 בשמורת הטיגריס קורבט (ראה להלן); אוטר פרדש: 2,000-1,000 בפארק הלאומי דודאווה, 200-100 ב"קאטארניאג'אט" וב"קישפור", ו20–50 ב"יער קהארי". צפון ומערב בנגל: 200-100 ב"גוורומארה" ו"ג'אלדאפרה". ממחקרו של ביז'וואז עולה כי האייל החזירוני איבד עד אמצע שנות 1970 למעלה מ-35 יישובים היסטוריים. עם זאת חלק מנתוניו לא עברו בדיקה קפדנית וחלקים אחרים בוודאי אינם נכונים. בקזירנגה למשל אין ספק שיש מעל 10,000 איילים חזירונים, כשהאומדן המקובל הוא 16,000-14,000 פרטים ובצפיפות אקולוגית של 38.6 איילים לקמ"ר; בשמורת הטיגריס קורבט דווחו רק כ-100 איילים בשנת 2008, ושמורת הטיגריס דודהואה סובלת מבעיות שימור רבות כך שלא סביר לומר שמספרם עולה על-1,000. ב"אזור השימור ג'אלדאפלה", האייל היה בעל תפוצה רחבה בשנת 1990 על פי עדויות, אולם עכשיו המספרים בו ירדו באופן דרסטי. איילי החזיר מוגבלים עכשיו בעיקר לאזורים מוגנים, אך דרומית לפארק הלאומי ראג'אג'י יש כמה קבוצות בודדות לאורך הנהר בהיקף של כ-100 איילים. מרבית אוכלוסיות כאלה מחוץ לאזורים מוגנים נמצאות במגמת ירידה מהירה מאוד. נוכחותו של מין זה במאניפור, אסאם ודרום מיזורם וטריפורה מבוססת על רשומות של הסוקר ההודי ביז'וואז מ-2002 אך מצבם הנוכחי לא ידוע; מספרם של האיילים באזורים אלה קטנים מאוד, ויש להניח שהם לא ישרדו לאורך זמן.
נפאל: איילי החזיר היו נפוצים בעבר בכל אזורי ה"טאראי", אבל עכשיו הם מוגבלים בעיקר לאזורים מוגנים. אף על פי שהאוכלוסיות כרגע יציבות יחסית, שיעור הירידות ב20–30 השנים האחרונות הוא לפחות 30%. צפיפות האיילים במדינה היא 0.1 לקמ"ר ביער נהרות, 16.5 לקמ"ר בסוואנה, ו35 לקמ"ר בשטחי מרעה רגילים ומישורים. המינים מתרחשים בתחומים המוגנים הבאים: "שמורת פרסה" (אוכלוסייה קטנה מאוד), "שמורת הטבע קוושי-טפוו", פארק הלאומי צ'יטוואן, הפארק הלאומי בארדיאה ו"שמורת הטבע סוקלה פאנטה". כל אחד משלושת האזורים האחרונים מחזיק למעלה ממאה איילים חזירונים. ב"פארק הלאומי בארדיאה", צפיפות איילי החזיר היא: 77.3 איילים לקמ"ר בשטחי מרעה, 5.8 איילים לקמ"ר באזורי הנהרות ו-0 איילים ביער נשיר.
בנגלדש: הלחץ הכבד שהכחיד את האייל החזירוני ממרבית המדינה החל משנת 1970; שיעור הירידה הכולל במדינה הוא בין הגבוהים - כ-90%. האייל נעלם משמורת סונדרבאנס ב-1984 ולא דווח במחוז סילט בצפון מאז 1970. לאחר תקופה ארוכה ללא צפייה בפרטים, נלכדו במחוז סילט בשנת 2002 מספר איילים על ידי אנשים מקומיים. סקרים נוספים הראו כי כמה איילים חזירונים נשארו באזור צ'יטאגונג במחוז, ומלבד זאת יש באזור זה גם אוכלוסייה קטנה שבויה שמקורה בבעלי חיים שנתפסו.
בהוטן: איילי החזיר נפוצים בשפלת דרום בהוטן, ומצויים בשני אזורים מוגנים בבירור: "שמורת מאצ'ו" ו"הפארק הלאומי רויאל מאנאס". עם זאת אין מידע רב על המצב הנוכחי.
סין העממית: בהיסטוריה האייל החזירוני נרשם בסין בעמקים הנמוכים ביותר של אזור "קסישואנגבאנאה" בדרום יונאן, ולאחרונה סוקרים (מ-1990, ומ-2008) הצהירו כי הלה נכחד מהמדינה. דו"ח באינטרנט על צפייה באיל החזירוני בשנת 2007 התברר לאחר מכן כבלבול עם עופר צעיר של אייל סמבר.
