Loading AI tools
ועידה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ועידת אנאפוליס (באנגלית: Annapolis Conference) הייתה ועידה שהתקיימה בין התאריכים 27 עד 28 בנובמבר 2007 באקדמיה הימית שבעיר אנאפוליס שבמדינת מרילנד, ארצות הברית. בהשתתפות נציגי ישראל, הארגון לשחרור פלסטין, הקוורטט לענייני המזרח התיכון והאיחוד האירופי, ארצות הברית, האומות המאוחדות, רוסיה ונציגים ממרבית הליגה הערבית ביניהם מצרים וירדן ומדינות ללא קשר דיפלומטי עם ישראל ביניהן סעודיה, מלזיה, סודאן, לבנון ואף סוריה.
הוועידה התקיימה באצטדיון הכדורסל של אקדמית הצי. ביום הראשון, לאחר הפתיחה הטקסית, נאמו נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ויושב ראש אש"ף ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. ביום השני נאמו שרי החוץ של שאר המדינות המוזמנות.
בניגוד להסכם אוסלו ולוועידת ואי, ובדומה לוועידת מדריד, לא היוותה ועידת אנאפוליס סיכום של משא ומתן, אלא ניסיון לפתיחתו. מטרת הוועידה הייתה לנסות להניע מחדש את תהליך השלום ולסלול את הדרך למשא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר מגעים לגביו כבר החלו בשיחות אולמרט-אבו מאזן.
ועידת אנאפוליס הייתה הוועידה המשמעותית הראשונה בין הישראלים לפלסטינים מאז פסגת קמפ דייוויד בשנת 2000 ופריצתה של האינתיפאדה השנייה.
בראש המשלחת הישראלית עמדו ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, ובראש המשלחת הפלסטינית עמדו נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בתפקידו כיו"ר אש"ף, וראש ממשלת הרשות הפלסטינית סלאם פיאד.
המדינות והישויות שהשתתפו בוועידה לפי סדר א"ב:
איחוד האמירויות הערביות
איטליה
אינדונזיה
אלג'יריה
ארצות הברית
בחריין
ברזיל
בריטניה
גרמניה
דרום אפריקה
הודו
יוון
יפן
ירדן
ישראל
לבנון
מאוריטניה
מלזיה
מצרים
מרוקו
נורווגיה
סודאן
סוריה
הרפובליקה העממית של סין
סלובניה
סנגל
ספרד
עומאן
עיראק
ערב הסעודית
פולין
הארגון לשחרור פלסטין
פקיסטן
צרפת
קטר
קנדה
רוסיה
שוודיה
תוניסיה
תימן
נשיא ארצות הברית פתח בהקראת הצהרה משותפת, המוסכמת על ישראל ועל הפלסטינים, ועיקרה קריאה להכרה הדדית ושלום והקמת שתי מדינות לשני עמים. המשא ומתן המעשי יתחיל ב-12 בדצמבר 2007, יימשך ברציפות, תוך שאיפה לסיימו עד סוף 2008. שני הצדדים התחייבו ליישם מיידית את התחייבויותיהם למפת הדרכים, וארצות הברית תבקר ותבדוק האם הצדדים אכן ימלאו את חלקם.[1]
אנו מביעים את נחישותנו להביא קץ לשפיכות הדמים, לסבל ולעשורים של קונפליקט בין העמים שלנו, ולצעוד במסלול אל עידן של שלום המבוסס על חופש, על ביטחון, על צדק, על יושרה ותוך הערכה והכרה הדדית, כדי לקדם תרבות של שלום ואי-אלימות ולהתעמת בחזית מול הטרור ועל כך אנו מתחייבים, הישראלים והפלסטינים..." ...בהמשך למטרה של שתי מדינות - ישראלית ופלסטינית - שחיות זו בצד זו בשלום ובביטחון אנו מסכימים להשיק מיידית מתוך רצון טוב, משא ומתן בילטראלי במטרה להגיע להסכם שלום, תוך קיום משא ומתן מתמשך בו נפעל בנחישות כדי להגיע לכלל הסכם לפני סוף 2008.
