Loading AI tools
ז'אנר מוזיקלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוזיקת קאנטרי (באנגלית: Country music, קרויה גם קאנטרי ווסטרן) היא תערובת של מוזיקה מסורתית ופופולרית, אשר מזוהה באופן מסורתי עם האוכלוסייה הלבנה בדרום ארצות הברית, שהחלה להתפתח בשנות ה-20 של המאה ה-20.[1]
 | |
| מקורות סגנוניים | פולק • בלוז • מוזיקה קלטית • טחאנו |
|---|---|
| מקורות תרבותיים | שנות ה-20 המאוחרות, ארצות הברית |
| כלים | כינור • בנג'ו • מנדולינה • גיטרה אקוסטית • דוברו • קונטרבס • מפוחית פה • אבוב |
| פופולריות מיינסטרים | מדינות הדרום, ארצות הברית |
| נגזרות | בלוגראס • רוק אנד רול |
| סוגות היתוך | |
| קאנטרי רוק • קאנטרי פופ • קאנטרי ראפ | |
| סצינות אזוריות | |
| אירלנד • קנדה • אוסטרליה | |
  | |
מוזיקת קאנטרי מתבססת על בלדות ומוזיקה לריקודי עם תוך שימוש בתבניות פשוטות, שירי עם, והרמוניות, המלווים בעיקר על ידי כלי מיתר כמו בנג'ו, מנדולינה, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית וכינורות, ובכלי נשיפה פשוטים כמו המפוחית ומורכבים יותר כמו האבוב. מוזיקת הקאנטרי מתאפיינת בעיקר בשירים על אהבה, סבל, אמונה דתית, חיי משפחה, פשע ואהבת המדינה[2][3].
מתוך מוזיקת הקאנטרי צמחו שניים מאמני הסולו המוכרים ביותר בכל הזמנים, אלביס פרסלי וגארת' ברוקס. אלביס פרסלי נודע בתחילת הקריירה שלו בשנות ה-50 כ"חתול ההילבילי", הופיע באופן קבוע באחת מתוכניות הרדיו המפורסמות בארצות הברית באותם זמנים - "לואיזיאנה היירייד"[4], והפך לאחת הדמויות אשר הגדירו את מוזיקת הרוק אנד רול עם הופעתה. גארת' ברוקס פרץ בשנות התשעים, והוא אומן הסולו בעל המכירות הרבות ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית - מעל 128 מיליון אלבומים.
בדרום מערבה של ארצות הברית תערובת שונה של קבוצות אתניות יצרה את המוזיקה שהפכה למוזיקת הווסטרן, שהרכיבה את המונח מוזיקת "קאנטרי אנד וסטרן". המונח מוזיקת קאנטרי הנמצא היום בשימוש מתאר סגנונות רבים ותתי ז'אנר.
המונח מוזיקת קאנטרי החל להיות פופולרי בשנות ה-40 של המאה ה-20, והחליף בהדרגה את המונח שקדם לו, מוזיקת הילבילי, שהפך לכינוי גנאי. גם המונח מוזיקת "קאנטרי אנד וסטרן" שימש במקביל לתיאור סגנון דומה, אך עד שנות ה-70 כלל המונח "מוזיקת קאנטרי" תתי סגנונות רבים והמונח "קאנטרי אנד וסטרן" החל לצאת משימוש, חוץ מאשר מאשר בבריטניה ובאירלנד, בהן עדיין נמצא המונח בשימוש נרחב[1].
סגנון המוזיקה התפתח בשנות ה-30 במדינות הדרום והמרכז של ארצות הברית. בעיקר במיסיסיפי, לואיזיאנה, קנטקי, אוקלהומה, ארקנסו, נברסקה, ויומינג וטנסי.
מוזיקת הקאנטרי נחשבת מוזיקה "לבנה", אף על פי שמקורה בעיקר מהבלוז והפולק. יחד עם מוזיקת הקאנטרי התפתח גם הרוק.
בישראל בין האמנים ששרו מוזיקת קאנטרי בעברית ניתן למנות את גרי אקשטיין ודני ליטני שפעלו בעיקר בשנות השבעים ובעשור השני של המאה ה-21 הצטרפה להקת ג׳יין בורדו.
מהגרים שהגיעו לכמה מחוזות בדרום מזרח קנדה ולדרום הרי האפלצ'ים אשר בצפון אמריקה, הביאו עימם חפצים יקרי ערך, שעבור רבים מהם כללו גם את כלי הנגינה מהעולם הישן; כלים בהם נעשה שימוש ביבשת המוצא כבר לאורך כמעט 300 שנה: "מתיישבים סקוטים מוקדמים נהנו מהכינור כיוון שיכלו לנגן בו צלילים עצובים ואבלים, או קורנים וקופצניים"[5]. הכינור האירי, הדולצימר הגרמני, המנדולינה האיטלקית, הגיטרה הספרדית, והבנג'ו המערב אפריקאי[6] היו כלי הנגינה הנפוצים ביותר. יחסי הגומלין בין מוזיקאים מקבוצות אתניות שונות הפיקו מוזיקה ייחודית לאזור זה של צפון אמריקה. להקות כלי מיתר מהרי האפלצ'ים מתחילת המאה ה-20 הורכבו בעיקר מנגני כינור, גיטרה ובנג'ו. מוזיקה מוקדמת זו יחד עם הקלטות מוקדמות של מוזיקת קאנטרי נחשבות כמוזיקה אמריקנית עממית ולתחילתה של מוזיקת הפולק האמריקאית המקורית. על פי ביל מאלון, בספרו "מוזיקת קאנטרי ארצות הברית", מוזיקת הקאנטרי, "הוכרה לעולם כתופעות דרומיות."[7] בדרומה של ארצות הברית, מוזיקת הפולק הייתה שילוב של מוצא תרבותי, ששילבו מסורות מוזיקליות מגוון של קבוצות אתניות באזור אחד. לדוגמה, כמה מקצבים מהגרים אנגלו-קלטיים יצרו את הבסיס לשירי פולק ובלדות המהווים את מה שמוכר היום כמוזיקה אמריקנית עממית, אותה ירשה מוזיקת הקאנטרי המוכרת כיום, על כל נגזרותיה. באופן נפוץ, נחשבת מוזיקת הפולק האנגלית והאירית כמשפיעה המרכזית על התפתחותה של מה שמוגדר כמוזיקה אמריקנית עממית. הגעתם של מתיישבים בריטים ואירים לדרומה של ארצות הברית, כללה את הגעתם של כל העמים המרכיבים את האי הבריטי, סקוטים, וולשים ואנגלים.
