Loading AI tools
איזור ובו חנויות רבות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרכז קניות או קַנְיוֹן הוא בניין או מספר בניינים המחוברים ביניהם, המכילים מגוון רב של חנויות המקושרות ביניהן ברחבות מקורות. מרכזי קניות מציעים תחליף למסחר העירוני המסורתי הקיים ברחובות הערים והם מספקים לצרכנים תנאים נוחים לביצוע קניות.
מרכזי קניות הם מבני מסחר ותופעה עירונית וחברתית הקיימת בעיקר מן המחצית השנייה של המאה ה-20. אולם מקורותיו ההיסטוריים של מבנה התוחם בחובו חנויות רבות תחת קורת גג אחת עתיקים הרבה יותר. הספר "מדריך הרווארד לשופינג"[2] (2002), שנערך על ידי האדריכל והתאורטיקן רם קולהאס, מסביר את מקורותיו של מרכז הקניות כבר בארקדות המסחריות של רומא העתיקה. כמו כן נחשבים הבזארים והשווקים המקורים במזרח התיכון - כאבטיפוס מסוים של הקניון המודרני. מרכז הקניות המקורה הראשון היה הבאזר הגדול באספהאן, שנבנה במאה ה-10, ודומים לו נבנו גם באיסטנבול ובערים נוספות במרחב.
ב-1819 נפתח מרכז הקניות הראשון בלונדון - "מרכז קניות ברלינגטון", ובשנות ה-60 של המאה ה-19 נבנתה במילאנו "גלריית ויטוריו עמנואל השני", הפועלת עד היום, שבה נבנה קירוי מעל רחוב מסחרי שהפך למקום בעל מאפיינים של מרכז קניות מודרני - מתחם מרכזי מקורה, המוקף חנויות.
המקור למרכזי הקניות בסוף המאה העשרים - במרכזי הקניות של תחילת אותה מאה: הפאסאז'ים בפריז, אותם תיאר בהרחבה ולטר בנימין, וחנויות הכלבו הגדולות. משנות ה-50 של המאה ה-20, עם תהליך הפרבור בערים רבות ועליית תרבות הפרוורים, לצד תפוצת המכוניות הרחבה, התפתחה בארצות הברית תרבות מרכזי הקניות - אלה מוקמו בחוצות הערים, ונבנו בתצורת הרחובות הראשיים שהיו קיימים בעיירות הקטנות בארצות הברית - אך היו מקורים לחלוטין. חלוץ מרכזי הקניות של ארצות הברית היה "מרכז הקניות נורת'גייט" בסיאטל, שנבנה ב-1950.
במשך שנים היה מרכז הקניות הגדול בעולם - זה שבעיר אדמונטון, בירת הפרובינציה הקנדית אלברטה, שמשתרע על 106,000 מטר רבוע. כיום מחזיקים בתואר "קומפלקס מרכזי הקניות הגדול באמריקה" שני מרכזי הקניות "כיכר מלך פרוסיה" (באנגלית: Plaza) ו"חצר מלך פרוסיה" (באנגלית: Court) שבפילדלפיה, המצויים בפרוור הקרוי "קינג אוף פראשיה" (מלך פרוסיה). ברם, הקניון הגדול ביותר כרגע הוא "מרכז הקניות של אמריקה" (Mall of America) הממוקם בבלומינגטון, מינסוטה, ומשתרע על שטח של 309,192 מטר רבוע.
"מרכז הקניות של ערב" נבנה ב"דובאי לנד", דובאי, באיחוד האמירויות הערביות ב-2008 וצפוי להיות לאחר השלמתו מרכז הקניות הגדול בעולם.
לאחר שנות ה-2000 החלו לצוץ קניונים המתמחים בעיקר במוצר אחד, כמו "ביג פאשן", המהווה רשת מרכזי קניות של אופנה וביגוד; בארצות הברית החלה תופעה של "קניוני ספורט" המאופיינים בעיקר ברשתות של חנויות ספורט, וציוד לספורט.
היסטוריית מרכזי הקניות בישראל מתחילה בשנות ה-70 של המאה ה-20. ב-1972 הוקמו מרכז כלל בירושלים ולונדון מיניסטורס במרכז תל אביב, כשהיום הם אינם נחשבים עוד לקניונים בעלי המאפיינים המודרניים - אך היוו בזמנם נקודות ציון בהתפתחות טיפוס העסק בישראל. חמש שנים לאחר מכן נפתח דיזנגוף סנטר שהיה למעשה מרכז הקניות הראשון המתפקד ככזה גם היום. "הסנטר" נבנה במרכז העיר, בלב רחוב דיזנגוף שהיה אז המרכז התוסס בעיר, ונהנה ממיקום אסטרטגי ביותר בתקופה שבה עומסי התנועה בעיר היו פחותים מכפי שהם כיום.