— עיקרי ההצהרה המשותפת בנאום בוש בוועידה.
ב-1 בדצמבר 2007, בדרכו חזרה מהוועידה, אמר אבו מאזן לעיתונאים בקהיר: "הפלסטינים לא מקבלים את הנוסחה כי ישראל היא מדינה יהודית... אנו אומרים שישראל קיימת ובישראל יש יהודים ויש שאינם יהודים".[2]
ההצהרה המשותפת אושרה בישיבה של ממשלת ישראל בתאריך 2 בדצמבר 2007.[3]
ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אמר:
הצורך בנורמליזציה של מדינות ערב עם מדינת ישראל הוא לא צורך לעתיד הרחוק אלא דבר שצריך להתממש כבר עכשיו. אני מברך את ההשתתפות הרחבה של מדינות העולם בוועידה ובהן גם מדינות ערב שאינן מכירות בישראל.
— אהוד אולמרט, דצמבר 2007
הצעות הצדדים התבססו על מתווה פתרון המבוסס על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם עם חילופי שטחים. בעוד שמבחינת הפלסטינים השטחים הרלוונטיים כללו את כלל הגדה המערבית ועזה (כל שטחי ארץ ישראל המנדטורית מחוץ לקו הירוק), ישראל ביקשה להתחשב גם בגבולות בני הגנה ובעובדות דמוגרפיות שנוצרו מתחילת המלחמה.
סוגיית הטריטוריה
ישראל הציעה חילופי שטחים של 6.5% משטחי הגדה המערבית, כאשר המסדרון שיחבר בין הגדה המערבית לרצועת עזה ייחשב כ-0.7% מהשטח, מתוך הנחה שכך יוכל אבו מאזן להציג זאת כחילופי שטחים ביחס של 1:1, הגם שבפועל גודל המסדרון היבשתי קטן פי עשרה. ההיגיון מאחורי ההצעה הישראלית נעוץ היה בחשיבות הרבה של מסדרון זה עבור הפלסטינים.
באופן רשמי, הפלסטינים הציעו חילופי שטחים ביחס של 1.9% משטחי הגדה המערבית, אך בכמה הזדמנות התברר כי הם מוכנים להגיע גם ל-4%, בתנאי שההסכם יזכה לתמיכה פלסטינית במשאל עם.
אף שהצדדים הגיעו למשא ומתן עם מפות, הם לא השאירו אותן אצל הצד השני, ואבו מאזן נאלץ לשחזר את המפה של אולמרט על מפית.
סוגיית ירושלים
הפלסטינים ביקשו לקבל ריבונות באגן הקדוש והיו נכונים להכיר בריבונות ישראל בשכונות היהודיות כפי שהוסכם במו"מ בטאבה, אך זאת להוציא את שכונת הר חומה - שנבנתה לאחר הסכמי אוסלו. עוד הציעו הפלסטינים שהרובע היהודי, חצי מהרובע הארמני והכותל המערבי יישארו בריבונות ישראלית. לעומת זאת, ישראל ביקשה לשמור על ריבונותה בכל השכונות היהודיות ואף על בית צפאפא שנחצה במלחמת העצמאות ואוחד מחדש לאחר מלחמת ששת הימים. ביחס לאגן הקדוש וליתר השכונות הערביות בתוך גדר ההפרדה, הציעה ישראל שאף צד לא יוותר על טענותיו, ושלמשך תקופה אלה ינוהלו באופן משותף ישראלי-פלסטיני, בחסות בינלאומית של ועדה המורכבת מחמש חברות: ישראל, פלסטין, ארצות-הברית, ירדן וערב הסעודית.
