Loading AI tools
עם במערב אפריקה, בעיקר בניגריה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יורובה (באנגלית: Yoruba) היא קבוצה אתנית במערב אפריקה, אשר רובה שוכנת במדינת ניגריה. הקבוצה מונה כ-40 מיליון אנשים והיא אחת הקבוצות האתניות האפריקאיות הגדולות ביותר.
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה, תרגמת, ויקיזציה, אנגלית. | |
קבוצת היורובה בניגריה מונה כ-40 מיליון איש. היא מהווה כ-70% מאוכלוסיית מערב ניגריה והיא הקבוצה האתנית העיקרית במחוזות הניגריים הבאים: אקיטי, לאגוס, אוגון, אונדו, אוסון, קוארה, אויו וקוולינס.
ההערכה היא שאוכלוסיית היורובה בטוגו מונה בין 500,000 ל-600,000 איש. ניתן למצוא בטוגו בעיקר מהגרים מניגריה ואוכלוסיית יורובה אשר גרה במדינה במשך דורות רבים. שחקן הכדורגל עמנואל אדבאיור הוא יליד טוגו ממוצא יורובה.[1]
מעריכים שבבנין ישנם 1.1-1.5 מיליון איש בני היורובה. בבורקינה פאסו ישנם בערך 70,000 מבני יורובה ובניז'ר קרוב ל-60,000. בחוף השנהב רובם עוסקים בתחום הקמעונאות ומספרם נאמד בכ-113 אלף.[2]
אוכלוסיית היורובה התפזרה ברחבי העולם, בין השאר כתוצאה מסחר העבדים הטרנס אטלנטי.[3] בני היורובה נמצאים בעיקר באנגליה, קנדה, ארצות הברית, קובה, ברזיל, אמריקה הלטינית ובמדינות האיים הקריביים.[4] גודל האוכלוסייה מחוץ לאפריקה כיום אינו ידוע והחוקרים מעריכים כי רוב האוכלוסייה האפרו-אמריקאית היא ממוצא יורובי.[5]
פיזורה של אוכלוסיית היורובה ברחבי העולם הביא להפצת תרבותה. היורובה השאירו את חותמם בעיקר בקובה וברזיל. במסמכים אשר מתוארכים מהשנים 1816–1850, היורובה היוו 69.1% מכל העבדים שמוצאם האתני אינו ידוע ובנוסף, היוו 82.3% מכל העבדים בבנין.[6]
בין השנים 1808–1842, 31.3% מהעבדים האפריקאים המשוחררים היו בני יורובה. בשנים 1851–1884 חלקם בין העבדים המשוחררים גדל ל-73.9%.[7]
תרבות היורובה מעבירה היסטוריה שבעל פה ורוב בניה דוברים את שפת היורובה. בשנת 1990 מספר דוברי השפה עמד על כ-20 מיליון וב-2010 כמעט 30 מיליון. ריכוזם הגבוה ביותר של דוברי השפה הוא בניגריה ובבנין. מילים רבות משפת היורובה קיימות בתרבות האפרו-ברזילאית קנדומבלה. שפת היורובה מאוד קרובה לשפת האיטסקירי (Itsekiri) ולשפת האיגלה (Igala). היורובה והאיגלה חשובות מבחינה היסטורית, וביחד מהוות את קבוצת היורובואיד שמגיעה מוולטה-ניז'ר וקשורה למשפחת שפות הניז'ר קונגו (Niger-Congo). שפות היורובואיד התפתחו בתוך קבוצת שפות הוולטה-ניז'ר 1000 שנה לפנה"ס.
לשפת היורובה ישנם שלושה ניבים עיקריים שמתפרסים על פי האזורים הבאים: צפון-מערב, מרכז ודרום-מזרח.
שפת היורובה הספרותית נלמדת בדרך כלל בבתי הספר, מושמעת ברדיו ונכתבת בעיתונים. הסדרת הדקדוק של שפת היורובה בוצעה על ידי הבישוף סמואל אג'איי קרות'ר בשנת 1850. אג'איי קרות'ר הוציא מילון לשוני בשפת היורובה, ועיגן את שפת היורובה כשפה כתובה. חלק גדול מהשפה מבוסס על שפת אימפריית אויו ומשלב תכונות מניבים אחרים.
