פורט ונקובר
המצודה הראשית של חברת מפרץ הדסון בצפון-מערב ארצות הברית שפעלה בתחילת המאה ה-19. מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פורט ונקובר (באנגלית: Fort Vancouver) הייתה מצודה ששמשה תחנת סחר בפרוות מהמאה ה-19 שהייתה המטה של מחוז קולומביה (אנ') של חברת מפרץ הדסון, השוכנת באזור הפסיפיק נורת' וסט. המצודה, שנקראה על שם קפטן ג'ורג' ונקובר, הייתה ממוקמת על הגדה הצפונית של הנהר קולומביה בוונקובר, של ימינו במדינת וושינגטון. המצודה הייתה מרכז ראשי של סחר פרוות אזורי. מדי שנה הגיעו סחורות ואספקה מלונדון באמצעות ספינות שהפליגו לאוקיינוס השקט או דרך היבשה ממפרץ הדסון באמצעות היורק פקטורי אקספרס (אנ') (שירות משלוחים דרך נהרות אמריקה הצפונית). אספקה ומוצרים הוחלפו עם מגוון תרבויות ילידיות עבור פרוות. פרוות מפורט ונקובר נשלחו לעיתים קרובות לנמל הסיני של גואנגג'ואו, שם נסחרו תמורת סחורה מתוצרת סינית למכירה בבריטניה. בשיאה, פורט ונקובר פקחה על 34 מאחזים, 24 נמלים, שש ספינות ו-600 מועסקים. כיום, נבנה העתק בקנה מידה מלא של המצודה, עם מבנים פנימיים, והוא פתוח לציבור כאתר ההיסטורי הלאומי של פורט ונקובר (אנ').
 | |
| פורט ונקובר ב-1845 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תאריך הקמה | 1824 |
| גוף מנהל | שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית |
| מיקום | |
| מדינה | וושינגטון, ארצות הברית |
| מיקום |
ונקובר  |
| קואורדינטות | 45°37′21″N 122°39′45″W |
| Fort Vancouver | |
  | |
במהלך מלחמת 1812, היה אזור הפסיפיק נורת' וסט אזור מרוחק של העימות. שתי חברות יריבות למסחר בפרוות, חברת חברת צפון מערב (אנ') (בראשי תיבות NWC) הקנדית וחברת הפרוות הפסיפית (אנ') (PFC) האמריקנית, פעלו עד אז שתיהן באזור בלא שהיו עימותים ביניהן. ה-PFC, שמומנה ברובה על ידי ג'ון ג'ייקוב אסטור, פעלה באזור בלא שזכתה להגנה צבאית של צי ארצות הברית. ידיעות על המלחמה ועל הגעת ספינת מלחמה בריטית העמידו את החברה האמריקאית במצב קשה. באוקטובר 1813, ההנהלה נפגשה בפורט אסטוריה (אנ') והסכימה למכור את נכסיה ל-NWC. הסלופ המלחמתי HMS Racoon הגיע לשם חודש אחר כך ולכבודו של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת שונה שמה של פורט אסטוריה לפורט ג'ורג'.
במשא ומתן שניהל השגריר האמריקני בפריז אלברט גלטין במהלך שנת 1818, הוצעה לנציג המוסמך הבריטי פרדריק רובינסון הצעה לחלוקה שתהיה, כפי שהצהיר גלטין, "כל המים המתרוקנים למפרץ הנקרא מפרץ ג'ורג'יה". פרדריק מרק טען שההגדרה שבה השתמשו מנהלי המשא ומתן של מפרץ ג'ורג'יה כללה את כל מפרץ פיוג'יט, בנוסף למצרי ג'ורג'יה וחואן דה פוקה (אנ'). זה היה מעניק לממלכה המאוחדת את המיקום המועדף ביותר לנמלים מצפון לאלטה קליפורניה (אנ') ומדרום לאמריקה הרוסית. רובינסון לא הסכים להצעה והשיחות שלאחר מכן לא התמקדו בהקמת גבול קבוע ממערב להרי הרוקי.
