גַרְטְל (מיידיש: גאַרטעל, 'אבנט') הוא חגורה שנהוג לחגור על גבי הבגדים בזמן התפילה, בעיקר בקרב החסידים והנוהגים מנהגי חסידים.
ערך זה עוסק בלבוש יהודי דתי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו גרטל (פירושונים).
גרטל משיגרטל דמוי משי
סיבה אחת ללבישת גרטל נובעת מההלכה שיש לחצוץ בזמן התפילה בין החלק העליון של הגוף לחלק התחתון, "שלא יהא ליבו רואה את הערווה"[1]. בימי קדם היה נהוג ללבוש מעין חלוק ללא שום בגד תחתון, והיה צורך באבנט שיפריד בין החלק העליון והתחתון של הגוף.
סיבה נוספת לגרטל נעוצה בדברי התלמוד על הפסוק”היכון לקראת אלוהיך ישראל” שיש להתלבש כראוי לקראת התפילה, כולל חגירת החגורה. בהתאם לכך נפסק בשולחן ערוך: "צריך לאזור אזור בשעת התפלה אפילו יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה משום הכון"[2].
אולם, היו מהאחרונים שכתבו שאין חובה להתפלל עם חגורה. המגן אברהם כתב[3]: "ומי שהולך כל היום בלא חגורה אין צריך לאזור בשעת התפילה", וכך גם כתוב במשנה ברורה[4] ובערוך השולחן[5]. אם כי המשנה ברורה מציין כי "מדת חסידות"[6] ללובשו אף במקרה כזה[7].
התייחסות הלכתית נוספת לגרטל אנו מוצאים בספר בן איש חי, בו מצוין בהלכותתפילין, כי יש להכניס את הרצועות של התפילין לתוך האבנט, וזאת על פי הקבלה. מנהג זה נשתמר עד היום בקרב החסידים וחלק מבני עדות המזרח.
המנהג כיום
כיום, בציבור הליטאי והדתי לאומי לא נהוג ללבוש גרטל. לעומת זאת, בציבור החסידי נוהגים ללבוש גרטל לתפילה. בשנים האחרונות נפוץ הגרטל גם בקרב חוגים נאו-חסידיים בציבור הדתי-לאומי, כדוגמת ישיבת רמת גן, ישיבת עתניאל, ועוד.
טעם המנהג
לבישת הגרטל היא פעולה סמלית של הכנה לתפילה [הכון לקראת אלוקיך ישראל] המתבטאת בהוספת מלבוש נוסף ומיוחד לתפילה.
בגמרא מובא תפקידו הרוחני של כל אחד מבגדי הכהונה כשתפקידו הרוחני של האבנט הוא "כנגד הרהורי הלב", זוהי אחת הסיבות שחסידים הקפידו מאוד בחגירת הגרטל. רבי נחמן מברסלב כותב בספר המידות כי האבנט תיקון להרהורים (רעים), ואילו חגירת החגורה–גרטל שחגר צדיק, היא סגולה נגד הרהורים.
יש הקושרים את הגרטל בפסוק "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו" (ישעיהו יא, ה), ולפיכך יש החוגרים בעת תפילה חגורה דקה נוספת על גבי הגרטל.
הגרטל ארוג מחוטי משי שחור. על פי רוב, למספר החוטים מהם ארוג הגרטל משמעות קבלית כלשהי, כגון 18 (ח"י חוטים), 26 חוטים (בגימטריהשם הוי"ה), 36 חוטים כנגד ל"ו, ועוד. אולם, ישנם גם גרטלים עם מעט חוטים. בדרך כלל האבנט השבתי הוא רחב יותר מזה של ימי השבוע. ולנשואים - על פי רוב - גם כן גרטל רחב יותר מאשר לרווקים. כיום רוב הגרטלים, עשויים ממשי סינתטי.
לגרטל המסורתי צורות שונות:
גרטל עגול – (א געדרייטע גארטל) האריגה שלו יוצרת מראה של מעין חבל, גרטל זה מקובל בעיקר אצל חסידי בעלזא, ויז'ניץ, גור ועוד.
