Loading AI tools
קבוצה אתנית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בֶּרְבֵּרִים (בברברית: 'Imazighen/Imaziɣen/Amazighs ⵉⵎⴰⵣⵉⵖⴻⵏ, בערבית: بربر - أمازيغ) הם תושביה הקדומים ביותר של צפון אפריקה, נקראים "אימאזיע'ן" ("בני חורין") בשפה התאמאזיע'ת. הם מאכלסים את האדמות שבין מדבר סהרה לים התיכון ובין מצרים לאוקיינוס האטלנטי. הברברים מהווים מרכיב משמעותי באוכלוסיות לוב, אלג'יריה ומרוקו. להוציא את שבט הטוארג, הברברים הם, מבחינה מסורתית, חוואים החיים במבנה שבטי רופף בכפרים עצמאים עם תעשיות מקומיות.
 | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| כ-46 מיליון | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
 מרוקו (14–20 מיליון) אלג'יריה (9–13 מיליון) לוב (כ-3,850,000) מאוריטניה (כ-2,883,000) צרפת (יותר מ-2 מיליון) מצרים (כ-1,826,580) ניז'ר (כ-1,620,000) מאלי (כ-850,000) בלגיה (כ-500,000) הולנד (כ-367,455) תוניסיה (כ-117,783) | |
| שפות | |
|
שפות ברבריות ערבית וניבים מקומיים | |
| דת | |
|
רוב: אסלאם (סוני, איבאדיה, שיעה) מיעוט: נצרות (קתוליות, פרוטסטנטיות) | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
|
ערבים, קבילים, טוארג, זנאטה, מרוקאים, אלג'יראים, תוניסאים; עמים דוברי שפות אפרו-אסיאתיות | |
  |
הברברים הם מוסלמים סונים מאז הכיבוש הערבי. לשונותיהם הילידיות שייכות לקבוצת השפות הברבריות של משפחת השפות האפרו אסיאתיות, אך רוב הברברים דוברים גם ניבים מקומיים של ערבית, בהתאם לאזור בו הם חיים. למרות היסטוריה של כיבושים שמרו הברברים על אחידות תרבותית. תחילת תרבותם מתוארכת לפי ציורים מצריים לשנת 2400 לפני הספירה. עד לכיבושם בידי הערבים המוסלמים במאה ה-7 החזיקו הברברים באמונות שונות: חלק היו פוליתאיסטים, חלק נוצרים[1] וחלק בעלי אמונות ודתות מקומיות.[2]
הברברים התאסלמו תחת שלטון הערבים ונטלו חלק בכיבוש ספרד. עם זאת, התמרדו הברברים פעם אחר פעם נגד הערבים. בתקופת הח'ליף האומיי הישאם (724–743), מרדו הברברים בח'ליפות, כיוון שלמרות השתתפותם במלחמות ולמרות היותם מוסלמים נאמנים, היה עליהם להעלות מס כמו נתינים. הברברים המורדים אימצו את תורת הח'וארג' ופרקו מעליהם את עול השלטון האומיי. הם הקימו מדינה עצמאית בתאהירת שבצפון אלג'יריה, שהתקיימה בין השנים 776–909.
הברברים תמכו בשושלת האידריסית, שושלת שיעית מזרם הזידים, ששלטה במרוקו בין השנים 780–975 והקימה את העיר פאס. במאה התשיעית לספירה תמכו בשושלת הפאטמית בכיבושה את צפון אפריקה. לאחר שהשושלת הפאטימית נסוגה למצרים, נקלעו השבטים הברברים השונים בצפון אפריקה למלחמות שנמשכו עד עליית השושלות הברבריות אל-מוראביטון ואל-מוואחידון. שושלות אלו הצליחו להדוף את ניסיונות הנוצרים לכבוש מחדש את ספרד במהלך המאה ה-13. ההיסטוריון המוסלמי אבן חַ'לדוּן (תוניס, 1332–1406), חיבר ספר היסטוריה עולמית והקדיש חלק ניכר ממנו לתולדות הברברים באזור המגרב.
עם התפוררות השושלות הברבריות של ימי הביניים, נטמעו חלק מהברברים שחיו באזורים עירוניים בחברה הערבית, בעוד שהברברים שחיו באזורים ההרריים שימרו את מסורותיהם. כשהצרפתים והספרדים כבשו את רוב צפון אפריקה היו אלו הברברים מההרים שהפגינו את ההתנגדות העזה והיעילה ביותר. בתקופה המודרנית סייעו הברברים (במיוחד אלו מחבל קביליה) לגרש את הצרפתים מאלג'יריה ובמלחמת העולם השנייה היו אלה הברברים שהפעילו את ההתנגדות המחתרתית העזה ביותר למשטר וישי, בין השאר תוך ניצול אזור המחיה שלהם בהרי האטלס, שהיה מרוחק והיה קל להסתתר בו, ועל כן הפך לנכס אסטרטגי רב חשיבות.