מיאנמר (בורמה): האייל החזירוני היה ידוע זמן רב במיאנמר (תואר כבר ב-1902) והיה מצוי ברחבי המדינה בכל מקום של מישורי דשא ושפלות. מידע מפורט על הטווח הנוכחי של האייל החזירוני או מעמד האוכלוסייה במיאנמר אינו קיים. ידוע שמין זה היה בירידה גדולה כבר ב-1993. כיום הוא מצוי רק בשלושה אזורים מוגנים: קאהילו, פידאונג ו"שמורת הטבע הלוואגה". מבין אלה, האוכלוסייה של הלוואגה במצב הטוב יותר ומשנת 2007 היא מנוהלת כעדר שבוי למחצה הנתון בשטח מגודר של כמה קילומטרים רבועים, ועל פי שמועות מקורה הוא בבעלי חיים שנתפסו על ידי מקומיים במהלך 1980. "אזור השימור פידאונג" הוקצה בשנת 1918 כדי להגן על בית גידול מעורב של יערות וסוואנה ואיילי החזיר היו מצויים במספרים רבים בתוכו; בשלב מסוים זה היה האתר היחיד במיאנמר שבו איילים אלו קיבלו הגנה רצינית. היום הנוכחות של יישובי קבע, כבישים ומסילות ברזל, מטעים של קני סוכר ומחנות צבא שינו לחלוטין את חלקו הגדול של אזור השימור, ורק שטח זניח מהמערכת האקולוגית המקורית נשאר. מלבד זאת גם השטח שנשאר שלם סובל הפרעות רבות: המקומיים משתמשים בו כמעבר, ואנשים וכלבי בית חולפים בו לעיתים קרובות ואין זה סביר שהאייל יכול להתקיים שם. עם זאת ציידים ודוחות של צוות שימור מעמק הוקאונג בקאצ'ין, דיווחו בשנות 2005–2007 שהמין עדיין נפוץ בשפלת מיאנמר, אך למרות זאת אין עובדות מוצקות שהנוכחות נרחבת. "אזור השימור פידאונג" שנתפס בעבר כחוד החנית של האזורים המוגנים (היה הראשון שהוקם במדינה), נחשב במצבו הנוכחי כגרוע, ואופן ניהולו אינו מבשר טוב לתחומים מוגנים אחרים המכילים בית גידול מתאים לאיילי החזיר. בסקר מצלמות נרחב למציאת טיגריסים בשאר המדינה ב-2003 לא נמצא ראיות לקיום המין, אבל ייתכן כי הדבר נובע משום שהמצלמות נפרשו ביערות ירוקי-עד סבוכים (בתי גידול שאינם מתאימים כאמור לאיילי חזיר), ולמרות שאיילים אחרים היו מסתגלים לאזורים אלו נדיר מאוד שהאייל החזירוני יתפוש בית גידול כזה.
תאילנד: המין היה מצוי בשפע בכל המדינה ובמיוחד באגן צ'או פראיה במהלך המאה ה-20, אך נכחד שם באמצע שנות ה-1960. בעבר היה סחר ויצוא עצום במין זה; למשל כ-20,000 עורות יצאו ממפרץ סיאם רק ב-1930–1931, אם כי לא דווח האם מקורם היה מתאילנד, קמבודיה, או שניהם. תשומת הלב של רשויות השימור בתאילנד ב-1977 הגיעה מאוחר מדי לאחר שהאייל כבר נכחד לגמרי. עם זאת לאחר מכן הובאו מספר עדרים ממיאנמר כדי להקים מחדש את האוכלוסייה במדינה, הן בתנאי שבי והן בתנאים פראיים למחצה. האיילים הוכנסו לראשונה ל"אזור השימור קהיאו" ("Khieo Wildlife Sanctuary") בצפון תאילנד שמשמש מאז שנת 1990 ועד היום כתחנת רבייה מרכזית; האיילים הסתגלו לאזור זה למרות שמקומו גבוה יותר מהעדפתם הטבעית; מרבית העדר באזור השימור מצוי בשטח פתוח סביב שפתו של מאגר מים. כמו כן יש אוכלוסייה גדולה נוספת, שהובאה לאי צ'אנג שבמפרץ סיאם.
לאוס: האיילים החזירונים כנראה נכחדו לגמרי מהמדינה, ואת מעמד העבר שלהם קשה להעריך: יש כמה, אם בכלל, דגימות שנמצאו באוספים בינלאומיים מהמדינה, ומלבד פוחלצים ישנים לא היו רשומות של פרטים חיים במהלך סקרים נרחבים בכל רחבי המדינה בשנת 1990. עם זאת, סוקר מ-1932 רשם כי המין היה מיוצג בהרבה מוזאונים ואספנים זואולוגים ולא ניתן לדעת על סמך זה אם האייל היה נפוץ באופן נרחב בלאוס. כל בתי הגידול הפוטנציאלים המתאימים בלאוס הם קטנים למדי ונמצאים בשימוש כבד על ידי אנשים מקומיים, ומזה שלחץ הציד בלאוס גבוה בלאו הכי, אין זה סביר להניח שהם שורדים אפילו בבדידות או על ידי פעילות בשעות הלילה.
