Remove ads
ב-17 בדצמבר 1992 גירשה ישראל ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי לתקופה של בין שנה וחצי לשנתיים. הגירוש אומנם צלח את מבחן בג"ץ, אך ממשלת רבין, שביצעה את הגירוש, החליטה לבסוף לקצר את תקופת הגירוש ולאפשר למגורשים לחזור לבתיהם. נטען שלחץ כבד שהפעיל ממשל קלינטון נגד ישראל (איום מפורש להצביע בעד הטלת סנקציות נגד ישראל במועצת הביטחון) שימש זרז להחלטה זו[1].
חטיפת נסים טולדנו ורציחתו
ערך מורחב – חטיפת נסים טולדנו ורציחתו
ב-13 בדצמבר 1992 חטפו פעילי חמאס את שוטר משמר הגבול נסים טולדנו וניהלו משא ומתן על דרישתם לשחרור אחמד יאסין תמורתו. טולדנו נחטף בעיר לוד, בעת שעשה דרכו מביתו לבסיסו. יומיים לאחר מכן נתגלתה גופתו של טולדנו בסמוך לכפר אדומים כפותה ודקורה. החוטפים והרוצחים נלכדו כעבור מספר חודשים, נשפטו ונדונו למאסר עולם[2][א].
מעצר אנשי חמאס
לאחר שנמצאה גופת טולדנו והובהר שהוא נרצח מיד עם חטיפתו, עצרה ישראל במבצע רחב היקף כ-1,200 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי, ובמקביל בדק ראש הממשלה יצחק רבין עם שר המשפטים דוד ליבאי ועם היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, אפשרות של גירוש המוני ללבנון. שניהם תמכו משפטית ברעיון[ב], אך פרקליטת המדינה דורית ביניש ומנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, נילי ארד, התנגדו לו בתוקף וניסו לשכנע את המעורבים לחזור בהם, כיוון שלטענתן הגירוש לא היה חוקי ולא יכול היה לעמוד במבחן בג"ץ. חרף עמדתן זו, בבוקר 16 בדצמבר 1992 החליטה הממשלה לגרש ללבנון באופן מיידי 415 פעילי חמאס וג'יהאד, ללא הודעה מוקדמת ותוך שלילת זכות הטיעון המוקדם. בנוסף, על פי הדו"ח של ארגון בצלם, לא נאמר לפעילי חמאס להיכן הם נלקחים, ולמשפחותיהם לא נמסרה כל הודעה גם לאחר מעשה[3]. שרי מרצ בממשלה תמכו בגירוש וזכו על כך לביקורת רבה מצד הפעילים במפלגתם. בעקבות זאת, אמרו כי חשבו שמדובר בגירוש של עשרות ולא מאות. לאור זאת תבעה מרצ מהממשלה כמחווה את ביטול חוק איסור המפגשים עם אנשי אש"ף, והדבר נעשה בינואר 1993.
עם המגורשים נמנו מחמוד א-זהאר, עבד אל-עזיז א-רנתיסי, אסמאעיל הנייה, סעיד סיאם, עבדאללה א-זק[4], עז א-דין שיח' ח'ליל[5], עבדאללה קוואסמה, עזיז דוויכ, יוסוף סרכג'י ונאיף רג'וב.
בינואר 1993 שקלה ישראל להחזיר תשעה מגורשים שגורשו ללבנון בטעות[6].