בשנות המאבק המשותף עם האלג'יראים נגד הכובש הצרפתי, נדחקו חילוקי הדעות הצדה והקאבילים מילאו תפקיד מכריע במלחמת העצמאות של אלג'יריה והיו מעמודי התווך במלחמת השחרור הלאומי של המדינה, אך תקוותם להכרת השלטונות בייחודם התרבותי. התבדתה, ואלג'יריה "הסוציאליסטית" מיאנה להכיר בשפתם, בתרבותם, ואף בחלקם במלחמת השחרור. הם נדחקו לשוליים על ידי כל ראשי השלטון הערבים, מאחמד בן בלה, ועד בותפליקה. בשנות השישים, מיד לאחר קבלת העצמאות, הפגינו הקאבילים במחאה על אפלייתם לרעה ולמען דמוקרטיה ותבעו חלק בשלטון. כמיעוט שרובו אינו שולט בשפה הערבית, הם ממשיכים לדרוש הכרה במורשתם ובתרבותם הפרה-אסלאמית, כשדרישתם המרכזית היא הכרה בשפה הברברית כשפה רשמית בעלת מעמד זהה לערבית. ימי שלטונו של בומדיין, בשנות השבעים, היו שנים שחורות לחופש באלג'יריה בכלל ולקאביליה בפרט. במהלכן צומצם מרחב הפעולה התרבותי של הקאבילים, והן הביאו בדיעבד ל"אביב הברברי".
באפריל 1980, החלה התקוממות רחבת היקף והמוני צעירים יצאו לרחובות וקראו להכרה בשפתם כשפה רשמית ולכינון משטר דמוקרטי. מחאות "האביב הברברי" דוכאו ביד קשה, אלפים נעצרו ורבים נהרגו. יום השנה לדיכוי "האביב הברברי" מצוין מדי שנה בהפגנות סוערות; בשנת 1998 פרצו מהומות קשות בחבל קביליה בעקבות הירצחו של מוזיקאי ופעיל פוליטי ברברי פופולרי, מאטוב לונס (Lounes), רצח בו הואשם הממשל האלג'יראי. גם בשנת 2001 פרצו מהומות בחבל קאביליה שבאלג'יריה, זאת לאחר לאחר הריגתו של נער קאבילי בן 18 בתחנת משטרה ב-18 באפריל. לטענת המשטרה הייתה זו פליטת כדור, אך האירוע שהתרחש ביום השנה לדיכוי "האביב הברברי" באפריל 1980, הצית מהומות אלימות שקיבלו עד מהרה אופי חברתי ופוליטי.[3][4]
בתחילת המאה ה-21 חיים הברברים בכל מדינות צפון אפריקה, עם פזורה משמעותית במדינות אירופה.
השם "בֶּרְבֶּרִים" (בלועזית: Berbers) אינו השם שבשימוש על ידי המשתייכים לקבוצה אתנית זו, אלא נגזר ממילת הגנאי ברברים. את ההתייחסות הראשונה לתושביה של צפון אפריקה בכינוי "ברברים" מוצאים בכתביו של קונסול האימפריה הרומית באפריקה, שהשתמש במושג כדי לתאר את תושבי ממלכת נומידיה, ממלכה צפון-אפריקאית עתיקה.[5] השימוש במילת הגנאי "ברברים" לתיאור יריבים היה מקובל בקרב הרומאים, ובדומה לכך השתמשו במושג "ברברים" במהלך הפלישות הגדולות של שבטי הוונדלים לאימפריה הרומית כדי לתאר שבטים גרמאניים אלו.
התייחסויות אחרות לתושבי צפון אפריקה הילידים בשם "ברברים" ניתן למצוא גם בכתביהם של היסטוריונים מוסלמים כגון אבן ח'לדון, שכתב ספר נרחב על ההיסטוריה שלהם.[6] זאת, על אף שאבן ח'לדון היה ידוע בהערכה הרבה שרחש להם.
השם "ברברים" נושא עמו מטען שלילי, וזהו שם זר עבור הברברים עצמם, המכונים בשפתם "אמזיע'ים" ("אימאזיע'ין", "בני חורין"). חלק מבני הקבוצה רואים בשלילה את השם "ברברים", שהפך לנפוץ וממוסד בשפות זרות, ורואים בו שם מגונה ופוגעני.
בכתבים של יהדות ספרד מימי הביניים ושל יהדות צפון אפריקה עד העת המודרנית כונו הברברים על פי רוב בשם "פלשתים". המקור לכינוי היא המסורת שבמהלך המלחמה הממושכת בין בני ישראל לפלשתים בכנען, הצליח הצבא של ממלכת ישראל המאוחדת לגרש את הפלשתים עד לצפון אפריקה. על פי מסורת זו, הברברים הם צאצאי הפלשתים.
