משה יעלון

משה (בּ‏וֹ‏‏גִי) יַעֲ‏לוֹ‏ן (נולד ב־24 ביוני 1950), היה חבר כנסת ושר הביטחון, הרמטכ"ל ה־17 של צה"ל בשנים 2002 - 2005.

"ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת מושפעים באופן לא סביר מעמדותיהם של אנשי הון ומהאינטרסים שלהם.".
"הפרת האיזון במערכת הדמוקרטית, אשר נשמת אפה היא איזונים ובלמים, מאפשרת לנכשלים, למושחתים, ולאופורטוניסטים להמשיך לשלוט במוקדי הכוח."
"יש לי מחלוקת עם איימן עודה על דמותה היהודית של ישראל, אבל בהיבט הדמוקרטי אני קרוב לעודה מאשר לנתניהו ." ~ (26.5.2019)
"צריך לראות בחומרה את הפגיעה במערכת אכיפת החוק על ידי: פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט על ידי הכפשתה; פגיעה בפרקליטות המדינה על ידי תקיפתה: החלשת המשטרה, הן על ידי פגיעה בתקציביה, הן בשיקולים לא מקצועיים במינוי קציניה הבכירים והן בהתקפות של פוליטיקאים נחקרים על חוקריהם."
"אני זוכר ששאלו אותי פעם מדוע אני ממשיך ללכת עם נעליים גבוהות בקריה, ועניתי להם: 'בגלל הנחשים'." ~ מתוך נאום שזכה לכינוי "נאום הנחשים", מספר שבועות לפני סיום כהונתו כרמטכ"ל
"ימין זה לשסות, ימין זה להפוך חצי מהעם למוקצה, יש ימין אחר, יש שמאל, אין ימין, אין שמאל, ישראל לפני הכל" מתוך כנס פעילי כחול לבן, 2019 (מקור)

"אני רואה קושי לייצב מצב יציב של סוף סכסוך בתוך הפרדיגמה הזאת. מדברים על מדינה פלסטינית בת קיימא. Viable Palestinian State. באירופה אפשר ליצור מצבים כאלה. מונקו, אנדורה, ליכטנשטיין, לוקסמבורג. אבל כאן המצב אחר. לצד הפלסטיני אין תחושת 'עד כאן'. גם בגבולות 67' אין לו תחושת 'עד כאן'. הוא מדבר על צפת ועל חיפה ועל תל אביב. וגם מבחינה כלכלית יהודה שומרון ועזה אינם מדינה בת קיימא."
"אי־הנכונות הערבית להכיר בישראל היא המקור להפעלת האלימות נגדה משחר הציונות ועד היום. כל עוד מרכיב זה לא ישתנה, ישראל תהיה מועדת לאלימות. גבולות 67' אינם נותנים מענה ביטחוני לא לאיום טרור של רקטות ומתאבדים ולא לאיום של התקפה קונבנציונאלית... כדי לעמוד מול טרור מבלי להיכנע, חשוב לבצר את גבולותנו התודעתיים ולחזק את אמונתנו בצדקת הדרך, וזאת בניגוד למגמה הקיימת היום."
"בתקופה שבה אנו מודאגים מהשתמטות צעירים מנטילת אחריות בכלל ומשירות בצבא בפרט, ובתקופה שבה איננו שבעי רצון מן הדוגמה האישית של מנהיגינו, טוב לדעת (את שאני יודע) שיש על מי לסמוך. אשרי העם שאלה בניו." ~ מתוך ההקדמה לספר "מן המדבר והלבנון" מאת עשהאל לובוצקי
"אנחנו התרגלנו שלערבים מותר לחיות בכל מקום: בנגב, בגליל, בשכם, בג'נין, ויש אזורים שאסורים ליהודים. זה אנחנו גרמנו." ~ במהלך ביקור בחורבות חומש (nrg מעריב)
"אשר לשאלת ההתיישבות, יהודים צריכים ויכולים להיות בכל מקום בארץ ישראל. כל התיישבות צריכה לעבור את אישור הרשויות, ומה שעולה בניגוד להחלטות לא ראוי. זה בניגוד לחוק. אדם לא יכול ללכת להתיישב באיזה מקום שהוא רוצה." ~ במהלך ביקור בחורבות חומש (nrg מעריב)
"האליטות ותנועת 'שלום עכשיו' הם וירוס, שנזקו גדול מאוד." ~ (מקור)
"כל פעם שהפוליטיקאים מביאים הנה את יונת השלום, אנחנו הצבא צריכים לנקות אחריה."