הסכם 1818 קבע שהמשאבים של האזור העצום היו "חופשיים ופתוחים" לאזרחים מכל אחת מהמדינות. ההסכם לא נעשה כדי לשלב אינטרסים אמריקאים ובריטים מול מעצמות קולוניאליות אחרות באזור. במקום זאת, המסמך קובע כי התפיסה המשותפת של הפסיפיק נורת' וסט נועדה "למנוע התעוררות מחלוקות" בין שתי המדינות. בשנים שלאחר מכן, חברת צפון מערב (ה-NWC) המשיכה להרחיב את פעילותה בפסיפיק נורת' וסט. עימותים עם המתחרה העיקרית שלה, חברת מפרץ הדסון (HBC), כבר התלקחו לכדי מלחמת פמיקאן (אנ'). בסיום הסכסוך ב-1821 קיבלה ה-NWC מנדט מממשלת בריטניה להתמזג לתוך ה-HBC.
משא ומתן מאוחר יותר
לאורך השנים 1825 ו-1826, המשיכו פקידים בריטיים להציע לאמריקאים תוכניות חלוקה לחוף האוקיינוס השקט של אמריקה הצפונית. אלה מקורם בחלקם מהתכתבות עם ה-NWC ומאוחר יותר עם ה-HBC. הגבול בין הטריטוריה הבריטית (לעתיד קנדה) לבין ארצות הברית ימשיך להתרחב מערבה בקו הרוחב ה-49 עד להרי הרוקי, משם ישמש הנהר קולומביה (ולפעמים גם הנהר סנייק) כגבול עד שפך הנהר לאוקיינוס השקט. מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים ג'ורג' קנינג מתואר על ידי היסטוריונים כשר החוץ הבריטי שפעל בצורה הנמרצת ביותר להכרה בגבול לאורך הקולומביה. מזכיר המדינה של ארצות הברית, הנרי קליי, נתן הנחיות לנציגים המוסמכים האמריקאים להציע חלוקה של אזור הפסיפיק נורת' וסט לאורך קו הרוחב ה-49 עד לאוקיינוס השקט.[1] ההבדל בין שתי התוכניות היה גדול מכדי שאפשר היה להגיע לפשרה, מה שגרם לדיפלומטים לדחות שוב את החלוקה הקולוניאלית הרשמית.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19, בוצע ארגון כללי של כל נכסי ה-NWC, שכעת הייתה תחת ניהול ה-HBC, בפיקוח ישיר על ידי סר ג'ורג' סימפסון (אנ'). מחוז קולומביה (אנ') של ה-HBC שהוקם לאחרונה נזקק למטה מתאים יותר מאשר פורט ג'ורג' בשפך הקולומביה. סימפסון היה גורם מרכזי בהקמת פורט ונקובר. תוך שימוש בהנחת העבודה של ה-HBC, לפיה כל הסדר במחלוקת הגבול על אורגון (אנ') יקבע את הצבת הגבול לאורך הקולומביה, בחר סימפסון במיקום השוכן מול השפך של הנהר וילאמט לקולומביה. אזור זה היה פרריה פתוחה ופורייה שהייתה מחוץ למישורי ההצפה והיה בו גישה נוחה לקולומביה.
תיאור
עובד של HBC, כתב תיאור כללי של פורט ונקובר והרכבו המבני כפי שהיה ב-1843:
- המצודה בצורת מקבילית, אורכו כ-250 יארדים (228 מטרים), ורוחבו 150 יארדים (137 מטרים); מוקף במעין קיר עץ, עשוי כלונסאות או קורות גדולות מקובעות היטב באדמה, והן צמודות זו לזו, בגובה של עשרים רגל (6 מטרים), וחזקות מאובטחות מבפנים על ידי תומכות. בכל פינה יש מעוז, שבו הותקנו שני תותחי 12 פאונד, ובמרכז יש כמה תותחי שמונה עשר פאונד; ... התותחים האלה הפכו חסרי תועלת. השטח בתוכו מחולק לשתי חצרות, שסביבן מסודרים כארבעים מבני עץ מסודרים וחזקים, בגובה קומה אחת, המיועדים למטרות שונות...[2]
המצודה הייתה גדולה. גדרות הכלונסאות (אנ') שהגנה עליה היו באורך 230 מטרים, וברוחב 140 מטרים ובגובה של כ-6 מטרים. בפנים היו 24 מבנים, כולל מגורים, מחסנים, בית ספר, ספרייה, בית מרקחת, קפלה, נפחיה, וכן מתקן ייצור גדול. ביתו של המנהל הראשי (Chief Factor) במרכז פורט ונקובר היה בן שתי קומות. בפנים היה חדר אוכל שבו היו סועדים פקידי החברה, סוחרים, רופאים ואחרים ממעמד האדונים עם המנהל הראשי המפקח.[3] בדרך כלל, נאסר על פועלים כלליים וציידי הפרווה להיכנס לבית המנהל הראשי או להשתתף בארוחותיו. לאחר ארוחת הערב רוב האדונים הללו עברו ל"אולם הרווקים" כדי "לשעשע את עצמם כאוות נפשם, בין אם בעישון, בקריאה או בסיפור והאזנה לסיפורים על הרפתקאות מסקרנות שלהם ושל אחרים." כפי שדן (Dunn). מספר;
- חדר העישון ... מציג מראה של נשקייה ומוזיאון. ניתן לראות שם כל מיני כלי נשק, ובגדים וחפצים מיוחדים של אנשים מתורבתים ופראיים, ושל הכלים השונים להענשה של סחר [פרוות].[4]
מחוץ לחומות היו מגורים נוספים וכן שדות, גנים, מטעי פרי, מספנה, מזקקה, מפעל עורות, מנסרה ומחלבה. ב-1843 היו במרחק של כ-600 מטרים מחוץ לפורט ונקובר כשישים בתי עץ. היישוב הקטן הזה היה מיושב על ידי ציידי פרוות, מכונאים ופועלים אחרים של המבצר. שם הם התגוררו עם נשותיהם ומשפחותיהם הילידים או המטיס. המגורים אורגנו בשורות מסודרות. היישוב כונה בדרך כלל ככפר קאנקה (אנ') (Kanaka Village) בגלל תושבי הוואי הרבים שהועסקו בחברה שגרו בו. למעשה, נטען כי במצודה הייתה "הקבוצה הגדולה ביותר אי פעם של יוצאי הוואי שהתכנסו מחוץ לאיי הבית שלהם".
הסחר בפרוות
בשל ביקוש גבוה באירופה לביגוד מבוסס על פרוות בתחילת המאה ה-19, נאלצה חברת מפרץ הדסון להרחיב את פעילות הסחר בפרוות ברחבי אמריקה הצפונית לאזור הפספיק נורת' וסט. לפני הקמת פורט ונקובר, היה פורט ויליאם (אנ'), באונטריו של ימינו המצודה הגדולה ביותר של חברת מפרץ הדסון במערב, שאותה החברה רכשה באמצעות מיזוגה עם חברת צפון מערב (אנ') (בראשי תיבות NWC). מאז הקמתה, הייתה פורט ונקובר המטה האזורי של פעילות סחר הפרוות של חברת מפרץ הדסון במחוז קולומביה (אנ'). השטח שעליו פיקחה השתרע מהרי הרוקי במזרח ועד האוקיינוס השקט במערב, ומסיטקה בצפון ועד לסן פרנסיסקו בדרום. ציידי הפרוות היו מביאים למצודה עורות שנאספו במהלך החורף כדי לסחור בתמורה לקבלת אשראי מהחברה. האשראי, שהונפק על ידי פקידי החברה, יכול היה לשמש לרכישת סחורה בחנויות המסחר של המצודה. פרוות מכל רחבי מחוז קולומביה הובאו לפורט ונקובר ממאחזים קטנים יותר של חברת מפרץ הדסון בדרך היבשה או דרך הנהר קולומביה. לאחר מיון ורישום על ידי פקידי החברה, הפרוות נתלו לייבוש במחסן הפרוות, מבנה גדול דו-קומתי הממוקם בין חומות המצודה. לאחר עיבוד הפרוות, הם עורבבו, נשקלו לצרורות של 270 פאונד (120 ק"ג), ונארזו בעלי טבק כקוטל חרקים. צרור הפרוות במשקל 270 פאונד הונח במכבש גדול ונעטף בעור איילים או דובים כדי ליצור חבילות פרווה למשלוח. החבילות הגדולות במשקל 270 פאונד הועמסו לאחר מכן על ספינות בנהר קולומביה למשלוח ללונדון דרך נתיבי הסחר של חברת מפרץ הדסון. לאחר מכן, הפרוות הועברו למכירה פומבית ליצרני בגדים בלונדון. ביקוש גדול הגיע מכובענים שייצרו כובעי לבד בונה (אנ') פופולריים.
