Loading AI tools
פוליטיקאי צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מישל ז'אן ברנייה (בצרפתית: Michel Jean Barnier; נולד ב-9 בינואר 1951) הוא ראש ממשלת צרפת. בעבר כיהן כראש צוות המשא ומתן של האיחוד האירופי בדיונים על פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי.
.jpg) | |||||||
| צילום מ-2019 | |||||||
| לידה |
9 בינואר 1951 (בן 73) לה טרונש, איזר, צרפת | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם לידה | Michel Jean Barnier | ||||||
| מדינה |
צרפת | ||||||
| השכלה | ESCP Europe | ||||||
| מפלגה |
הרפובליקנים (2015-הווה) אספה למען הרפובליקה (לפני 2002) מפלגת העם האירופית (הפרלמנט האירופי) | ||||||
| בת זוג | איזבל אלטמייר (נישאו ב-1982) | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
  | |||||||
בפוליטיקה הצרפתית הוא ייצג את מחוז סבואה כחבר פרלמנט באספה הלאומית הצרפתית מטעם המפלגה הנאו-גוליסטית "אספה למען הרפובליקה" של ז'אק שיראק בשנים 1978–1993. הוא כיהן מספר פעמים כשר בממשלות צרפת. היה שר לאיכות הסביבה בממשלה של אדואר בלאדור, מזכיר המדינה לעניינים אירופאיים בממשלה של אלן ז'ופה, שר החוץ בממשלה של ז'אן-פייר רפרן ושר החקלאות והדיג בממשלה של פרנסואה פיון.
בפוליטיקה האירופית היה נציג של מפלגת העם האירופית בפרלמנט האירופי בשנים 2009–2010. כיהן בנציבות האירופית כנציב למדיניות אזורית, בשנים 1999–2004 תחת נשיא הנציבות רומנו פרודי, וכנציב לענייני השוק הפנימי והשירותים, בשנים 2010–2014 תחת הנשיא ז'וזה מנואל ברוזו.
ברנייה נולד ב-1951 בלה טרונש במחוז איזר באלפים הצרפתיים כבנם הצעיר מבין שלושת ילדיהם של ז'אן ברנייה, תעשיין, ואשתו, דניז לבית דוראן (Durand). משפחתו תמכה בגישה הפוליטית של שארל דה גול. אחרי לימודים בתיכון "ז'אן מולן" באלברוויל ואחר כך בתיכון דו פארק בליון [1] הוא סיים לימודי מנהל עסקים ב-ESCP Europe ב-1972.[2] באותו מחזור עם ז'אן-פייר רפרן. הוא למד גם בהמכון למדעי המדינה בפריז [3] במהלך לימודיו היה ברנייה פעיל ב"ועידת אוליבן". [4] [5]
בשנות ה-70 עבד ברנייה כיועץ פוליטי של מספר שרים גוליסטים בממשלת צרפת. בגיל 27 הוא נבחר כנציג של מחוז סבואה מטעם מפלגת "אספה למען הרפובליקה" (Rassemblement pour la République) שהקים ז'אק שיראק ב-1976. המפלגה הציגה את עצמה כיורשת של הפוליטיקה הגוליסטית לאחר שואלרי ז'יסקר ד'אסטן המתון נבחר לנשיא צרפת.
ברנייה זכה להכרה בציבור הצרפתי כשהיה יושב ראש הוועד המארגן של אולימפיאדת החורף באלברוויל ב-1992, יחד עם ז'אן-קלוד קילי.[6][7]
לאחר הבחירות לפרלמנט הצרפתי ב-1993, בהן הברית של האספה למען הרפובליקה הצרפתית והאיחוד למען הדמוקרטיה הצרפתית זכו בניצחון סוחף, הנשיא פרנסואה מיטראן מינה את ברנייה לשר לאיכות הסביבה בממשלה של אדואר בלאדור. לאחר שניצח ז'אק שיראק בבחירות לנשיאות ב-1995, מונה ברנייה למזכיר המדינה לעניינים אירופאיים בממשלה של אלן ז'ופה, תפקיד בו החזיק עד ההפסד של קואליציית הימין ב-1997.
