המתחם הצרפתי בירושלים
מתחם בירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המתחם הצרפתי בירושלים הוא מתחם בירושלים, שנבנה בשלבים ברבע האחרון של המאה ה-19, בחסות הרוזן דה פיילא, מצרפת, בין מגרש הרוסים לבין הפינה הצפון מערבית של חומות העיר העתיקה, שבה נפרץ ב-1889 השער החדש.
 | |
| אכסניית "נוטרדאם דה ז'רוזלם" | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר |
 ירושלים |
| מדינה |
 ישראל |
| תאריך ייסוד | 1851 |
| מייסדים | הרוזן דה פיילא |
| קואורדינטות | 31°46′47.4″N 35°13′32.4″E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   המתחם הצרפתי בירושלים | |
  | |
המתחם כולל את בית החולים סן לואי, מנזר נוטרדאם דה פראנס, שהפך לאכסניית נוטר דאם דה פרנס (כיום נוטר דאם דה ז'רוזלם), מנזר האחיות המתקנות (נהרס חלקית ב-1948 ולגמרי לאחר מלחמת ששת הימים) ואת מנזר סן ונסן דה פול. בקרבת המבנים החדשים שנבנו על ידי הצרפתים התמקמה גם הקונסוליה הצרפתית במבנה שכור שנהרס עם הרחבת כיכר ספרא.
מאז נחתם הסכם הקפיטולציות במאה ה-16 בין פרנסואה הראשון לסולימאן המפואר הייתה צרפת בעלת בריתם של העות'מאנים. היחסים הדיפלומטיים הרצופים והידידות ששררה בין שתי המעצמות במשך מאות שנים הבטיחו לצרפת חסות על מרבית הנתינים הזרים הנוצריים. צרפת פרשה את חסותה על כל הנוצרים ובעיקר על הכנסייה הקתולית, ובכך קנתה לה יתרון ניכר על מדינות אירופה אחרות. בזכות חסות זו רכשה לעצמה צרפת יתרון עצום בכלכלה, דת ומוניטין על פני כל מדינה מערבית אחרת בארץ ישראל.
ב-1774 הוכרה רוסיה על ידי הסולטאן כנותנת חסות לערבים בני הדת היוונית-אורתודוקסית בתחומי כל האימפריה וצרפת נותרה נותנת החסות לכנסייה הקתולית. במאה ה-19, בעקבות התחרות בין המעצמות שהושפעה מהלאומיות הגואה, החל כל השג של הנזירים היוונים בתחרות מול הנזירים הלטיניים (קתולים מערבים) להיתפס גם כהישג של הרוסים מול הצרפתים ולהפך.
ב-1860 החלו הרוסים בבניית מגרש הרוסים. המתחם הרוסי המרשים מחוץ לחומות העיר העתיקה נבנה על השלוחה הגאוגרפית הגבוהה ביותר באזור (גבוהה בעשרים מטר מהמקום הגבוה ביותר בעיר העתיקה), במרחק כ-300 מטר מהפינה הצפון-מערבית של חומת העיר העתיקה. במקביל נבנו השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, משכנות שאננים, ובית היתומים שנלר. הפעילות הצרפתית בירושלים, לעומת זאת, הייתה קלושה עד שנות השבעים של המאה ה-19 והתבטאה בעיקר בפעילות של מספר מסדרי נשים.
ברבע האחרון של המאה ה-19 וברבע הראשון של המאה ה-20 פעל בארץ ישראל הרוזן הצרפתי מארי פול אמדה דה פיילא (Comte Marie Paul Amedee de Piellat) והיה לאחת מן הדמויות הבולטות ביותר מאחורי מפעלי הקתולים הצרפתים. דה פיילא הגיע לארץ בפעם הראשונה ב-1874 בגיל עשרים ושלוש למסע צליינות. מאז הגיע לארץ עוד פעמיים וריכז את כל מרצו והונו בארץ הקודש ולשם כך אף ויתר על רכוש רב בצרפת. הוא סייר בארץ, ערך מסע סובב ים המלח, עסק בחפירות ובמחקר דמוגרפי. כמו כן סייע דה פיילא ברכישת קרקעות רבות למסדרים קתוליים צרפתים שונים בירושלים, אבו ע'וש וחיפה. ב-1876, בביקורו השני, רכש דה פיילא, יחד עם אמו, שטח קרקע נרחב בין הפינה הצפון מערבית של חומת העיר לבין מגרש הרוסים.