גרטל ישר – כלומר באריגה ישרה, מקובל בקרב רוב החסידים.
גרטל משי ארוגפוילישע גארטל – (גרטל פולני) הוא גרטל מיוחד בצורתו, הארוג בעבודת יד מושקעת וממשי טבעי איכותי, בו משתמשים בני חסידויות שונות.
בגרטל פולני זה השתמשו אדמו"רים רבים: חב"ד, גור, בעלז, ויז'ניץ, סקווירא, סאטמר, צ'רנוביל, מחנובקא ואחרים. גם כיום רבים מהדרים להשתמש בגארטל זה עקב היותו עשוי ממשי טהור שיש בו עניין על פי תורת הסוד.
ה"פוילישע גארטיל" ארוג בצורה מיוחדת, ויש הטוענים שהוא ארוג כצורת האבנט של הכהנים בבית המקדש. [ומבססים דבריהם על שיטת המאירי במסכת שבת בעניין עושה ב' בתי נירין]. ב"פוילישע גארטיל" המקורי, היו 17 חוטים כמנין "טוב", ואילו גוף הגרטל עצמו היה מורכב מ-32 חוטים כמנין "לב".
בחסידות חב"דרווקים לא חוגרים גרטל כלל. ניתנו לכך הסברים שונים על פי דרכה של החסידות. המנהג הוא שחתן מתחיל לחגור גרטל מיום חתונתו או כמה ימים קודם החתונה.
בקרב תלמידי החזון איש וצאצאיהם, המכונים "חזון-אישניקים", נוהגים לחגור גרטל דקיק בעת התפילות מתחת לחליפה, כי כך נהג החזון איש. כמו כן ידוע שהחפץ חיים אף הוא חגר גרטל בתפילה.
בקרב בני ירושלים מהיישוב הישןחסידים ופרושים כאחד נוהגים ללבוש חלאט בימות השבוע, התפור עם חגורה רחבה בבגד עצמו ומשמש כגרטל. חסידים רבים נוהגים בשעת התפילה להוסיף עליו גם את הגרטל המסורתי. גם בקפטן הירושלמי המסורתי, של ימות השבוע ושבת, תפורה חגורה המשמשת כגרטל, אם כי לבני ירושלים יש סוג גרטל מיוחד לשבת והוא רחב מאוד (כעשרה ס"מ) ועשוי ממשי ערבי לבן עם פסים שחורים, או פסים בצבעים שונים, ולקצהו מחוברים באריגה מיוחדת גדילים דקים. לראש השנה ויום כיפור יש גרטל זהה, אך מבד משי בצבע לבן, על פי רוב פרחוני.
בקרב חסידי בעלזא, סקווירא ואחרים נהוג לחגור גרטל בכל שעות היום וכך אף נוהגים אדמו"רים רבים ובני משפחותיהם.
אדמור"י בית נדבורנא נוהגים להשתמש בגרטל המסורתי אך ארוג ממשי בצבע לבן. סוג גרטל זה התקבל אצל רבים ללבישה בראש השנה ויום כיפור מעל הקיטל. חלק מבני ירושלים, בעיקר חסידי לעלוב, חוגרים גם הם גרטל מסוג זה מידי שבת על הקפטן הירושלמי.
בשבת נוהגים רוב החסידים לחגור גרטל על הקפוטה גם שלא בשעת התפילה. מנהג זה נובע ככל הנראה מכך שבעבר אסור היה לטלטל בשבת עקב אי קיומו של עירוב. גם בתצורה הפרחונית של הקפוטה, הבקצ'ה, המיועדת בעיקר לזמני הארוחה, מובנה הגרטל בתפירה והוא עשוי מבד הבקצ'ה. אולם בקרב חסידים רבים ובמקומות בהם קיים עירוב נוהגים לחגור עליו גם את הגרטל המסורתי. האדמו"ר מסערט ויז'ניץ, הורה לחסידיו לחגור גרטל רגיל על הקפוטה הפרחונית מאחר שלשיטתו האבנט שלה הוא חלק מהבגד ולא גרטל של ממש. כך נהוג גם בחסידות צאנז ובחסידות בעלז.
