Loading AI tools
קינה היא ביטוי פיוטי לאבל כבד, שיר אבל והספד הנאמר על אדם או קבוצה בעקבות מוות או חורבן. קינה שימשה במקור כסוג של משקל בשירה, אם כי נעשה בה גם שימוש כהספד הכתוב בצורה לירית, המשקף את המוות של אדם קרוב או מתאר צער באופן כללי. קינה יכולה לתאר גם משהו שנראה מסתורי או מוזר למחבר. בנוסף, קינה עשויה להיות סוג של יצירה מוזיקלית, המבוצעת בנימה של עצבות.
|
הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים? |
קינות מצויות כבר בתרבות הכנענית הקדומה. למשל בשירה האוגריתית מצויים אזכורים לקינות בהקשר של אבל על מותו של אדם קרוב או חשוב. בספרות השומרית העתיקה נשתמרו קינות רבות על חורבנם של מקדשים ושל ערים בידי אויב, ויש המשווים אותן למגילת איכה המקראית. אף במצרים העתיקה, היוותה הקינה חלק בלתי נפרד מטקס הקבורה והיא נאמרה על ידי הנשים המקוננות שהופיעו בדרך כלל בקבוצות כשהן בוכות, שרות ורוקדות ריקודי אבל.
במקורות היהודיים
בתנ"ך
המנהג לקונן על המת או על חורבן מופיעה רבות בתנ"ך. היו שהבדילו בין הקינה להספד וראו בהם מונחים נפרדים[1] בעוד אחרים ראו בהם מונחים חופפים, ולשיטתם הקינה מופיעה כבר בספר בראשית כשאברהם בא "לספוד לשרה ולבכותה"[2][3]. המילה קינה, והפועל לקונן מופיעים לראשונה בתנ"ך בספר שמואל בקינות של דוד על שאול ויהונתן ועל אבנר בן נר. המילה קינה מופיעה גם בספר דברי הימים בקינות על המלך יאשיהו ושאר האזכורים הם בנביאים ירמיהו, יחזקאל ועמוס. בתנ"ך מופיעות גם קינות שלמות, שהנודעות בהם הם קינת דוד ומגילת איכה.
את הקינות בתנ"ך ניתן לחלק לשלושה סוגים[1]:
- קינה על יחיד
- קינה על אסון לאומי
- קינה נבואית החוזה את נפילתו של מלך או חורבן של מקום
בקינות בתנ"ך שכיחים המוטיבים הבאים[4]:
- השאלה איך?, או איכה? כמביעה צער והשתוממות על מאורע לא צפוי[5]
- הנגדת המצב הנוכחי הטראגי עם העבר המפואר או עם העתיד הצפוי[6]
- שימוש במילים מהשורש "נפל"
- אזכור מעלותיו של המת או הנחרב
- קריאה לאחרים, ובמיוחד לנשים לקונן על האסון[7]
- אזכור שמחת האויב על החורבן
היו שטענו שחרוז שבו הטור הראשון ארוך מהשני הוא מקצב האופייני לקינה המקראית, אולם אחרים שללו זיהוי זה וטענו שאין לקינה המקראית מקצב אופייני[4].
לאחר התנ"ך
בן סירא בימי הבית השני, מציג את הקינה על המות כחובה המקבילה לקבורה[8]. הוא כותב: "בני על המת הזיל דמעה, התמרר ונהה קינה. כמשפטו אסוף שארו, ואל תתעלם בגויעתם. המר בני והתם מספד, ושית אבלו כיוצא בו. יום ושנים בעבור דמעה, והנחם בעבור עוון[9].
גם בימי המשנה הייתה הקינה חלק בלתי נפרד מכל הלוויה. זאת ניתן ללמוד מדברי רבי יהודה במשנה על חובת הבעל בקבורת אשתו: "אפילו עני שבישראל, לא יפחות משני חלילים ומקוננת"[10] ומהאמירה שאספקת חליל למת היא "דבר האבד"[11].
בתלמוד נשתמרו קינות רבות[12]. פייטני ארץ ישראל חיברו קינות רבות. התייחד בכך במיוחד אלעזר הקליר שחיבר מעל מאה קינות על חורבן עם ישראל. גם בימי הביניים נתחברו קינות רבות על יחידים שמתו, על גזירות, במיוחד במסעי הצלב, ועל נפגעי רעידת אדמה[3].
קינות על גזירות צורפו לראשונה לתפילה כחלק מהקרובות לתשעה באב[3]. בהמשך סודרו קבצים של קינות לתשעה באב.
מנהג הקינה היה נהוג גם בקרב עדות מסוימות על ידי נשים בעיקר. בקהילת יהדות מרוקו היה נהוג אצל נשים להגיע אל בית האבלים ולשיר קינות ולאחר מכן באזכרות בבית העלמין.
- מקונן - (קינה ווקאלית, הקשורה למנהגי האבל המסורתי בסקוטלנד ואירלנד.)
- קינתו של דוד על אובדן אבשלום
- רונית שושני, "'אוי לי שחרבתי את ביתי': מבנה פרוזודי וגלגולי נוסח של שיר מתקופת החורבן", מחקרי מורשתנו ב–ג (תשס"ד), עמ' 209–218.
- רונית שושני, "משקל כמותי ומבנה פרוזודי בשיר מתקופת רב אשי (353–427/8 לספה"נ)", בקורת ופרשנות 31 (תשנ"ה), עמ' 5–23.
- נילי סמט, "קינות ערים שומריות ומגילת איכה: לקראת מחקר תאולוגי משווה", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כא (תשע"ב), עמ' 95-110.
- מידע על קינה בקטלוג הספרייה הלאומית
- רבי קלונימוס בן יהודה, קינה על הרוגי אשפירה, וורמישא ומגנצא, באתר "דעת"
- אורי גבאי, להדהד את צער העולם, באתר סגולה, 5 באוגוסט 2019
- תרגם משומרית והוסיף הקדמה: אורי גבאי, קינה שומרית בת 4,000 שנה, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 30.07.2017
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