"ההתנתקות היא רוח גבית לטרור."
"במקום שבו צריך לתת צל"שים, צריך לבדוק גם את נוהל הקרב." ~ (מקור)
"מינוי לא טבעי... אני זרקתי את הרפז מהצבא... גבי אשכנזי חייב הסברים... אני לא סניגור של גבי, אבל ברור לי שלשכת ברק עשתה לגבי דה לגיטימציה. אני מדבר על גלנט מתוך כאב גדול, אני הרי העליתי אותו ליבשה. לצערי, הקרבה לפורום החווה קלקלה אותו. מעשיו מעידים על התקלקלות והסתאבות." ~ על ניסיונו של ברק למנות את האלוף גלנט לתפקיד הרמטכ"ל שלא צלח, מתוך הכתבה "בוגי איתי הלילה" מאת אראל סג"ל, "מעריב", 29 באפריל 2011
"בסקלה שבין הקולקטיב ובין האינדיבידואל זזנו מהקצה הקולקטיבי, הייתי אומר אפילו הבולשביקי, לעבר האינדיבידואליות. בתפיסת עולמי אני חברתי אבל מאמין בשוק חופשי לא בחזירות." ~ מתוך הכתבה "בוגי איתי הלילה" מאת אראל סג"ל, "מעריב", 29 באפריל 2011
"אני שנה מדבר עם לא מעט שחקנים מהמגרש הפוליטי. אפשר להתווכח מהיום עד מחר על מה לעשות בנושא איראן, מה לעשות בנושא הפלסטיני, לא זה הנושא העיקרי. אז בואו נשים כמה דברים בצד כי לא הולכים לפתור אותם בזמן הקרוב, בואו נתמקד בעיקר - יש לנו פה שלטון מושחת, שפוגע במה שאמורה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, פגיעה במה שאמור להיות איזונים ובלמים, ולכן צריך ליצור אלטרנטיבה כדי להחזיר את המדינה למסלולה." ~ דברים בראיון, 29 בינואר, 2019

"לא גייסו ליחידה אנשים עם משקפיים, כי חשבו שזו מגבלה. התגייסתי לחטיבת הצנחנים. רק אחרי שהייתי מפקד סיירת צנחנים חשב נחמיה תמרי שמשקפיים זה דבר נורמלי והביא אותי להיות מפל"ג ביחידה." ~ על הגעתו ליחידה, היא סיירת מטכ"ל, nrg מעריב, 24 במרץ 2007 (מקור)
"סיימתי קורס מ"כים, כנראה שהייתי בסדר, הייתי מ"כ בנח"ל המוצנח, גם שם כנראה הייתי בסדר והציעו לי לצאת לקורס קצינים, שאלתי כמה זמן צריך לחתום קבע. 'שנה', ענו לי, אמרתי 'זה יותר מדי' והמשכתי בתפקיד של מפקד כיתה, אחר כך סמל, ולבסוף השתחררתי מצה"ל. לא תיכננתי להיות מ"פ, גם לא מח"ט, בטח לא רמטכ"ל." ~ על מסלולו הצבאי (מקור)
"כל צעיר במדינה סופג בדרך זו או אחרת את מורשת נופלי הסיירת וזו חשיבות הזיכרון וההנצחה, הזיכרון הוא ערך חינוכי במדינה שעדיין נאבקת על עצמאותה. אויבנו מנסים לפגוע בכוח הרצון שלנו ומעמידים למבחן את כוח המחץ שלנו. בפגיעתם הישירה באזרחים ובכוחות חושבים שימאיסו עלינו את רעיון המדינה." ~ ביום זיכרון לחללי סיירת צנחנים.