בשנים 1999–2004 היה ברנייה הנציב למדיניות אזורית בנציבות האירופית. במסגרת תפקיד זה היה אחראי על מענקים וסובסידיות שהיוו כשליש מתקציב האיחוד האירופי.[8]
אחרי שסיים את כהונתו הראשונה כנציב מונה שוב לשר בממשלת צרפת, הפעם כשר החוץ בממשלה של ז'אן-פייר רפרן. בתקופת כהונתו התנגדה צרפת לפעולות של ארצות הברית ובריטניה במסגרת מלחמת עיראק[8] ותמכה בתוכנית של אריאל שרון לנסיגת ישראל מרצועת עזה.[9][10]
אירוע חשוב בתקופת כהונתו כשר חוץ היה ניצחון המתנגדים במשאל העם על האמנה לכינון חוקה לאירופה בפברואר 2005. לאחר ההפסד אמר ברנייה ש"זוהי אכזבה גדולה מאד" וש"יהיה קשה הרבה יותר לצרפת לייצג את האינטרסים שלה [באיחוד]".[11] בעקבות ההפסד, ברנייה סיים את תפקידו ב-5 ביוני 2005 כשראש הממשלה הנכנס דומיניק דה וילפן החליף אותו בפיליפ דוסט-בלאזי.
ב-2006 שימש יועץ עבור נשיא הנציבות האירופית ז'וזה מנואל ברוזו והציג למועצת אירופה דוח התומך בהקמה של כוח הגנה אזרחי אירופאי.[12] בנוסף הוא הצטרף ל-Action Committee for European Democracy, שנודעה כ"קבוצת אמאטו" על שם ג'וליאנו אמאטו (אנ'). הקבוצה כללה דיפלומטים ופוליטיקאים אירופים בדרגים גבוהים, שנפגשו באופן לא רשמי כדי לכתוב מחדש את האמנה לכינון חוקה לאירופה לאחר כישלונה במשאל העם בצרפת ובהולנד. הטקסט שחיברה הקבוצה הפך בהמשך לאמנת ליסבון.
בשנת 2007 מינה ניקולא סרקוזי את ברנייה לשר החקלאות והדיג בממשלה של פרנסואה פיון. במסגרת תפקיד זה הוא הוביל רפורמות באופן התמיכה של הממשלה בחקלאים.[8]
בבחירות לפרלמנט האירופי בשנת 2009 ברנייה הוביל את הרשימה של מפלגת העם האירופית בצרפת. לאחר הבחירות הוא כיהן כחבר בפרלמנט האירופי עד שמונה להציב לענייני השוק הפנימי והשירותים, תפקיד בו החזיק עד 2014. הרפורמות שקידם בעקבות משבר החוב האירופי כללו יותר מ-40 חוקי רגולציה על מוסדות פיננסיים אירופאיים וכינון "איחוד הבנקים" במדינות האירו, שהעביר אל הבנק המרכזי האירופי חלק מסמכויות הבנקים המרכזיים הלאומיים. הרפורמות עוררו ביקורת בסיטי של לונדון ובגרמניה.[13] בדיילי טלגרף הבריטי פורסם ב-2010 מאמר שתהה אם ברנייה הוא "האיש המסוכן ביותר באירופה".[14][6] עם זאת, הוא הצליח לשכנע את הממשלה הבריטית לקבל את רוב חוקי הרגולציה החדשים,[15] כולל החלטה על קביעת תקרה לבונוסים של בנקאים, שעוררה ביקורת במוסדות פיננסיים בלונדון.[16]
מאז 2015 משמש ברנייה כיועץ ללא תשלום לענייני ביטחון והגנה עבור נשיא הנציבות האירופית ז'אן-קלוד יונקר.[12] במאי 2019 הוא פרסם מאמר שמסכם את דעותיו בנושא מדיניות ביטחון והגנה אירופאיים. במאמר הוא קרא שבמצב הגאופוליטי החדש, שכולל איומים על הסדר הבינלאומי הליברלי, תחרות בין מעצמות-על ופנייה של ארצות הברית בעידן דונלד טראמפ להגנה חד-צדדית על האינטרסים שלה, אירופה צריכה לפתח יכולת עצמאית להגן עצמה. הוא קרא להקמת מנגנונים משותפים ותקציבים משותפים להגנה וביטחון הממוסדים ברמת האיחוד ולהגדיל את היכולות הצבאיות שאירופה מסוגלת להפעיל במסגרת מדיניות הביטחון וההגנה המשותפת (אנ').[17]