ביטחון
פליטים
בסוגיית הפליטים היו פערים גדולים בין הצדדים, וזאת נוכח הנרטיב הפלסטיני המייחס לישראל אחריות בלעדית מוסרית ומשפטית לבעיית הפליטים והנצחתה. ישראל סירבה לדרישה לקבלת פליטים פלסטינים ונמנעה מלהכיר בטענתם לזכות השיבה. מנגד, אבו מאזן גרס שאין לו אפשרות לוותר על זכות השיבה, ויש להגיע לפתרון "צודק ומוסכם" בהקשר הזה. תחילה הציעו הפלסטינים מתווה לפיו ישראל תקלוט 10,000 פליטים מדי שנה למשך עשר שנים, ובהמשך הסכימו להתפשר על 80,000. ישראל מצדה טענה כי היא מוכנה לקבל כמה אלפים בודדים כמחווה הומניטרית, אך גרסה כי אף אם ישנה זכות שיבה, הרי שעם הקמת המדינה הפלסטינית ניתן לממשה בתחומיה.
ההצעה הפלסטינית הלמה את גישת אבו מאזן כפי שביטא ב-2008 ש"יהיה זה בלתי הגיוני לבקש מישראל לקלוט חמישה מיליון פליטים או אפילו מיליון פליטים [...] משמעות הדבר תהיה סופה של מדינת ישראל". כמו-כן, מספר הפליטים המוצע (100,000) התבסס על סקרים פנימיים בקרב הציבור הפלסטיני, שלימדו על נכונות להסתפק במספר זה כפשרה סמלית.
ביוזמת ארצות הברית, הוצע כי יוקם מנגנון פיצוי בינלאומי לפליטים הפלסטינים, שיהיה אחראי על שיקום כלכלי שלהם וסיוע בקליטתם במדינות ערב בהם נקלטו. עוד הסכימו הצדדים כי לאחר יישום הפתרון תפורק סוכנות האו"ם לפליטים פלסטיניים UNRWA.
בין הצדדים נתגלעו גם מחלוקות לגבי ההכרה בסבל ובעוולות הכרוכות בבעית הפליטים הפלסטינית, כאשר הפלסטינים תבעו הכרה באחריות מוסרית משפטית ובסבל הפלסטיני, ואילו ישראל הסכימה להכיר בסבל בלבד. כמו-כן, ישראל תבעה פיצוי לפי מפתח פליטות בלבד, במסגרת הסדר כולל ובו יפוצו גם יהודים שגורשו ממדינות ערב. עוד דרשו הפלסטינים מישראל להכיר באחריות כוללת לפיצוי על נזקי הפליטות, אך ישראל סירבה לקבל זאת וניאותה להעביר סכום קבוע ומוסכם לקרן הפיצוי הבינלאומית שתוקם.
עיקר הביקורת כנגד הוועידה הגיעה הן מהימין הפוליטי בישראל מצד אחד והן מחמאס ואיראן מצד שני, אולם גם חלקים בשמאל הישראלי הביעו ביקורת כלפי כינוס הוועידה ללא הכנה מקדימה מספקת לטענתם. הימין הישראלי טען נגד הוועידה שישראל מגיעה לוועידה לאחר שהסכימה על ויתורים מראש ומעמדה נחותה, ומנגד טענו בחמאס ובאיראן כי הפלסטינים ויתרו על כל דרישותיהם לפני הוועידה וישראל לא הבטיחה דבר. סוריה הגדירה את הוועידה ככישלון פלסטיני בשל הצהרת בוש כי מדינת ישראל היא מדינת היהודים וטענה כי מדובר בניצחון ישראלי, בעוד הימין הפוליטי בישראל טען כי דווקא ישראל היא זו שלא יצאה עם דבר מהוועידה. זאת עקב שחרור המחבלים שליווה את הוועידה והן עקב הנכונות הישראלית לוויתורים בעוד ירי הקסאמים לעבר יישובים ישראלים נמשך. את כינוס הוועידה ליוו הפגנות של ארגונים שונים, שהביעו את התנגדותם לוויתורים ישראליים עתידיים אפשריים כלפי הפלסטינים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