סיבות לבחירת השטח
- נגישות מצוינת לשער יפו ושער שכם (השער החדש עוד לא היה קיים): כל נתיב חשוב לירושלים ממערב, צפון ודרום עבר על פני המגרש.
- המגרש חצץ בין העיר העתיקה למגרש הרוסים ובנייה גבוהה עליו עשויה הייתה להסתיר במידה רבה את הבניינים של הרוסים מעיני המשקיף מכיוון העיר העתיקה.
- קרבה לכנסיית הקבר בעיר העתיקה.
- זיהוי של המגרש כמקום מחנהו של האביר וגיבור מסע הצלב הראשון, הנסיך הנורמנדי טנקרד (Tancred), שהסתער מכאן, לפי המסורת, על חומת העיר לכבשה. הסעיף הזה מעניין במיוחד בהקשר של זהות לאומית של הצרפתים הפעילים בארץ הקודש והראייה שלהם את מסעי הצלב כחלק מפעילות לאומית צרפתית.
ערך מורחב – בית החולים הצרפתי סן לואי
בית החולים נוסד ב-1851 ביוזמת הפטריארכיה הלטינית של ירושלים. הוא נקרא על שם לואי התשיעי מלך צרפת שהוביל שני מסעי צלב (שביעי ושמיני) למזרח התיכון ואף נפל בשבי המוסלמים במצרים. המוסד שכן תחילה בבניין קטן בין החומות, סמוך לשער יפו בבניין הראשון של הפטריארכיה הלטינית והופעל על ידי נזירות מהמסדר הצרפתי סן-ג'וזף. (מסדר האחיות סן ג'וזף של ההתגלות נוסד בשנת 1832 בצרפת ושם לו למטרה לשלוח אחיות לכל מקום בעולם בו תידרש פעולה רפואית וסיעודית).
לאחר רכישת המגרש על ידי דה פיילא וייעוד חלקו למטרת הקמת בית החולים החלו בבנייתו ב-1879. את אבן הפינה הניח בראקו (Bracco) הפטריארך הלטיני של ירושלים. את בניית קומת הקרקע והמרתפים מימן הברון דה פיילא ובנייתם הסתיימה ב-1881, ואילו שתי הקומות העליונות והכנסייה שבתוך המכלול נבנו בכספן של אחיות סן ג'וזף, אשר קיבלו לידיהן את הפעלת המוסד. הבנייה הסתיימה ב-1896. כדי להבטיח את הכנסותיו הקבועות של בית החולים הוסיף דה פיילא בניין חנויות ליד חומת העיר העתיקה, מול בית החולים.
דה פיילא ומפעליו קיבלו רק תמיכה מועטה ביותר מן המדינה הצרפתית. בית חולים זה היה המוסד הראשון מחוץ לחומות שעמד לשירות האוכלוסייה המקומית. אמנם, בית חולים במגרש הרוסים נבנה כבר בראשית שנות השישים, אך הוא שירת בעיקר את הצליינים הרוסים.
סגנון הבנייה של בית החולים אופייני לזה של מוסדות ציבור קתוליים בצרפת באותם ימים, וממזג אלמנטים מהרנסאנס הצפוני המאוחר ומהבארוק. בתוך הבניין צבע דה פיילא בעצמו את קירות הכנסייה בדגמי צלבים ופרחי חבצלת (סמל המלוכה הצרפתית), ועל קיר החומה העליונה צייר את מגני האבירים הצלבניים שכבשו את ירושלים ואת תמונת ירושלים ביום הכיבוש, וכן דמויות גדולות של אבירים ממסדרי הטמפלרים וההוספיטלרים. במלחמת העולם הראשונה כיסו הטורקים את ציוריו בשחור והוא חידש אותם לאחר המלחמה. דה פיילא נפטר בבית החולים סן לואי ב-1925.
הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן בתום מלחמת העצמאות (1949) הותירו את בית החולים בשטח ישראל בסמוך לגבול שחילק את ירושלים ועבר בין בית החולים לחומות העיר העתיקה. רק תיווכו של האו"ם ומשא ומתן עם הירדנים הצליחו להשיב לאחת הנזירות את שיניה התותבות שנשמטו מפיה אל תוך השטח המפורז בין העמדות הירדניות לעמדות הישראליות.
בעקבות פיחות חד במספר עולי הרגל הנוצרים בעקבות חלוקתה של ירושלים הוסב בית החולים להוספיס לטיפול בחולים במחלות חשוכות מרפא ומכון רנטגן.
מסדר האחיות המתקנות (כך מכונה המסדר בעברית, אם כי תרגומו המדויק יותר יהיה "אגודת אחיות מריה המתקנת") נוסד ב-1854 על ידי אמילי דאוטרמון (Emilie d'Oultremont) הבלגית.
אחיות מהמסדר הקימו את מנזרן בכספן ב-1888 סמוך למקום בו נפרץ שנה מאוחר יותר השער החדש. מבנה המנזר היה גדול ומפואר ולו שלוש קומות. המנזר, שנהרס ב-1948, נבנה על אותו המגרש שרכש דה פיילא בשנות השבעים ועליו הוקם בית החולים סן לואי. על גג המנזר השתלטו לוחמי חירות ישראל בתאריך 15/5/1948 בראשות לוחם הלח"י עזרא יכין אחרי שהיו הראשונים שפרצו למתחם בווינגרד עם הסתלקות הבריטים, תוך רצון לשחרר משם את העיר העתיקה ולחבור ללוחמי הרובע היהודי הנצור. בהתקפה זו נהרגו ארבעה מהלוחמים : יישכר הוברמן, רפאל ממיה וניסים הלבר. כן נהרגה הלוחמת רחל זלצר (עופרה) ונפצעו עוד עשרות לוחמים ביניהם הלוחם עקיבא, דוד חרלפ. לוחמי הלח"י נאלצו לפנות את המנזר עקב מחסור בתחמושת. קריאתם למפקד ההגנה בירושלים לתגבור או לקיחה לאחריותם את המבנים שכבשו - לא צלחה. מנזר זה היווה נקודה אסטרטגית שולטת על כל העיר העתיקה ונקודת מפתח לשליטה בירושלים בהיותו גבוה ועל ציר התנועה צפון דרום ומזרח מערב של ירושלים.
![Thumb](#/media/קובץ:כריכת_הפואמה_אחת_לזכר_הלוחמת_רחל_זלצר_רייס_שנהרגה_על_כיבוש_המנזר_במלחמת_השחרור_על_ידי_לוחמי_הלח"י.png)
לזכרם כתב המשורר יצחק שלו את השיר המפורסם "גג מנזר נוטרדם היה לי כנבו". כן נתפרסמו שני שירים לזכרה של הלוחמת רחל זלצר ,"זכרו אותי" של המשוררת מרים ילן שטקליס וכן פואמה 'אחת' של המשוררת אנדה עמיר פינקרפלד, וכן הסיפור 'גגות' של אדריכל גדעון חרלפ לזכר אביו דוד חרלפ-לוחם לח"י, שלחם לכיבוש המנזר במלחמת העצמאות .
שרידי המנזר נהרסו על ידי חיל הנדסה סמוך לניצחון במלחמת ששת הימים . ועליו נבנתה כיכר צה"ל שנקראה בעבר 'כיכר אלנבי'. על המקרקעין של המנזר עובר היום קו הרכבת הקלה . במסגרת הקמת מסלול הרכבת האתר נחפר על ידי רשות העתיקות ועל ידי הארכאולוגים אנט נגר, ג'רלד פינקלשטיין ויעקב ביליג.