במאה ה-7 לפני הספירה האפריקאים שחיו באזורי היורובה לא היו ידועים כאוכלוסיית יורובה, אף על פי שהם חלקו מוצא אתני ושפתם הייתה משותפת. במאה ה-8 כבר הייתה ממלכה של היורובה, אחת מהראשונות באפריקה. היורובה היו דומיננטיים מבחינה תרבותית בדרום ניגריה עד המאה ה-11. לפני הגעת בריטניה הקולוניאלית, רוב אוכלוסיית היורובה חיו במבנים מסודרים ובמרכזי ערים גדולות ומבוצרות. על פי ממצאים ארכאולוגיים, ערי היורובה תמיד היו בעלות האוכלוסייה הגדולה ביותר באפריקה. במאות ה-11–14 הגיעו ערי היורובה לגודל של עד כ-100,000 איש. לפי ממצאים נוספים, באזור של הערים אילה-איפה (Ile-Ife) היו סימני עיור כבר במהלך המאה ה-12 וה-14. בראשית המאה ה-14 החלו האמנים של אילה-איפה במסורת של פסלים טבעיים העשויים מאבן אשר ורבים מהאמנים קיבלו מימון מהמלך אובלופון השני. שושלת המלוכה שבאזור אילה-איפה נחשבת כיום בעיני היורובה כמקור לציוויליזציה האנושית.
העיר איפה (אנ') נחשבת כעיר קדושה של היורובה. אימפריית אויו הייתה פעילה בסחר עבדים אפריקאים במהלך המאה ה-18. בני היורובה היו שותפים פעילים בסחר העבדים כחלק מאימפריית האויו, ולעיתים אף הכריזו מלחמה על עמים אחרים כדי ללכוד את העבדים הנדרשים ולמוכרם במסגרת סחר העבדים. רוב ערי המדינה היו תחת שלטונם של שליטים המכונים אובה.
התיישבויות יורובה מתוארות לעיתים קרובות כקבוצות חברתיות אשר נקראות "דורות": "הדור הראשון" הכולל עיירות וערים, אשר ידועות בתור המייסדות המקוריות של ממלכות ומדינות יורובה. "הדור השני" מורכב מיישובים שהוקמו על ידי אימפריית אויו. "הדור השלישי" מורכב מכפרים ועיירות שנוצרו בעקבות המלחמות הפנימיות במאה ה-19.
בימי הביניים היו כפרי היורובה מוקפים חומות בוץ מסיביות.[8] המבנים דמו למקדשי האשנטי, בתוספת של אזור חצי מקורה בחצר. הקירות היו עשויים בוץ ושמן דקלים. גגות וסככות נבנו בדרך כלל מצמחייה יבשה אך לעיתים מאלומיניום או פח.[9]
במאות ה-9–11 לספירה. בנו היורובה את חומת הארדו של סונגבו (Sungbo's Eredo), שהיא חומת ביצורים ייחודית ומסיבית בנויה בוץ מותז אשר השתלבה בקירות העמוקים אשר הקיפו את העיר הקדומה איג'בו-אודה במדינת אוגון (דרום מערב ניגריה). היא נבנתה לכבודו של אולויה ביליקיסו סונגבו. זו החומה השנייה בגודלה ביבשת אפריקה, והמונומנט הטרום-קולוניאלי הגדול ביותר באפריקה, הוא גדול אפילו מהפירמידה הגדולה של גיזה או זימבבואה הגדולה.[10][11]
היורובה עושים שימוש בחומרים מגוונים ורבים; ברונזה, נחושת, פליז, אבן, עץ, טרקוטה, קרמיקה, זכוכית, שנהב, עורות או בדים. היבט ייחודי באמנות היורובה, השונה מרוב האמנות האפריקאית, הוא ייצור פסלי אדם ריאליסטיים להפליא בגודל טבעי. ממצאים ארכאולוגיים של אמנות ממלכת בנין (אנ') מצביעים על הפריה הדדית של רעיונות בין האוכלוסיות השכנות, היורובה והאדו. דוגמאות לכך הם ראשים עשויי פליז מסביבות 1400 לספירה הדומים מאוד לראשי הפסלים הריאליסטיים שמפוסלים על ידי היורובה.[12] חלק ניכר מאמנות היורובה קשורה לחצרות המלוכה.[13] עם זאת, האמנות והארמונות עצמם מוקדשים למילוי תפקיד רוחני למען האלים. ניתן למצוא אמנות של היורובה במקדשים או במסורות דתיות בצורת מסכות.[14] מקום בו לאמנות היורובה חשיבות רבה הוא טקסים של מעין נשפי מסכות הנקראים בדרך כלל אגונגון ובצורת יחיד אגון. המונח מקשר את נשפי המסכות ליראת הכבוד לדורות העבר, ואף לכוח הנובע מאותם אבות קדמונים בהווה. טקס מסכות ייחודי, צבעוני מאוד והמפורסם ביותר הוא הגלדה. זהו טקס מסכות השואף כוחות דווקא מנשות העבר של המשפחה, אמותיהם של מקיימי הטקס.