בִּי. בִּי. קינג (באנגלית: B. B. King;16 בספטמבר1925 – 14 במאי2015) הוא שם הבמה של ריילי בִּי קינג (Riley B. King), אמן בלוזאמריקאי שפעל במחצית השנייה של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. נחשב לאחד מגדולי אמני הבלוז. בצד חשיבותו כאחד מהגיטריסטים המובילים בסוגת הבלוז. שילב לעיתים במוזיקה שלו גם מוזיקת פופ וסווינג. קינג נחשב גם כזמר מרגש, ושמר על ייחוד בכך שאיננו שר בשעה שהוא מנגן ואינו מנגן בשעה שהוא שר.[1]
קינג דורג במקום ה-6 ברשימת "100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון.
קינג נולד באיטה בנה (Itta Bena), עיירה קטנה במדינת מיסיסיפי שבארצות הברית. גדל במיסיסיפי של שנות ה-30, עת ארצות הברית החלימה מהשפל הכלכלי והמשברים שפקדו אותה בסוף שנות ה-20. החברה האמריקאית, על רבדיה, התפלגה למעמדות ייחוס, הפרדה גזעית נגד אפרו-אמריקאים, בעיקר בדרום ארצות הברית, אך גם בשאר מדינות ארצות ברית במידה רבה. קינג גדל עם אמו וסבתו בבית עני, בו כל בני הבית עבדו מילדות בעבודות כפיים אופייניות (קציר, קטיף, כותנה, חקלאות וכיוצא בזה). מגיל צעיר, כך הוא מעיד על עצמו, נרקם קשר בינו לבין מוזיקת הבלוז והג'אז להם נחשף דרך הרדיו ועם הגיעו העירה, לרוב למטרות פריקת סחורה ומכירתה. אמנים כגון טי־בון ווקר (T-Bone Walker) וצ'ארלי כריסטיאן (Charlie Christian), כיכבו ברדיו. הבמה הראשונית שניתנה לקינג לביטוי אהבתו וכישרונו הייתה בכנסייה, כחלק מהרכבי הגוספל המסורתיים במיסת יום ראשון. קינג פיתח את כישוריו המוזיקליים במידה מספקת כדי לעבוד כזמר רחוב, ועד מהרה הסיק שתזרימי הפרוטות ברחוב רווחיים בהרבה מהתשלום הזעום שקיבל בעבודות קטיף הכותנה המייגעות והמפרכות.
בגיל 21 עבר לממפיס, טנסי, "בירת מוזיקת הבלוז, הג'אז והקאנטרי", שבאותן שנים עברה התפתחות משמעותית בשל המוני הצעירים שנהרו אליה מרחבי ארצות הברית. בעשותו כן על מנת להמשיך לפתח את כישוריו, ביסס במהרה קריירה מוזיקלית ייחודית בעלת טכניקה אופיינית, ואט אט רכש את מקומו כנגן בתרבות ה-J&B. שם גם רכש את כינויו .B.B (ראשי תיבות של הכינוי Blues Boy[2]). הוא קיבל תוכנית משלו בתחנת הרדיוWDIA שהפכה, בזכות הפופולריות שלה, מפינה בת 10 דקות לתוכנית של שעה.
ב-1949 החל קינג להקליט בלוס אנג'לס תחת חוזה ב-RPM תקליטים. הקלטות ישנות רבות של קינג הוקלטו על ידי סם פיליפס, שמאוחר יותר הקים את חברת התקליטים סאן רקורדס. בשנות ה-50 הפך קינג לאחד השמות החשובים ביותר בתעשיית ה-R&B, כשבאמתחתו להיטים רבים, בהם: "Woke Up This Morning, " "Please Love Me," "When My Heart Beats like a Hammer," "You Upset Me Baby," "Every Day I Have the Blues," "Sneakin' Around," "Ten Long Years," "Bad Luck," "Sweet Little Angel," "On My Word of Honor," ו-"Please Accept My Love".
בשנת 1962 חתם קינג בחברת ABC – סרטי פרמאונט.
בשנת 1964 הקליט קינג את אלבומו המפורסם והחשוב Live At Regal באולם ריגל שבשיקגו.
קינג הצליח לראשונה מעבר לגבולות הבלוז בשנת 1969 עם שירו של רוי הוקינס The Thrill Is Gone, שהפך ללהיט גם במצעדי הפופ וגם במצעדי ה-R&B.
קינג זכה להכרה גם בעולם הרוק כאשר הצטרף ללהקת הרולינג סטונז בשנת 1969 בפרסומת לסיבוב ההופעות האמריקאי שלהם. הכניסה למיינסטרים של קינג המשיכה גם בשנות ה-70, כאשר שיריו like "To Know You Is to Love You" ו-"I Like to Live the Love" מהשנים 1951–1955 נחלו הצלחה במצעד הבילבורד.