ישנן מסורות שונות וסותרות לגבי מוצאם של הברברים.[7] מסורות אלו צמחו במהלך העת העתיקה וימי הביניים, בעיקר על ידי כותבים לא-ברברים (ביזנטים, יהודים וערבים) שניסו להסביר את מוצאם של ילידי צפון אפריקה. מסורות אלו בעלות אמינות היסטורית נמוכה, והתקיימו במקביל בקרב כותבים שונים. המשותף למסורות השונות הוא שהן מייחסות את המוצא של הברברים למזרח התיכון.
מסורת אחת ששורשיה בהיסטוריונים מהעת העתיקה, טוענת כי הברברים הם צאצאי הפלשתים שגורשו מארץ ישראל על ידי דוד המלך ושר הצבא שלו יואב בן צרויה. שורשיה של מסורת זאת מופיעים כבר בספר היובלים, ספר חיצוני לתנ"ך, שנכתב במאה ה-2 לפנה"ס. על מסורת זאת חוזר גם ההיסטוריון פרוקופיוס הביזנטי בן המאה ה-6. המסורת אומצה מאוחר יותר גם על ידי כמה מהמלומדים המוסלמיים בימי הביניים שניסו להתחקות אחר מוצאם של הברברים, והתקבלה גם במקורות יהודיים. עקב מסורת זאת, בספרות של יהדות ספרד בימי הביניים ובספרות של יהדות צפון אפריקה עד העת החדשה, השם המקובל לברברים היה "פלשתים". כך למשל כאשר שמואל הנגיד התייחס בשיריו לשליטים הברברים של הממלכה המוסלמית-ברברית של ממלכת גרנדה שנתנה לו חסות, הוא כינה אותם בכינוי התנ"כי "סרני פלשתים".
מסורת שנייה לגבי מוצא הברברים טוענת שהם צאצאי חם, בנו של נוח, שלכאורה גורש למערב צפון אפריקה על ידי אביו. שושלת ייחוס זאת בדרך כלל מוזכרת בהקשר של תושבי אפריקה השחורה, אך מספר כותבים בימי הביניים טענו שגם הברברים הם מבניו של חם.
ישנן גם שתי מסורות שונות שטוענות שלברברים מוצא ערבי. על פי מסורת אחת הברברים הם צאצאי שבט ע'סאן, שבט ערבי נוצרי טרום-אסלאמי שניהל ממלכה עצמאית באזור הסהר הפורה. במאה ה-7 הביסו צבאות האסלאם את הממלכה של שבט ע'סאן, ועל פי מסורת זאת, בעקבות התבוסה, נס שבט ע'סאן לכיוון צפון אפריקה, והברברים הם צאצאי השבט. מסורת שנייה שמייחסת לברברים מוצא ערבי מייחסת אותם לבניה של ממלכת חמיר מתימן, שגורשו לכאורה לצפון אפריקה לאחר פירוק הממלכה על ידי אתיופיה והאימפריה הביזנטית. מספר מלומדים מוסלמים מימי הביניים נדרשו לשאלה האם אכן הברברים הם ממוצא ערבי או לא, שאלה בעלת-חשיבות בחברה מוסלמית שבה ייחוס-ערבי נחשב ליוקרתי ומכובד. אבן ח'לדון בספרו על ההיסטוריה של הברברים סקר בביקורתיות את המסורות על המוצא הערבי של השבטים הברברים השונים, וטען שרק לשניים מהם (סנהג'ה וקוטאמה) אכן יש מוצא ערבי, בעוד ששאר השבטים הברברים (ובמיוחד הזנאטה) זייפו את המסורות לגבי מוצא ערבי.
היסטוריונים מודרניים נוטים לא לייחס אמינות לאף אחת משלל המסורות לגבי מוצאם של הברברים.[7]
המחקר הגנטי מניח בדרך כלל שהברברים הם ברובם צאצאי האוכלוסיות הפרה-היסטוריות של צפון אפריקה.[8] לצד זאת נמצאו השפעות גנטיות של התערבבות בין הברברים לבין אוכלוסיות שהיגרו לצפון אפריקה לאורך ההיסטוריה. כך למשל מחקרים גנטיים מצאו קרבה גנטית מסוימת בין הברברים לבין סאמים (לאפים), האוכלוסייה הילידית של סקנדינביה, שמעידה על קשר קדום בין האוכלוסיות בתקופה שבין 9000 שנה לפנה"ס[9] ל-5000 לפנה"ס. בעת העתיקה הברברים התערבבו גם עם הפיניקים שהגיעו לצפון אפריקה והקימו בה מושבות גדולות דוגמת קרתגו ואחרות. בעתות מאוחרות יותר הברברים התערבבו גם עם הערבים והבדואים שהגיעו לצפון אפריקה לאחר הכיבוש הערבי.