[15] מסורת בעל פה מסבירה את מקור טקס הגלדה באלה ימוג'ה. ימוג'ה היא אם כל הנשמות וכל היצורים החיים. ימוג'ה הייתה עקרה והתייעצה עם האורקל איפה, שייעץ לה להקריב קורבנות ולרקוד עם דמויות עץ על ראשה ועם צמידי מתכת על קרסולי רגליה. לאחר קיום פולחן זה נכנסה ימוג'ה להריון. בנה הראשון נקרא אפה – ועל שמו מסכת האפה המדגישה שירה ובדיחות שאפיונו את אישיותו של אפה. אחריו ילדה ימוג'ה בת בשם גלדה, כיוון שהייתה שמנה כמו אמה ואהבה לרקוד כמוה. גם לילדיה של ימוג'ה, אפה וגלדה, היה קושי להיכנס להריון וללדת. כאשר התייעצו גם הם עם האורקל, קיימו על פי עצתו גם הם מעין טקסי ריקוד וקורבן דומים לאלה שקיימה אמם, ומכאן מקור מנהג הגלדה ארוך השנים.[16]
תרבות היורובה עתירה פסטיבלים ואירועים. המוזיקה הייחודית ליורובה משלבת בהרמוניה כלי הקשה ותופים רבים במקצבים שונים, וגריוטים – השרים-מספרים את המסורות והסיפורים של אוכלוסיית היורובה. יש מגוון מלבושים צבעוניים שכיחים שהם ייחודיים ליורובה ומפורסמים על כך ברחבי העולם.[17] יש 13 פסטיבלים מרכזיים, קדושים ומוקדשים לציון אירועים משמעותיים; טקסי חתונה (Ìgbéyàwó), טקסי נתינת שם (Ìsomolórúko), לוויות (Ìsìnkú), חנוכת בית (Ìsílé), בכורת האם (Ìjesu), קציר (Ìkórè), לידה (Ìbí) ועוד.[16] לפסטיבלים או טקסים גדולים אחרים יש משמעות רוחנית יותר, וטקסים אלו מוקדשים לאלים ספציפיים כמו יום אוגון (Ojó Ògún), פסטיבל אוסון המתרחש ביער הקדוש של אוסון אוסוגבו על גדות נהר האוסון, וסביב העיר העתיקה של אוסוגבו.[17]
מזון מוצק, בעיקר כבוש או מבושל במים חמים הוא המזון הבסיסי של היורובה. מאכלים אלו עשויים מהגידולים המאפיינים את האזורים בהם חיים היורובה וכוללים: קסאווה (מעין שורש עמילני), יאם מסוגים שונים ותירס. יש מאכלים מיוחדים לפסטיבלים כמו אורז ג'ולוף ואורז מטוגן. מלבד תבשילים, מכינים בני היורובה גם לחם שמרים ויין דקלים.[18]
המוזיקה של היורובה במערב אפריקה ידועה בעיקר בכלי ההקשה שלה[19] תופי היורובה נחלקים בדרך כלל לארבע משפחות, שלכל אחת מהן הקשר או ז'אנר בו מנגנים על תופיה. תוף הדונדון (התוף המדבר) המפורסם שייך למשפחת תופי הגאנגאן, תופים בצורת שעון חול המחקים את צליל הדיבור של שפת היורובה. המשפחה השנייה נקראת סאקרה ותופיה משמשים בדרך כלל לטקסים מכובדים של הכתרות, חתונות ואירועים מיוחדים. משפחת התופים הגדולים נקראת גבדו ומשמשת אגודות סודיות או בחצרות המלכות. תופים אלה מנוגנים בדרך כלל בישיבה וצורתם היא של תוף קונגה. המשפחה הרביעית היא תופי הבאטה, המשמשים לטקסי הדת הקדושים. בכל משפחת תופים יש גדלים שונים ותפקידים שונים. התופים הנקראים איה (iyá) הם המובילים ותפקידם הוא כמעין סולנים, כאשר לצדם תופים המשמים יותר רקע הרמוני נקראים אומלה (omele). מלבד התופים, המפורסמים וידועים כמחוברים לתרבות היורובה, יש כלי נגינה נוספים: הג'וג'ה שהוא מעין כינור, השקרה - מעין שייקר עם צלילי חרוזים הממלאים אותו ונעים על פי קצב השקשוק, אגידיגבו שהוא כלי עשוי מעין פסי מתכת המנוגן באמצעות האצבעות (למלופון) והאגוגו שהוא מעין פעמון.[20]
באוכלוסיית היורובה ישנו שיעור לידות התאומים הגבוה בעולם, אחוז ילודת התאומים במערב ניגריה הגבוה בעולם, והגבוה ביותר בניגריה עצמה. 86.7% מלידות התאומים בניגריה היא אצל בני היורובה, אצלם נולדים פי ארבעה יותר תאומים מאשר באירופה, ולא נמצא הסבר מדעי לכך. יש אומרים שמדובר בתזונה האופיינית לבני המקום ויש התולים זאת בסיבות מיסטיות מקומיות.