קינג הופיע במצעד ה-R&B מספר רב של פעמים, 74 מופעים.
בשנות ה-80, ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21, הקלטותיו של קינג ראו פחות ופחות אור, אך עם זאת המשיך בקריירה פעילה. הוא השתתף במספר תוכניות טלוויזיה וסרטים, והופיע כ-300 פעמים בשנה. בשנת 1988 הגיע לקהל יעד חדש בזכות הסינגל "When Love Comes To Town", יחד עם להקת הרוק האירית "U2" באלבומם "Rattle and Hum". בשנת 2000 חבר קינג לגיטריסט הבריטיאריק קלפטון, ויחד הקליטו את האלבום "Riding With the King".
בשנת 2003 חלק במה משותפת עם להקת הרוק "Phish" בניו ג'רזי, כשהוא מנגן שלושה מלהיטיו ומנגן ג'אם סשן עם הלהקה למעלה מ-30 דקות.
ביוני 2006 הציג קינג מזכרת משידור הרדיו הראשון שלו בבניין Three Deuces שבגרינווד, מיסיסיפי.
שבה החותם הרשמי של Mississippi Blues Trail הוקם.
במשך השנים, למעלה ממאה הופעות של קינג שודרו, במלואן או בחלקן, בשידורי רדיו וטלוויזיה בארצות רבות.
לקינג היה רישיון טיס, הוא נהנה להמר, וידוע כצמחוני, שאינו שותה אלכוהול ואינו מעשן.
באחרית ימיו חי עם מחלת הסוכרת למעלה מעשר שנים והופיע בפרסומות למוצרים למניעת סוכרת.
לוסיל היא אחד מסמליו המסחריים המפורסמים ביותר של קינג, ושל תעשיית המוזיקה כולה. מדובר בגיטרת גיבסון מדגם Es-335 עם חוגה לשליטה בפידבק.
סיפורה של לוסיל
בשנת 1949, ניגן קינג באולם אירועים בטוויסט, ארקנסו. כדי לחמם את האולם הוצבה בו חבית עם נפט, דבר שכיח באותם ימים. במהלך המופע החלו שני גברים לריב; תוך כדי המריבה נפלה החבית והנפט נשפך והתחיל לבעור, ויושבי האולם נאלצו לפנותו. ברגע שיצאו כולם מהאולם נזכר קינג ששכח את הגיטרה שלו באולם הבוער. הוא נכנס לאולם דרך הלהבות כדי להציל את הגיטרה, גיטרה אקוסטית של גיבסון. שני אנשים מתו באותה שרפה. למחרת גילה קינג ששני הגברים רבו על בחורה בשם לוסיל, והוא החליט לקרוא לגיטרה שלו על שם אותה לוסיל. בהמשך הקריירה המשיך קינג לקרוא "לוסיל" לכל גיטרה בה השתמש, תזכורת לכך שלעולם אין לעשות מעשה מטורף כמו להיכנס לאולם בוער רק בשביל גיטרה.
לוסיל המוקדמות
קינג ניגן על גיטרות מחברות שונות במהלך חייו, בין היתר הוא ניגן גם על טלקסטר של חברת פנדר בהקלטותיו בחברת RPM. עם זאת, הוא ידוע בעיקר בשל שימושו בגיטרת הגיבסון ES-335 השחורה שלו.
גיבסון לוסיל
בשנת 1981 חברת הגיטרות גיבסון הוציאה לשוק דגם על שם לוסיל. ההבדל הגדול ביותר בין הדגם "לוסיל" לבין הדגם ES-335 שעליו היא מבוססת הוא שבצוואר הגיטרה ובראש הגיטרה מודפס הלוגו לוסיל, אין בה חורי F (חורים המעוצבים כמו האות F, אשר נמצאים בגיטרות נפח ומטרתם לספק תהודה) לפי בקשתו של קינג, צוואר הגיטרה עשוי מעץ מייפל במקום מהגוני כדי להעניק לגיטרה סאונד מעט בהיר וחד יותר, וכן ישנה חוגה ששולטת בפידבק של הגיטרה.
גיבסון "לוסיל הקטנה"
בשנת 1999 חברת גיבסון הציגה את הדגם Little Lucille, וריאציה על הדגם Blueshawk של גיבסון. היא שונה מדגם Blueshawk בכך שאין לה חורי F, יש לה גשר מסוג Tune-o-matic, ו-tailpiece מדגם TP-6 stop.
דגם זה אינו זמין יותר למכירה בחברת גיבסון, כמו כן גם הדגם עליה היא מבוססת ה-Bluehawk.
קינג זכה בפרס ה-National Medal of Arts ב-1990.
בשנת 2004 קיבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת מיסיסיפי. באותה שנה האקדמיה השוודית המלכותית למוזיקה העניקה לו את פרס פולר למוזיקה (Polar Music Prize) עבור "תרומה משמעותית לבלוז".