Loading AI tools
מצוות הפרשת חלה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תרומת חלה (או נתינת חלה או הפרשת חלה) היא מצווה מהתורה להפריש מכל מאפה מחמשת מיני דגן חלק שיינתן לכהן על מנת שיאכל אותו בטהרה, בדומה לתרומה. מאחר שבימינו לא ניתן לעשות או לאכול את החלה בטהרה, בפועל לא נותנים את החלה לכהן אלא ברוב המקרים שורפים אותה כדין חלה טמאה.
| מקרא | ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים י"ח–כ"א |
|---|---|
| משנה | מסכת חלה |
| תלמוד ירושלמי | מסכת חלה |
| משנה תורה | הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרקים ה'-ח' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימנים שכ"ב-ש"ל |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קל"ג ספר החינוך, מצווה שפ"ה |
  | |
.jpg)
עיסה החייבת בתרומה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה.[1] ניתן לקיים את המצווה גם אם העיסה כבר נאפתה. בדומה לשאר תרומות ומעשרות, החיוב מהתורה הוא על עיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, ורק בזמן ש"רוב יושביה עליה" היינו כשרוב עם ישראל יושב על אדמתו. חכמים תיקנו להפריש חלה גם בחוץ לארץ וגם כשישראל לא יושב על אדמתו.[2]
הוצאת ה"חלה" מהבצק על מנת לתת לכהן נקראת "הפרשת חלה". אסור לאכול מהעיסה לפני שהופרשה ממנה חלה, בדומה לדין טבל האוסר אכילת יבולים שלא הופרשו מהם התרומות או המעשרות.[3] מצוות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שלפי המסורת נמסרו לנשים (חלה, נידה והדלקת הנר), אף על פי שגברים חייבים במצווה זו כמו הנשים.
המצווה מופיעה בתורה בפרשת שלח לך שבספר במדבר, בפסוקים אלו בולט הקשר בין מצוות הרמת החלה לבין כניסת עם ישראל לארצם, ארץ ישראל:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ, תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה, לְדֹרֹתֵיכֶם.
אזכור נוסף למצווה זו מופיע בתיאור ימי שיבת ציון בראשית בית שני. בספר נחמיה מופיעה כריתת אמנה לפיה מתחייב העם ללכת בתורת אלוהיו, ובה מוזכרת מצוות תרומת החלה לכהנים:
וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים, וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ... וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים, וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו... וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ... נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ...
מצוות חלה ניתנה לבני ישראל אחר חטא המרגלים.[4] נימוק אחד לעיתוי זה, הוא כי לאחר החטא רצה האל לתת אפשרות לבני ישראל להתברך ולכן ציווה אותם להפריש חלה, קיום מצווה זו יביא לברכה בבית.[5] נימוק שני למצווה הוא שנתינת חלה לכהן היא מעין אמירת תודה לאל על הגשמים המצמיחים את התבואה (בניגוד למצרים בה יש לטרוח ולשאוב מים מן הנילוס).[6]
הנביא יחזקאל מזכיר ברכות מיוחדות למקיימים מצווה זו: ”וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה, וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ.” (יחזקאל, מ"ד, ל') במדרש מבואר שמצוות חלה מיוחדת מכיוון שהתכפר לדוד המלך מעשיו עם אוריה החתי משום שקיים מצווה זו.[7] בתלמוד בבלי מובא שמן השמים עונשים על ביטולה על ידי שמונעים ברכה "במכונס", ומארה משתלחת בשעורים, ובעלי השדות זורעים זרע וזרים באים ונהנים מיבולם בלי תשלום לבעלים.[8]