בעת העתיקה האוכלוסייה הילידית של צפון אפריקה, שצאצאיה קרויים ברברים, ניהלה קשרים ענפים עם מצרים העתיקה. "לובים" (מאזור לוב) מוזכרים בכתבים פרעוניים שונים ומאוחר יותר גם בתנ"ך. בעת העתיקה חלה תנועת הגירה של לובים למצרים הפרעונית, עד שב-945 לפנה"ס שישק הראשון הלובי ייסד את השושלת הפרעונית ה-22 שהיא הראשונה ממוצא לובי ששלטה במצרים העתיקה, ופרעונים נוספים ממוצא לובי שלטו במצרים העתיקה במהלך מרבית המאה ה-10 והמאה ה-9 לפנה"ס.
מהמאה ה-4 לפנה"ס עד סוף המאה ה-3 לפנה"ס התקיימו בצפון אפריקה מספר פדרציות של שבטים ברברים שבין השאר לקחו חלק במלחמה הפונית הראשונה. בשנת 202 לפנה"ס המלך מסיניסה איחד את השבטים העצמאיים השונים לממלכה ברברית חזקה אחת בשם נומידיה (202–46 לפנה"ס).[10][10][11][12][13][14] שטחיה של נומידיה כללו את כל תוניסיה וחלק מאלג'יריה של המאה ה-21. השטח ממערב לנומידיה (מערב אלג'יריה ומרוקו) היה בשליטה של האימפריה הרומית והוגדר כחלק מפרובינקיה רומאית בשם מאוריטניה. לתקופה מסוימת (110–80 לפנה"ס) הברברים במאוריטניה מרדו ברומאים וניהלו בה שלטון עצמאי בהובלת המלך בוככוס, אך כעבור הזמן הרומאים הצליחו להשתלט על האזור מחדש.
במאות הראשונות לפני הספירה התקיימה תנועת הגירה של הברברים גם לכיוון דרום הסהרה, תוך כדי הברחת אוכלוסיות אחרות שהתגוררו באזור.
הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה במאה ה-7 היה תהליך הדרגתי של פלישה של צבאות ערבים לאזור. בין השנים 642–669 המוסלמים ערכו פשיטות צבאיות על צפון אפריקה והחלו לכבוש את חלקיה המזרחיים. פשיטות מוקדמות אלה היו בעיקר יוזמות מקומיות של מפקדים צבאיים שישבו במצרים. בהמשך התקבלה החלטה אסטרטגית על ידי הח'ליפות האומיית לכבוש את צפון אפריקה, כדי להרחיב את השליטה המוסלמית על הים התיכון. ב-670 צבא ערבי בראשות המצביא עוקבה בן נאפע הקים את מה שלימים תהיה העיר קירואן בעומקה של צפון אפריקה בתור בסיס צבאי להמשך הפלישה. אבו אל-מוהאג'יר דינאר השלים את כיבוש צפון אפריקה על ידי עריכת ברית עם מנהיג של קונפדרציית שבטים ברברים-נוצרים שהתאסלם, וכמוהו התאסלמו ברברים רבים אחרים. למרות זאת שבטים ברברים המשיכו בהתנגדותם לכיבוש המוסלמי והמשיכו להתנהל קרבות על השליטה בחלקה המערבי של צפון אפריקה עד שנת 697. הצבא האומיי השיג הצלחה בקרבות, והיה מחוזק בברברים שהמירו דתם לאסלאם ונלחמו לצדו, ועד שנת 711 הצליח להשלים את כיבוש צפון אפריקה. לאחר השלמת הכיבוש סופחה צפון אפריקה לאימפריה המוסלמית, והפכה לווילאיה (מחוז) של הח'ליפות האומיית. בתקופה זו קירואן תפקדה כעיר בירתה של הווילאיה.
ישנן מסורות לגבי מנהיגה ברברית בשם קהינה שאיחדה את השבטים הברברים והובילה אותם במאמצם להדוף את הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה. על פי חלק מהמסורות קהינה אף הייתה יהודייה או משבט ברברי שהתייהד, אך בסוף המאה ה-20 מקובל לפסול השערות מעין אלה.[15] השאלה האם אל-קהינה הייתה אישיות היסטורית או דמות בדיונית נתונה למחלוקת בין החוקרים.
על אף התפשטות האסלאם בקרב הברברים, תמיכתם בח'ליפות המוסלמית שנשלטה על ידי האומיים הערבים לא הייתה מובטחת, שכן השלטון הערבי נקט בגישה מפלה כנגדם. השליטים הערבים הרחיקו מהם את נתיניהם הברברים על ידי הטלת מיסים כבדים, יחס מזלזל לאלה שהמירו דתם לאסלאם כ"מוסלמים מדרגה-שנייה", והגרוע ביותר, על ידי הפיכה לעבדים של חלק מהברברים הכבושים. כתוצאה מכך מרד ברברי פרץ בשנים 740–739 תחת הדגל של האסלאם האיבאדי. האיבאדים נלחמו בבית אומיה במזרח, וברברים רבים נמשכו לגישה של זרם מוסלמי זה שראתה במוסלמים כשווים ללא קשר למוצאם. לאחר המרד, האיבאדים ייסדו מספר ממלכות שבטיות תיאוקרטיות ששלטו למשך זמן קצר, אך גם ממלכות מבוססות יותר כגון ממלכת הסיג'ילמסה שאף פרחו בתקופות מסוימות בזכות קיומן על נתיבי סחר.