הסגל
במשך רוב שנות קיומו, היה פורט ונקובר היישוב הלא-ילידי הגדול ביותר בפספיק נורת' וסט. אוכלוסיית המצודה וסביבותיה הייתה ברובה קנדים צרפתים, מטיס וקנאקה (אנ') מהוואי; היו גם אנגלים, סקוטים, אירים ומגוון של עמים ילידים כולל אירוקוי וקרי (אנ'). השפה הנפוצה המדוברת במבצר הייתה צרפתית קנדית (אנ'), בעוד שרישומי החברה ויומנים רשמיים נשמרו באנגלית. עם זאת, המסחר והיחסים עם הקהילה הסובבת נעשו בז'רגון צ'ינוק (אנ'), פידג'ין של אלמנטים של צ'ינוק, נוטקה, צ'האליס, אנגלית, צרפתית, הוואי ואלמנטים נוספים.
סקר של כלל העובדים בפורט ונקובר בשנת 1846 גילה אוכלוסייה מגוונת מבחינה תרבותית וחומרית. בולט מספר העובדים מהאיים ההברידיים, מאיי אורקני ואיי שטלנד שעמד על 57 גברים. זה בדיוק אותו מספר כמו סך כל העובדים מהאי בריטניה (אנגליה וסקוטלנד). מספר הגברים שנשכרו מקנדה עילית (אנ'), קנדה התחתית (אנ') ומארץ רופרט היה בסך הכל 91. גברים אלה הגיעו מרקע תרבותי אנגלי, צרפתי-קנדי, מטיס, אירוקוי, קרי ומרקע תרבותי אחר. עם זאת, הבולט ביותר היה שמספר בני הקנאקה ילידי הוואי, הסתכם ב-154 באותה שנה, או 43% מכלל אוכלוסיית המצודה.
המנהל הראשי ד"ר ג'ון מקלפלין (אנ') היה המנהל הראשון של פורט ונקובר, תפקיד שמילא במשך כמעט 22 שנים, מ-1824 עד 1845. מקלפלין החיל את חוקי קנדה עילית (אנ') על נתינים בריטים, שמר על שלום עם הילידים ודאג לשמור על חוק וסדר גם עם המתיישבים האמריקאים. מקלפלין הוכרז מאוחר יותר כאבי אורגון על כך שאיפשר לאמריקאים להתיישב מדרום לנהר קולומביה. בניגוד לרצונה של החברה, הוא סיפק עזרה וסיוע משמעותיים למתיישבים אמריקאים שהיגרו למערב. הוא עזב את החברה ב-1846 כדי לייסד את אורגון סיטי (אנ') בעמק וילאמט (אנ').
ג'יימס דאגלס (אנ') שהה תשע-עשרה שנים בפורט ונקובר; שימש כפקיד עד 1834 אז הועלה לדרגת סוחר ראשי. מאוקטובר 1838 עד נובמבר 1839, בזמן שמקלפלין היה בחופשה באירופה, היה הסוחר הראשי דאגלס האחראי. בנובמבר 1839 הועלה דאגלס לדרגת מנהל ראשי. דאגלס לקח על עצמו מספר משימות זמניות במקומות אחרים, להקים את עמדת המסחר של HBC בירבה בואנה (שמה הקודם של סן פרנסיסקו) קליפורניה ב-1841, ולהקים את פורט ויקטוריה (אנ') ב-1843, אבל מ-1839 עד 1845 היו בדרך כלל שני מנהלים ראשיים שבסיסם בפורט ונקובר, עם מקלפלין אחראי ודאגלס ככפוף לו.
תוצרת חקלאית
עם הקמת המצודה של פורט ונקובר רצה המנהל הכללי של החברה ג'ורג' סימפסון שהיא תהיה עצמאית מכיוון שהמשלוח של המזון היה יקר. צוות המצודה שמר בדרך כלל על אספקה נוספת של שנה אחת במחסני המצודה כדי למנוע את ההשלכות הרות אסון של ספינות שטובעות ואסונות אחרים. המצודה החלה בסופו של דבר לייצר עודף מזון, שחלקו שימש לאספקת תחנות אחרות של HBC במחוז קולומביה. האזור שמסביב למצודה היה ידוע בכינויו "La Jolie Prairie" (הערבה היפה) או "Belle Vue Point" (נוף יפהפה). עם הזמן, היה גיוון בפעילות הכלכלית של פורט ונקובר מעבר לסחר בפרוות והחל יצוא מוצרי מזון חקלאיים מחוות HBC, יחד עם אלתית, עצים ומוצרים אחרים. פותחו שווקים לייצוא זה באמריקה הרוסית, ממלכת הוואי וקליפורניה המקסיקנית (אנ'). ה-HBC פתח סוכנויות בסיטקה, הונולולו וירבה בואנה (שמה הקודם של סן פרנסיסקו) כדי לאפשר סחר כזה.