בתרבות היורובה יש משמעות עצומה ללידת תאומים. הכוחות הקוסמיים של התאומים צמחו מתוך אמונותיהם העתיקות של האנשים וגישתם האמביוולנטית לתופעה. על פי המסורת שבעל פה, בעת העתיקה תאומים לעיתים קרובות הוקרבו או נודו יחד עם אמותיהם. האמונה הייתה שלידת תאומים היא ביטוי של רשע בעולם. הסיבה לכך הייתה תפיסה של לידת תאומים כנובעת מהפרית אישה אחת על ידי שני גברים שונים, או האיום הנובע משני ילודים בני אותו גיל בחברה שבה לבכורה יש חשיבות ראשונה במעלה.
במאות השנים האחרונות חל שינוי גדול בתחום זה, וההרג או הגליה של תאומים ואימותיהם נזנח כמעט בכל האזורים. הסיבות והתקופה שבה הוכללו תאומים בקהילות היורובה שנויים במחלוקת, אך קבלה זו של תאומים הפכה לטקס. היראה מפני קדושתם של התאומים, שבעבר התבטאה באכזריות, השתנתה להנאה ואף לקדושה. תאומים נתפסו כ"תאומי אלוהים" המחזיקים בכוחות על טבעיים ומתוך כך הפכו מושא לכבוד. מסורות מקומיות רבות רואות בתאומים צאצאים של קופים, ועל כן ברוב המקרים אסור לתאומים לאכול בשר קופים.
סיבה נוספת ליחס לתאומים היא השכיחות של מוות בעריסה של פעוטות, כאשר במצב של שני ילודים הסיכוי שאחד ישרוד גבוה יותר. כאשר קרה מקרה כזה, ומתוך האמונה שתאומים חולקים נשמה אחת, התחיל להיווצר המנהג לבנות בובה בדמותו של תינוק שנפטר שנקראת בשם "תאום" - איבג'י. את האיבג'י נושא התאום החי עמו, כמעין השלמה לנשמתו החסרה בעקבות מות אחיו. את האיבג'י העשוי עץ, מלבישים ומאכילים כאילו היה חי והוא מטופל על ידי הוריו, כאשר התאום החי מגיע לבגרות מקבל הוא את האחריות לאחיו ולוקח אותו עמו לכל מקום. בדרך כלל מקיימים טקס התקבלות, כך היה גם במקרה של הכותב, ולאחר הטקס מקבל הנער הבוגר אחריות לאיבג'י. תפיסת בני הירובה את ה"נשמה" היא מורכבת וייחודית, המושג נשמה או נפש מתחלק לשלושה: "אמי" Emi-רוח האדם, חיותו המבדילה אותו מן המת, "אלדאה"(Eledaa) או "אורי" (Ori) – החלק החושב באדם, בביטויו הגלויים והסמויים, מתוך חלק זה נובעת אישיותו וגורלו והחלק השלישי, אוג'יג'י (Ojiji) המכונה "הצל" חלק שאינו בא לידי ביטוי פונקציונלי במהלך החיים אך מלווה את הגוף.
הדגש על בכורה ובכירות בא לידי ביטוי גם ביחס לתאומים עצמם, כאשר ניתן שם קבוע לילוד ראשון מבין תאומים – טאיוו שמשמעותו "לטעום את העולם" והוא נחשב פחות בכיר מאחיו שנקרא קהינדה, "זה שהשתהה מאחור". לשמות אלו של תאומים תוקף קדוש, אלוהי, וחובה לקרוא להם בשמות אלו. יש לרצות את התאומים, ואף מקריבים להם מנחה של שמנים ושעועית, שאת שאריותיה מחלקים בין ילדי השכנים. את הקרבן מציעים קודם לכן לילד שנולד או עתיד להיוולד אחרי התאומים, איידוו.