וייטנאם: נראה שהאיילים החזירוניים נכחדו בווייטנאם, אף על פי שבעבר התרחשו בכמה אוכלוסיות גדולות בבית גידול מתאים בצפון, וכנראה גם בדרום על פי דיווחים מ-1991. הכחדה זאת משקפת את המהירות שבה בית הגידול המתאים נעלם, והלחץ הכבד של ציד על יונקים גדולים ברחבי ווייאטנם. אם המינים עדיין מצויים בווייטנאם, סביר להניח שזה יהיה לאורך נהר קון בקון, "שמורת הטבע צ'ה-ראנג'", שפלת הנהר המערבית של סרפוק במחוז דאק-לאק, אזור שא-טיי של מחוזות "גיאה לאי" ו"קון טום" או שפלת הנחלים של נאי-דונג. עם זאת, אין ראיות ממשיות מלבד דיווחים, ומרבית הפוחלצים שנמכרים מקורם כנראה משמורת צ'ה-לאנג'. שיעורי הציד הגבוהים בווייטנאם גורמים לכך שאפילו מספרים קטנים מאוד של אייל חזירוני במדינה אינם סבירים כיום.
קמבודיה: איילי החזיר היו נפוצים בשפע במישורים הביצתיים העצומים של קמבודיה, כגון סביב אזור "סרי אמבל", "סום קומפוג" וסביב אזור "קמפוט" שבמחוז קראטי. באזורים היבשים יותר של הצפון מין זה לא היה נפוץ. סקרי טבע מקיפים משנת 1994 לא הצליחו למצוא אף אייל חזירוני בקמבודיה, עד שהלה נמצא מחדש במחוז קראטי ב-2006 בסקר אחר שהתקיים בעקבות חששות שאייל זה כבר נכחד. מספרי האיילים במחוז קראטי (ככל הנראה עשרות בודדות) יישארו מפוזרים בקבוצות קטנות בשרידים של אזורי מרעה מוצפים. אוכלוסיות אחרות עשויות להישאר, אבל הן הופכות בהדרגה לפחות סבירות בבתי גידול מתאימים, בשל הפיתוח המואץ שמתרחש במדינה ובמהלכו הופכים שטחי מישור ושפלות נהר לאזורי חקלאות.בדומה לפרסתנים אחרים איילים אלו הובאו למדינות אחרות בעיקר לשם ציד, או כדי למלא את הנישה האקולוגית. בין המדינות הידועות: סרי לנקה, אוסטרליה וארצות הברית. תפוצתם באזורים אלו אינה ממופית על ידי IUCN.
: האיילים החזירונים מוגבלים לשטחי מרעה מעובדים בטווח של 35 קמ"ר, בין "אמבלאנגודה" ו"ינדוראווה" שבחוף הדרום המערבי, וב"אלפיטיאה" שמרכז האי; מרבית המקומות שבהם הוא נפוץ אינם נמצאים באזורים מוגנים. האיילים החזירוניים הובאו כנראה לסרי לנקה על ידי ההולנדים או הפורטוגזים במאה ה-16, וייתכן כי הובאו על ידי שליט ממלכת סינהלה בתקופה הטרום קולוניאלית או על ידי הבריטים בהמשך; שתי האפשרויות האחרונות אינן סבירות מאחר שהאייל החזירוני אינו נפוץ במרכז ודרום הודו, כך שהבאתו הייתה כרוכה במאמץ רב.
: בדומה למרבית מיני הבר שהובאו, האייל החזירוני הובאה אף הוא על ידי מתיישבים ליבשת זו למטרות ציד. אייל זה השתלב במהירות בנוף הצחיח האוסטרלי המתאים לבית גידולו יחד עם אייל הסמבר ואייל הטימור, ובהיעדר טורפים טבעיים הוא מתרבה שם בהצלחה. ריכוזיו העיקריים הם בחופי קווינסלנד וויקטוריה (אוסטרליה).
: האייל הובאה לחוות ציד בטקסס, וכן לקליפורניה והוואי. באיי הוואי האייל החזירוני מהווה יחד עם האייל הנקוד את שני הפרסתנים היחידים באיים; עם זאת בשל גודלו הקטן יחסית הוא אינו גורם נזקים מרובים כאייל הנקוד.Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