לעיתים, מזהים המאזינים את מוזיקת הקאנטרי כיצירה אירופאית-אמריקנית. אך, חלק גדול מהסגנון, והבנג'ו, שהיה כלי הנגינה המרכזי ברוב שירי הפולק האמריקנים המוקדמים, הגיע מהאפריקאים אמריקנים. אחת הסיבות שמוזיקת הקאנטרי נוצרה בידי אפריקאים אמריקנים, כמו גם אירופאים אמריקנים, הייתה כי שחורים ולבנים באזורי הכפר בדרומה של ארצות הברית עבדו יחדיו, ולעיתים קרובות אף ניגנו יחדיו, כמו דיפורד ביילי[8][9],
לאורך המאה ה-19, עברו כמה קבוצות אתניות, בעיקר מאירלנד, גרמניה, ספרד, ואיטליה, לטקסס. קבוצות אלה יצרו מגע עם מקסיקנים ואינדיאנים, וקהילות אמריקניות שכבר התגוררו בטקסס. כתוצאה מהמגע הרב והחיים בצוותא, פיתחה טקסס מאפיינים תרבותיים ייחודיים הטמונים בשורשים של כל הקהילות המייסדות של המדינה[10].
מבצעים מקומיים מאטלנטה ופורט וורת' ניגנו בתחנות רדיו בשנת 1922. יחד עם המבצעים המקומיים, תוכניות ריקודי-אסם היו פופולריות בקרב תחנות הרדיו גם כן. כמה חברות הקלטות בג'ורג'יה דחו אומנים מוקדמים כג'ון קרסון "המכנר", בעוד אחרות הבינו כי המוזיקה שלו תתאים לאורח החיים של תושבי המדינות החקלאיות. ההקלטה המסחרית הראשונה של מה שנחשב כמוזיקת קאנטרי "סאלי גודן" ובוצעה על ידי הכנר איי.סי. רוברטסון בשנת 1922 לחברת ההקלטות ויקטור. חברת ההקלטות קולומביה החלה להוציא הקלטות של מוזיקת "הילבילי" בשנת 1924[11].
שנה קודם לכן, ב-14 ביוני 1923, הקליט ג'ון קרסון את השיר "בקתת העץ הקטנה במשעול" ("Little Log Cabin in the Lane") בעבור חברת ההקלטות "אוקיי" (Okah)[12]. ורנון דלהארט היה זמר הקאנטרי הראשון שהוציא להיט כלל ארצי עם השיר, בחודש מאי 1924"Wreck of the Old '97"[13][14] בצידה השני של ההקלטה היה השיר "Lonesome Road Blues", שגם הוא הפך לפופולרי למדי. באפריל 1924, סמנטה בומגרנר "דודה" ואווה דייוויוויהפכו לנשים הראשונות שהקליטו ופרסמו שירי קאנטרי[15].
מוזיקאי הילבילי רבים, כמו קליף קרלייל, הקליטו שירי בלוז לאורך העשור ולתוך שנות ה-30. מבצעים חשובים אחרים מתקופת ההקלטות המוקדמות היו: ריילי פוקט, ג'ון ריצ'רדסון, אל הופקינס, ארנסט.וי. סטונמן, צ'ארלי פול, וסקילט ליקרס[16]. גיטרת סטיל נכנסה למוזיקת הקאנטרי כבר בשנת 1922, כאשר ג'ימי טארלטון פגש את הגיטריסט המפורסם מהוואי, פרנק פררה בחוף המערבי.
ג'ימי רודג'רס ומשפחת קרטר נחשבים בידי רבים לשניים מחשובי זמרי הקאנטרי המוקדמים, שיריהם הוקלטו תחילה בחברת ההקלטות "היסטוריק", בבריסטול ב-1 באוגוסט 1927.
רודג'רס מיזג בין מוזיקת ההילבילי, גוספל, ג'אז, בלוז, פופ, קאובוי, ופולק; ורבים משיריו הטובים ביותר היו פרי יצירתו, כולל "Blue Yodel”[17], שמכר מעל מיליון עותקים וביסס את מעמדו של רודג'רס כזמר המוביל בתחילתה של מוזיקת הקאנטרי.
החל משנת 1927, ובמהלך 17 השנים הבאות, הקליטה משפחת קרטר יותר מ-300 בלדות מוזיקה עממית אמריקנית, מקצבים מסורתיים, שירי קאנטרי, ושירי גוספל, שכולם מייצגים את הפולקלור של דרומה של ארצות הברית ואת המסורת הטמונה בו[18].
אחד האפקטים הצדדיים של המשבר הגדול בארצות הברית של שנות ה-30, היה ההפחתה בכמות ההקלטות שבוצעו באותה התקופה שיכלו להמכר. שידורי הרדיו הפכו למקור בידור פופולרי, ומופעים מסוג "ריקודי אסם" המציגים מוזיקת קאנטרי היו לאירוע קבוע בכל דרומה של ארצות הברית, ואף הגיעו צפונה עד לשיקגו, ומערבה לקליפורניה.
החשוב מכולם היה הגרנד אול אופרי, ששידורו החל בשנת 1925, וברבות הימים הפך לתוכנית הרדיו המשודרת ביותר בהיסטוריה של הרדיו על ידי תחנת WSM-AM שבעיר נאשוויל ושידורה נמשך עד ימינו. כמה מהכוכבים המוקדמים של האופרי היו: הדוד דייב מאקון, רוי אקוף ונגן מפוחית הפה האפרו אמריקני דהפורד ביילי את השידור יכלו לקלוט, לעיתים קרובות, בכל רחבי המדינה[19].
בתקופה זו במוזיקת הקאנטרי החל גם מה שמוגדר בידי חוקרים כ"תור הזהב" במוזיקת הקאנטרי. הגראנד אול אופרי התפרסם בעיקר על כך שהעלה את הפופולריות של סגנון זה במוזיקת הקאנטרי, כמות גדולה של צלילים התמזגה יחד עם כלי נגינה חדשים כמו גיטרה בעלת דוושת מתכת. אומנים כמו: ג'ורג' ג'ונס, פורטר וגונר, ולורטה לין מהווים את עיקרו של תור הזהב[20]. ורבים משירים אלה עדיין יוצרים תהודה בימינו עקב פשטותם.
מוזיקאים רבים הופיעו והקליטו שירים בסגנונות רבים. מון מוליקאן, לדוגמה, ביצע ווסטרן סווינג, אך בנוסף גם הקליט שירים אותם ניתן לשייך לסגנון הרוקבילי. ביל האליי, שר שירי קאובויז, ואף היה לתקופה מסוימת זמר קאובוי יודל. האליי למפורסם ביותר כזמר רוק אנד רול מוקדם, כשהוא חובר אל ג'ימי רודג'רס שיחדיו יצרו סגנון וצליל שהיה כמעט ייחודי להם. בין השנים 1947 ו-1949, זמר שירי הנשמה אדי ארנולד הציב שמונה שירים בעשרת הגדולים של מצעד הבילבורד.
ערך מורחב – מוזיקת ווסטרן (צפון אמריקה)במהלך שנות ה-30 וה-40, שירי קאובויז, או מוזיקת מערבונים, שהוקלטה מאז שנות ה-20, היו פופולריים בסרטים שנעשו בהוליווד. כמה מהקאובויז המזמרים הפופולריים מתקופה זו היו: ג'ין אוטרי, בניהם של החלוצים, רוי רוג'רס, וארנסט טאב[21].