שלב נוסף בהתפתחות מרכזי הקניות הייתה התפתחות המדרחובים - (רחובות עם שדרת חנויות, הסגורים לתנועת כלי רכב); הללו היוו שלב נוסף בהתפתחות המסחר העירוני באותם עשורים, ומעבר משווקים וחנויות ברחובות הראשיים למרכזי קניות. הגלגול המודרני שלהם מכונה כיום "קניון פתוח", כמו מרכז הקניות ממילא בירושלים. בשונה מהמדרחובים בעבר, כולל "קניון פתוח" זה גם שטחי חנייה תת-קרקעיים מרווחים (המשרתים גם מטיילים בעיר העתיקה).
רק ב-1985 נפתח קניון איילון ברמת גן שנבנה על פי התפישה של מרכזי הקניות האמריקניים - מתחם קניות מקורה וממוזג מחוץ למרכז העיר עם מגרשי חנייה רחבים סביבו. הקניון הוקם ביזמת דוד עזריאלי שאף חידש את המילה "קַנְיוֹן" שהשתרשה מאז בשפה העברית. על פי אחת הגרסאות, זהו הלחם של המילים "קניות" ו"חניון". השם נקלט בעברית ומשמש כיום לכל מרכז קניות מקורה (Shopping Mall).
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 נבנו ברחבי הארץ עוד עשרות קניונים ופאוור סנטרים, כמעט בכל עיר מרכזית בארץ לצד מרכזי קניות שכונתיים קטנים יותר. אחת התופעות הנוספות שהחלו לצבור תאוצה מאז סוף שנות ה-90 היא בנייתם של מתחמי קניות בתחומי מועצות אזוריות הנמצאות בקרבת אזורים עירוניים ופרווריים. מרכזי קניות ומתחמי מסחר אלו נבנו בקני מידה שונים בסמוך לצמתים רבים ברחבי הארץ ונהנו מלקוחות רבים שהגיעו אליהם גם מתוך הערים הסמוכות, ואף בשבתות. בניית קניונים אלו השפיעה רבות על כלכלת הסביבה ובין היתר פגעה בעסקים הקטנים של אותן ערים שבהן או סמוך אליהן נבנה מרכז הקניות. בשנים האחרונות הוקמו מרכזים מסחריים אף בערי פריפריה רחוקות. אזורים רבים בארץ סובלים מ"רוויה" בשטחים המסחריים הקיימים בהם ביחס לגודל האוכלוסייה ולעיתים בערים מסוימות כגון באר שבע, נתניה וראשון לציון אף קיימים מספר מרכזי קניות מתחרים המקטינים את הרווחים הפוטנציאליים בשל התחרות העסקית העזה שביניהם, דבר שגם יוצר ביקורת על מוסדות התכנון המאשרים הקמת קניונים חדשים באזורים רוויים עסקית.
הקניונים הפכו לאתרי בילוי מועדפים על ישראלים רבים, הנהנים מהקניות והבילוי במסעדות הקניונים והאטרקציות השונות, כגון בתי הקולנוע לצד החנייה הזמינה והסביבה המקורה והממוזגת. פרמטר נוסף שהפך לחשוב במרכזי הקניות בארץ הוא הצבת מאבטחים בכניסות לקניונים בשל המצב הביטחוני המתוח מה שמשרה רוגע על המבקרים בקניונים, הנחשבים לסביבת בילוי בטוחה יחסית.
הקניונים בישראל הסתמכו לא מעט על מוקדים מרכזיים מושכי קהל מלבד תמהיל החנויות והמסעדות שבעבר היו למשל רשת בתי הכלבו המשביר לצרכן ורשתות סופרמרקטים, קומפלקסי קולנוע, משחקיות לילדים ועוד. כמו כן בקניונים רבים מוקצים אף שטחים לשימושים נוספים כגון משרדים ומרפאות. גם חלק מהתחנות המרכזיות בארץ מפעילות שטחים מסחריים במתכונת קניון וכעת אף ברכבת ישראל מתגבשות תוכניות ליצירת שטחים מסחריים בתחנות רכבת מרכזיות, כגון הקניון התת-קרקעי שמתוכנן בירושלים בתחנת רכבת האומה.
