Loading AI tools
בירת מחוז ג'ג'יאנג, סין מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הַאנְגְג'וֹאוּ (בסינית: ⓘⒾ; בפין־יין: Hángzhōu) היא תת־מחוז עירוני, עיר הבירה והעיר המאוכלסת ביותר במחוז ג'ג'יאנג שבמזרח הרפובליקה העממית של סין. על פי מפקד האוכלוסין משנת 2020 התגוררו בתת־המחוז העירוני כ־11.936 מיליון תושבים, מתוכם כ־10.7 מיליון בשטח האורבני. האנגג'ואו היא אחת הערים המפורסמות והמשגשגות בסין באלף השנים האחרונות. היא ידועה בנופי הטבע שסביבה, ובראשם האגם המערבי (שִׂי חוּ, Xī Hú ,西湖).
 | |
| פוטומונטז' של האנגג'ואו | |
| מדינה |
 הרפובליקה העממית של סין |
|---|---|
| מחוז | ג'ג'יאנג |
| ראש העיר | קאי קי |
| בירת התת-המחוז העירוני |
Shangcheng District  |
| שטח | 16,821 קמ"ר |
| גובה | 19 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בתת-המחוז העירוני | 11,936,010[1] (2020) |
| ‑ במטרופולין | 10,711,238 (2020) |
| ‑ צפיפות | 709.6 נפש לקמ"ר (2020) |
| קואורדינטות | 30°15′00″N 120°10′00″E |
| אזור זמן | UTC +8 |
| http://www.hangzhou.gov.cn/ | |
  | |
תת־המחוז האנגג'ואו כולל עשר מועצות, נפה עירונית אחת ושתי נפות כפריות.
,_Hangzhou(2568).jpg)
בני תרבות ההֶמוּדוּ הנאוליתית התיישבו באזור יוּיאוֹ (כיום עיר במרחק כמאה קילומטרים מזרחה מהאנגג'ואו) כבר לפני שבעת אלפים שנה, עת התחילו לגדל אורז בדרום־מזרח סין. סביבות העיר המודרנית האנגג'ואו היו מיושבות לפני חמשת אלפים שנה על ידי בני תרבות ליאנגג'ו, שנקראים על שם העיר הקטנה ליאנגג'ו, מרחק קצר צפונית־מערבית להאנגג'ואו, אשר בה נמצאו לראשונה שרידים מתרבות זו, פריטי ירקן מגולפים.
העיר האנגג'ואו נוסדה לפני כ־2,200 שנה, בתקופת שושלת צ'ין, אך חומת העיר נבנתה רק בתקופת שושלת סווי (591). העיר נמנית עם שבע ערי הבירה העתיקות של סין.
האנגג'ואו שוכנת בקצה הדרומי של התעלה הגדולה של סין, אשר מתחילה בבייג'ינג. התעלה פותחה לאורך מאות שנים, אך הגיעה למלוא אורכה בשנת 609.
העיר הייתה בירת ממלכת וויואה משנת 907 עד שנת 978, בתקופת חמש השושלות ועשר הממלכות, ונשאה אז את השם שִׁיפוּ (Xifu). באותה תקופה הייתה העיר אחת משלושת מרכזי התרבות הגדולים בדרום סין, לצד נאנג'ינג וצֶ'נְגדוּ. מנהיגי וויואה נודעו בתמיכתם באמנויות, ובמיוחד באמנות ובארכיטקטורה הקשורה לבודהיזם. העיר אף הפכה למרכז קוסמופוליטי, ומשכה משכילים מרחבי סין; היא אף ניהלה מדיניות חוץ, לא רק מול מדינות סיניות שכנות, אלא גם מול יפן, קוריאה, ועם שושלת ליאו של האימפריה החיטאנית.