ב-750 עם הקמתה של הח'ליפות העבאסית האימפריה העבאסית הצליחה להשתלט מחדש על צפון אפריקה והם מינו את אבראהים אבן אל-אע'לב למושל הראשון מטעמם של המחוז (שנקרא "איפריקיה"). עם זאת, אף על פי שאל-אלע'ב ויורשיו ייצגו להלכה את האימפריה העבאסית, למעשה הם ניהלו מדיניות עצמאית והשושלת האע'לבית שלטה על רוב צפון אפריקה עד שנת 909. בירתם הייתה קירואן, ובמהלך שלטונם הם נתנו חסותם לאינטלקטואלים ועודדו שגשוג תרבותי. ממערב לשושלת האע'לבית שלטה שושלת איבאדית שנוסדה על ידי עבד א-רחמאן אבן רוסתאם ושלטה במשך השנים 761–909. השליטים של שושלת זו נבחרו על ידי "אזרחים בכירים" ונחשבו לצדיקים וצנועים, שנתנו את חסותם לאינטלקטואלים ומדענים ואפשרו שגשוג תרבותי. עם זאת שושלת זו הייתה חלשה מבחינה צבאית, ובסופו של דבר התמוטטה תחת התקפת השושלת הפאטמית.
במהלך ימי הביניים הברברים היו מעורבים בכיבוש המוסלמי של ספרד והיוו את עיקר הלוחמים של הצבא המוסלמי הכובש, וכמו כן מפקד הצבא המוסלמי היה המצביא הברברי טאריק בן זיאד. הצבא המוסלמי נשלח לפלוש לספרד על ידי הח'ליף האומיי עבד אל-מַלִכּ בן מרואן, ועל ידו נכבשה ספרד ונוסדה ח'ליפות קורדובה. לאחר התפרקות ח'ליפות קורדובה במאה ה-10 קמו מספר ממלכות מוסלמיות שכונו ממלכות הטאיפה על שטחה, וחלק משליטיהן היו ברברים; כולל המלכים של גרנדה וזיריד. תקופת ממלכות הטאיפה הסתיימה כאשר השושלת הברברית אל-מוראביטון השתלטה על אל-אנדלוס (אנדלוסיה) שבזמנה אנשי רוח יהודים רבים פעלו בספרד כחלק מתור הזהב בספרד. תחתם עלתה במאה ה-12 השושלת אל-מוואחידון, גם היא שושלת ברברית, שידועה בכך שנקטה גישה קיצונית ביחס למיעוטים היהודים והנוצרים תחת שלטונה. בפוליטיקה האנדלוסית התקיים מאבק בין הברברים לבין האריסטוקרטיה הערבית, והרבה מהשינויים הפוליטיים באנדלוסיה התקיימו על רקע מאבק זה. בתקופה זו ברברים היוו כ-20% מאוכלוסיית אנדלוסיה.[16] לאחר הרקונקיסטה רבים מהברברים באזורים שחזרו לכוחות הנוצרים נאלצו להתנצר, וחלק ניכר מאוכלוסיית אנדלוסיה המודרנית הם צאצאיהם.
.jpg)
במאה ה-13 נוסדה בצפון אפריקה השושלת המרינית הברברית, ששליטיה עודדו השכלה וחיי רוח. השליטים המרינים הברברים בנו מספר רב של מדרסות, הקימו אימפריה רחבת היקף, והפכו את העיר פאס לעיר משגשגת והגדולה בעולם באותה תקופה. השושלת המרינית שלטה על חלקים נרחבים מהמגרב עד המאה ה-15 כאשר היא הוחלפה על ידי הווטאסים שצמחו מתוך הממשל המריני ומרדו בו. השושלת הווטאסית שלטה עד המאה ה-16 והייתה השושלת הברברית האחרונה ששלטה על המגרב, אחריה עלתה השושלת הסעדית ולאחר מכן השושלת העלאווית שייחסו לעצמן מוצא ערבי היישר ממשפחת הנביא מוחמד.
ההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון כתב על השושלות הברבריות המוסלמיות:
"הן שייכות לעם רב עוצמה, משמעותי, אמיץ וגדול. עם אמיתי כמו כל כך הרבה אחרים שראה העולם - הערבים, הפרסים, היוונים והרומאים. האנשים המשתייכים למשפחת העמים הזו (הברברים) אכלסו את המגרב מראשיתו."
— אבן ח'לדון, היסטוריון ערבי בן המאה ה-14.