Remove ads
דיון ראשון
על החלטת הגירוש הוטל איפול, בתקווה שהיא תוכל להתבצע בלי שהדבר יגיע לדיון בבג"ץ. למרות זאת השמועה על הגירוש ההמוני המתוכנן עשתה לה כנפיים, ועורכת הדין לאה צמל והאגודה לזכויות האזרח הגיעו באמצע הלילה והגישו עתירות לביתו של השופט אהרן ברק, ששימש כשופט תורן, עוד באותו הלילה. ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והאוטובוסים עם מאות המגורשים נעצרו על גבול הצפון. הדיון בעניין נקבע למחרת בעשר בבוקר, אך לאחר שהממשלה דרשה לזרז את התהליכים, התערב נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר והקדים את הדיון באופן חריג לחמש לפנות בוקר. הרכב השופטים כלל בתחילה שלושה שופטים בראשות הנשיא שמגר, ולאחר מכן הורחב לשבעה שופטים. את המדינה נאלץ לייצג היועץ המשפטי לממשלה חריש, כיוון שפרקליטת המדינה ביניש סירבה באופן חסר תקדים להגן על המדינה במהלך שהיה, לדעתה, בלתי חוקי באופן מובהק. לאחר דיון בן 14 שעות, במהלכו נותרו מאות המגורשים על האוטובוסים כשעיניהם קשורות וידיהם כבולות[7], החליט ההרכב ברוב קולות לבטל את צו המניעה הזמני ולאפשר את המשך הגירוש. הוחלט שלמגורשים תינתן זכות השימוע בדיעבד, בדיון שייערך חודש מאוחר יותר. האוטובוסים חצו את גבול הצפון, אך בינתיים הספיקה ממשלת לבנון להתכונן ולמנוע את כניסת המגורשים לשטחה.[דרוש מקור] מאות המגורשים הקימו מחנה אוהלים במרג' א-זוהור שבשטח ההפקר שמצפון לרצועת הביטחון בתחומי לבנון שבה שלטה ישראל, והתמקמו בו.
דיון שני
הדיון השני בעתירות החל ב-17 בינואר 1993. למגורשים ניתנה האפשרות לטעון את טיעוניהם נגד הגירוש, אך כולם כאחד החליטו שלא לנצל אפשרות זו. במהלך נדיר, הטוען המרכזי מטעם המדינה היה הרמטכ"ל אהוד ברק. הדיון לקראת הפסיקה היה קשה וכמעט גרם לקרע של ממש בין שופטי ביהמ"ש העליון. בסופו של דבר הסתמן רוב למחנהו של שמגר, המאשר את הגירוש ואת חוקיותו. אהרן ברק, שהוביל את המחנה הנגדי, כתב את החלטת המיעוט שבה נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלות הממשלה, אך הדבר הדאיג את שמגר שבשל כובד משקלו של העניין שאף להציג מצג של תמימות דעים בין השופטים. אי לכך מיתן את החלטת הרוב ומחק ממנה כל אזכור שממנו יכול להתפרש כאילו מעשה הממשלה לא עמד בסתירה לאמנת ז'נבה, ובתמורה גנז ברק את החלטת המיעוט[8].
Remove ads
החלטת הגירוש ופסיקת בג"ץ המכשירה אותה זכו לביקורות נוקבת בשני מישורים, העקרוני והמעשי.
מבחינה משפטית-מוסרית טוענים המבקרים[ג] כי גירוש בני אדם ממולדתם היא פעולה קיצונית האסורה לפי אמנת ז'נבה הרביעית, וכי יש להשתמש בו רק כאמצעי אחרון לאחר שמוצו כל שאר האפשרויות. זאת ועוד, הגירוש בוצע שלא על פי אישום אישי בביצוע פשע כלשהו, כך שהגירוש מהווה לטענתם ענישה קולקטיבית האסורה כשלעצמה גם היא באמנת ז'נבה. הטיעון הזה נתמך על ידי החלטה 799 של מועצת הביטחון מה־18 בדצמבר 1992.