לידת תאומים מנבאת שמחה, מזל טוב ורווחה להוריהם. בדרך כלל תאומים נולדים להורים עניים שיהפכו עשירים על ידי הקרבנות לתאומי האיבג'י, והשלמת הוראותיו של הנביא-החוזה מיד לאחר הולדתם. אותו נביא "באבאלאו", מנבא איזה סוג של תאומים עתידים להיוולד ;תאומים רקדנים – "אוניג'ו", במקרה זה מתלווה מתופף אל אמם כשהיא הולכת לשוק ועליה לרקוד שם ריקוד מסורתי כאשר היא נושאת עמה את התאומים (לעיתים תיעזר בנערות לנשיאתם), ושרה שיר מסורתי בהתאם. תאומים פושטי ידיים – אלאטה, במקרה זה נושאת אותם האישה אל השוק ומבקשת נדבות, כאשר התורמים יתוגמלו מכוחם הקוסמי של התאומים בעתיד. והסוג השלישי תאומים סוחרים – אלאג'ה, ובמקרה זה נושאת האם את התאומים אל השוק ומוכרת את שמן דקלים, שעועית, בגדים ועוד', והיא תזכה בשפע בעקבות כך. אם לא תעשה כך עם תאומיה, עתיד רע מצפה להם ולה, מחלה ואף מוות.
לתאומים נודעים כוחות נוספים של השפעה על הסובבים אותם ועל אמם. הימצאות בקרבתם יכולה לגרום לאישה עקרה להרות. נקמה ברוע ומציאת גנבים מיוחסת לטקס בו קושרים את האיבג'יים ומורחים שמנים וצמחים. אפילו למים בהם שוטפים את האיבג'י כוחות ריפוי. כוח חשוב נוסף הנוגע לקשרם של תאומים עם קופים הוא הכוח להביא לירידת גשמים לאחר קרבן מתאים אל האל.[21]
לאוכלוסיית היורובה ישנן תלבושות ססגוניות המייחדות אותם משאר התרבויות הסובבות אותם. בני היורובה מאמינים שהלבוש מכתיב את האישיות של האדם ואת מצבו החברתי.[22] יש התייחסות למלבושים שונים בהתאם לאירוע מסוים. היורובה ידועים בשיטת האריגה המסורתית שלהם והבדים שלהם מבוססים על כותנה. יש מנעד רחב של בדים אשר משמשים לייצור בגדים. הבד הבסיסי ביותר, הנקרא "אסו-אוקה" (Aso oke), מורכב ממגוון רחב של הדפסים, צבעים וסגנונות. אסו אוקה מגיע בשלושה סגנונות עיקריים המאופיינים בצבעם והדפסם:
.JPG)
ישנם חומרים נוספים מלבד ה"אסו-אוקה" ביניהם ניתן למצוא:
פריט ביגוד נוסף הוא "סוקוטו" (Sòkòtò), המכנס. ביגוד של גבר נחשב לא שלם בלי כובע, חלק מהכובעים נקראים "גובי" (gobi) ו"אבטי-אג'ה" (Abetí-ajá). צורתם הן כצורת תנוך. הם קיבלו את שמם מהדמיון לאוזניו המתנדנדות של הכלב. הכובע יכול לכסות את האזניים במזג אוויר קר. בעיתות החום ניתן להרים את החלק המכסה את האוזניים ולאוורר אותן. הלבוש הנפוץ לנשים הואהאירו (Ìró) והבובה (Bùba). נשים חובשות "גלה" (Gèlè), הכובע התואם כאשר הם לובשות את הבובה. כמו שהכובע הנקרא "פילה" חשוב לגברים, כך הלבוש של הנשים אינו שלם בלי הגלה. בנוסף לנשים יש "איבורון" (ìborùn) ו"איפלה" (Ìpèlé), חתיכות בד ארוכות אשר מתפרסות לאורך הגוף ולפעמים נקשרות מסביב למותניים.