בתקופה המודרנית, הברברים לקחו חלק במאבק נגד הקולוניאליזם המערבי בצפון אפריקה. כך למשל המנהיג של המאבק האלג'ירי לעצמאות מהקולוניאליזם הצרפתי במהלך המאה ה-19 היה עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, ברבר עם אמונות סופיות. על אף שהברברים היו שותפים לרבים מהמאבקים לעצמאות מהקולוניאליזם, קיים דיון לגבי הצורה שבה העצמאות למדינות הלאום הצפון-אפריקאיות, שכולן מגדירות את עצמן כערביות, השפיעה על הברברים. יש ברברים שבחרו בהתבדלות והם מדגישים את זהותם ותרבותם הברברית ולעיתים אף מדברים על החוסר-לגיטימציה שבשלטון ערבי על צפון אפריקה על אף שהברברים הם תושביו הילידים. לעומת זאת ברברים אחרים בחרו בהיטמעות באליטות החברתיות של צפון אפריקה על אף האוריינטציה הערבית שלהם, וכך למשל הנשיא לשעבר של אלג'יריה ליאמין זרואל וראש הממשלה לשעבר של מרוקו דריס ג'טו הם ממוצא ברברי, על אף שבחרו לא להדגיש זאת. על פי רוב, מדינות הלאום הצפון-אפריקאיות כגון מרוקו, אלג'יריה, לוב ועוד, לא הכירו בתרבות, בשפה ובזהות הברברית אלא במידה רבה ניסו לכפות ערביזציה. עם זאת, יש שינויים מסוימים במגמה זו בתחילת המאה ה-21, וכך למשל החוקה החדשה של מרוקו מ-2011 הכירה בברברית כשפה רשמית של המדינה בנוסף לערבית, וגם באלג'יריה יש הכרה בברברית כשפה רשמית על אף שכמעט ולא מלמדים אותה בבתי הספר במדינה.
קיימת בעיה בניסיון להעריך את מספר הברברים החיים בתחילת המאה ה-21 בצפון אפריקה, שכן יש מספר גדול של ברברים "מסתערבים", כלומר, כאלה שעברו ערביזציה ועל אף שהם ממוצא ברברי נטמעו לתוך התרבות והזהות הערבית. מחקרים מודרניים מצאו שרוב אוכלוסיית המגרב היא ממוצא ברברי.[17][18][19][20][21][22][23][24][25][26] עם זאת רבים מבעלי המוצא הברברי רואים את עצמם כבעלי מורשת ערבית וכערבים, ואינם דוברים עוד את השפות הברבריות. לפי הגדרות קשיחות יותר עבור "מיהו ברבר?", שכוללות רק את מי שממוצא ברברי וגם דובר שפות ברבריות, כמחצית מאוכלוסיית מרוקו היא ברברית וכשליש מאוכלוסיית אלג'יריה. ישנן קהילות קטנות יותר בלוב ותוניסיה וקהילות מצומצמות יחסית גם במצרים ומאוריטניה. מלבד קהילות אלה בארצות צפון אפריקה, ישנן קבוצות ברברים גם בארצות דרומיות יותר. כ-1.12 מיליון ברברים בני שבטי הטוארג מתגוררים במאלי, ניז'ר ובורקינה פאסו כאשר רובם (600 אלף) יושבים במאלי. ב-2012 התעורר סכסוך במאלי, כאשר שבטי טוארג הכריזו עצמאות על המחוז אזוואד וניסו להשתלט על חלקים נוספים, מה שהניע התערבות צבאית צרפתית.
ברברים מאזורים שונים של צפון אפריקה הם בעלי המאפיינים התרבותיים הייחודיים של אזורם. על פי חלוקה אזורית הברברים דוברים בלהגים שונים של שפות ברבריות, והם בעלי מאפייני לבוש, מוזיקה, אמנות ומלאכה שונים.
| קבוצה | ארץ | הערות |
|---|---|---|
| ברברים של מרכז הרי האטלס | מרוקו | |
| הברברים של בלידה | אלג'יריה | אזור במרכז אלג'יריה. |
| שלוכים | מרוקו | דרום מרוקו. |
| שאווים | אלג'יריה | בעיקר באזור מזרח אלג'יריה. |
| שנאווים | אלג'יריה | הר שנאווה במערב אלג'יריה. |
| ברברים של ג'רבה | תוניסיה | התושבים הברברים של האי ג'רבה. |
| קאבילים | אלג'יריה | ברברים מאזור קביליה בצפון אלג'יריה |
| ברברים של מטאמאטה | תוניסיה | מאזור העיר מטאמאטה בדרום תוניסיה. |
| מזאבים | אלג'יריה | ברברים מעמק מזאב בדרום אלג'יריה. |
| נפוסים | לוב | מאזור מערב לוב. |
| ריפים | מרוקו | ברברים מאזור הריף בצפון מרוקו ומיעוטם גם מאלג'יריה. |
| סיווים | מצרים | כ-30 אלף ברברים שחיים בנווה המדבר סיווה במערב מצרים. |
| ברברים של תלמסאן | אלג'יריה | ברברים מאזור העיר תלמסאן במערב אלג'יריה. |
| טוארגים | אלג'יריה, לוב, ניז'ר, מאלי ו- בורקינה פאסו | מאזור מדבר הסהרה. |
| זנגים | מאוריטניה | בדרום-מערב מאוריטניה. |
| זנאטה | אלג'יריה | במוצאם ממערב אלג'יריה. |
| זווארים | לוב | ברברים מאזור עיר הנמל זווארה בצפון-מערב לוב. |
באופן מסורתי בחברה הברברית, הגברים דואגים לבעלי החיים של משק הבית, והשבטים והמשפחות חיים בצורה נוודית ונעים ממקום למקום כדי למצוא מים ומקלט ביחד עם בעלי החיים שלהם. בצורה הזו מובטח שתהיה להם כמות מספיקה של צמר, כותנה וצמחים (בהם משתמשים גם לצביעה). מצדם, הנשים הברבריות דואגות לחיים תקינים של המשפחה ועוסקות במלאכת ידיים, הן עבור שימושם האישי והן כדי למכור בשוק הקרוב לביתם. באופן מסורתי, ברברים גם עוסקים באריגה של שטיחים. השטיחים שומרים על נראות מסורתית וייחודיות שמקושרת לאזור שממנו בא כל שבט, כאשר לכל אזור יש רפרטואר וסגנון ציורים משלו.[27] המבנה החברתי הברברי הוא שבטי. לאורך ההיסטוריה, מספר נשים הנהיגו ושלטו על שבטים ברברים, ולכן לפעמים נהוג לתאר את החברה הברברית כמטריאכלית. בין נשים אלו ניתן למנות את המלכה-המורדת קהינה, את המורדת בצרפתים ללה פטאמה מאזור הקביליה, את תין הינאן מהמאה ה-4 שאליה הטוארג מתייחסים כאל "אם השבט", ואת פאטמה טאזוע'רת שמלכה על פדרציית שבטים באזור הרי אוראס. עם זאת, השבטים הברברים בימינו ככלל מונהגים על ידי גברים.
כוח רב עדיין שמור למבנה השבטי ואף ניתן לו מעמד רשמי על ידי מדינות שונות. באלג'יריה לשבטים באזור הקביליה ניתנה הסמכות החוקית להעמיד למשפט את מי שהם חברי השבט ולקנוס אותם אם הם מורשעים בהליך הפנימי. גם באזור הרי אוראס מנהיגים שבטיים יכולים להטיל סנקציות משפטיות על חברי השבטים שלהם שפשעו.[28] בשבטי הטוארג המנהיג העליון של השבט קרוי אמנוקל. המבנה השבטי מספק גם יציבות מסוימת, וכך למשל בעקבות מהומות בעיר ברייאן באלג'יריה בין ערבים שהתיישבו בה לבין הברברים המקומיים (במהלך האלימות נהרגו ארבעה אנשים ורבים אחרים נפצעו), ראשי השבטים התערבו והיו אלה שדאגו כדי להחזיר את הסדר.[29] בנישואין בחברה הברברית, הגבר על פי רוב הוא זה שבוחר את האישה, ובשבטים מסוימים המשפחה היא זו שעושה את הבחירה הזו עבורו. לעומת זאת בתרבות הטוארגית האישה היא זו שבוחרת את בעלה לעתיד. מנהגי הנישואין שונים בין שבט לשבט וניתן למצוא שבטים יותר מטריאכלים לעומת שבטים יותר פטריאכלים.
המטבח הברברי הוא מטבח מסורתי שהשתנה מעט לאורך השנים. הוא שונה בין אזור אחד למשנהו ובין הקבוצות הברבריות השונות. מאכלים ברברים עיקריים הם:
.jpg)
למוזיקה ברברית, המוזיקה המסורתית של צפון אפריקה, יש מגוון רחב של סגנונות אזוריים. הידועות שבהן אלה המוזיקה המרוקאית, מוזיקת הקביליה, מוזיקה הגסבה, מוזיקת שאווי מאלג'יריה, ומוזיקת הטוארג ממאלי, בורקינה פאסו וניז'ר. הכלים המוזיקליים הברברים הם הבנדיר (תופים גדולים) וגומברה (סוג של לאוטה), שמלווים בשירה וריקודים.
מוזיקת הקביליה המסורתית מורכבת מזמרים שמלווים בכלי נגינה קצביים כגון הטבלה (דומה לתוף מרים) ובנדיר וכלי נגינה מלודיים כגון ע'ייטה (סוג של חמת חלילים) ואג'ואג (חליל). מוזיקה קבילית הייתה פופולרית בצרפת מאז שנות ה-30 ונוגנה בעיקר בבתי קפה. ככל שמוזיקה זו התפתחה נוספו אליה גם כלי נגינה מערביים וערביים.
ישנם שלושה סוגים של מוזיקה ברברית: מוזיקה כפרית, טקסית, ומוזיקה שמבוצעת על ידי אמנים מקצועיים. מוזיקה כפרית מבוצעת באופן קולקטיבי לשם ריקודים מסורתיים כגון האחוואש והאחידוס. כלי הנגינה בכפרים כוללים חלילים ותופים. ריקודים אלו מתחילים עם שירה של תפילה. מוזיקה טקסית מבוצעת בחגיגות נישואין ושאר אירועים חשובים, וכמו גם עבור טקסים טרום-אסלאמיים כגון גירוש רוחות רעות. מוזיקאים מקצועיים ("אימדייאזן") נוסעים בקבוצות של ארבעה אנשים ובראשם משורר (אמיידאז). המשורר מקריא את שיריו בהופעות, פעמים רבות מלווה בתופים ולעיתים גם ברבאב (כלי מיתר). תפקיד אחר בקבוצות אלה של אמנים מקצועיים הוא זה של ה"בו אוע'אנים", שמנגן על סוג של קלרינט ומתפקד גם כליצן שתפקידו לשעשע את הקהל.
ערך מורחב – לוח השנה האמזיע'ילברברים יש לוח שנה ייחודי, שמקורו כנראה בלוח השנה היוליאני (שהיה נהוג באימפריה הרומית לפני הנחלת הלוח הגרגוריאני המקובל מאז המאה ה-16). לוח השנה הברברי מורכב מ-12 חודשים, ואורך 365 ימים עם שנה מעוברת שאורכת 366 ימים וחוזרת כל ארבע שנים. ראש השנה הברברי הוא בתאריך 14 בינואר של לוח השנה הגרגוריאני.
לוח השנה הברברי באופן מסורתי לא כלל "ספירה של השנים" החל מנקודה מסוימת. אולם במאה ה-20 החלו לייחס כנקודת התחלה של לוח השנה הברברי את 950 לפנה"ס, התאריך המשוער בו עלה לשלטון הפרעה של מצרים העתיקה שישק הראשון, שמיוחס לו מוצא ברברי. לכן שנת 2013 של לוח השנה הגרגוריאני היא שנת 2963 של לוח השנה הברברי.
ערך מורחב – יהדות הרי האטלס
מספר אלפי יהודים חיו באזורים הכפריים והשבטיים של ארצות צפון אפריקה, כגון הרי האטלס, שהיו בעיקרם בעלי צביון תרבותי ברברי-מוסלמי.[30] יהודים אלה דברו לרוב בניב יהודי של תַשֶלְחִית לצד העברית כשפת קודש והיו תחת השפעתן של התרבויות הברבריות השונות, תוך שמירה על ייחודיות יהודית. היהודים שחיו באזורים ברברים היו במעמד של בני חסות של השבט הברברי ששלט על האזור בו הם חיו, ובתור גורם א-שבטי, תפקידם של היהודים בחברה הברברית היה עבודת מלאכה או ניהול המסחר בין השבטים השונים שעסקו לרוב בחקלאות. פעמים רבות בתקופות של סכסוכים בין-שבטיים, היהודים היו היחידים שלהם היה מותר לחצות הלוך ושוב בין הגבולות השבטיים. נתינת חסות ליהודי נתפשה כסמל יוקרה לברבר נכבד, והיהודים, על אף מעמדם הנמוך, נהנו לרוב מביטחון ושמרו באדיקות על דתם. עם זאת, לעיתים ביטחון היהודים נפגע, ופטרון ברברי היה עלול לפשוט על רכושו של בן החסות היהודי. על יהודים היה להיזהר לא להיתפש כמי שנוהגים בגאוותנות, ולהשלים עם מעמדם הירוד. היהודים על פי רוב לא יכלו להיות בעלי אדמות אלא הם נאלצו לשכור את האדמות מברברים מוסלמים, ולרוב היהודים חיו ברובע יהודי נפרד בתוך הכפר ברברי. לאורך המאה ה-20 כלל היהודים שחיו באזורים ברברים עלו לישראל או היגרו לארצות אירופה. המניעים להגירתם היו בעיקר ההתרגשות שעוררה הכרזת העצמאות של ישראל, מצבם הביטחוני הפגיע והמצוקה הכלכלית שהחלה לאחר שברברים מוסלמים החלו לדחוק את רגלי היהודים מהמקצועות המסורתיים בהם הם עסקו.
רוב גדול מיהודי צפון אפריקה חיו בערים הגדולות, שהיו על פי רוב בעלות אופי ערבי בשפה ובתרבות, ולכן הושפעו בצורה מוגבלת יותר מהתרבות הברברית. עם זאת השפעות תרבותיות מסוימות בכל זאת חדרו, וכך למשל ניתן למצוא מילים משפות ברבריות בערבית צפון אפריקאית יהודית ולא-יהודית.
איל שגיא ביזאוי, המוזיקה "הברברית" שכובשת את טריפולי, פריז ולוס אנג'לס, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2014Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