אדמור"י בית צאנז ובאבוב נוהגים לחגור גרטל שחור, מבד משי רחב מאוד, המזכיר בצורתו את הגרטל הירושלמי.
גם בסגנון חגירת הגרטל קיימות מספר מסורות:
חסידי חב"ד חוגרים את האבנט כשקצותיו משתלשלות לאורך הסירטוק.
חסידי ויז'ניץ יוצרים קשר סיבובי באמצע הגרטל, לאחר חגירתו ורק לאחר מכן קושרים את קצותיו.
חלק מחסידי רוז'ין חוגרים את הגרטל ויוצרים ממנו קשר עניבה.
חסידי סקווירא מגלגלים את הגדילים סביב הגרטל שלא ישתלשלו כלפי מטה.
בריקוד המצווה בחתונה אב החתן ושאר הקרובים לא נוגעים בידי הכלה אלא באמצעות גרטל, כשהכלה מחזיקה צד אחד של הגרטל והרוקדים עימה אוחזים בצד השני. לפי מנהגים שונים, גם החתן רוקד עם הכלה רק באמצעות גרטל.
מסופר על האדמו"ר רבי אלימלך מליז'נסק, שנהג להתפלל מדי יום תפילת מנחה ביחידות בחדרו. באחד הימים, החליט תלמידו רבי נפתלי צבי מרופשיץ, להתחבא בחדר על מנת ללמוד מדרכי רבו. משנכנס הרב רבי אלימלך אל החדר, נטל את הגרטל בידיו והחל לחגור אותו סביב מתניו. בסיבוב הראשון של הגרטל, חש הרב מרופשיץ באור רוחני גדול וערב עד מאוד, בסיבוב השני הלך האור וגדל עד שרבי נפתלי צבי לא יכול היה להתאפק ופלט אנחת התרגשות. מיד עצר רבי אלימלך וקרא לתלמידו: ”נפתלי צא החוצה, טוב שלא המתנת עד לסיבוב השלישי, אחרת לא היית יכול לעמוד באור ונפשך הייתה כלה כאן מאחורי הארון...”[דרוש מקור]
האדמו"ר רבי מנחם מנדל מפרימישלאן תלמידו של הבעל שם טוב, נהג לחגור גרטל דווקא לפני הארוחה ולא לכבוד התפילה. משנשאל פעם על מנהגו זה נענה הרב ואמר: "שהתפילה צריכה הכנה על מנת שתהיה "בלתי לה' לבדו", יודע גם איכר פשוט, אולם שהארוחה צריכה להיות גם היא רק לשם שמים, לא כל אחד יודע. לשם כך נדרשת אליה הכנה מיוחדת"...
סיפר אחד מחסידי האדמו"ר רבי יעקב יוסף ווייס מספינקא, כי לאחר השואה נטש הוא את דרך התורה עד שהגיע לידי חילול שבת בפרהסיה ו"להכעיס". משהגיע האדמו"ר לראשונה לארץ ישראל, לאחר השואה בשנת תשט"ז-1956, לא יכול היה אותו יהודי להתאפק והוא המתין לאדמו"ר בצאתו מבית הכנסת בליל שבת. האדמו"ר ששימש כראש הישיבה של אותו יהודי לפני מלחמת העולם השנייה, זיהה אותו מיד, מבלי לומר מילה על חזותו הלא דתית, אמר הוא לו במתק שפתיים: "כמה שאני שמח לראות אותך, אבל איפה הגרטל שלך?! – זכורני שבישיבה לא הורדת אותו אפילו בשעת הארוחה ובזמני הלימוד. כפי הנראה אין לך אפשרות כספית לקנות גרטל, בוא לאכסנייתי ביום ראשון ואתן לך 'פוילישע גרטל' יפה שהבאתי אתי מניו יורק".
החסיד אכן הגיע ביום ראשון, האדמו"ר הוציא גרטל ממגירת השולחן, והחל לחגור אותו למותני תלמידו לשעבר. "מה אומר לכם" – סיפר אותו חסיד – "בכל סיבוב חשתי כאילו האדמו"ר מחדיר בי נשמה חדשה וזה מה שגרם לי לחזור בתשובה"[דרוש מקור].