אך לא היו אלה רק קאובויז; גם קאוגירלס תרמו לצליל בלהקות משפחתיות מגוונות. פסטי מונטנה פתחה את הדרך עבור אמניות, כאשר שירה שעשה היסטוריה, "I Want To Be a Cowboy's Sweetheart" (אני רוצה להיות נערת קאובוי). מקרה זה החל תנועה של נשים לעבר קריירות סולו מצליחות.
בוב ווילס היה מוזיקאי מהמישורים הגדולים מאזור הערבות הנמוכות שהפך לפופולרי מאוד כאשר הנהיג את להקת “hot string band”, ושהופיע גם במערבונים הוליוודיים. המיזוג שיצר בין מוזיקת הקאנטרי לבין ג'אז, שהחל כמוזיקה לאולמות ריקודים, יהפך ידוע כווסטרן סווינג. גם לספאד קולי וטקס ויליאמס היו להקות מצליחות שהופיעו בסרטי קולנוע. בשיאו, הצליח ווסטרן סווינג להתחרות בפופולריות של להקות ביג בנד.
מוזיקאי הקאנטרי המוקדמים בזו לתופים כיוון שהיו "רועשים מדי" לטעמם ולא "טהורים", אך בשנת 1935 מנהיג להקת ווסטרן סווינג ביג בנד בוב ווילס הוסיף תופים ללהקתו "הטקסס פליבוייז". באמצע שנות ה-40, הגראנד אופרי הול לא התיר למתופף הפליבוייז להופיע על הבמה. על אף שמערכות תופים היו בשימוש תדיר על ידי להקות רוקבילי בשנת 1955, אולמות פחות שמרניים מהגראנד אופרי כמו לואיזיאנה היי פארק שמרו על כך באופן פחות תדיר ואיפשרו להציב מתופפים מאחורי הקלעים החל משנת 1956. לעומת זאת, בתחילת שנות ה-60 היה זה נדיר שלהקות קאנטרי לא השתמשו במתופפים.
בוב ווילס היה בין ראשוני מוזיקאי הקאנטרי היה בין הראשונים שהוסיפו גיטרה חשמלית ללהקתו, בשנת 1938. עשור לאחר מכן (1948) ארתור סמית השיג להיט שהגיע אל בין עשרת הגדולים של מצעד הקאנטרי האמריקני עם השיר "Guitar Boogie", שמשם הגיע אל מצעד שירי הפופ, שיר זה הציג לרבים את הפוטנציאל הטמון בגיטרה חשמלית. במשך מספר עשורים האומנים שהקליטו בנאשוויל העדיפו את הצליל החמים של גיטרות גיבסון וגרץ, אך כאשר הופיעו גיטרות פנדר החלו להשתמש בהם ולנצלן החל משנות ה-50 המוקדמות, גיטרות הפנדר הפכו לבסוף לגיטרות החשמליות המזוהות ביותר עם מוזיקת הקאנטרי[22].
מוזיקאי קאנטרי החלו להקליט בוגי בשנת 1939, לאחר שנוגן באולם הקארנגי הול, כאשר ג'וני ברפילד הקליט את "בוגי ווגי". זרם דק שהפך אחר כך לסגנון ה"הילבילי בוגי", או "אוייק בוגי", כאשר ה"אוייק" הוא תושב אוקלהומה, מאוחר יותר שונה השם שוב והפך לקאנטרי בוגי, זרם דק זה הפך עד לשנת 1945 לשיטפון. הקלטה ראויה לציון מתקופה זו היא של האחים דלמור, "Freight Train Boogie", אשר נחשב לחלק מהאבולוציה המשותפת של מוזיקת הקאנטרי והבלוז לעבר סגנון הרוקבילי. בשנת 1948, ארתור "גיטרת הבוגי" סמית הוציא לאור להיט אשר חדר אל עשרת הגדולים במצעד הקאנטרי של ארצות הברית עם הקלטות ה-MGM של "Guitar Boogie" ו-"Banjo Boogie", כאשר הראשון אף "חצה את הקווים" והגיע אל מצעד הפופ האמריקני[23]. אומני קאנטרי בוגי אחרים כללו את: מריל מור ואמי פורד "טנסי". תקופת ההילבילי בוגי שרדה עד שנות ה-50 ונשאר אחד מתתי סוגה רבים במוזיקת הקאנטרי אל תוך המאה ה-21.
עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, להקות מיתרים, "מאונטיניר" (מטפסי הרים), שנודעו כבלוגראס פרצו כאשר בילי מונרו יחד עם לסטר פלאט וארל סקורג'ס, בהובלתו של רוי אקוף באולם הגראנד הול אופרי.גם מוזיקת הגוספל, נשארה מרכיב פופולרי במוזיקת הקאנטרי. רד פולי, הכוכב הגדול ביותר במוזיקת הקאנטרי לאחר מלחמת העולם השנייה, הוציא לאור את אחד מלהיטי הגוספל, שמכרו כמיליון עותקים, "Peace in the Valley" כמו כן שר רד פולי בסגנונות הבוגי, בלוז ורוקבילי.
בתקופה שלאחר המלחמה, נקראה מוזיקת הקאנטרי "פולק" בקרב הסוחרים ואילו מוזיקת "הילבילי" בקרב התעשייה עצמה[24]. בשנת 1944, החליף הבילבורד את המונח "הילבילי" עם "שירי פולק ובלוז", ועבר להשתמש במונח "קאנטרי" או "קאנטרי ווסטרן" בשנת 1949.
עוד סוג של מוזיקה מופשטת וגולמית עם מגוון של מצבי רוח ואנסמבלים בסיסיים של גיטרות, בס, גיטרת דוברו או פלדה (ומאוחר יותר) הפכו תופים לפופולריים, במיוחד אצל בני הדרום לבנים ועניים. סוג זה נודע כהונקי טונק ושורשיו היו בטקסס. בוב ויליס ולהקתו הטקס פלייבוייז גילמו את סגנון זה שתואר: "מעט מזה, ומעט מזה, מעט שחור ומעט לבן...רועש מספיק כדי למנוע ממך לחשוב יותר מדי ולגשת ישר ולהזמין את הוויסקי"[25]. לזמר המזרח טקסני, אל דקסטר, היה להיט בשם, "Honky Tonk Blues", ושבע שנים מאוחר יותר את השיר, "Pistol Packin' Mama", שירי הונקי טונק אלה, המשויכים ללמסבאות, בוצעו בידי אומנים כמו: ארנסט טאוב, טד דאפן, פלויד טילמן, והאחים מאדוקס ורוז, ליפטי פריזל והאנק ויליאמס, מאוחר יותר יכונו שירים אלה כקאנטרי מסורתי. השפעתו של ויליאמס במיוחד התבררה כמשמעותית, כשהוא מעורר השראה בחלוצים רבים בתחום הרוק אנד רול, כמו אלביס פרסלי וג'רי לי לואיס, בעודו מספק מסגרת עבודה לכישרונות הונקי טונק מגיחים כמו: ג'ורג' ג'ונס. ווב פרייס היה מבצע שהגיע אל פסגת המצעדים, כאשר 13 מהסינגלים שהגיעו למקום הראשון במהלך שנות ה-50 וסך הכל שוהים במקום הראשון כ-113 שבועות. 48 מהסינגלים שלו נכנסו למצעדים במהלך העשור; 31 מהם מגיעים אל עשרת הגדולים ו-26 אל ארבעת הראשונים.