בשונה מגברים, לנשים יש שני סוגים של הלבשה תחתונה, "טובי" ו"סימני". הטובי הוא כמו מכנס מודרני בעל כיסים בו הנשים יכולות לשים את הפריטים החשובים להן. סימני הוא מעין גופייה שהנשים לובשות מתחת לביגוד עליון. ישנו מגוון רב של אביזרים, שרשראות, צמידים, טבעות אשר גברים ונשים עונדים לשם קישוט הגוף. בדרך כלל הכהנים, אנשי הדת ואנשי המלוכה עונדים סוגים מסוימים של תכשיטים, אלו כוללים: אקון (Àkún), לגידיגבה (Lagidigba), איון (Iyun) וכדומה. בין תכשיטי אנשי המלוכה ניתן למצוא את האירוקרה (Ìrùkèrè), שהוא זנב סוס מעובד אותו הם עונדים. הוא סמל לסמכות וכוח. זנב הסוס יכול לשמש לדקורציה במקדשים, אבל לרוב הכהן הראשי לובש אותו כסמל לסמכות.[24] רוב הגברים מקצצים את השיער שלהם לעיתים תכופות. אצל הנשים, לעומת זאת, השיער נחשב למקור גאווה. הן מטפחות את השיער בשתי דרכים עיקריות: קליעת צמות, ושזירת שיער. ישנם סוגים רבים של עיצוב שיער שהנשים בוחרות לעצמן. באופן מסורתי, היורובה משתמשים בסימונים על הפנים אשר מוסיפים להם יופי, ומסמנים השתייכות לאזור מסוים. הסימנים האלה נעשים בדרך כלל על הלחיים בעזרת סכינים בגיל ינקות. הסימנים על הפנים כיום כבר כמעט שאינם נעשים.[25] היורובה מאמינים שפיתוח האומה בא ביחד יד ביד עם פיתוחן של הנשים והגברים, לכן אישיותו של אינדיבידואל צריכה להתפתח במטרה להגשים את אחריותו.
המערכת התאולוגית-דתית של היורובה נקראת אבורישה או אורישה-איפא. דת זו נתפסת כחלק מהתשתית של דתות אפריקאיות רבות. במסגרת אמונה זו, מקובל שאוריסאנלה (Orisa'nla), הידוע גם בשם אובאטאלה (Ọbatala), נבחר על ידי האל העליון אולודומאר (Olodumare) כדי ליצור קרקע מוצקה מהמים הקדמוניים. "אלוהי הקשת" אוריסאנלה יצר את האדמה, הארץ, אותה יישבו בני האדם.
הדת בארצות יורובלנד שהתפרסה ומתפרסת על מערב ניגריה וחלקים מסוימים של טוגו ובנין, מבוססת על מסורות רבות ומגוונות. למעשה אין הפרדה מוחלטת והמערכת האמונית שזורה בשירים, בסיפורים ההיסטוריים או מיתיים, ובשלל ההיבטים התרבותיים של חברת היורובה.[26]
מאפיין בולט באמונתם של בני היורובה הוא האוריסה, והוא ביטוי של אלוהות מסוימת, אליל או אווטאר במערכת הרוחנית והדתית. האוריסה אוגון למשל הוא אל המתכת, המלחמה והניצחון (והאליל אוגון נחגג בפסטיבל לכבודו), שנגו (Shango) או ג'קוטה (Jakuta) הוא אלוהי הרעם, הברקים, האש והצדק, וביטויו הפיזי הוא של מלך המחזיק גרזן בעל שתי פיפיות ושולט על כוחה של האש. האל אשו מבין כל שפה / לשון המדוברת על ידי האנושות, והוא גם השומר של פרשת דרכים. לאשו יש שתי צורות אוואטריות שהן ביטויים של טבעו הכפול - אנרגיות חיוביות ושליליות; אשו לארואה, מורה ומורה של מורה, ואשו אביטה, צוהל, מרמה, רמיזה וערמומית, אורונמילה, האל של הידע האינסופי, הניחוש, החוכמה והעתיד, החושף את העבר, ונותן פתרון לבעיות ההווה והעתיד. התייעצו בו באמצעות מערכת של איפא על ידי אורקל בשם באבאלאוס.[27]
אולורון (Olorun) הוא אחד הביטויים של האל העליון של היורובה, הבעלים של השמים, והוא מזוהה עם השמש (המכונה OÜrùn בשפת יורובה). האל העליון מתבטא גם בגופים אחרים: אלודומר (Olodumare) היוצר העליון ואולופין ( - (Olofin שיוצר את הקשר שבין שמים וארץ. אושומור (Oshumare) הוא האלוהים המתבטא בצורת קשת. דת היורובה התפשטה ברחבי העולם והיא באה לידי ביטוי בפרקטיקות דתיות מגוונות כמו קנדומבלה בברזיל, סנטריה ולוקומי בקובה ובצפון אמריקה.[28]
לפי ההיסטוריה שבעל פה, אודודוואה הוא אביהם הקדמון של היורובה ושל כל המלכים שלה. מסופר שהוא הגיע מכיוון המזרח.
לאחר מותו של אודודוואה, ילדיו התפזרו מהעיר איפה (ifa), וכל אחד מהם ייסד ממלכה אחרת. כך התגבשה הקונפדרציה של ממלכת יורובה.
לאחר הפיזור, התושבים המקוריים הקשו על השולטים, והיוו איום חמור על ההישרדותה של איפה. אלה התגבשו כמורדים ופורעים תחת שלטונו של איפה. הם באו לעיר בתחפושות מפחידות, שרפו בתים ובזזו את השווקים. באותה עת הגיעה נסיכת יורובה מורמי (moremi) לזירה והייתה אמורה לשחק תפקיד משמעותי בשיתוק של הפורעים אך במחיר אישי, היא נאלצה לוותר על בנה היחיד אולורוגבו (oluorogbo). הפרס על הפטריוטיות וחוסר האנוכיות שלה לא נקצר בזמן חייה אך לאחר שהיא נפטרה הוא הונצחה בפסטיבל אדי (edi) בו נחגג הישג זה בקרב צאצאי יורובה.[29]
תרבות היורובה מורכבת מפילוסופיה תרבותית, דת וסיפורי עם. הם חלק מהגדת האיפה-איפה (ifa-ife), הידועה כטרילוגיית ההשכלה ביורובה ובתפוצות.
תרבות היורובה היא עדות לשתי תקופות. התקופה הראשונה היא חקר התהוות היקום וחקר היקום. זו גם תקופה בתרבות שבעל פה אשר במהלכה אודודווה היה המלך, מביא האור, חלוץ פילוספיית יורובה וזה שבלט ביכולת הניבוי. הוא היה שקוע בהרהורים על העולם הנראה והבלתי נראה, העלה זכרונות על חקר התהוות היקום וחקר יצירת היקום, הקדיש את זמנו לאמנות פילוסופית שיצרה אמנות טבעית אזרחית לפני ובזמן תקופת יורובלנד.
התקופה השנייה היא התקופה של שיח פילוסופי-מטאפיזי, והלידה של אמן הפילוסופיה המודרנית. החל במאה ה-19, תעוזה אקדמית של הבישוף דר' אג'אי קרוטר (1807–1891) שהאמין כי מחשבה פילוסופית מקדימה לדת, אף על פי שהדת לעיתים קרובות הייתה במקום הראשון בתרבות היורובה, הפילוסופיה חשובה כיוון שמבטאת את המחשבה של האדם שבאופן מעשי מובילה את התודעה הרוחנית ליצירה ולפרקטיקה של הדת. היום, הקהילות האקדמיות מתעניינות יותר בתרבות יורובה. מחקרים נוספים נעשים על החשיבה התרבותית ביורובה ויותר ספרים בנושא נכתבים.[30][31]
כעיקרון, היורובה הם אנשים דתיים מאוד באופן המסורתי, אך כיום הם מעט יותר פלורליסטיים בנושא הדת. יורובה היא אחת הקבוצות האתניות המגוונות ביותר מבחינה דתית באפריקה. ניתן למצוא סוגים שונים של זרמים בנצרות בקרב אנשי היורובה. רבים אחרים הם מוסלמים, וכאלה המאמינים בדתות מסורתיות.
פרקטיקות דתיות של היורובה, כגון פסטיבל איו ופסטיבל אוסון-אוסוגבו, הם עדות להתעוררות הפופולריות של תרבות היורובה. הם נתפסים במידה רבה על ידי חסידי הדתות המודרניות, במיוחד הנוצרים והמוסלמים, כאירועים תרבותיים ולא דתיים. הם משתתפים בהם כאמצעי לחגוג את ההיסטוריה של עמם וכן להגביר את תעשיות התיירות בכלכלה המקומית שלהם.
היורובה היוותה כאחת הקבוצות הראשונות במערב אפריקה שהתנצרו בקנה מידה גדול. הנצרות, ביחד עם הציוויליזציה המערבית, הגיעה לאדמת יורובה באמצע המאה ה-19 דרך האירופאים, שמשימתם המקורית הייתה מסחר.
המבקרים האירופאים הראשונים היו הפורטוגזים, הם ביקרו בממלכת ביני בשלהי המאה ה-16, בעוד שככל שהזמן התקדם הגיעו אירופאים אחרים כמו צרפתים, בריטים וגרמנים. הבריטים והצרפתים היו המצליחים ביותר בחיפושם אחר מושבות (האירופאים האלו למעשה פיצלו את יורובה, כך שחלקם הגדול היה בניגריה הבריטית וחלקים קטנים היו בדהומיי הצרפתית, בנין הנוכחית וטוגולנד הגרמנית. ממשלות מקומיות עודדו ארגונים ומסיונרים דתיים לבוא ולנצר את האפריקאים האנימיסטים.
הקתולים (הידועים ליורובה כאגודת איג'ו, ונקראו כך לאחר שהחזירו את העבדים הקודמים של יורובה מאמריקה הלטינית, שהיו בעיקרם קתוליים) החלו את המירוץ לניצור המקומיים. לאחר מכן עשו זאת הפרוטסטנטים, ביניהם האגודה הכנסייתית מאנגליה, שהפכה למיסיון הנוצרי הכי גדול באזור.
המטבילים המיסיונריים בוון וקלארק התרכזו בצפון יורובה. עם הצלחתם, קבוצות מאזורים אחרים - צבא הישע והנציבות האוונגליסטית של מערב אפריקה הפכו לפופולריים בקרב קבוצות כמו איבגומינה, וקבוצות נוצריות לא דתיות אחרות הצטרפו. הקצב הגדל של התפשטות הנצרות הוביל למינוי של ילידים למסיונריים. אף על פי כן, ההשפעה של הנצרות ביורובה לא הורגשה עד העשור הרביעי של המאה ה-19 - כאשר ילד יורובני שהיה עבד, סמואל אג'איי קרות'ר התנצר. קרות'ר היה בלשן, שהידע שלו בספרות הפך לכלי חשוב ומכשיר להפצת הנצרות בארץ יורובה ומעבר אליה. כיום, יש מספר כמרי יורובה וכנסיות המזוהות עם קהילות גדולות.
חלק מהנוצים מתגוררים במושבות שהוקמו על ידם דוגמת אייטורו.
האסלאם נכנס ליורובלנד מאות שנים לפני הנצרות ולפני שהאירופאים הראשונים דרכו ביורובה. בני היורובה באו לראשונה במגע עם האסלאם במאה ה-14, כתוצאה ממסחר עם הקבוצה האתנית פולאני, שהייתה מצויה באימפריית מאלי בתקופת שלטונו של מנסא מוסא הראשון, מלך מאלי. לפיכך, האסלאם מוכר ליורובה בתור הדת של אנשי מאלי (יורובה אימאלה). למעשה, האסלאם נכח ביורובה בשלב מוקדם בהיסטוריה, כך ששיעור ניכר של עבדים בני יורובה שנלקח לאמריקה היה כבר מוסלמי.[32]
כמה מהמוסלמים בני היורובה ביצעו בשלב מאוחר יותר את מרד מאלה שהיה מרד העבדים המשמעותי ביותר בברזיל. ביום ראשון ברמדאן, בינואר 1835, בעיר סלבדור שבמדינת באהיה, קבוצה קטנה של עבדים ואנשים חופשיים, בהשראת מורים מוסלמים, קמה נגד הממשלה. מוסלמים נקראו מאלה בתקופה זו, דבר הלקוח מתוך הביטוי יורובה אימאלה, שמשמעותו בני יורובה מוסלמים.
לדברי אל-אלורי, המסגד הראשון נבנה באויו-אילה / קטונגה בשנת 1550, אף על פי שלא היו אז מוסלמים בני יורובה. המסגד שירת את הצרכים הרוחניים של מוסלמים זרים שחיו באזור אויו. בהדרגה החל האסלאם להשיג דריסת רגל ביורובלנד, והמוסלמים החלו בבניית מסגדים בערים רבות, ועם הזמן, האסלאם התפשט לערים אחרות. מספר גורמים תרמו לעליית האסלאם ביורובה עד אמצע המאה ה-19. לפני נפילת אימפריית אויו, היו כמה עיירות סביבה עם קהילות מוסלמיות גדולות, אך כאשר אויו נהרסה, המוסלמים הללו, יורובה ומהגרים, עברו ליישובים ולכפרים החדשים והפכו לתומכי האסלאם.
בנוסף, הייתה הגירה המונית לתוך יורובה. רבים מהמהגרים היו מוסלמים שהציגו את האסלאם למארחיהם. הדת נתפסה כמתאימה יותר למבנה החברתי של היורובה, משום שהיא אפשרה פוליגמיה, שכבר הייתה קיימת בחברות אפריקאיות שונות. האסלאם, כמו הנצרות גם מצא בסיס משותף עם הילידים. ללא דיחוי החלו מלומדים אסלאמיים מקומיים להקים מרכזים קוראניים ללימוד לימודי ערבית ואסלאם, מאוחר יותר, בתי ספר קונבנציונליים לחינוך הוקמו כדי לחנך מומרים חדשים ולהפצת האסלאם. כיום, היורובה מהווים את הקבוצה המוסלמית השנייה בגודלה בניגריה, אחרי אנשי האוסה (קבוצה אתנית) של המחוזות הצפוניים. רוב בני היורובה המוסלמים הם מוסלמים סונים, ובנוסף, קיימות מספר קהילות קטנות של אחמדיה.[33]
יורובה (עם אפריקני), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