החלה צריכה להיאכל על ידי כהן בטהרה. מאחר שבימינו לא ניתן להקפיד על דיני טהרה, קיום המצווה בצורה זו לא אפשרי. בתלמוד הבבלי[9] נחלקו אמוראי ארץ ישראל האם תוקפה של המצווה בימינו הוא מכח תקנת חכמים (כך סבר ריש לקיש),[10] או מהתורה (כך סבר רבי יוחנן).[11] הרמב"ן מחלק את מצוות תרומת חלה לשני חלקים: החלק הראשון הוא הפרשת חלקו של הכהן (החלה) מן העיסה, והחלק השני הוא מסירת החלה לכהן.[12]
מהתורה אין שיעור מינימלי לכמות שאותה יש להפריש לחלה, וניתן להפריש כלשהו. אך חכמים תקנו שיעור מינימלי שאותו יש להפריש לחלה – 1/24 עבור עיסה ביתית, ו-1/48 עבור עיסת נחתום. בימינו, שאין לכהן אפשרות לאכול את החלה, חזרו לנהוג לפי דין התורה, ומפרישים כלשהו מהבצק לחלה ושורפים אותה,[13] ונהגו שלא לפחות משיעור כזית. אולם גם כיום ישנה עדיפות לתת את החלה לכהן על מנת שייהנה ממנה בצורה המותרת גם בטומאה (כגון שיאכיל אותה לבהמתו, ייהנה מחום השריפה וכדומה).[14] בדרך זו גם נמנעים מאיסור בל תשחית,[15] כי לישראל אסור ליהנות מן החלה הנשרפת או להאכילה לבהמתו.[16]
במשך השנים הפרשת החלה קיבלה גוון טקסי הכולל לעיתים אירוע רב משתתפים בו נשים מפרישות חלה כסגולה לפריון, לידה קלה, מציאת בן זוג, או כל עניין אחר. בשנים האחרונות טקסים אלו הפכו לפופולריים ומשתתפות בהם גם נשים שאינן דתיות.[17]
בדומה לשאר תרומות ומעשרות, הפרשת חלה היא מצווה התלויה בארץ וחובת נתינתה היא רק מעיסה שנילושה בארץ ישראל. חכמים תיקנו שהמצווה נוהגת גם בעיסה שנילושה בחוץ לארץ.[18] חיוב הפרשת חלה קיים רק בעיסה העשויה מאחד מחמשת מיני דגן בלבד; חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת-שועל.[19]
מאחר שהמצווה חלה רק לאחר לישת העיסה, החובה לתרום חלה קיימת גם בשנת השמיטה,[20] ואף תבואה שמקורה בהפקר (כגון עני שאסף לקט, שכחה ופאה) ופטורה ממעשר, חייבת בחלה. גם לישת עיסה ממעשר שני בירושלים מחייבת בתרומת חלה.[21] אף על פי שיש דעות הפוטרות את הלווים מנתינת חלק ממתנות הכהונה (כגון זרוע לחיים וקיבה), הם חייבים בחלה.[22]
הפרשת חלה נעשית רק בהסכמתו של בעל העיסה. לכתחילה עדיף להפריש חלה מן הבצק, אך בדיעבד אפשר להפריש מן הלחם האפוי. כמו כן יש להקפיד להשליך את החתיכה המופרשת בדרך כבוד, וכן אין להכניסה לתנור אפייה כי היא עלולה לאסור באכילה את שאר הבצק הנאפה. לדעת הרב מרדכי אליהו יש לעוטפה בשתי שקיות לפני השלכתה לאשפה. ויש אומרים שדי לעוטפה בשקית אחת,[23] ויש שמקפידים לשרפה.
כמות הקמח המינימלית ממנה יש חובה להפריש היא "עשירית האיפה", כשיעור המנה היומית של המן. הכמות המינימלית של הקמח שממנה יש להפריש חלה שנויה במחלוקת מתקופת התנאים. להלכה נפסקה שיטת חכמים שיש להפריש מכמות קמח בנפח של 43.2 ביצים. ישנה מחלוקת בין אחרוני הדורות האחרונים מהו נפח כביצה. יש אומרים, על פי עדותו של הרמב"ם, שהוא נפח של 50 סמ"ק. יש אומרים שהוא נפח של 57.6 סמ"ק.[24] ויש שהחמירו לחשוש שנפח הביצים בעבר היה כפול מנפחן בימינו, ולכן נפחה הוא 100 סמ"ק.[25]
בהתחשב בכך שמשקל הקמח הוא כשני שלישים מנפחו,[26] יוצא שמשקל הקמח המחייב בהפרשת חלה בברכה לפי השיטה הראשונה קרוב ל-1,500 גרם קמח, קילו וחצי. לפי הדעה השנייה המשקל הוא 1,666 גרם, ולדעה השלישית משקל זה היה אמור להיות קרוב ל-2,900 גרם, אך מכיוון שהחזון איש, בעלי שיטה זו, מצא שבפועל משקל הקמח בנפח המחייב בחלה הוא כמחצית מנפחו, ולא שני שלישים ממנו, לכן הורה לחשוש ולהפריש חלה כבר מ-2,250 גרם. מסיבה זו נהוג למעשה להחמיר להפריש ללא ברכה כבר מ-1,240 גרם קמח, שהוא כמחצית נפח הקמח המחייב בחלה לפי השיטה השנייה (ליתר דיוק 1,244.16 גרם), שכביצה היא 57.6 סמ"ק.