בתחילת שנות ה-50 תערובת של ווסטרן סווינג, קאנטרי בוגי, והונקי טונק נוגן בידי רוב להקות הקאנטרי, אך סגנון חדש עמד להפוך לפופולרי[26].
ערך מורחב – רוקביליסגנון הרוקבילי זכה לפופולריות מרובה בקרב אוהבי מוזיקת הקאנטרי במהלך שנות ה-50, ושנת 1956 יכולה להקרא שנת הרוקבילי במוזיקת הקאנטרי. סגנון הרוקבילי היה שילוב של רוק אנד רול וסגנון ההילבילי. במהלך תקופה זו אלביס פרסלי שינה את סגנונו למוזיקת הקאנטרי. אלוויס שיחק תפקיד מרכזי בתעשיית המוזיקה באותם הזמנים. השירים שדורגו במקומות השני, השלישי והרביעי היו: "Heartbreak Hotel" (מלון הלבבות השבורים) של אלביס פרסלי, "I Walk the Line", של ג'וני קאש, ו-"Blue Suede Shoes", של קרל פרקינס.
קאש ופרסלי הציבו שירים בחמשת הגדולים של המצעדים בשנת 1958, עם מקום שלישי ל"Guess Things Happen That Way/Come In, Stranger" של קאש, ומקום חמישי עם, "Don't/I Beg Of You", של פרסלי. פרסלי הכיר בהשפעתם של אומני הרית'ם אנד בלוז על סגנונו כאשר אמר, "האנשים הצבעוניים שרים ומנגנים את זה כמו שאני עושה את זה עכשיו, בן אדם, יותר שנים מאשר אני יודע", אך הוא גם אמר: "החומר שלי הוא רק קאנטרי "מקפץ" (hooped-up)"[25]. בתוך כמה שנים, מוזיקאי רוקבילי רבים חזרו לסגנון מרכזי יותר או שהגדירו את סגנונם הייחודי.
מוזיקת הקאנטרי זכתה לחשיפה טלוויזיונית ארצית דרך תוכנית הטלוויזיה והרדיו של רשת ABC, אוזראק ג'ובלי, ששודרה בין השנים 1955–1960, מספרינגפילד מיזורי. התוכנית הציגה לראווה את טובי זמרי הקאנטרי וביניהם כמה זמרי רוקבילי מובילים, חלקם מאזור אוזראק שבמרכז ארצות הברית.
שנות ה-50 המאוחרות ראו את הופעתו של "צליל הלאובוק", אך בסופו של העשור, זרם נגדי של זמרים מסורתיים יותר כמו: ריי פרייס, מרטי רובינס, וג'וני הורטון החלו להסיט את תעשיית מוזיקת הקאנטרי מהשפעתו של הרוק אנד רול של אמצע שנות ה-50.
החל מאמצע שנות ה-50, כשהוא מגיע אל שיאו בתחילת שנות ה-60, הצליל של נאשוויל הפך את תעשיית מוזיקת הקאנטרי לתעשייה המגלגלת מיליוני דולרים שמרכזה בעיר נאשוויל, שבמדינת טנסי. בניהולם והפקתם של צ'ט אטקינס, אואן ברדלי, ומאוחר יותר בילי שירלי. צלילה של נאשוויל הביא את מוזיקת הקאנטרי לקהל מאזינים מגוון הרבה יותר ועזר לחלץ את תעשיית מוזיקת הקאנטרי מהמיתון אותו חוותה תקופה אחת קודם לכן[27].
תת סוגה זו ראויה לציון כמי שהשאילה מסגנון שירי הפופ של שנות ה-50: קול יציב וחלק ("smooth"), מלווה בקטעי כלי מייתר ושירת מקהלה. הופחתה ההדגשה על סולו אינסטרומנטלי לטובת מה שהפך לסימן ההכר של מוזיקת הקאנטרי מריחתו ("licks") של צליל הגיטרה. בין האמנים המובילים של תחום זה נכללו: פטסי קליין, ג'ים ריבס, ואדי ארנולד. ההחלקה בצליל הפסנתר ("slip note") של המוזיקאי פלוייד קרמר, היוותה גם היא מרכיב חשוב בסגנון קאנטרי זה.
הרכבם של שירי הפופ של נאשוויל הפך מודגש יותר והפך למה שכונה כקאנטריפוליטן. שירי הקאנטריפוליטן כוונו במיוחד אל שוקי הזרם המרכזי, וסגנון זה מכר היטב בהמשך שנות ה-60 ואל תוך תחילת שנות ה-70. האומנים המובילים של סגנון הקאנטריפוליטן כללו את: תמי ווינט וצ'ארלי ריץ'.
ערך מורחב – קאנטרי סולבשנת 1962, ריי צ'ארלס הפתיע את עולם הפופ כאשר החל ממקד את התעניינותו במוזיקת הקאנטרי והווסטרן. הוא מעפיל אל פסגות המצעדים ומגיע אל המקום השלישי במצעד השנתי של מגזין הבילבורד עם הסינגל "I Can't Stop Loving You" ומקליט את האלבום המהווה ציון דרך, "Modern Sounds in Country and Western Music".
סגנון נוסף של מוזיקת קאנטרי צמח מליבו הקשה של ההונקי טונק עם אלמנטים של ווסטרן סווינג ומקורו 180 קילומטר מלוס אנג'לס, בעיר בייקרספילד, קליפורניה. בהשפעתם של מי שבאותה התקופה התגוררו בחוף המערבי, בוב ויליס ולפטי פריזל, ועד לשנת 1966 הוא כבר נודע כצליל של בייקרספילד. הוא נשען על שימוש בכלים חשמליים ומערכות הגברה, ובמיוחד הגיטרה החשמלית פנדר טלקסטר, יותר מתתי סוגות אחרים בתקופה זו של מוזיקת הקאנטרי, וניתן לתאר את הצליל כברור, קשוח, סוחף, ללא "סלסולים", בעל טעם חד. אומנים מובילים לצליל זה היו: באק אואנס, מרל הגארד, טומי קולינס, דוויט יוקם, וויין סטיוארט. שלכל אחד מהם היה את סגנונו שלו[28].
בשנות ה-60 המאוחרות המוזיקה האמריקאית יצרה תערובת ייחודית כתוצאה מהרתיעה שאפיינה את "שומרי המסורת" בתוך סוגות הקאנטרי השונות. לאחר הפלישה הבריטית לארצות הברית רבים נכספו לחזור אל ה"ערכים הישנים" של הרוק אנד רול. באותו הזמן ניכר היה חוסר התלהבות במגזר הקאנטרי מהמוזיקה המגיעה מנאשוויל. התפתחויות אלה הובילו ליצירת סוגת בת כלאיים הידועה כקאנטרי רוק.