בשנת 1090, בתקופת שושלת סונג מונה המשורר סוּ שְׁה (הידוע גם בשם סוּ דוֹנְגְפּוֹ), למושל העיר. בתפקידו זה הוא הפעיל 200,000 פועלים לשם בניית סוללה באורך 2.8 ק"מ על האגם המערבי שעליה ניטעו עצי אפרסק וערבה בוכייה לסירוגין. הסוללה קרויה על שמו "סוללת סו". הקיסר צ'יינלונג משושלת צ'ינג, שביקר שש פעמים בהאנגג'ואו בתקופת מלכותו, התרשם מאוד ממראה הסוללה בשעות הבוקר המוקדמות באביב ואף חיבר לכבודה שירים. משום כך הסוללה היא אחד מעשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי. עשרות אלפי שנים קודם לכן, היה האגם לגונה, אך עם הזמן הצטברה גרופת (טין) שחסמה את הפתח לים, והלגונה הפכה לאגם. חפירות שנערכו בקרקעית האגם בשנת 1975 חשפו משקע ימי, שאישר את מקור האגם. פעולות שימור בידי אדם מנעו מהאגם להפוך לביצה. שתי סוללות נבנו מבוץ שהועלה מתחתית האגם: זה של סוּ שהוזכר לעיל, ו"סוללת בַּאי", שנבנתה על ידי בַּאי ג'וּיִי, שהיה משורר ידוע בתקופת שושלת טאנג אשר שימש אף הוא מושל האנגג'ואו. האגם מוקף בגבעות ממערב ומצפון. על גבעת בָּאושְׁה מצפון לאגם ניצבת פגודת בָּאוצ'וּ.
האנגג'ואו נעשתה בירת שושלת סונג הדרומית משזו התאוששה מן התבוסה שהנחילה לה שושלת ג'ין (שושלת של קבוצת מיעוט אתנית, בני העם היורצ'ני) בשנת 1123. העיר שימשה בירה מאז ועד הפלישה המונגולית בשנת 1276, ונקראה בשם לינאן (臨安). בהאנגג'ואו שכן הממשל הקיסרי, והתפתח בה מרכז מסחר ובידור, כמו גם מרכז של הענפים העיקריים של מנגנון הפקידות הקיסרי. באותה תקופה, עבר "מרכז הכובד" הסיני ממה שהיה עד אז "מרכז סין" בצפון (שנכבש על ידי שושלת ג'ין), אל האנגג'ואו.
האנגג'ואו משכה אליה פילוסופים, מדינאים, ואנשי ספר רבים, בהם כמה מהמשוררים המהוללים בתולדות סין, כגון סו שה שהוזכר לעיל, לוּ יוֹאוּ (陆游), ושִׁין צִ'יגִ'י (辛弃疾), שבאו להתגורר בה עד סוף ימיהם. בהאנגג'ואו אף נולד המדען הידוע שֶׁן קוּאוֹ (1031-1095 לספירה), ובה נקבר, ברובע יוהאנג.
בימי שושלת סונג הדרומית, צמחה האוכלוסייה בשל כמה גורמים: עלייה בהיקף המסחר, הגירת פליטים מן הצפון הכבוש, והתרחבות הממסד הצבאי והפקידותי. צמיחה זו הניעה את התפתחות העיר אל מעבר לחומותיה בנות המאה התשיעית. במפקד האוכלוסין הסיני הרשמי משנת 1270 נספרו 186,330 בתי אב בהאנגג'ואו, אך מפקד זה לא כלל ככל הנראה מי שאינו תושב קבע, ואת חיל המצב. ההיסטוריון הסינולוג ז'אק ז'רנה (Jacques Gernet) מעריך שאוכלוסיית האנגג'ואו עלתה על מיליון בני אדם בשנת 1276. חוקרים סבורים שהאנגג'ואו הייתה העיר הגדולה בעולם בין השנים 1180 ו־1315, ושוב בין 1348 ו־1358.
בשל האוכלוסייה העצומה והצפופה, וריבוי בתי העץ הרב־קומתיים, העיר סבלה משריפות מרובות. שריפות־ענק אירעו בשנים 1132, 1137, 1208, 1229, 1237, ו־1275, ושריפות קטנות יותר אירעו כמעט מדי שנה. השריפה בשנת 1237 השמידה 30,000 יחידות מגורים. לאור זאת הקימה הממשלה מערכת כיבוי אש, שכללה מגדלי תצפית, מערכת סימון בפנסים ובדגלים לאיתור מקור האש ולהכוונת כוחות הכיבוי, וקצבה כוח כיבוי בן למעלה מ־3,000 חיילים.