- ערך מורחב – מנזר סן ונסן דה פול
מוסד צדקה קתולי ובו בית יתומים, בית ספר ומחלקה לעיוורים ולחולי נפש, שנוסד ונבנה ב-1888 על ידי בנות הצדקה "Filles de la Charité" שאותו ייסד בצרפת האב ונסן דה פול ב-1629.
המנזר לא פונה לעיר העתיקה אלא פונה דרומה אל עמק ממילא. הקומפלקס מורכב משלושה מבנים עיקריים: הבניין המרכזי, מבנה כנסייה נפרד ומבנה של שש עשרה חנויות בחזית הראשית ברחוב ממילא. שכר הדירה שגבה המוסד מבתי העסק היה בו לסייע במימון פעולות המוסד. לחנויות הללו היה חלק משמעותי בהפיכת רחוב ממילא לאזור מסחרי חשוב.
כיום המנזר הוא אחד המבנים הבודדים ששרדו משכונת ממילא ההיסטורית שמרבית בתיה נהרסו במסגרת עבודות הפיתוח המאסיבי שנערך במקום.
- ערך מורחב – נוטרדאם דה ז'רוזלם
הצורך באכסניה וייסודה
![Thumb](#/media/קובץ:THE_NOTRE_DAME_HOSTEL_IN_JERUSALEM,_DURING_THE_OTTOMAN_ERA._צילום_אכסניית_"_נוטר_דאס_"_בירושלים,_בתקופת_העותומנים_בארץ_ישראל..jpg)
לאחר שנים אחדות של פעולת תעמולה בצרפת שב הברון דה פיילא ב-1882 לירושלים בראש קבוצת צליינים גדולה ובה יותר מאלף איש. שיירת האלף (Le Grand Caravan de Mille) אורגנה על ידי מסדר האבות האסומפסיוניסטים (אנ') מצרפת (האבות של עליית מרים לשמים), אולם היא קמה הודות לפעילות של דה פיילא שיצר קשר עם המסדר בצרפת על מנת לארגן זרם רחב של צליינות אירופית-צרפתית שתהווה משקל נגד לצליינות הרוסית האדירה. צליינים קתוליים צרפתים אמידים הגיעו לחיפה בשתי אוניות פאר, אולם בשעת שהותם בירושלים התברר כי אין האכסניות הקיימות מסוגלות לקלוט מספר גדול כל כך של צליינים קתולים.
עד אז הצליחו הפרנציסקנים לספק את צורכי האכסון של הצליינים הקתולים, אך תוספת של 1,000 איש מעל למקובל לא יכלו לקלוט. בהיעדר מקומות לינה אוכסנו הצליינים במאהל מאולתר, שהוקם על המגרש שבו ניצב היום בניין הנוטרדאם. אנשי שיירת האלף, שגם התרשמו ממפעלם של הרוסים, הבינו את הצורך בהקמת אכסניה גדולה לצליינות הקתולית. דה פיילא נידב את המגרש, בסמוך לבית חולים סן לואי, והצליינים תרמו סכומי כסף גדולים. גם בשנים שלאחר מכן נערכו מגביות בצרפת לצורך הקמת המבנה.
את התוכנית לבניין הענק הכין אחד הנזירים של האבות האסומפסיוניסטים, הארכיטקט אטיין בובה (boubet), שתכנן גם את הכנסייה הקתולית "גבירתנו של ארון הברית" באבו גוש. בניית האכסניה החלה ב-1884 ובהנחת אבן הפינה נכח הקונסול הצרפתי שהדגיש כי חשיבותו של המפעל איננה דתית בלבד, אלא לאומית צרפתית בעיקר. ברוח זו נקרא המוסד "נוטרדאם דה פראנס" (Notre-Dame de France), אך רבים קראו לו 'אכסניית האלף', לזכר שיירת הצליינים של הרוזן.