מחדשים מוקדמים של סגנון חדש זה בשנות ה-60 וה-70 כללו כמה להקות שהיוו אייקון בתחום הרוק אנד רול: הבירדס, האחים בוריטו המעופפים, (שניהם כללו את זמר הקאנטרי גרהאם פרסונס), הגיטריסט קלרנס וייט, מייקל נסמית (מלהקת הקופים ופירסט נשיונל בנד), גרייטפול דד, ניל יאנג, קומנדר קודי, להקת האחים אולמן, להקת מרשל טאקר, פוקו, באפלו ספרינגפילד, האיגלס, והרולינג סטונז.
גרהאם פרסונס מתואר בידי אתר האינטרנט allmusic כ"אביו של הקאנטרי רוק"[29], התקליט הראשון בסוגה היה תקליטם של הבירדס עם פרסונס מ-1968, Sweetheart of the Rodeo. עבודתו של פרסונס בתחילת שנות ה-70 ידועה ומפורסמת על הטוהר והערכתו בכל הקשור להיבטים במוזיקת הקאנטרי המסורתית[30], הקריירה המוזיקלית של פרסונס נקטעה בצורה טראגית עם מותו בשנת 1973, המורשת אותה הותיר אחריו נמשכה על ידי תלמידתו הרוחנית ושותפתו לחלק מהדואטים אמילו האריס, האריס הוציאה לאור את אלבום סולו הבכורה שלה בשנת 1975, הממזג בתוכו קאנטרי, רוק אנד רול, פולק, בלוז ופופ.
בעקבות המיזוג בין שתי הסוגות המייצגות קטבים מנוגדים, צאצאים נוספים החלו לנבוע במהרה, וביניהם: סאוטרן רוק, הארטלנד רוק, ובשנים האחרונות קאנטרי אלטרנטיבי.
בעשורים שבאו לאחר מכן, אומנים כמו: ג'ויס ניוטון, להקת אלבמה, האנק ויליאמס ג'וניור, גארי הלן, שאניה טווין, ברוקס אנד דאן, פיית' היל, גארת' ברוקס, דוויט יוקאם, סטיב ארל, דולי פרטון, רוזאנה קאש, ולינדה רונסטאדט, הובילו את מוזיקת הקאנטרי עוד לתוך זרועותיה של מוזיקת הרוק.
ערך מורחב – אאוטלאו קאנטרינגזר מצלילי הקאנטרי המסורתי וההונקי טונק, של שנות ה-50 וה-60 המאוחרות, כולל את ריי פרייס (שלהקתו, "הצ'רוקי קאובוייז", כללה את וילי נלסון, ורוג'ר מילר) ומשולב עם הכעס על תת-התרבות הזרה של האומה האמריקנית במהלך אותה התקופה, אאוטלו (outlaw - פורע חוק) קאנטרי גרם למהפכה בז'אנר מוזיקת הקאנטרי.
"לאחר שעזבתי את נאשוויל (תחילת שנות ה-70), הלכתי להרגע ולנגן את המוזיקה שרציתי נגן, ורק להישאר באזור טקסס, אולי אוקלהומה. ויילון ואני הייתה לנו את דמות האאוטלאו רצה, וכאשר היא תפסה בקולג'ים והתחלנו למכור אלבומים, אנחנו היינו בסדר. כל מעשה האאוטלאו, לא היה לו דבר עם המוזיקה, היה זה דבר שנכתב במאמר, האנשים הצעירים אמרו, "ובכן, זה די קול. והחלו להאזין". (וילי נלסון)[31]
המונח אאוטלו מקושר בדרך כלל עם: האנק ויליאמס ג'וניור, וילי נלסון, וילון ג'נינגס, דייוויד אלן קו, בילי ג'ו שבר, גארי סטיוארט, תומאס ואן זנדט, ועם כמה נשים כמו: ג'סי קולטר, וסמי סמית'. כל זה נעטף באלבום משנת 1976, "Wanted! The Outlaws". תת-סוגה נוספת הקשורה לסוגה זו היא רד דירט (Red Dirt).
ערך מורחב – קאנטרי פופקאנטרי פופ או פופ קל, עם שורשים הנמצאים גם בקאנטריפוליטן וגם ברוק קל, הוא תת-סוגה שהופיעה לראשונה בשנות ה-70. על אף שהמונח קושר בתחילה לשירים וזמרים, ממוזיקת הקאנטרי, שהצליחו וחצו את רף 40 השירים המושמעים ביותר בתחנות הרדיו ברחבי ארצות הברית, עתה קיימת סבירות גבוהה כי שירים מסגנון זה יעברו אל מצעד הadult contemporary music (מוזיקה עכשווית בוגרת). זה החל עם זמרי פופ כמו: מייקל נסמית', להקת האחים בלמי, גלן קמפבל, ג'ון דנוור, אוליביה ניוטון-ג'ון, מארי אוסמונד, ב.ג'. תומאס, ואן-מארי שהיו להם להיטים במצעדי מוזיקת הקאנטרי. שירו של קמפבל, "Rhinestone Cowboy", היה אחד מהליהיטים הגדולים ש"חצו את הקווים" בהיסטוריית מוזיקת הקאנטרי.
בשנת 1974, אוליביה ניוטון-ג'ון, זמרת פופ אוסטרלית, זכתה בפרס "המבצעת הטובה ביותר" כמו גם בפרס הנחשק ביותר של איגוד מוזיקת הקאנטרי, "זמרת השנה". באותה השנה, קבוצה של אומנים, המוטרדת מהמגמה, הקימה את איגוד בדרני הקאנטרי שהתקיים למשך זמן קצר בלבד. הוויכוח המשיך אל תוך שנת 1975, והגיע אל שיאו בטקס פרסי איגוד מוזיקת הקאנטרי כאשר הזוכה בפרס זמר השנה, של השנה הקודמת, צ'ארלי ריץ' (שלו עצמו היו כמה להיטים "חוצי קווים") הציג את הפרס לזוכה אותה השנה, ג'ון דנוור. כאשר הוא הקיא את שמו של דנבר, הצית ריץ' את המעטפה עם מצית סיגריות. הפעולה נחשבה כמחאה כנגד השפעתו הגוברת של סגנון הפופ על מוזיקת הקאנטרי.
במהלך אמצע שנות ה-70, דולי פרטון, זמרת שזכתה להצלחה גדולה החל משנות ה-60 המאוחרות, נעזרת במסע פרסום בפרופיל גבוה, הצליחה לחצות את הקווים גם היא אל מצעד שירי הפופ, נישאת על הצלחתה המרשימה בלהיטה משנת 1977, "Here You Come Again", שהגיע לפסגת מצעד הסינגלים של מוזיקת הקאנטרי, וגם למקום השלישי במצעדי המסינגלים של מוזיקת הפופ. עמיתה של דולי פרטון, קני רוג'רס עשה את הכיוון ההפוך, ייעד את המוזיקה שלו אל מצעדי הקאנטרי, לאחר קריירה מצליחה עם סגנונות הפופ, הרוק ומוזיקת הפולק, השיג גם הוא הצלחה מרשימה באותה השנה עם השיר, "Lucille", שהגיע לפסגת מצעדי הקאנטרי, והגיע אל המקום ה-5 במצעדי הפופ. פרטון ורוג'רס ימשיכו להצליח בשני סוגי המצעדים בו-זמנית, עמוק לתוך שנות ה-80. אומנים כמו: קריסטל גייל, רוני מילספ, וברברה מנדרל ימצאו גם הם הצלחה במצעדי הפופ גם הם.