בשנת 1276, שלוש שנים לפני קריסת שושלת סונג הדרומית, הטיל צבאו של קובלאי חאן, קיסר סין הראשון (שלט 1260–1294) משושלת יואן (הוקמה רשמית ב־1271 אף שהמונגולים שלטו על מרבית סין כבר מתחילת המאה ה־13) מצור על העיר וכבש אותה.
הנוסע מרקו פולו מוונציה סיפר שביקר בהאנגג'ואו בשלהי המאה ה־13. ספרו מתאר את העיר כ"בלי ספק הנהדרת והנאצלת בכל העולם". הוא כינה את העיר "קינסאי", מילה סינית שפירושה פשוט "עיר בירה". על אף שהגזים כשכתב שקוטרה של העיר גדול מ־150 קילומטר ושיש בה 12,000 גשרים עשויי־אבן, בכל זאת ספרו מציע תיאור רהוט על האזור. הוא מסכם: "מספרם ועושרם של הסוחרים, וכמות הסחורות שעברה תחת ידם, היו כה גדולים, עד שאיש לא יכול לאומדם".
הנוסע המרוקאי בן המאה ה־14, אבן בטוטה, כתב על האנגג'ואו שהיא "העיר הגדולה ביותר שראיתי על פני האדמה".
האנגג'ואו נותרה עיר חשובה עד אמצע תקופת שושלת מינג; חשיבותה פחתה בהדרגה, בד בבד עם הצטברות הגרופת בנמֵלה. עד תחילת המאה ה־17 עוד הייתה האנגג'ואו מרכז חשוב של יהדות סין, וייתכן שממנה יצאה הקבוצה המכונה יהדות קאיפנג.
בין השנים 1928–1949, נשלטה העיר על ידי הקוומינטנג של סין הלאומנית. בשלושה במאי 1949, פלש צבא השחרור העממי להאנגג'ואו והעיר עברה לשלטון קומוניסטי. מאז שנכנסו לתוקף הרפורמות של דנג שיאופינג, בשנת 1978, ניצלה האנגג'ואו את מיקומה בשפך היאנגצה כדי לקדם את פיתוחה, וכיום היא אחת הערים הגדולות המשגשגות בסין.
בהאנגג'ואו, ליד האגם המערבי, חתמו הנשיא האמריקאי ריצ'רד ניקסון ומזכיר המפלגה הקומוניסטית של סין ג'ואו אנלאי על "מזכר שנחאי" (אחרי שנדון בבייג'ינג).
בעבר, נשא השטר הסיני בעל ערך 1 יואן תמונה של החומה הגדולה של סין, אך בתחילת שנות האלפיים שונה השטר והוא נושא תמונת נוף של האגם המערבי של האנגג'ואו.
אבן בטוטה, התייר המוסלמי הידוע, כתב בשנת 1346 אודות עיר זו: "נכנסנו לעיר השנייה דרך שער הנקרא שער היהודים. בעיר גרים היהודים, נוצרים, וטורקים עובדי־השמש (כלומר: מזדאים), מספרם גדול סך־הכל".[2]
האנגג'ואו שוכנת בצפון מחוז ג'ג'יאנג באזור דלתת עמק הנהר יאנגצה (צ'אנג ג'יאנג) כ־160 ק"מ דרום־מערבית לשאנגחאי, בקצה הדרומי של התעלה הגדולה, במישור במורד הנהר. תחום השיפוט של תת־המחוז האנגג'ואו משתרע על פני 16,821 קילומטרים רבועים ונמשך מערבה עד גבול מחוז אנחווי ההררי, ומזרחה אל השפלה ליד מפרץ האנגג'ואו. מרכז העיר סמוך לחוף המזרחי ולחוף הצפוני של האגם המערבי, מצפון לנהר צ'יינטאנג (אנ').
האקלים בהאנגג'ואו הוא אקלים סובטרופי גשום, ויש בה ארבע עונות מובחנות. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא C° 16.2. הקיץ חם ולח, והחורף צונן ויבש יחסית. החודש החם ביותר הוא יולי, והטמפרטורה הממוצעת בו היא C° 33.8; בינואר הטמפרטורה הממוצעת היא C° 3.6. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בהאנגג'ואו היא 1,450 מילימטר. באמצע הקיץ סובלת האנגג'ואו, כמוה כערים אחרות במחוז ג'ג'יאנג, מסופות טייפון, אך רק לעיתים רחוקות נפגעת העיר עצמה באופן ישיר מטייפון. בדרך כלל מגיעים הטייפונים לאורך החוף הדרומי של ג'ג'יאנג, וגורמים לרוחות עזות וסופות גשמים בהאנגג'ואו.