תחילה נבנה האגף הימני (הצפוני) ומחצית האגף המרכזי שהושלמו ב-1888. האגף השמאלי והקפלה שבמרכז הושלמו ב-1904. מעל לקפלה מתנוססים שני מגדלים מפוארים, בנוסח הבארוק הצרפתי וביניהם הוצב פסל המדונה והילד.
תולדות האכסניה
ממדי הבניין עצומים, והוא למעשה המבנה הבודד הגדול ביותר שנבנה בירושלים עד מלחמת העולם הראשונה. לראשונה נבנה בניין בגובה ארבע קומות ובו 410 חדרים שהיה ניתן לאכסן בהם כ-1,600 צליינים בבת אחת. המבנה נמסר לידי האבות האסומפסיוניסטים שניהלו אותו בתחילה עד למלחמת העולם הראשונה. אז גורשו הצרפתים על ידי העות'מאנים, עקב היותם אזרחי מדינת אויב. העות'מאנים עשו שימוש בבניין שכונה על ידם בשם "מנזל". בין היתר ערכו בו אירועים מפוארים לתושבי ירושלים לשם הרמת המורל וחיזוק הרוח הפטריוטית. תיאורים מפורטים של שני נשפים מופיעים בעיתון "החרות" משנת 1915 (1 ביולי ו- 15 בספטמבר).
לאחר כיבוש ירושלים על ידי הבריטים ב-1917, חזרו הנזירים האסומפסיוניסטים לאכסניה. במלחמת העולם השנייה הופקע המנזר בידי הצבא הבריטי, שהחזיק בו עד בבוקר יומו האחרון של השלטון הבריטי בארץ־ישראל[1].
לאחר עזיבת חייליו של גדוד הרגלים הסקוטי שהתגוררו בחדרי האכסניה, היהודים והערבים כאחד המתינו כדי להשתלט עליו, וזאת בשל חשיבותו הצבאית, בהיותו ממוקם בנקודה גבוהה, שחולשת על הסביבה[1]. כנופיות של עיראקים ומתנדבים ערבים מצפון אפריקה פרצו למנזר והחלו משתלטים על אגפיו, אך במאי 1948, השתלטו עליו לוחמי הלח"י לראשונה כחלק ממבצע קלשון, שנועד לתפוס את מעוזי הבריטים בירושלים מיד עם עזיבתם, נכבשה אכסניית נוטרדאם (במסגרת תוכנית "קלשון מרכז"). יחידה של האצ"ל ניסתה לפרוץ לעיר העתיקה דרך השער החדש. לאחר שלוחמיה הגיעו לאזור כיכר צה"ל, הם נלכדו באש שנורתה ודרך נסיגתם נחסמה. פלוגת יהונתן של הגדנ"ע וכוחות חטיבת עציוני של ההגנה, חשו לעזרתם, בקרב הקצר שהתנהל בחצר המנזר ברחו הערבים והמנזר נפל. טור של הלגיון הירדני שביקש להשתלט עליו מחדש ודרך הרחובות יפו ושבטי ישראל, עליהם המנזר חולש, לפרוץ לשכונות היהודיות של ירושלים המערבית, הסתער על המנזר. בקבוק תבערה שהשליך נער בן 16 מהקומה השנייה, הצית את המשוריין הראשון וחסם את התקדמות הטור, שנתקל באש חזקה ופתח במנוסה.[2][3] אולם לפי התמונה המפורסמת שצולמה לאחר מלחמת ששת הימים, המשורין היה רחוק מחזית המנזר. כמו כן, פוצץ חלק מהאגף המזרחי כדי שההריסות יחסמו את הרחוב ואת התקדמות הלגיון.[4]
- ערך מורחב – קרב נוטרדאם בירושלים
בזמן ההפוגה השנייה, ב-19 בספטמבר 1948, הטמינו ערבים חומר נפץ למרגלות האגף המזרחי של הבניין וכתוצאה מהפיצוץ קרסו חלק מקירות האגף.[5]