ב"כבודו", ספר ביוגרפיה של אהרן ברק, הפרשה מסוכמת במילים "הממשלה ביצעה גירוש המוני תחת מעטה כבד של חשאיות בניסיון בוטה לעקוף את בג"ץ, ואפילו לא ננזפה על כך. זה היה אחד המבחנים הגדולים של בית המשפט העליון במדינת ישראל – מערכת המשפט מול מערכת הביטחון – ולמרבה הצער לא עמד בית המשפט במשימה הזאת בכבוד הראוי"[9]. ברק עצמו התחרט מאוחר יותר על שהסכים לגנוז את עמדתו מפסק הדין. שמגר המשיך לדבוק בעמדתו כי החלטת הגירוש הייתה חוקית, ולדבריו אם הדבר היה תלוי בו, אפילו לא היה מוציא בזמנו את צו המניעה הזמני.
מבחינה מעשית יש הטוענים כי הגירוש פגע בישראל ודווקא חיזק את חמאס. מחנה האוהלים של המגורשים מיקד את תשומת לב התקשורת העולמית שהציגה אותם כקורבנות. במחנה המגורשים בלטו עבד אל-עזיז א-רנתיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך והפכו למנהיגי הדור השני שלה. כמו כן, המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון על מנת לטוות קשרים עם משמרות המהפכה האיראניים ועם חזבאללה, שאנשיהם הגיעו למחנה על מנת ללמדם כיצד לבנות מכוניות תופת ומטעני חבלה אחרים[10]. מ-1994, אחרי חזרתם של המגורשים, הצליחו חלקם, תחת הנהגת יחיא עיאש, להוציא אל הפועל פיגועים שהרגו קרוב ל-100 ישראלים במשך כשנה[11].
לפעולה זו קמו מתנגדים גם מלבנון, רובם נוצרים, אשר ראו בפעולה זו מעשה העלול לערער את ביטחונה של לבנון. מפקד צבא דרום לבנון, הגנרל אנטואן לאחד טען שבלבנון "יש מספיק מחבלים" גם כך ואין צורך ב"יבוא" נוספים. לאחד הוסיף וביקר גירוש זה גם בספרו, "בעין הסערה – חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון".
מרבית המגורשים שבו בתום תקופת גירושם לשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה.
Remove ads
- נעמי לויצקי, כבודו: אהרן ברק - ביוגרפיה, עמ' 169–188. הוצאת כתר, 2001.
- דני קורן ובועז שפירא, קואליציות: הפוליטיקה הישראלית: 50 שנים - 100 אירועים, זמורה ביתן, 1997, עמ' 343–347.
- רוני שקד ואביבה שאבי, חמאס: מאמונה באללה לדרך הטרור, עמ' 11–21. הוצאת כתר, 1994.
- מיכאל ספרד, החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם, עמ' 142–161. הוצאת כתר, 2018.
- דו"ח על הגירוש באתר של בצלם.
- בג"ץ 5973/92 באתר של המוקד להגנת הפרט.
- מהדורת החדשות מליל הגירוש.
גירוש 415 אנשי חמאס ללבנון – 1992, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- ירון דרוקמן, כשרבין גירש את הנייה ובכירי חמאס. השבוע לפני, באתר ynet, 15 בדצמבר 2012
- יוסי ביילין, גירוש אחד יותר מדי, ישראל היום.
- דורית ביניש, 1992 - ההליכים המשפטיים הקשורים לגירוש פעילי החמאס ללבנון, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 25 במרץ 2019
- 30 שנה לגירוש בכירי חמאס ללבנון, חדשות 12, 24 בדצמבר 2022
- באוקטובר 2011, במסגרת ההסכם לשחרור גלעד שליט, שוחררו מאג'ד קטיש ומחמוד עטון שנשפטו כל אחד ל-3 מאסרי עולם על רצח 3 ישראלים, בהם נסים טולדנו.
- מאוחר יותר, לאחר שהתייעץ עם ביניש, שינה ליבאי את עמדתו והפך למתנגד נחרץ לגירוש. לבסוף נמנע בהצבעה, לדבריו בשל תמיכת היועמ"ש.
- הכוללים בין השאר, את שר המשפטים, פרקליטת המדינה, מנהלת מחלקת הבג"צים ושלושה שופטי ביהמ"ש העליון.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads