בית הילדים בבלנקנזה

בית הילדים בבלנקנזה הוא כינוי לאחוזה השוכנת לגדות נהר אלבה בפרבר בלנקנזה של העיר המבורג, גרמניה. האחוזה שייכת למשפחת ורבורג, והשם "בית הילדים" מתייחס לתקופה שבין 1946 ל-1948, בה היא שימשה כבית לכ-300 ילדים ניצולי שואה.^[1]

בתום מלחמת העולם השנייה תרמה משפחת ורבורג את האחוזה לארגון הג'וינט. בשנת 1947 נשלחה ראומה שוורץ (בהמשך, רעייתו של נשיא המדינה עזר ויצמן) על ידי הסוכנות היהודית, כדי לנהל את בית הילדים. הילדים, שהיו יתומים ופגועים פיזית ונפשית בעקבות המלחמה, טופלו על ידי מורים ומדריכים צעירים, לעיתים שורדי המחנות בעצמם. בית הילדים נועד לשקם את בריאותם הפיזית והנפשית, והם עברו הכשרה ולמדו עברית וציונות לקראת עלייתם לארץ ישראל.

מאחוזה לבית ילדים

ב-15 באפריל 1945 פרצו כוחות הברית למחנה הריכוז בברגן-בלזן ושחררו אותו מידי הנאצים. ועד זמני של הניצולים הוקם שלושה ימים לאחר מכן ובראשו עמד יוסף רוזנזפט. מיד עם הקמתו עסק הוועד בפעולות השיקום הגופני והרוחני של הניצולים. תשומת לב מיוחדת ניתנה לשיקומם של 300 ילדי המחנה, ילדים בני שנה עד 15 שהגיעו מהולנד, פולין וצ'כוסלובקיה. מספרם גדל למאות רבות ואלפים כאשר ילדים מרחבי אירופה זרמו והגיעו בדרכים שונות ומשונות למחנות העקורים בגרמניה שהיו בעיקר באזורי הכיבוש הבריטי והאמריקני.

ב-21 באוקטובר 1945 החליט הוועד המרכזי של ניצולי השואה באזור הכיבוש הבריטי, שלא להעביר את הילדים לאנגליה ולמנוע מהם גלות נוספת. הוועד ביקש מהשלטונות הבריטים שרישיונות העלייה (סרטיפיקטים) הראשונים שיונפקו יינתנו לילדים, כדי שיוכלו לעלות לארץ ישראל. בישיבה נוספת ב-15 בנובמבר נדרש הוועד למצוא בתי ילדים מחוץ לברגן-בלזן. חברת הוועד, ד"ר הדסה בימקו, טענה שהילדים לוקים בליבם והאוויר בברגן-בלזן מזיק לבריאותם. היא המליצה על בית ורבורג בבלנקנזה כמקום המתאים ביותר להבראתם.

אחוזת ורבורג בבלנקנזה שוכנת בפרבר האמיד של המבורג לגדות נהר האלבה. היא נקנתה על ידי משפחת הבנקאים בסוף המאה ה-19 ושימשה אותם כבית קיץ. עוד לפני פרוץ המלחמה הוחרמה האחוזה בידי הצבא הגרמני ושימשה למטרותיו. במהלך המלחמה, בשנת 1943, הפך הצבא הגרמני את המקום לבית חולים צבאי. בתום המלחמה הופקעה האחוזה על ידי שלטונות הכיבוש הבריטים והועברה לידי ארגון הג'וינט. באוגוסט 1945 הגיע למקום אריך ורבורג כקצין אמריקני; הוא חתם על הסכם עם ועדת ההקצבות של הג'וינט לפיו בתי המשפחה ישמשו לצורכי ילדים יהודים ניצולי השואה. באוקטובר נפגשו באחוזה נציגי הג'וינט, המשפחה והחברה הגרמנית המנהלת את המקום כדי לדון באופן אופרטיבי בצורה הנכונה לקלוט את הילדים הניצולים. הוחלט שלאחוזה יגיעו ילדים לשהות שתאפשר את החלמתם, את עיסוקם בהכשרה חקלאית ועלייתם לארץ ישראל. כמו כן, מספר הילדים הוגבל ל-175 בכל רגע נתון על מנת לאפשר להם את השיקום הטוב ביותר האפשרי ולכן סוכם שהשהות תהיה קצרה כדי לאפשר את תחלופת הילדים.

במקביל, היו לחצים נוספים על המקום מטעם ארגוני פליטים אחרים, שדרשו להשתמש במקום עבור פליטי המלחמה כולם. השלטונות המקומיים דרשו את המשך הפעלתו של בית החולים. לבסוף, היו אלו נציגי משפחת ורבורג שעמדו על כך שהאחוזה תשמש לשיקום ילדים ניצולי השואה.

בית החולים נסגר במהלך ינואר 1946 והאחוזה הועמדה לרשות הג'וינט, מוכנה לקליטת הילדים מברגן-בלזן.

הגל הראשון

במהלך ינואר 1946 הגיעה לאחוזה קבוצת נערים ונערות שהשתחררו ממחנה ברגן-בלזן. קבוצה זו מנתה 105 ילדים, בני 15–16, שמצאו אחוזה מוזנחת אך סבירה למצבם. בשהותם שם קיבלו תזונה סדירה ובריאה, למדו תולדות ארץ ישראל, שירי הארץ, ציונות, עברית וחינוך גופני. יחד עם הילדים הגיעו מברגן-בלזן מדריכים ומורים מאנשי הבריגדה היהודית וארגון הג'וינט. ביניהם הייתה הגב' הולצמן שהייתה לאם הבית וחברים נוספים שהפכו לצוות החינוכי של המקום. תוך זמן קצר נודע בית הילדים כסיפור הצלחה. ועדת החקירה האנגלו אמריקאית לגביית עדויות הגיעה לבית הילדים והתרשמה מהאווירה המיוחדת בו.

המחזור הראשון שהה בבית חודשים ספורים, ובסוף מרץ 1946 עלו הילדים לארץ ישראל באוניית המעפילים "שמפוליון" והגיעו ליישובים קריית ענבים ודורות.

הגל השני

כ-60 ילדים התקבצו בבלנקנזה במהלך אפריל-מאי 1946. נערים ונערות בגיל 13–15 הגיעו כיחידים או קבוצות לברגן-בלזן ומשם לבית הילדים. הם שהו בבית הילדים כשנה, ובאפריל 1947 הגיעו לארץ ישראל.

בתקופה זו התגבש צוות מורים, חלקם ניצולי שואה וחלקם אנשי הבריגדה היהודית. הבית נוהל בידי שליחות של הסוכנות היהודית. גובשה מערכת שיעורים מסודרת הכוללת לימודים רגילים בהתאם לגיל הילדים וגם תכנים ציוניים והתיישבותיים, שכללו עברית והיסטוריה של ארץ ישראל. עם הלימודים החלה במקום גם פעילות "ההגנה", ונערך טקס השבעה ל"הגנה" שכלל חדר חשוך, שולחן ועליו פרוש דגל כחול לבן, הנושא אקדח וספר תנ"ך.

ב-12 במאי 1947 קיבלה הקבוצה את אישורי העלייה ויצאה בדרכה להפליג לארץ ישראל על אוניית ה"פרובידנס". במכתב מ-10 במאי 1947 מספרת מנהלת הג'וינט, סילביה מרקוביץ', למשפחת ורבורג: ”הילדים מלאי שמחה, כפי שבוודאי תוכלו לתאר לעצמכם. זמן רב הם חיכו ליום זה. מזה כמה שבועות הם עסוקים בהכנות לדרך והכל מוכן - מזוודה, לבוש, נעליים, מזון ולבנים, לכל בוגר וילד... אנו מאושרים לקבוע, שהודות לתנאים ולסידורים שהועמדו לרשותם בבית הילדים שבאחוזתכם, הם הבריאו בגוף ובנפש. מכל ילדינו באזור הבריטי, ילדי ורבורג הם הבריאים וטובי המראה ביותר”.

הגל השלישי

החל ממרץ 1947 ועד למרץ 1948 באו ועברו את הבית כ-150 ילדים. בניגוד לשני המחזורים הקודמים, הפעם היה מספר רב של ילדים קטנים בני 4–5. הגדולים היו בני 13–14. הילדים הגיעו כבר מאורגנים במסגרות של תנועות נוער שונות, לאחר ששהו במחנות עקורים שבאזור הכיבוש האמריקני, ולכן הגיעו במצב גופני טוב יותר. בסוכנות היהודית הייתה העדפה להעביר ילדים מהאזור האמריקני לאזור הבריטי כי כך יכלו להעלותם בצורה חוקית לארץ ישראל, אולם קצב קבלת הסרטיפיקטים השתנה בתקופה זו. ממחזור ילדים זה היו שעלו בקיץ 1947, והאחרונים שבהם במרץ 1948.

תיעוד והנצחה

בשנת 1995 נערך כנס בבית הנשיא עזר ויצמן לכבודם של ילדי בלנקנזה.

בשנת 1996 תועד סיפורו של בית הילדים בספר "דובדנים על האלבה", שערך יצחק תדמור מילדי בלנקנזה. הספר מתאר את התגברות מנהלי הבית על בעיות לוגיסטיות רבות, החל מהשגת חומרי בניין, כלי כתיבה, בגדים ומזון וכלה באישורי העלייה. כמו כן הוא מביא עדויות אישיות של ילדי הבית וצוות המדריכים, קטעי יומנים, מכתבים ותמונות.

בשנת 2005 הזמינה ראומה ויצמן את ילדי בלנקנזה לחגוג עימה את יום הולדתה ה-80. בשנים 2005 ו-2006, שתי קבוצות של ילדי בלנקנזה הוזמנו על ידי האגודה לחקר תולדות היהדות בבלנקנזה לבקר בבית הילדים.

ראו גם

• הבית של נינה
• מאה ילדים שלי (סרט, 1987)

לקריאה נוספת

• יצחק תדמור (עורך), דובדבנים על האלבה, יד יערי, 1996

קישורים חיצוניים

• בית אלזה ברנדסטרום
• האגודה לחקר תולדות היהדות בבלנקנזה
• דובדבנים (רצים) על האלבה – בלוג קבוצת הריצה של צאצאי ילדי בלנקנזה
• על בית הילדים בבלנקנזה, באתר יד ושם

הערות שוליים

1. יצחק תדמור (עורך), דובדבנים על האלבה, יד יערי, 1996