ב-27 ביולי 2016 הוכרז שברנייה יהיה ראש צוות המשא ומתן של האיחוד האירופי במשא ומתן על פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי (ברקזיט). יונקר אמר שהוא "רצה פוליטיקאי מיומן עבור המשימה הקשה הזו". בהודעה של מועצת אירופה נמסר שברנייה יהיה ממונה על המשא ומתן עם בריטניה לגבי התנאים העתידיים של היחסים בין בריטניה לבין האיחוד ועל "תאום כל הנושאים האסטרטגיים, האופרטיביים, המשפטיים והפיננסים שקשורים למשא ומתן".[18]
הפייננשל טיימס דיווח שהמינוי התקבל בקרירות בבריטניה[19] ואחרים כינו את המינוי "אקט של מלחמה".[8][20] עיתונים בבריטניה ציינו במיוחד את המשא ומתן של ברנייה כנציב אל מול הסיטי של לונדון.[21] עם זאת, התגובות לברנייה לא נותרו שליליות לאורך רוב המשא ומתן.[22] " צוות המשא ומתן שהוביל ברנייה הצליח להגיע לשני הסכמים עם הממשלה הבריטית. הראשון היה ההסכם עם הממשלה של תרזה מיי שנדחה בפרלמנט הבריטי. השני הוא ההסכם עם הממשלה של בוריס ג'ונסון.
באוקטובר 2019 החליטה הנציבות האירופית שברנייה יעמוד גם בראש צוות המשא ומתן לגבי יחסי האיחוד האירופי והממלכה המאוחדת. "כוח המשימה ליחסים עם הממלכה המאוחדת" (UKTF) החל לפעול ב-16 בנובמבר 2019.[23] בראיון שהעניק ברנייה לעיתונים בריטיים לאחר שהוכרז על התפקיד, הוא אמר שהאיחוד האירופי לא יתפשר על רגולציה בנושאי סביבה וזכויות עובדים ושמידת הגישה של השוק הבריטי לשוק האירופי המשותף תהיה תלויה במידת הנכונות של הבריטים לאמץ את הרגולציה האירופית.[24] ברנייה ניהל את המגעים עם הממלכה המאוחדת לגבי הסכם הקבע שנחתם ב-21 בדצמבר 2020 ונכנס לתוקף עם סיום תקופת המעבר, ב-31 בדצמבר 2020.
ב-19 בינואר 2021 הוכרז שהצוות שהוביל ברנייה במשא ומתן עם הממלכה המאוחדת סיים את תפקידו ויתפזר ב-1 במרץ 2021. ברנייה יתמנה ליועץ מיוחד לנשיאת מועצת האיחוד האירופי אורסולה פון דר ליין, החל מ-1 בפברואר 2021. בתפקיד זה ייעץ ברנייה לגבי יישום הסכם הפרישה של הממלכה המאוחדת ולגבי תהליך האשרור של הסכם שיתוף הפעולה המסחרי בין האיחוד לממלכה.[25][26]
בפברואר 2021 הכריז ברנייה על הקמה של קבוצה פוליטית חדשה בתוך מפלגת הרפובליקנים, בשם "פטריוטים ואירופאים".[27] ב-27 באוגוסט 2021 הוא הכריז על כוונתו להתמודד על בבחירות לנשיאות צרפת 2022 מטעם הרפובליקנים. במהלך הקמפיין למועמדות מטעם המפלגה הביע ברנייה עמדות שנחשבו לימניות יותר מהצפוי.[28] הוא טען שהגירה לא מבוקרת לצרפת מערערת את הזהות הצרפתית והבטיח להטיל מורטוריום על הגירה של לא-אירופאים לצרפת למשך 3–5 שנים, כולל הגירה של בני משפחה של מהגרים. בנוסף הוא הבטיח קיצוץ מיסים, הגדלת מספר שעות העבודה בשבוע ושינוי של גיל הפרישה לפנסיה.[29]