"בתחנה הראשונה שלי, פלוגת המ"כים בגדוד 50, קיבלתי את הבסיס כחייל. שם גם התאהבתי במא"ג, והייתי מא"גיסט." ~ בראיון לעיתון "במחנה" (מקור)
"התקופה היא קיץ 1970, ימי המרדפים, ואז אני גם נוטל חלק בפעולה הראשונה שלי מעבר לגבול. זאת הייתה בכלל פעולה של סגל, אז היה דבר כזה. המ"פ היה מפקד הכוח, לקחו מפקדים מצטיינים, השאירו קצין תורן בפלוגה, סמל תורן במחלקה, מ"כ תורן במחלקה, ועם כולם לקחו גם אותי, חייל יחיד. הפעולה היתה בצד הירדני של הבקעה, במארב נגד רכב, זה היה תגמול על תקיפה של רכב סיור שלנו, שנסע בבקעה והותקף על־ידי מחבלים. הרכב לו ארבנו היה אמור לעבור בשעות הערב המוקדמות, ומאחר והיינו צריכים לגמוע חתיכת מרחק, נכנסנו עם רדת הלילה והסתתרנו כל היום בשטח הצד הירדני. בחושך ראשון יצאנו מההסתתרות ומיקמנו את המארב. בערך בשעה אחת עשרה בלילה הגיע הרכב לו חיכינו ותקפנו אותו. המחבלים ירו עלינו במרגמות, השבנו אש ואחר־כך נסוגנו וחצינו חזרה את הגבול." ~ מספר לכתב רני רביב, על הקרב הראשון בו השתתף כחייל צעיר בצנחנים, מתוך עיתון "במחנה"
"אחד הדברים שהיו קשים לי כרמטכ"ל היה לשלוח אנשים קדימה ולעמוד כמשקיף מלמעלה אך אחד הדברים שנתנו לי את היכולת כמרכיב בדוגמה האישית הוא שאני הייתי שם בסיטואציה הזו כבר ... וזה נתן לי את היכולת לומר את המילה 'אחרי'. נפצעתי בלבנון כסמח"ט 202 כי למרות היותי סמח"ט התחלתי בהוראה על מרדף נגד מחבלים שארבו לנו ואם לא היינו פותחים במרדף למרות הדרגות הם היו נעלמים להם וחוברים ליחידתם, משכתי את האנשים במילה 'אחרי' כשמשני צדדי המג"ד והסמג"ד ונפצעתי, וכשמגיע אלוף הפיקוד לביקור בבית החולים שאל אותי מה עשית בחוד לי היה ברור כי בסיטואציה הזו כך היה עלי לעשות, ומיד, כדי להרוג את המחבלים, למרות דרגותיי..." ~ מתאר את נסיבות פציעתו (הרצאה)
"כמפקד מצאתי עצמי לא פעם מתלבט לגבי הדרך להנחלת הגבורה שבהסתערות תחת אש כערך. כי הרי צריך קודם כל שההסתערות תהיה, במצב מסוים, הפיתרון המבצעי הנכון, ושלא נמצא את חיילינו מסתערים לשם הסתערות. כלומר, צריך לחלק את ההחלטה לגבי ההסתערות לשתי רמות: הראשונה? ההחלטה שהפתרון המבצעי הנכון ביותר הוא הסתערות, וזו החלטה מקצועית? טקטית. והשנייה? ההחלטה לצאת ולהסתער, וזו החלטה אישית של גבורה. ההבחנה בין שתי רמות החלטה אלו חשובה ביותר כדי שלא נתבלבל ונבלבל ונמצא עצמנו משלמים בחיי אדם במקום שבו נסתער היכן שלא נכון להסתער או שלא נסתער במקום שבו נכון להסתער. ודוד עמד בגבורה בכל אלה." ~ כאלוף פיקוד מרכז, בטקס השנה לזכרו של סגן דוד גרנית (מקור)