במהלך שנות ה-80 המוקדמות, המשיכו אומני הקאנטרי לראות את אלבומיהם מצליחים היטב במצעדי הפופ. וילי נלסון וג'ויס ניוטון, לכל אחד מהיו שני להיטים בחמשת הראשונים במצעד הבילבורד, 100 השירים ה"חמים" ביותר. לנלסון היו אלה, "Always On My Mind" (מקום 5, בשנת 1982), ו "To All The Girls I've Loved Before" (מקום 5, בשנת 1984). ניוטון הצליחה עם: "Queen of Hearts" (מקום 2, בשנת 1981), ו "Angel of the Morning" (מקום 4, בשנת 1981). ארבעה שירי קאנטרי הצליחו להגע אל פסגת מצעד 100 הגדולים של הבילבורד בשנות ה-80: "Lady" של קני רוג'רס, מסוף סתיו 1980; "nine to five" בביצוע דולי פרטון, "I Love a Rainy Night", בביצוע אדי רביט (שני האחרונים הגיעו אל המקום הראשון, זה אחרי זה, בתחילת שנת 1981); ו "Islands in the Stream", דואט בביצועם של קני רוג'רס ודולי פרטון בשנת 1983, שיר פופ נוסף ש"חצה את הקווים" נכתב בידי האחים גיב מלהקת הבי ג'יז. על אף שהיו כמה להיטים ש"חצו את הקווים" במחצית השנייה של שנות ה-80, שיר אחד- בביצועו של רוי אורביסון, "You Got It", משנת 1989- הגיע אל עשרת הגדולים גם במצעד הבילבורד של הסינגלים החמים של הקאנטרי וגם למצעד הבילבורד של 100 הגדולים.
בשנת 1980, הפך לפופולרי הסגנון "מוזיקת דיסקו נאו קאנטרי", וזאת בעקבות הסרט קאובוי עירוני בכיכובו של ג'ון טרבולטה[32], שהכיל גם שירים יותר מסורתיים כמו: "The Devil Went Down to Georgia", של צ'ארלי דניאלס[33]. תת-סוגה אחרת הקשורה לסגנון זה היא מוזיקת קאנטרי מטקסס.
המכירות בחנויות המוזיקה הרקיעו ל-250 מיליון דולר; בשנת 1984, 900 תחנות רדיו החלו לשדר מוזיקת קאנטרי או פופ נאו קאנטרי באופן מלא. אך כמו עם רוב הטרנדים הפתאומיים, ירדו המכירות עד לשנת 1984 חזרה לרמות שהיו בהן בשנת 1979.
קאנטרי נהגי משאיות הוא תת-סוגה נוספת של מוזיקת הקאנטרי, והוא היתוך של סגנונות ההונקי טונק, קאנטרי רוק, וצליל הבייקרספילד. יש לו את המפעם של הקאנטרי רוק ואת הרגש של ההונקי טונק ומילות השירים מתרכזות בחיי נהגי המשאיות. שירי קאנטרי נהיגת משאיות עוסקים לעיתים קרובות במשאיות ואהבה. זמרי תת-סוגה זו כוללים את: דייב דדלי, רד סובין, דיק קורלס, רד סימפסון, קולנל רוברט מוריס, ווילון ספיד. דדלי ידוע כאבי תת-סוגה זו.
ערך מורחב – קאנטרי נאו-מסורתיבמהלך אמצע שנות ה-80, הופיעה קבוצה של אומני קאנטרי חדשים שדחתה את צליל הקאנטרי פופ המשופשפים יותר שבלטו במצעדי הפזמונים ובתחנות הרדיו, לטובת הפקות יותר מסורתיות, "חזרה לבסיס". בהובלתו של רנדי טרוויס, שאלבום הבכורה שלו, משנת 1986, Storms of Life, נמכר כ-4 מיליון עותקים, והיה לאלבום המוביל של מגזין הבילבורד, בסוף אותה השנה, רבים מהאומנים בחלקן השני של שנות ה-80, שאבו את יצירותיהם מסגנונות ההונקי טונק, בלוגראס, פולק, והווסטרן סווינג. אומנים המאופיינים עם תת-סוגה זו הם: טרוויס טריט, ריקי סקג'ס, קתי מתאה, ג'ורג' סטראיט, והג'ודס.
עם הבכורה בסצנת מוזיקת הקאנטרי בשנת 1989, הזמר וכותב השירים קלינט בלאק הוביל צליל חדש שיגדיר רבות את מוזיקת הקאנטרי במהלך שנות ה-90 ולאחר מכן.
בשנות ה-90, הפכה מוזיקת הקאנטרי לתופעה חובקת עולם הודות לאומנים כמו: בילי ריי סיירוס וגארת' ברוקס[34][35][36]. האחרון נהנה מאחת מהקריירות המוצלחות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, שובר גם את שיאי המכירות וגם את שיאי הצופים בהופעות לכל אורך העשור. ה-RIAA הסמיך את אלבומיו ל-128 אלבומי פלטינה במשולב.
באמצע שנות ה-90, מוזיקת הקאנטרי ווסטרן הושפעה מהפופולריות של ריקודי שורות. השפעה זו הייתה כה רבה עד שצ'ט אטקינס צוטט כשאמר: "המוזיקה הפכה לדי רעה, אני חושב שהכל אלה ריקודי שורות ארורים"[37][38]. לעומת זאת, לפחות כוראוגרף אחד של ריקודי שורות התלונן כי מוזיקה טובה של ריקודי שורות לא נוצרת יותר.
ערך מורחב – קאנטרי אלטרנטיביבמהלך שנות ה-90, קאנטרי אלטרנטיבי התייחס לקבוצת מוזיקאים וזמרים מגוונת שפעלו מחוץ למסורות ולתעשיית הזרם המרכזי של מוזיקת הקאנטרי. באופן כללי, הם נמנעו מהערכים הגבוהים וממראה הפופ של התעשייה השולטת מנאשוויל. כדי להפיק מוזיקה עם צלילי Lo-fi, שנוצק באופן תדיר עם יסודות חזקים של פאנק רוק ורוק אלטרנטיבי, מכופפים את החוקים המסורתיים של מוזיקת הקאנטרי. הליריקה הייתה לעיתים קרובות עגומה, חשופה, גותית או בעלת מודעות סוציאלית. יוזמים נוספים כוללים את: אולד 97, לייל לובט, סטיב ארל, הדוד טופלו, סן וולט, ראיין אדמס, מיי מורנינג ג'אקט, בליטזן טראפר, אור, הלווייתן, ודרייב ביי טראקר.
כמה כוכבי פופ ורוק העזו ועברו אל מוזיקת הקאנטרי. בשנת 2000, ריצ'רד מרקס, חצה את הקווים לרגע עם אלבומו, Days In Avalon, שהכיל חמישה שירי קאנטרי וכמה זמרים ומוזיקאים מהתחום. אליסון קראוס שרה קולות רקע לסינגל של מרקס, "Straight From My Heart". לזמר ג'ון בון ג'ובי היה סינגל שהפך ללהיט, "Who Says You Can't Go Home", עם ג'ניפר נטלס מלהקת השוגרלנד. כוכבי רוק אחרים שהקליטו שירי קאנטרי באלבומיהם היו: דון הנלי ולהקת פוייזן.