בתום קרבות מלחמת העצמאות נמצא המנזר על הקו העירוני בצידו הישראלי. הקו העירוני חצץ בין הרובע הנוצרי בצפון-מערב העיר העתיקה לבין מוסדות הדת במתחם הצרפתי ועבר בצמוד לחומה הצפונית של העיר העתיקה והשער החדש לעבר אזור שער שכם (הקטע הקרוי כיום רחוב הצנחנים), ומשם נטה שוב צפונה דרך בתי שכונת מוסררה, לאורך התוואי הידוע כיום כ"דרך חיל ההנדסה" ו"שדרות בר-לב".[6] צה"ל הפקיע לצרכיו את האגף המזרחי, אשר מגגו ניתן לתצפת על העיר העתיקה.[4] האכסניה הוחזרה לבעליה ומדינת ישראל הסכימה להשתתף בהוצאות שיקום המבנה.[7][8] חלק מהבניין המשיך לשמש כאכסניה לצליינים, אך גם יהודים התגוררו בו באופן זמני. גג המלון שימש נקודת תצפית לתיירים לעיר העתיקה.[9]
לאחר מלחמת ששת הימים, ב-18 ביולי 1967, נערך במקום טקס צנוע, שבו החזיר מפקד חטיבת ירושלים את האגף המופקע לידי נציג המנזר.[10] בסיום הטקס נמסר לידי הנזירים שי, קופסת עץ זית ועליה כתובת: "לאבות הכנסייה נוטרדאם דה פראנס, בהוקרה ובברכה מצבא ההגנה לישראל". בתוך הקופסה היה מפתח, שסימל את החזרת האגף שהופקע לידי בעליו.[4]
בשנת 1970, לאחר שהבניין עמד נטוש מספר שנים, מכר אותו מסדר האבות האסומפסיוניסטים ל"הימנותא", חברת בת של הקרן הקיימת לישראל. פעולה זו נעשתה ללא אישור הכס הקדוש ברומא, והביאה מייד למאבק משפטי להחזרת הנכס. הכס הקדוש טען שלמסדר אין סמכות למכור את הנכס השייך לכלל הכנסייה הקתולית.[11] בינתיים העבירה הימנותא את הבניין לרשות האוניברסיטה העברית, וזו עמדה להופכו למעונות סטודנטים.[12] לאחר שנה וחצי של דיונים הושגה פשרה, הבניין הושב לידי הכנסייה הקתולית, והושב סכום הכסף ששולם עבורו בתוספת ריבית.[13]
הבניין שופץ כמלון צליינים יוקרתי, בבעלות הוותיקן, במשך כעשר שנים, ונפתח בשם "נוטרדם דה ג'רוזלם" בשנת 1978.[9] משנת 2004 מנוהל המקום על ידי "הלגיונרים של ישו" (Legionaries of Christ) (אנ').
- דוד קרוינקר, אדריכלות בירושלים : הבנייה האירופית-נוצרית מחוץ לחומות 1918-1855, ירושלים, 1991.
- צבי שילוני, אכסניית הצליינים, נוטר-דאם דה-פראנס בירושלים, "קרדום", ספטמבר 1979.
- צבי שילוני, בית החולים הצרפתי סן-לואי בירושלים, "קרדום", מאי 1979, עמ' 32-29.
- צבי שילוני, מפעָלוֹת הבארון הצרפתי דֶה-פְּיֵילָא בארץ הקודש (1925-1874), קתדרה 72, יוני 1994, עמ' 90-63
- אתר The Sisters of Marie Reparatrice
- הסבר על סן ונסן דה פול מהאתר של האנציקלופדיה הקתולית
- רון פלד ועמוס פרידלין, הנוטרדאם: הגברת של ירושלים, באתר ynet, 10 במאי 2009
- מנזר נוטרדם, באתר ארכיון המדינה
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