שירות מהיר
האספקה לפורט הגיעה בחלקה דרך היבשה באמצעות שירות המשלוחים יורק פקטורי אקספרס (אנ'). מקורו בנתיב שבו השתמשה במקור חברת הפרוות NWC בין פורט ג'ורג' (אנ') לפורט ויליאם (אנ'), באונטריו של ימינו על ימת סופיריור. בכל אביב נשלחו שתי קבוצות (המכונות בריגדות), אחת מפורט ונקובר והשנייה מיורק פקטורי (אנ'). קבוצה טיפוסית כללה כארבעים עד שבעים וחמישה אנשים. האנשים הללו נשאו אספקה, פרוות ומכתבים תוך שימוש בסירות, על גבי סוסים ותרמיל גב גדולים עבור תחנות HBC ואנשי צוות שונים לאורך המסלול. פרוות שאוחסנו ביורק פקטורי נמכרו בתורן בלונדון במכירת פרוות שנתית. אינדיאנים בדרך קיבלו לעיתים קרובות תשלום בסחורות כדי לעזור להם לסחוב את האספקה מעבר למפלים ואשדות שלא ניתן היה לשוט בהם.
חברת מפרץ הדסון, ששלטה בסחר בפרוות בחלק גדול ממה שהאמריקאים כינו ארץ אורגון (אנ'), התנגדה בעבר להתיישבות מכיוון שהיא הפריעה לסחר הרווחי בפרוות. עם זאת, בהגיע 1838, מתיישבים אמריקאים חצו את הרי הרוקי ומספרם גדל בכל שנה שלאחר מכן. רבים עזבו מסנט לואיס והלכו במסלול ישר למדי, אך קשה, שכונה שביל אורגון. עבור מתיישבים רבים, הייתה המצודה התחנה האחרונה על שביל אורגון שבה יכלו להשיג אספקה לפני שהקימו נחלה.
על פי הערכות הגיעו בין 700 ל-1,000 מתיישבים אמריקאים דרך שביל אורגון במהלך ההגירה הגדולה של 1843.
החתימה על הסכם RAC-HBC (אנ') עם החברה הרוסית-אמריקאית דחפה את ה-HBC ליצור חברת בת חקלאית, חברת החקלאות של מפרץ פיוג'יט (אנ') (PSAC) בשנת 1840. עדרי צאן ובקר נרכשו באלטה קליפורניה (אנ') וגידלו אותם בפורט ניסקוואלי (אנ'). מוצרים חקלאיים נזרעו וגדלו בשפע בפורט קאוליץ (אנ') (שמצפון לקולומביה) ויוצאו עם מוצרי מזון שיוצרו בפורט ונקובר לאמריקה הרוסית. ניסיון גיוס של עובדי HBC בדימוס שהתגוררו בעמק וילאמט (אנ') (שמדרום לקולומביה) כחקלאים, באמצעות שימוש בכמרים פרנסואה נורבר בלאנשה (אנ') ומודסט דמר (אנ'), נכשל לחלוטין לשכנע ולו חקלאי אחד לעזוב אל חוות קאוליץ. בעוד שתוכניות נוספות ניסו לגייס חקלאים בסקוטלנד, גם אלה עלו בתוהו.
המקור המוצלח היחיד של מתיישבים עבור ה-PSAC הגיע ממושבת הנהר האדום. בנובמבר 1839 הורה סר ג'ורג' סימפסון לסוחר הפרוות דאנקן פינלייסון (Duncan Finlayson) להתחיל לקדם את ה-PSAC בפני אנשי המושבה. סוחר הפרוות ג'יימס סינקלייר (James Sinclair) מונה מאוחר יותר על ידי פינלייסון לכוון את משפחות המתיישבים שחתמו על הסכם PSAC לפורט ונקובר. 23 משפחות שמנו 121 נפשות עזבו את פורט גארי (אנ') (ויניפג של ימינו) ביוני 1841. כשהם הגיעו לפורט ונקובר, הם מנו 21 משפחות של 116 נפשות. 14 משפחות הועברו לפורט ניסקוואלי, בעוד שבע המשפחות הנותרות נשלחו לפורט קאוליץ.