כלכלת האנגג'ואו התפתחה בקצב מואץ מאז שהשלטונות התירו את הרסן בשנת 1992. העיר מתועשת ויש בה מגזרי תיירות, חקלאות, טקסטיל, ותעשייה קלה. האנגג'ואו משמשת בסיס ייצור ולוגיסטיקה חשוב בחוף הסיני.
בשנת 2001 הסתכם התמ"ג של העיר בסך 156.8 מיליארד יואן, שהוא הסך השני בגודלו בין כל בירות המחוז הסיניות, אחרי גואנגג'ואו. בשבע השנים שחלפו מאז שילשה העיר את התמ"ג, לסך של 478.1 מיליארד יואן בשנת 2008, ואת התוצר לנפש, מסך 3,025 דולר לנפש לסך 10,199 דולר לנפש.[3]
בעשור הראשון של המאה ה־21 פיתחה העיר מגזרי תעשייה נוספים, ובהם רפואה, מכונות, חלקי חילוף לרכב, מכשירי חשמל, מוצרי אלקטרוניקה, רפואה, כימיה, ועיבוד מזון.[4]
האנגג'ואו ידועה באתריה ההיסטוריים ובנופי טבע. לאורך הדורות תוארה לא פעם כַּיפָה בערי סין. היא נחשבת אחת מעשר הערים בעלות הנוף היפה ביותר בסין.[5] על אף הפיתוח העירוני המואץ שחוותה בעשורים האחרונים, העיר שומרת על מורשתה התרבותית וההיסטורית. גם היום תיירות עודה מגזר חשוב בכלכלת העיר.[6]
אחד האתרים הבולטים והמבוקשים בהאנגג'ואו הוא האגם המערבי שקיבל מעמד של אתר מורשת עולמית מארגון אונסק"ו ב־2011. שטח האגם כשישה קמ"ר, וסביבו מצויים כמה מאתרי הנוף וההיסטוריה הידועים ביותר של העיר. בסמוך לאגם יש שמורה בת למעלה מ־50 קמ"ר, ובה פגודות היסטוריות, אתרי תרבות, ונוף הררי. שתי סוללות חוצות את האגם.
אתרים בסביבת האגם המערבי:
אתרים אחרים בהאנגג'ואו:
ילידי האנגג'ואו, כמו שאר תושבי מחוז ג'ג'יאנג, מדברים בניב ווּ (Wu) של השפה הסינית. ישנם הבדלים בניב עצמו בין תפוצותיו השונות, כך שהניב של האנגג'ואו שונה מניב ווּ של אזורים בדרום ג'ג'יאנג ובדרום ג'יאנגסו. בנוסף, גם סינית מנדרינית מדוברת בהאנגג'ואו.
האנגג'ואו ידועה ביצירות אמנות, כגון מוצרי משי, שמשיות, ומניפות יד. גם תה הוא חלק משמעותי מכלכלתה ומתרבותה של העיר, שידועה כמקור התה הירוק מסוג לונגג'ינג.
סגנון הבישול בהאנגג'ואו אופייני לבישול של ג'ג'יאנג, אחד משמונת הסגנונות של הבישול הסיני. יש לו מוניטין של מנות טריות, עדינות, ורכות, בעלות ניחוחות עדינים. משורר מתקופת שושלת סונג קבע בשעתו שאין אוכל שיכול להתחרות עם הבישול של האנגג'ואו. כמה מן המנות הידועות בסגנון זה הן דג חמוץ של האגם המערבי, חזיר דונגפו, חסילוני לונגג'ינג, פרגיות ג'יאַוּהוּאַ, אורז מאודה וחזיר מגולגלים בעלי לוטוס, גבעולי במבוק בצליית קדירה, ואבקת שורש לוטוס.
בעיר שוכן הקמפוס המרכזי של אוניברסיטת ג'ג'יאנג, שבספרייתה ישנם יותר מ־7 מיליון כרכים.
אתר האינטרנט הרשמי של האנגג'ואוSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