בסיבוב הראשון בפריימריז (קונגרס הרפובליקנים) הגיע ברנייה למקום השלישי, עם כ-23.9% מהקולות, אחרי ואלרי פקרס (25%), שזכתה במועמדות, ואריק צ'יוטי (25.6%), שזכה בסיבוב הראשון והובס בסיבוב השני. כתוצאה מכך הוא הודח מהמרוץ ולא השתתף בסיבוב השני.[30]
נשיא צרפת עמנואל מקרון הכריז בשנת 2024 על בחירות בזק לאספה הלאומית. בעקבות הבחירות, שבהן אף מפלגה לא זכתה ברוב המושבים בפרלמנט, התפטר ראש הממשלה גבריאל אטאל. מקרון קיבל את התפטרותו ב-16 ביולי. ב-5 בספטמבר מינה מקרון את ברנייה לראשות הממשלה. 50 הימים שבין התפטרות אטאל לבין מינוי ברנייה היו התקופה הארוכה ביותר בימי הרפובליקה החמישית שבה תפקדה צרפת ללא ראש ממשלה מוסכם.[31]
מינוי ברנייה, שנחשב לשמרן מתון, היה ניסיון להגיע לפשרה בין שלושת הבלוקים הפוליטיים באספה, ומקרון הצהיר שמינויו נועד להשיג אחדות. עם זאת, המינוי ספג ביקורת משמאל.[31]
מישל ברנייה כיהן כשר החוץ בממשלת צרפת בין מרץ 2004 לבין מאי 2005. בכהונתו ביקר את נשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ברמאללה ביוני 2004. ממשלת ישראל, שביקשה לבודד את ערפאת, גינתה את הביקור וכינתה אותו "טעות חמורה", ולכן גם לא קיבלה את ברנייה לביקור רשמי בישראל באותה נסיעה[32]. עם זאת, שלושה חודשים לאחר הביקור, בחודש אוקטובר, קיים ברנייה ביקור בן שלושה ימים בישראל, שבו נפגש עם נשיא המדינה משה קצב, ראש הממשלה אריאל שרון, שר החוץ סילבן שלום, וכן עם ראש האופוזיציה שמעון פרס ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין. בביקור, שהתקיים לאחר ההכרזה על תוכנית ההתנתקות, הביע ברנייה במסיבת עיתונאים משותפת עם סילבן שלום את תמיכתו בתוכנית, וקרא להוציאה אל הפועל בתיאום עם הרשות הפלסטינית, על מנת למנוע כאוס ברצועת עזה. במסיבת העיתונאים הביע את תמיכתה של צרפת בפתרון שתי המדינות, גינה את הטרור, הביע את תמיכתו החד-משמעית בזכותה של ישראל להגן על עצמה, וגינה את כל מי שמפקפק בזכותה של ישראל להתקיים[33]. ברנייה קיים ביקור נוסף בישראל וברמאללה בפברואר 2005 (לאחר מותו של ערפאת).
ברנייה ביקר בישראל בפברואר 2024, בעקבות טבח ה-7 באוקטובר ובעיצומה של מלחמת חרבות ברזל. ברנייה ביקר ביד ושם, בעוטף עזה, ופגש את נשיא המדינה יצחק הרצוג. במהלך ביקורו כתב ברנייה פוסט תמיכה ואהדה ארוך כלפי ישראל ברשת החברתית X. בפוסט, קרא ברנייה לשחרור החטופים במוחזקים בידי חמאס, לא הזכיר את פתרון שתי המדינות, ולא קרא להפסקת לאש[34].
ברנייה נשוי משנת 1982 לאיזבל אלטמייר, עורכת דין, ולזוג שלוש ילדים.
מישל ברנייה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
שיחה עם מישל ברנייה, סרטון בערוץ "יורוניוז", באתר יוטיוב, 11 באפריל 2019 (באנגלית)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