אחד הנושאים הנדירים, אך העיקביים במוזיקת הקאנטרי המודרנית עוסק אינדיבידואליזם גאה ועקשני. שניים מהשירים היותר רציניים בקו זה הם: "Country Boy Can Survive", ו"Copperhead Road"[39]; בעוד השירים: "Some Girls Do"[40] ו "Redneck Woman"[41] הם גוונים חסרי דאגה של נושא זה. בשנת 2005, זמרת הקאנטרי קארי אנדרווד הגיע לתהילה כזוכה של העונה הרביעית של תוכנית הטלוויזיה האמריקנית, אמריקן איידול והפכה לזמרת המוכרת אלבומי מולטי-פלטינה ולזוכה של כמה פרסי גראמי. היא אומנית הקאנטרי הראשונה שכל הסינגלים שלה משלושת אלבומיה הגיעו אל המקום הראשון. אנדרווד גם עשתה היסטוריה כאשר הפכה לאשה השביעית הזוכה בפרס אומנית השנה של האקדמיה למוזיקת הקאנטרי, ולאשה הראשונה אשר זכתה בפרס זה פעמיים, כמו גם פעמיים ברציפות. אלבום הבכורה של אנדרווד, "Some Hearts", לא רק היה לאלבום שמכר במהירות הגדולה ביותר בהיסטוריה של מוזיקת הקאנטרי, אלא דורג גם בידי אתר האינטרנט, Billboard.com, לאלבום מספר 1 של העשור 2000–2009.
בשנת 2008, טיילור סוויפט עלתה ככוכב גדול של סגנון הקאנטרי פופ, עם הסינגל, "Love Story", והופכת לשיר הראשון המגיע אל המקום הראשון במצעד נילסן, BDS CHR/Top 40. הסינגל הבא של סוויפט, "You Belong with Me", הגיע גם הוא אל המקום הראשון, והפך את סוויפט לאומנית הקאנטרי היחידה שלה שני להיטי מקום ראשון במצעדי הסינגלים. גם, "Love Story", וגם, "You Belong with Me", הפכו לרבי המכר הגדולים ביותר בכל הזמנים, כאשר, "Love Story", במקום הראשון עם מכירות של 4.4 מיליון עותקים דיגיטליים בארצות הברית לבדה, ו"You Belong with Me", במקום השני עם מכירות של 3.4 מיליות עותקים דיגיטליים, בהתאמה. (שני השירים ספגו ביקורת בצורה בולטת על ידי מעריצי מוזיקת הקאנטרי, שידעו כי בשירים הייתה השפעה מועטה לסגנון הקאנטרי והם נחשבו לכאלה רק מפני שיתר השירים בסינגלים היו שירי קאנטרי). בשנת 2010, הוענק לאלבומה השני של סוויפט, "Fearless", פרס גראמי בעבור אלבום השנה, והפך לאלבום הראשון בהיסטוריה שזוכה בפרס המוזיקה האמריקנית (AMA), פרס האקדמיה למוזיקת קאנטרי (ACM), פרס האגודה למוזיקת הקאנטרי (CMA), וכאמור הפרס החשוב ביותר, פרס גראמי בעבור אלבום השנה, והכל באותה השנה.
באותה השנה, דאריוס רוקר, סולנה של להקת הוטי והבלאופיש הוציא לאור את אלבום הסולו השני שלו ואלבום הבכורה במוזיקת הקאנטרי, " Learn to Live". שלושת הסינגלים הראשונים מאלבום זה הגיעו אל המקום ה-1, והופכים את רוקר לאומן הראשון שאלבום הבכורה שלו, בסגנון הקאנטרי, מביא שלושה סינגלים אל המקום הראשון מזה עשור. הוא גם היה לזמר האפרו-אמריקני הראשון עם להיט קאנטרי המגיע אל המקום הראשון מאז צ'ארלי פרייד בשנת 1983.
בשנת 2009, ג'ורג סטרייט נבחר לאומן העשור על ידי האקדמיה למוזיקת קאנטרי.
מחוץ לארצות הברית, קנדה היא בסיס האומנים ובסיס המעריצים הגדול ביותר למוזיקת הקאנטרי. הזרם המרכזי של מוזיקת הקאנטרי מוטבע בתרבותם של מחוזות כגון: נובה סקוטיה, ניו ברונוויק, אי הנסיך אדוארד, ססקצ'ואן, ומניטובה. אזורים עם מספר גבוה של תושבים כפריים. מקורה של מוזיקת הקאנטרי הקנדית הוא בקנדה האטלנטית בצורה של מוזיקת פולק קלטית שהייתה פופולרית בקרב מהגרים אירים וסקוטים, שהגיעו אל המחוזות המריטיים (Maritime Provinces-מחוזות ימיים) הכוללים את נובה סקוטיה, ניו ברנזוויק, ואי הנסיך אדוארד. אין זו הפתעה כי שורשי מוזיקת הקאנטרי הקנדית מושכים קווים מקבילים אל דרומה של ארצות הברית ואל הרי האפלצ'ים. כל שלושת המחוזות מיושבים ברובם בידי מתיישבים כפריים מהאיים הבריטיים. התפתחותה של מוזיקת הקאנטרי במריטיים שיקפה את התפתחותה של מוזיקת הקאנטרי בארצות הברית, דרומית להרי האפלצ'ים.
"החגיגה של ג'ון מסר" (Don Messer's Jubilee) הייתה תוכנית טלוויזיה שבסיסה בהאליפקס שבנובה סקוטיה, ושידרה מוזיקת קאנטרי/פולק לרחבי קנדה משנת 1957 עד ל-1969. היא שלפה את הרעיון שבבסיס תוכניתו של אד סאליבן מתוך ארצות הברית והפכה לתוכנית מספר 1 בקנדה במשך רוב שנות ה-60. "החגיגה של ג'ון מסר", הציגה פורמט קבוע לאורך השנים, מתחילה עם נעימת פתיחה הנקראת, "Goin' to the Barndance Tonight", ולאחריה נגינת כינור של ג'ון מסר ולאחר מכן שירים בביצועם של מארג' אוסבורן וצ'ארלי צ'מבליין ואמנים אורחים אחרים, ונעימת סיום. התוכנית הסתיימה עם השיר, "Till We Meet Again".
הופעות האורח בתוכנית נתנו חשיפה ארצית למספר רב של אומני פולק קנדיים, וביניהם: טום קונור וקת'רין מק'קינון. כמה אומני קאנטרי מאזור המאריטיים זכו להצלחה נוספת מחוץ לגבולות קנדה. האנק שאו, ווילף קרטר (הידוע גם בכינוי "מונטנה סלים"), ואן מארי, הם שלושה הראויים לציון ביניהם.