נחלקו התנאים בברייתא ממתי חל החיוב להפריש את תרומת החלה, לדעת רבי עקיבא חייבים להפריש את התרומה אחר האפייה (מש"יקרום" הלחם בתנור, כלומר חלקו החיצוני של הבצק יתחיל להתקשות כתוצאה האפייה), ואילו לדעת רבי יוחנן בן נורי חייבים להפריש את מתנת החלה מן העיסה עוד טרם אפייתה, בעודה בצק, ורק בדיעבד ניתן להפריש החלה אחר גמר האפייה. לשתי הדעות ניתן לתת לכהן לחם אפוי ולא בצק. להלכה נפסק כרבי יוחנן בן נורי.[27]
בנוסף לכך, נחלקו הראשונים האם חובת הפרשת החלה מהעיסה מתחילה רק לאחר סיום לישת הבצק,[28] או שכבר מאז שנותנים את המים אל הקמח חובה להפריש חלה, ואסור לאכול מעיסה זו עד שיפרישו ממנו חלה.[29] ובדעת הרמב"ם נחלקו אם סובר כדעה הראשונה.[30] או השנייה.[31]
שיעור ההפרשה לא מצוין בפירוש בתורה, אלא נאמר ”ראשית עריסותיכם”, ללא שיעור מדויק. על כן מן התורה די להפריש כמות כלשהי. אמנם חז"ל קבעו שני שיעורי הפרשה – אחת לאפיה ביתית, ואחת למאפייה עסקית:
מחוץ לארץ ישראל מצוות הפרשת חלה היא רק מדרבנן מטעם "שלא תשתכח תורת חלה" כך שהחלה אינה קדושה.[32] בראשית התקנה, הדין היה שכאשר ישנו בנמצא כהן שאינו טמא בטומאה היוצאת מגופו, אף שכל הכהנים בחוץ לארץ טמאים בטומאת מת מדברי חכמים משום טומאת ארץ העמים, התירו חכמים לתת לו את החלה לאכילה, אף אם הוא רק כהן מוחזק שאינו כהן מיוחס. כאשר אין בנמצא כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו, היו מפרישים שתי חלות, אחת נשרפת ואחת נאכלת אף לכהן שטמא בטומאה היוצאת מגופו.[33] לאחר ברכת המוציא לחם מן הארץ הכהן היה מברך ”ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לאכול תרומה”.[34]
אמנם עם השנים התקבל מנהג שאף בחוץ לארץ מפרישים חלה אחת ושורפים אותה, כפי שעושים בהפרשת חלה בארץ ישראל מאז שהפסיקו להקפיד על טומאה וטהרה.[35]
באפיית מצות לפסח בחוץ לארץ, יש מקפידים שמעיסת הבצק עבור מצה שמורה של ליל הסדר תופרש חלה לאכילה (ולא לשריפה) על ידי כהן.[36] מאידך, יש הסוברים שבזמן הזה אין אף כהן הראוי לאכול את החלה שכן גם חזקת הכהונה הורעה מאחר שכל אדם המצהיר שהוא כהן נוהג בדיני כהונה.
מניחים את העיסה בקערה, מברכים על ההפרשה ומוציאים חתיכת בצק מתוך העיסה. נוהגים שלאחר הברכה אומרים "הרי זו חלה".[37]
בראשונים מוזכרים מספר נוסחים לברכה: 'להפריש חלה', 'להפריש תרומה' או 'להפריש חלה תרומה'. בפוסקים מצינו שיטות מגוונות בדבר נוסח הברכה המועדף: הרמב"ם כתב לברך 'להפריש חלה', אך בשולחן ערוך[38] כתב לברך 'להפריש תרומה', וזה הנוסח שהעדיף הגר"א. ומהרש"ל והב"ח כתבו לברך 'להפריש תרומה חלה'.
כיום נוהגים הספרדים לומר "להפריש חלה תרומה", ומנהג האשכנזים לומר "להפריש חלה" בלבד, ויש מהאשכנזים שמוסיפים "להפריש חלה מן העיסה".[39]
יש כיום הנוהגות לומר תפילה קצרה לאחר הפרשת חלה.[40]
איך עושים הפרשת חלה?, סרטון באתר יוטיוב ערוץ יהדותון
, באתר הידברות
עפרה אידלמן, החילוניות מחפשות ערוץ לאלוהים בטקסי הפרשת חלה, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2015
חלה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