"הציבור צריך לדעת כמה שפחות על היחידה. מדובר בחבורה שהופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי. לא על ידי סיסמאות ולא על ידי שחצנות, אלא על ידי עבודה קשה. על ידי מסורת של אנשים מקצועיים וערכים שחרותים על דגלה. אם מרבית הפעילות של הסיירת נמצאת בצל, זה סימן שהיא מצליחה." ~ על היחידה, היא סיירת מטכ"ל, nrg מעריב, 24 במרץ 2007 (מקור)
"למדנו שמבחן הגבורה העליון הוא מבחן ההסתערות לנוכח פני אויב. אותן שניות, ורק לעיתים דקות, בהן אתה מאחורי הסלע הבטוח, האויב בטווח קצר לפניך, אתה יודע שהדבר הנכון לעשות הוא להסתער עליו, והברירה בידך? לצאת או לא לצאת. או שאתה מאחורי המחסה הבטוח, חבריך שוכבים פצועים תחת אש לפניך, אתה יודע שהסיכוי לסייע להם, להצילם, הוא שתצא לחלצם, והברירה בידך לצאת או לא לצאת. וברור לך שאתה מסתכן ושאתה עלול לשלם בחייך." ~ כאלוף פיקוד מרכז, בטקס השנה לזכרו של סגן דוד גרנית (מקור)
"ודוד יצא וגבר על כל אלה. יצא בניסיון להציל את איתן ולירז שנפלו לפניו, ונפל איתם. לא הכרתי את דוד הכרות עמוקה בחייו, כפי שהכרתיו במותו , כי מרחק של דור בינינו. והכרתי גיבור ? שלא נולד כך: כי לא נולדים גיבורים אלא גדל בבית ובסביבה שבה ינק את שינק וספג את שספג, באופן שכאשר מצא עצמו באותו לילה סוער בהרי לבנון נדרש לקבל ההחלטה, הבין שההחלטה היא להסתער קדימה, ועשה זאת, על אף הסיכון תוך הקרבת חיים, ונפל." ~ כאלוף פיקוד מרכז, בטקס השנה לזכרו של סגן דוד גרנית (מקור)
"קיבלתי החלטה שאני מציע את עצמי לחזור כמ"מ לגדוד 50 לשנה אחת. זה היה בגלל המצב הכללי במדינה וגם על רקע הדיווחים הקשים על מה שקרה לגדוד." ~ על חזרתו לצה"ל בעקבות מלחמת יום הכיפורים (ראיון)
"הלקח הראשון שלי מהמלחמה הוא: הטל ספק. אל תסמוך על שום דבר. זה אחד המסרים שאני מעביר בהרצאות לצוערים בבה"ד 1: תשאלו תמיד שאלות. יש בצה"ל חופש מחשבה וחובה של ביקורת. לפני שקיבלתי את תפקיד ראש אמ"ן, קראתי את כל דו"ח אגרנט ואחר כך ישבתי שעות ארוכות עם אלי זעירא, יואל בן-פורת ואחרים. שאלתי את עצמי אם זה יכול לקרות עוד פעם. התשובה היא שזה עלול לקרות. בסופו של דבר אנחנו רק בני אדם ואנשים מחפשים קונצפציות להיאחז בהן. זה מסוכן, בעיקר כשיש מפקדים עם כריזמה שמשליטים את דעתם ולא מאפשרים דיון פתוח. גם היום הדיונים אצלי לא מתנהלים על פי סדר הדרגות, כי השכל לא נמצא רק למעלה. אני לא יודע יותר טוב ממח"ט שומרון (שכם) מה קורה אצלו. אני צריך להקשיב לו." ~ על מסקנותיו ממלחמת יום הכיפורים (ראיון)
"כששאלו אותי בראיון מה אעשה אחרי הצבא, אמרתי: אני רפתן. אחרי זה הגעתי לרפת בקיבוץ בשבת, וראיתי את הראיון תלוי שם. מתחתיו כתב מרכז הרפת שאני חתרן בלתי נלאה, שרוצה את כסאו." ~ מתוך ראיון לעיתון "ידיעות אחרונות", 2003
"ההתנתקות היא רוח גבית לטרור."
"חשוב להדגיש כי מנהיגות אינה ניתנת לא בהצבה לתפקיד פיקודי ולא בהענקת דרגה או במעבר של קורס. מנהיגות נרכשת, נבנית ומתגבשת בהתמדה ולאורך זמן. מי שמבקש להיות מפקד ראוי ומנהיג מוביל הרוכש את אמון פקודיו, חייב להיות בעל שלושה יסודות הכרחיים: בעל שורשים וערכים, אדם חושב ומקצועי." ~ (מקור)
"אי אפשר, בערב שכזה, שלא להודות לעיריית רמת גן, לעומד בראשה ולאנשים רבים וטובים. אני זוכר אותם עוד מהיותי חייל. מביירות ועד סואץ הם לא החמיצו הזדמנות כדי ללוות אותנו ולאמץ אותנו כצנחנים. מהערב הזה ניתן להבין שכל אחד חייב להיות רמטכ"ל בכל מחיר. לכם, הקצינים הצעירים, אני מבקש להשיא עצה: בניווטים, כשאנחנו מתברברים, למדנו שטוב לחזור אל הנקודה האחרונה בה היינו בטוחים שאנו נמצאים בכיוון הנכון. כשמגיעים לדרגה מסוימת, אנו מתחילים לשמוע שיש את החיים שמעל לשולחן ואת החיים שמתחת לשולחן, חיים של מניפולציות וקומבינות. לכם אני מבקש לומר, שכשאתם מרגישים מבורברים, תחזרו אחורה לערכים שקיבלתם ושהנחלתם כמפקדי פלוגות ומפקדי גדודים. אם תקפידו על הערכים הללו, אני בטוח שתגיעו למחוזות הנכונים, ואנו, כעם, נהנה מזה. אני מברך אתכם שתלכו בדרך הזו לטובת מדינת ישראל וביטחונה." ~ נאומו בערב של חטיבת הצנחנים הסדירה, בו הוענקו אותות למפקדי עבר בחטיבה (מקור)
"המשימה שלנו היתה לפגוע ביעד של אש"ף באזור ראס-ביאדה, במסגרת חטיבת הצנחנים. אחר כך המשכנו כמעט עד צור, שהיתה הנקודה הצפון-מערבית ביותר שאליה הגיע הצבא." ~ על המשימה שהוטלה עליו כמפקד סיירת צנחנים במבצע ליטני (מקור)
"קיבלתי גדוד במשבר, אבל בסוף האימון כבר התייצבנו ויצאנו לדרך חדשה. היינו שנתיים בלבנון – בצור, בצידון. אז היו הקרבות הראשונים מול חזבאללה, הרבה מבצעים ופעולות. אתה מסתכל על התמונות שעל הקיר ורואה את שרון, רפול, יצחק מרדכי, דן שומרון, מתן וילנאי, נחמיה תמרי. אין ספק שזה עושה משהו. אתה מרגיש את גודל המעמד והאחריות, מבין שאתה בחוד, בשפיץ, וזה מחייב. אני שמח מאוד להיות פה היום. לפגוש קצינים ונגדים ששירתו איתי ושהיו תחת פיקודי וגם את בני הדור שהתחנכתי על פיו, דור פעולות התגמול. כאן, בין הלוחמים האלה של הגדוד, לא צריך נעליים גבוהות. כאן אפשר ללכת בסנדלים." ~ על ימיו כמפקד גדוד 890 של הצנחנים, מתוך הכתבה "הגדוד של המדינה", מאת יוסי יהושוע וראובן וייס, "ידיעות אחרונות", מוסף "7 ימים", ‏ 7 באוקטובר 2011
"מי שלא קם לזקנה באוטובוס לא יכול להיות קצין." ~ מתוך הספר "משא כומתה" מאת האלוף אלעזר שטרן, עמוד 79
"השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה." ~ כסגן הרמטכ"ל, מתוך ההקדמה לספר "איפה אני נמצא לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הוצאת "מערכות", 2001, עמוד 7
"מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב." ~ כסגן הרמטכ"ל, מתוך ההקדמה לספר "איפה אני נמצא לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הוצאת "מערכות", 2001, עמוד 7
"עוד בהיותי מפקד צעיר רשמתי לפני שלושה יסודות הכרחיים למפקד צבאי טוב. הראשון – בעל שורשים וערכים. השני – חושב. והשלישי – מקצועי." ~ מתוך דבריו כרמטכ"ל, בערב מורשת קרב על מבצע מוביל שנערך בבית-ליד.
" בכל יום הוא מתקרב יום אחד למותו " , כאשר נישאל ע"י גיא זוהר עד מתי חסן נסראללה ימשיך להנהיג את החזבאללה מיתוך "שטח הפקר "

"גיבור חידה ולא אונה יחידה." ~ מתוך המאמר "מחאתו של וירוס" מאת יוסי שריד, "הארץ", 20.8.2009 (מקור).
"אני חושב שזה לא תקין, שזו הדחה. שלא יספרו לי דברים אחרים. יש כאלה שאומרים: זאת לא הדחה, רק לא האריכו לו את החוזה. שטויות. זו מכבסה של מילים. זו הדחה של רמטכ"ל, שיש לו הרבה מגבלות. מגבלה ראשונה שלו, שהוא אומר את מה שהוא חושב. המגבלה השנייה, שהוא איש ישר. אלו מגבלות קשות. במציאות שבה אנחנו נמצאים, וצריך להגיד את זה. יעלון ודיכטר ניצחו את הטרור. לצערי, מישהו לא התגבר על היצרים שלו, ואני לא מבין למה, וגרם לזה שרמטכ"ל כמו בוגי יעזוב טרם זמנו." ~ מתן וילנאי על יעלון והדרך שבה סיים את הקדנציה שלו כרמטכ"ל (ראיון).
"רב אלוף משה יעלון נולד ב־1950 בקריית חיים. ב־68' התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל המוצנח. במסגרת ההגשמה עבר לקיבוץ גרופית בערבה, שבו הוא חבר עד היום. במלחמת יום הכיפורים נלחם כחייל מילואים בצנחנים והשתתף בכיבוש תעלת סואץ. לאחר המלחמה חזר לשירות צבאי, השלים קורס קצינים ושירת בתפקידי פיקוד בצנחנים. אברהם בורג וגם פקודים אחרים זוכרים במיוחד את העובדה שבשבתות נהגה אשתו של המ"פ יעלון, עדה, לבוא לפלוגה ולישון איתו באוהל סיירים. הם גם זוכרים את מסע 150 הק"מ של בוגי, מסע שכמותו לא עשתה שום פלוגת צנחנים אחרת." ~ מתוך המאמר "בוגי מן הצנחנים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 28.08.2002 (מקור).
"ב־78' פיקד יעלון על סיירת צנחנים והשתתף עמה במבצע ליטני. בשלוש השנים הבאות שירת בסיירת מטכ"ל ולאחר מכן עבר לפקד על גדוד צנחנים. ב־86' יצא ללימודים מתקדמים באנגליה ובשובו מונה למפקד סיירת מטכ"ל, שיקם אותה ממשברים שעברו עליה והוליך אותה, בין היתר, לפעולת החיסול של אבו ג'יהאד. תפקידיו הבאים היו מפקד חטיבת הצנחנים (90'), מפקד אוגדת בגדה המערבית (92') ומפקד אוגדה משוריינת (93')." ~ מתוך המאמר "בוגי מן הצנחנים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 28.08.2002 (מקור).
"ביוני 95' מונה לראש אמ"ן וכבר אז החל להטיל ספק בערפאת ועורר את חמתו של שמעון פרס. במאי 98' מונה לאלוף פיקוד מרכז, שם הכין את יחידות הפיקוד לקראת העימות האלים עם הפלשתינאים שאותו חזה מראש. בספטמבר 2000 מונה לסגן הרמטכ"ל ובתשעה ביולי השנה מונה לרמטכ"ל. בשנים האחרונות הוא מתגורר עם אשתו עדה ביישוב קהילתי במרכז הארץ, אף על פי ששניהם עודם חברי קיבוץ. לבני הזוג שלושה ילדים." ~ מתוך המאמר "בוגי מן הצנחנים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 28.08.2002 (מקור).
"ב־1990 היה בוגי למח"ט הצנחנים, תפקיד שגם אותו מילא בהצלחה. בתחילת כהונתו החליט לסגור את מחנה הטירונים של החטיבה בסנור לביקורי הורים, לאחר שהרגיש שמעורבותם עוברת את הגבולות הצבאיים. קמה סערה שחלחלה גם אל העיתונים, אבל בוגי התעקש וניצח. זו היתה בעיניו הוכחה לכך שבמקום שבו הצבא עומד על שלו, בהתאם לערכיו, הוא יוצא גם צודק וגם מנצח." ~ מתוך המאמר "אל תצפו למהפכה" מאת עפר שלח, פורסם ב-YNET, בתאריך- 14.03.02(מקור).
"יעלון הגיע לתפקיד הבכיר ביותר בצה"ל על תקן של נסיך, קצין צנחנים ומפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, שעל פי פרסומים זרים פיקד על המבצע לחיסולו של אבו ג'יהאד בטוניס ב־88'. על פי אותם פרסומים, יעלון וידא באופן אישי שאבו ג'יהאד לא ישרוד את הפעולה." ~ מתוך המאמר "רמטכ"ל, שפר הופעתך" מאת עמיר רפפורט, "מעריב", 10.07.2004 (מקור).
"בוגי הוא גם חיית שדה. ביחידה אנשים יודעם להסתדר טוב בשדה, אבל הם לא אנשי שדה. בא לך אחד מהצנחנים, שאין לו בעיה להירטב בגשם ולישון בשטח או לעשות מסעות עם החיילים, ויש לזה אפקט. מי שקצת ותיק יותר מסתכל בזה ואומר שחבל על הזמן שמפקד יחידה מבזבז על שטויות כאלה. כשהייתי בפנים, יכולתי להיות ביקורתי מאוד כלפי זה, אבל היום אני מבין עד כמה זה חשוב כלפי אותו דרג שנמצא מתחתיך לראות אותך כאחד שאין לא בעיה להיות עם החיילים גם בדברים החשובים פחות. הוא מקרין את הפשטות וההִצטנעות, וזו לא פוזה. באמת שאין לו בעיה לחיות על מנות הקרב עד הפנסיה. הוא אהב, למשל, מד"סים. רץ כל הזמן. הוא לא חזק מאוד פיזית. אני זוכר שלפני אחד המבצעים הוא התאמן בירי כל הזמן כדי להיות טוב." ~ קצין בסיירת מטכ"ל על יעלון כמפקד "היחידה", מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת "כתר", 2000, עמוד 232.
"המראה של הספרן המרובע מטעה. על פי פירסומים זרים הוא האחרון שראה את הלבן בעינים של אבו ג'יהאד. כשהוא מספר לי שהוא מתחזק את הערבית הספרותית שלו, אני שואל, על פי פרסומים זרים כמובן, אם הזדמן לו לדבר איתו ערבית. בוגי שולח אותי לבדוק את השאלה עם הפרסומים הזרים. הוא לא מוכר סיפורי מורשת קרב. האיש צנוע, אבל לא מהצנועים שבא לך להקיא מהענווה המפוברקת שלהם. יעלון מכיר בערך עצמו, והמילה 'אני' משחקת חזק על המגרש." ~ על חיסול אבו ג'יהאד, מתוך הכתבה "בוגי איתי הלילה" מאת אראל סג"ל, "מעריב", 29 באפריל 2011.
"בימים הראשונים למלחמה המתינה חטיבת הצנחנים של דני מט באזור המרכז. כמעט כל ערב התכנסו המפקדים לקבוצת פקודות לקראת פעולות קומנדו מיוחדות שבוטלו לאחר מספר שעות. אחרי חמישה ימים של המתנה, ירדו הצנחנים לסיני, והיו בכוח שחצה בליל החמישה עשר באוקטובר בסירות גומי את תעלת סואץ, בדרך למתקפת הנגד שהובילה האוגדה של האלוף אריק שרון. מצדה השני של התעלה התמקמה הפלוגה של בוגי במוצב מצרי נטוש סמוך לקו המים. 'לפתע ראינו שיירה מצרית מתקרבת', הוא סיפר לאחר שנים, 'הם לא ידעו שאנחנו שם. חיסלנו כל מה שהיה בשיירה הזאת. אני יודע שאם לא הייתי הורג אותם, הם היו הורגים אותי. זה ההסבר שלי לעצמי, אבל זו עדיין מועקה לא קלה'. בהמשך הקרבות מתפצלת חטיבת הצנחנים. שני גדודים נעים צפונה לכיוון איסמעליה. הגדוד של בוגי יורד דרומה ומשתתף בלחימה הקשה ברחובות העיר סואץ. שם, כאמור, במהלך הקרבות הקשים, כשחבריו לפלוגה נפצעים ונהרגים, הוא מחליט לחזור לצבא. כבן הדור השני לניצולי השואה, הוא יסביר מאוחר יותר, הוא ראה את המלחמה במושגים של שואה שנייה, ולא יכול היה להרשות לעצמו לחזור לשיגרת חיי הקיבוץ." ~ מתוך הספר "המצביאים: סיפורם של הרמטכ"לים", עורכים: דני דור, יהודה שיף; כתיבה: דני דור, דב גולדשטיין, הוצאת "מעריב", 2002, עמוד 198.