ביטולו של המופע על ידי השידור הארצי בשנת 1969 גרמה למחאה כלל ארצית, שהגיע לידי כך שהשאלה אף הועלתה בדיוני הפרלמנט הקנדי.
אף על פי ששורשי הקאנטרי באזור המאירטיים, אומני קאנטרי מסורתיים רבים הגיעו ממערבה ומזרחה של קנדה. הם משתמשים באופן קבוע בכינור ובגיטרות חשמליות. אומני קאנטרי קנדיים הראויים לציון הם: שאניה טוויין, מארג' אוסבורן, האנק שאו, ג'וי מורינג, דון מסר, דוק וולקר, אמרסון דרייב, פול ברנדט, הווילקנסונס, וילף קרטר, מישל רייט ועוד.
מוזיקת הקאנטרי באוסטרליה תמיד הייתה פופולרית, במיוחד אם מתייחסים לאופייה הכפרי של המדינה. החל מהמאה ה-19 החלו כותבי בלדות לכתוב על מעשיהם בספר, כמו גם שירי מחאה כנגד עריצותה של הממשלה. בשנות ה-40 של המאה ה-20 פרץ דייוויד גורדון "סלים דאסטי" קירקפטריק בקריירת קאנטרי שנמשכה יותר מחמישים שנה והוציא לאור יותר ממאה אלבומים. סמוקי דאוסון, היה גם הוא חלוץ בתחום מוזיקת הקאנטרי האוסטרלית, עיצב את עצמו רבות בסגנון קאובוי מסורתי, ואפילו כיכב בסדרת ספרים היתולית אותה כתב ובסדרת תוכניות רדיו. בשנים האחרונות, אמנים כמו: קית' אורבן ושרי אוסטין החזיקו את מוזיקת הקאנטרי המסורתית האוסטרלית במרכז המבה המקומית.
כשהיא ממקדת את רגשותיה במילים, פיתחה מוזיקת הקאנטרי האוסטרלית את סגנונה הייחודי, שהשתקפה באומנים כמו: לי קרנגהאן, סלים דאסטי, וגראהם קונורס.
פסטיבל הקאנטרי של תאמוורת' הוא פסטיבל מוזיקה שנתי המתקיים בתאמוורת' ניו סאות' ויילס, אוסטרליה (בירת מוזיקת הקאנטרי האוסטרלית). הוא מציין את התרבות והמורשת של מוזיקת הקאנטרי האוסטרלית. במהלך הפסטיבל מקיימת התאחדות מוזיקת הקאנטרי האוסטרלית (CMAA)את טקס פרסי הקאנטרי של אוסטרליה, הפרסים המוענקים מכונים פרס גיטרת הזהב.
פסטיבלי מוזיקת קאנטרי חשובים אחרים כוללים את: פסטיבל מוזיקת הקאנטרי של ויטלסי הנערך דרומית לעיר מלבורן בחודש פברואר, פסטיבל הקאנטרי של ביופ ברוק הנערך במערבה של המדינה בחודש פברואר, פסטיבל מוזיקת הקאנטרי של מחוז ברמה הנערך בדרומה של היבשת בחודש יוני, פסטיבל "התכנסות הקאנטרי הארצית" הנערך בג'ימפי במהלך חודש אוגוסט, פסטיבל מוזיקת הקאנטרי של מילדורה למבצעים "עצמאים" בלבד הנערך במהלך חודש אוקטובר, ופסטיבל המוזיקה של קנברה הנערך בבירתה הלאומית של אוסטרליה במהלך חודש נובמבר. חלק מהפסטיבלים ייחודיים וזאת עקב מיקומם שלהם, הפסטיבל הנערך בגרבלין שבמדינת ניו סאות' ויילס מקדם את מוזיקת הקאנטרי האוסטרלית דרך פסטיבל "התכנסות" המוזיקה של גרבין; פסטיבל מוזיקת הקאנטרי של מרילי הוא אירוע ייחודי הנערך בחוף סמוקי אשר בדרומה של אוסטרליה בחודש ספטמבר והוא פסטיבל המוזיקה היחידי בעולם המשתמש בדוברה דמוית צדפה כבמה.
באוסטרליה קיים ערוץ מוזיקת קאנטרי הפועל 24 שעות ביממה.
טום רונלד, מהתאחדות הקאנטרי הבינלאומית, מסביר את הפופולריות הבינלאומית של מוזיקת הקאנטרי: בהיבט זה, לכל הפחות, מאזיני מוזיקת קאנטרי ברחבי העולם יש מכנה משותף עם אלה שבארצות הברית. בגרמניה, לדוגמה, רוהרבאך (הכוונה כאן לדירק רוהרבאך מהשידור הציבורי בבוואריה) מזהה שלוש קבוצות עיקריות הנמצאות תחת השפעת הסגנון: אנשים המגלים עניין בדמות הקאובוי, מעריצים בני גיל הביניים המחפשים אלטרנטיבה למוזיקת הרוק הנוקשה יותר ומאזינים צעירים יותר הנמשכים להשפעתו של צליל הפופ המובלט היום בלהיטי קאנטרי רבים"[42].
אחד מהראשונים שהופיעו עם מוזיקת הקאנטרי מחוץ לגבולות צפון אמריקה היה ג'ורג' המילטון ה-VI. הוא היה מוזקאי הקאנטרי הראשון שהופיע בברית המועצות; כמו כן הוא ערך סיבובי הופעות באוסטרליה ובמזרח התיכון. הוא הוערך בשל כך כ"שגריר בינלאומי של מוזיקת הקאנטרי" על תרומתו להפיכת מוזיקת הקאנטרי למוזיקה כלל עולמית[43]. גם ג'וני קאש, אמוליו האריס, קית' אורבן, ודוויט יוקהאם ערכו סיבובי הופעות דומים.
התאחדות מוזיקת הקאנטרי לקוחת על עצמה יוזמות רבות כדי לקדם את מוזיקת הקאנטרי מחוץ לגבולות יבשת צפון אמריקה.
בדרום אמריקה נערך "פסטיבל סן פדרו השנתי למוזיקת קאנטרי", בעיר סן פדרו שבארגנטינה. הפסטיבל מארח להקות שונות מארגנטינה, כמו גם אומנים בינלאומיים מברזיל, אורוגוואי, צ'ילה, פרו, וארצות הברית.
באירלנד, TG4 (רשת השידור הממלכתית של אירלנד, המשדרת בשפה האירית) החלה לשדר תוכנית המחפשת את הכישרון הבא של אירלנד בתחום מוזיקת הקאנטרי ונקראת Glór Tíre (תרגום: קול הקאנטרי), עתה מוקרנת העונה השישית והתוכנית נחשבת לאחת הנצפות ביותר באירלנד. הזמרת קריסטל סווינג נחשבת לאחת ההצלחות האחרונה באירלנד בסגנון מוזיקה זה.
במהלך שנות ה-70, התקיימה ברודזיה סצנה פעילה של מוזיקת קאנטרי ווסטרן. שירים רבים שילבו בלדותקאנטרי עם מילים מילטנטיות ופטריוטיות. לדוגמה, שירו של קלם תהולט, "Rhodesians Never Die", העפיל לראש המצעדים במדינה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