ערך מורחב – אמנת אורגון
אמנת אורגון שנחתמה ב-1846, קבעה את גבול ארצות הברית-קנדה בקו הרוחב ה-49 צפון, מה שהכניס את פורט ונקובר לשטחה של ארצות הברית. אף על פי שהאמנה הבטיחה שה-HBC תוכל להמשיך לפעול ותהיה לה גישה חופשית לשיט במצר חואן דה פוקה (אנ'), מפרץ פיוג'יט והנהר קולומביה, בפועל האמנה חנקה את פעילויות החברה והפכה אותן ללא רווחיות ועד מהרה המצודה נסגרה.
בשל חשיבותו בהיסטוריה של ארצות הברית הוקמה תוכנית לשימור המיקום. פורט ונקובר הוכרזה כמונומנט לאומי של ארצות הברית ב-19 ביוני 1948, והוגדרה מחדש כאתר ההיסטורי הלאומי של פורט ונקובר (אנ') ב-30 ביוני 1961. המתחם הורחב ב-1996 כאשר שטח של 1,480 דונם סביב המצודה, כולל כפר קאנקה, קסרקטין קולומביה וגדת הנהר, הוגדרו כשמורה ההיסטורית הלאומית של ונקובר (Vancouver National Historic Reserve) המתוחזקת על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. אפשר לסייר במצודה. המבנים הבולטים של פורט ונקובר המשוחזר כוללים בית מאפה, שבו מוצגות טכניקות אפייה של ביסקוויט קשה (אנ'),[5] נפחיה,[6] נגריה ואוסף הכלים של הנגר,[7] והמטבח, שבו הכינו ארוחות יומיות.[8]
- Blanchet, François Norbert; Demers, Modeste Demers; Bolduc, Jean-Baptiste-Zacharie; Langlois, Antoine (1956), Landerholm, Carl (ed.), Notices & Voyages of the Famed Quebec Mission to the Pacific Northwest, Portland, OR: Champoeg Press
- Franchère, Gabriel; Huntington, J. V. (1854), Narrative of a Voyage to the Northwest Coast of America 1811-1814., New York: Redfield, ארכיון מ-2018-02-09, נבדק ב-2018-02-08
- Dunn, James (1844), History of the Oregon Territory and British North-American Fur Trade, London: Edwards and Hughes
- Galbraith, John S (1954), "The Early History of the Puget's Sound Agricultural Company, 1838-43", Oregon Historical Quarterly, Oregon Historical Society, 55 (3): 234–259
- Galbraith, John S. (1957a), The Hudson's Bay Company as an Imperial Factor, 1821-1869, Toronto: University of Toronto Press
- Koppel, Tom (1995), McLean, Elizabeth (ed.), Kanaka: The Untold Story of Hawaiian Pioneers in British Columbia and the Pacific Northwest, Vancouver: Whitecap Books
- Mackie, Richard Somerset (1997), Trading Beyond the Mountains: The British Fur Trade on the Pacific 1793–1843, Vancouver: University of British Columbia Press, ISBN 0-7748-0613-3, OCLC 82135549, ארכיון מ-2016-04-26, נבדק ב-2016-03-06
- Meany, Edmond S. (1914), "Three Diplomats Prominent in the Oregon Question", The Washington Historical Quarterly, 5 (3): 207–214, JSTOR 40474377
- Merk, Frederick (1950), "The Ghost River Caledonia in the Oregon Negotiation of 1818", The American Historical Review, Oxford: Oxford University Press, 50 (3): 530–551, doi:10.2307/1843497, JSTOR 1843497
- Miller, Hunter, ed. (1931), Treaties and Other International Acts of the United States of America, vol. 2, Washington, D.C.: United States Government Printing Office, ארכיון מ-2016-12-27, נבדק ב-2016-12-27
- Watson, Bruce McIntyre (2010), Lives Lived West of the Divide: A Biographical Dictionary of Fur Traders Working West of the Rockies, 1793–1858, Kelowna, BC: University of British Columbia, ISBN 978-0-9810212-7-0
- Winter, Oscar Osburn (1967), "The British in Oregon Country: A Triptych View", The Pacific Northwest Quarterly, University of Washington, 58 (4): 179–187
אתר האינטרנט הרשמי של פורט ונקובר
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