"מיד לאחר שהסתיימו הקרבות בחזית הדרום נפרד בוגי מחבריו למחלקה ולפלוגה ועובר לבה"ד 1, לקורס קצינים. איש ממכריו לא מתפלא שהוא מסיים את הקורס כחניך פלוגתי מצטיין. הוא עדיין לא רואה את עצמו כאיש צבא לאורך זמן. משוכנע שיפשוט את המדים אחרי שנה בגדוד 50 ויחזור הביתה, לקיבוץ. אבל הצבא אינו ממהר לוותר על הקצין המצטיין. לאחר שסיים לפקד על מחלקה, מציעים לו את הפיקוד על הפלוגה המסייעת של הגדוד. בוגי נענה והפלוגה שלו זכתה בכל הפרסים האפשריים בחטיבת הצנחנים. כשסיירת הצנחנים עשתה מסע של מאה עשרים קילומטר, בפלוגה של בוגי, בגדוד 50, צעדו הלוחמים מאה חמישים קילומטרים. 'בסוף המסע אנשים סבלו משברי הליכה', סיפר קצין בפלוגה, 'אבל ידענו שאנחנו, בפלוגה של בוגי, שווים יותר'. באוגוסט 1977, מקבל בוגי את התפקיד הנכסף – חלומו של כל מפקד פלוגה בצנחנים – הפיקוד על סיירת הצנחנים. מי שמציע לו את התפקיד הוא מח"ט חטיבת הצנחנים, אמנון ליפקין, שהיה מג"ד 50 כשבוגי היה מפקד כיתה ומחלקה. גם לסיירת הוא מביא איתו את המצוינות. בבוחן פלוגות החטיבה, אין לשום פלוגה סיכוי מול הסיירת. 'כשאנחנו עשינו מסע כומתה של מאה קילומטר', סיפר אחד מקציני החטיבה, 'בוגי עשה להם קוקטייל – אלונקות, פק"לים ואפוד – של מאה עשרים קילומטר'." ~ מתוך הספר "המצביאים: סיפורם של הרמטכ"לים", עורכים: דני דור, יהודה שיף; כתיבה: דני דור, דב גולדשטיין, הוצאת "מעריב", 2002, עמוד 198.
"אגב, להבדיל ממפקדי סיירת אחרים, לבוגי אין צל"שים. את ארבעת הצל"שים שאמור היה לקבל במהלך פיקודו על סיירת מטכ"ל, הוא ביקש להפוך לצל"שים יחידתיים ולא אישיים." ~ מתוך הספר "המצביאים: סיפורם של הרמטכ"לים", עורכים: דני דור, יהודה שיף; כתיבה: דני דור, דב גולדשטיין, הוצאת "מעריב", 2002, עמוד 201.
"הייתה הערכה עצומה לבוגי." ~ האלוף אביב כוכבי, ראש אמ"ן, מספר על יעלון אשר היה המג"ד שלו כשהתגייס לגדוד 890 באוגוסט 1982, מתוך הכתבה "הגדוד של המדינה", מאת יוסי יהושוע וראובן וייס, "ידיעות אחרונות", מוסף "7 ימים",‏ 7 באוקטובר 2011.
"אני לא זוכר שראיתי את בוגי בסביבה." ~ אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, בתשובה להאשמות של יעלון, בספרו "דרך ארוכה קצרה" כי מלחמת לבנון השנייה נוהלה על ידי דני חלוץ כמלחמה אווירית, בעוד שהמטכ"ל לא ידע לעמוד בפרץ ולתקן טעויות במקום שזה נדרש. מתוך הכתבה "יש לי כוח אדיר, לא יהיו לי תירוצים" מאת אלכס פישמן ואריאלה רינגל-הופמן, "ידיעות אחרונות", "המוסף לשבת", 3 באוקטובר 2008. (מקור).
"אף אחד לא ייקח מבוגי את זה שהוביל את צה"ל בתקופה הקשה הזו. אין מתאים ממני מלהגיד את זה. דווקא בגלל כל מה שהיה, אני מרגיש חובה להדגיש שבוגי הוא מפקד אמיתי, אדם פתוח, איש נבון מאוד שהוביל את הצבא בצורה מעוררת הערכה. אסור לקחת את זה ממנו." ~ תא"ל שמואל זכאי על יעלון אשר הדיח אותו מתפקידו כמפקד אוגדה, מהלך שכתוצאה ממנו התפטר זכאי מצה"ל. מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית, "מעריב", 03.06.2005 (מקור).
"בוגי הוא האדם שהכי השפיע עלי, הוא גם מיסד אותי כקצין בלי שעשיתי את בה"ד 1." ~ האלוף נועם תיבון, על מפקדו, רא"ל משה יעלון. מתוך כתבה מאת אביחי בקר "דרך נועם", "הארץ", 5 במאי 2000.