ב-2013 נפתח בבאר שבע ה"גרנד קניון", המוכתר כקניון הגדול בישראל כולל 250 חנויות בשטח של 50 אלף מטר רבוע (ויחד עם שטחים נוספים כגון החניונים משתרע על שטח 160 אלף מ"ר)[3]. עד אז נחשבו השטחים הבנויים של הגרנד קניון שבחיפה כמרכז הקניות המקורה הגדול בישראל. הקניונים נוספים הגדולים בארץ הם קניון הזהב בראשון לציון, קניון מלחה בירושלים שאף מיועד להתרחב והקניון במרכז עזריאלי בתל אביב שאף הוא מיועד להרחבה בשנים הקרובות.
רבים מהקניונים ומרכזי הקניות נכללים ברשתות תחת אותם בעלים. בין רשתות הקניונים בישראל ניתן למנות את רשתות קניוני עזריאלי, קניוני עופר, רשת BIG, קניוני One, קניוני G ורשתות קטנות יותר כגון ישפרו סנטר, רשת קניוני R (של רמי לוי) ואחרות.
החל משנת 2006 מתקיים כנס ועידת הקניונים ורשתות המסחר בישראל על בסיס שנתי.
מרכזי הקניות הראשונים בעולם ניסו לספק לצרכן תחליף לרחוב המסחרי באופן אופטימלי - עם הגנה מפני תנאי מזג אוויר לא נוחים, עם שירותים נלווים למסחר ועם מערכת ניהולית המייעלת את תפקוד המסחר של המרכז. ההתפתחות לאורך השנים הביאה עד מהרה לאבטיפוס אדריכלי של הקניון אשר כולל מספר מאפיינים ברורים ובתכנון האדריכלי של קניונים רבים כיום מיושם תכנון שמטרתו הישירה הוא עידוד הצרכנים להגיע אל הקניון והגברת הצריכה של המגיעים אליו.
מרבית הקניונים כוללים חלל מקורה, לרוב ב"סקיי-לייט", הבנוי כרחוב בן קומה אחת או מספר קומות. לאורך החללים המרכזיים של מרכז קניות בנויות חנויות לכל האורך בדומה לחנויות ברחוב אלא עם מספר הבדלים. רוחב החנויות נקבע בדרך כלל על פי מפתחי העמודים התומכים את המבנה אשר אחד השיקולים המרכזיים לתכנונם הוא אפשרויות ארגון החניון התת-קרקעי שנמצא לרוב מתחת למבנה. החנויות הן לרוב צרות ועמוקות וכוללות בחלקן האחורי, בניגוד למסחר עירוני טיפוסי, מעבר נסתר המאפשר פריקת סחורות מאחור מבלי להפריע למתן השירות בקדמת החנות. תכנון זה מביא בסופו של דבר למערכת חללים מופנמת, כלומר פונה אל מרכז המבנה ועוטף עצמו בפונקציות לוגיסטיות המשרתות את המרכז. מסיבה זו, קירותיו החיצוניים של מבנה קניון הם בדרך כלל קירות גדולים ואטומים - עם מעט מאוד פתחים ואינטראקציות עם הרחוב.
כאמור, בתכנון האדריכלי של הקניונים מיושמים כמה עקרונות שמטרתם השאת הרווחים של בעלי הקניון על ידי עידוד הצרכנים לשהות זמן רב יותר בקניון ולהוציא יותר כסף מרצונם החופשי. לדוגמה:
מרכזי הקניות הם אחד הסמלים המובהקים ביותר של ההתנגדות לתרבות הצריכה.
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: : פירוט השפעות שליליות בלבד. יש גם חיוביות.כמבנים גדולים מאוד, ומרכזים מסחריים בהם מספר גדול מאוד של חנויות, למרכזי הקניות השפעה רבה על הכלכלה ועל התפתחותה של הסביבה בה הם נמצאים. למשל, לא ניתן להפריד בין תהליכי פרוור של מגורים בעיר לבין "פרבור המסחר" בעיר - שמרכזי הקניות הם סימניו הבולטים ביותר. לטענת חוקר האורבניזם ויקטור גרין (Gruen) היה הקניון המצאה שנועדה להתקיים במרכז העיר ולתפקד כ"קירוי" של האזור העירוני האורגני במחשבה להעניק ביטחון לקונים במרכזי הכרכים שנהיו מקומות סוציאליים קשים בארצות הברית של שנות ה-50. עם הזמן "נדדו" הקניונים אל שולי הערים.
השפעות אלו מתייחסות באופן כוללני למרכז הקניות הטיפוסי אך ישנם מרכזים רבים שתכנונם מבוסס על עקרונות ורעיונות שונים וישנם יוצאי דופן רבים. אחת הדוגמאות למרכז קניות בישראל הנחשב יוצא דופן מבחינה זו היא "קניון ערים" בכפר סבא שבו יושמו מספר עקרונות תכנוניים המחברים את הקניון עם מרקם העיר אשר יוצרים באופן יוצא דופן סינרגיזם בין המסחר העירוני והמסחר בקניון. כך גם בדיזנגוף סנטר הוותיק, בו לחנויות רבות יש חזית אל הרחוב. בדומה אליו פועלים עוד קניונים רבים הבנויים בתוך מרכזי ערים.
הנראות של הקניון והשפעתו על התנהגות המבקר
יש הרואים בקניונים את המרחב הארכיטיפי של התרבות הגלובלית. לטענתם, הקניונים זהים בכל מקום ומציעים אותה תרבות צריכה ובהם באות לידי ביטוי הנטיות ההומוגניות שלה.[דרוש מקור]
מנגד, יש הטוענים כי הקניון הוא אחת מזירות הקרב האחרונות שנותרו בין הנטיות לגלובליזציה הומוגנית, זאת שהסופר בנג'ימין בארבר מכנה "אמריקניזציה", לבין הנטייה למקומיות, שבארבר מכנה "ג'יהאד". לטענת חוקרים אלה[6], כל קניון הוא תוצר של שילוב בין השאיפה של היזמים והמפעילים להפיק רווח מהנכס שבבעלותם ובין הצרכים החברתיים של המקום. כך, למשל, ניתן למצוא בקניונים ישראליים בתי כנסת, מרפאות, שירותים ממשלתיים וכדומה.
ברב הקניונים ניתן למצוא עמדות כספומט למשיכת מזומנים ובחלקם ניתן למצוא תיבה להחזרת ספרים לספרייה הציבורית.
סלסידו טוען כי היזמים הקפיטליסטיים אימצו ושילבו את הדרישות המקומיות בבנייה שלהם, במטרה למכור יותר.
הקניונים, מעצם הגדרתם, הפכו לאחד מסמלי הקפיטליזם, חיי השפע וצמיחה כלכלית. ככאלה הם יעד לביקורת עזה מצד תנועות שמאל רדיקלי בעולם, המתנגדות למה שהקניון מייצג. אחת התנועות החברתיות הידועות בעוינותן לתרבות הקניונים היא תנועת הפאנק, אשר אחת מסיסמאותיה היא Bomb the Mall ("הפציצו את הקניון").
קניון מוגדר בדרך כלל שטח פרטי, שלבעליו זכויות לפעול בו כרצונם. השאלות המשפטיות המתעוררות בהקשר זה הן בעיקר שאלות של אפליה ושל חופש ביטוי. שאלת מעמדו המשפטי של חלל הקניון כמרחב ציבורי מעסיקה רבים, במיוחד לאור פעילויות מצד תנועות חברתיות שונות.
במדינת קליפורניה שבארצות הברית נפסק כי מרכז הקניות הוא כמו רחוב לכל דבר, לעניין חופש ביטוי - משמעות הדבר שמותר להפגין בתוך קניון - על מנת לאפשר לציבור את הזכות להפגין ולהישמע.
בישראל, קבע בית המשפט המחוזי אחרת בפסק דין[7] בהקשר של סכסוך בין עיריית תל אביב-יפו ו"לונדון מיניסטורס" בו נקבע כי חלל המרכז המסחרי אינו שטח ציבורי.
בקניונים רבים נהוג לכרות הסכמי בלעדיות הקובעים שהקניון לא ישכיר שטחי מסחר למתחרים ישירים של השוכר הראשון. על אחד מהסכמים אלו, שנגע לבלעדיות של בנק בקניון הראל במבשרת ציון, קבע הממונה על ההגבלים העסקיים כי התנאי אינו חוקי בהיותו הסדר כובל[8].
עדי נגר, כך הפכה ישראל למדינת הקניונים, באתר מאקו, 1 בפברואר 2014
צח יוקד, 5 מיליארד דולר ו-15 שנה: הפיל הלבן שיהפוך בקרוב לקניון מפלצתי, באתר TheMarker, 21 בספטמבר 2018
מרכזי קניות, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
