Loading AI tools
רשת אמצעי התחבורה בלונדון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התחבורה בלונדון כוללת רשת של אמצעי תחבורה ציבוריים ופרטיים. 37% מהנסיעות מבוצעות בתחבורה הציבורית, לעומת 36% מהנסיעות שמבוצעות ברכב פרטי, 24% מהנסיעות נערכות בהליכה ו-2% ברכיבה[1]. לונדון משמשת כמרכז תחבורתי ראשי עבור בריטניה בכל הקשור לרכבות, תעופה אווירית וכבישים.
.jpg)
שירותי התחבורה הציבורית בלונדון מנוהלים בידי הסוכנות Transport for London (TfL). לסוכנות יש סמכויות בקשר לרוב התחבורה הציבורית, לרבות ההרכבת התחתית, אוטובוסי לונדון, הטראם של לונדון, הרכבת הקלה דוקלנדס, שירותי הנהר של לונדון, אליזבת' ליין והרכבת העילית של לונדון. שירותי רכבות אחרים הם היורוסטאר והית'רו אקספרס שמופעלים בגישת הפעלה חופשית(אנ'). TfL עוסקת גם ברוב הכבישים הראשיים בלונדון, אך לא בכבישים המשניים והקטנים. בנוסף, קיימים מספר נמלי תעופה בלונדון, ביניהם נמל התעופה הית'רו, העמוס ביותר באירופה[2].
התחבורה הציבורית המוקדמת ביותר בלונדון החלה בשירותי אומניבוס, אוטובוס עם סוס, כבר משנת 1829, והם הוחלפו בהדרגה על ידי אוטובוסים מכניים ב-1902. במהלך השנים, החברות הפרטיות שהפעילו את שירות האומניבוס התמזגו ליצירת חברה אחת בשם חברת האומניבוס הכללית של לונדון. במקביל, ב-1902 הוקמה גם חברת הרכבת התחתית של לונדון, שמיזגה את החברות הפרטיות שבנו את הרכבת התחתית. ב-1912 השתלטה חברת הרכבת התחתית על חברת האומניבוס הכללית וב-1913 גם על חברת החשמליות של לונדון. קבוצת הרכבת התחתית הפכה לחלק ממועצת התחבורה בלונדון ב-1 ביולי 1933, והשתלטה גם על חברת הרכבת מטרופוליטן. רכבות תחתיות, טרוליבסים וחשמליות החלו לפעול כתחבורה של לונדון.
ניהול אמצעי התחבורה השתנה מספר פעמים. מועצת התחבורה של לונדון פעלה בין 1933 ל-1947, אז אורגנה מחדש כמנהל התחבורה של לונדון, עד 1962[3]. לאחר מכן הועברו תחומי האחריות שלו הועברה לחבר המנהלים של התחבורה בלונדון שפעל עד 1969, למועצת לונדון רבתי בין 1970 ל-1984 ולתחבורה האזורית של לונדון בין 1984 ל-2003.
אחרי הפרטת שירותי האוטובוסים בלונדון ב-1986, עברה העיר לשיטת המכרזים התחרותיים על כל אזור בנפרד. ב-3 ביולי 2000, כחלק מהקמת הרשות החדשה לתחבורה בלונדון, הועברה אליה האחריות על ניהול כלי התחבורה בעיר, והיא פועלת עד היום.
עם זאת, בשל מחלוקת בנוגע לשותפות ציבורית–פרטית בקשר לתחזוקת הרכבת התחתית, רשות לונדון רבתי, שאחראית על TfL, לא הורשתה לנהל גם את הרכבת התחתית עד לחתימה על הסכמי שותפות ציבורית–פרטית. רשות התחבורה האזורית של לונדון נסגרה ב-15 ביולי 2003[4].
| שנים | ארגון | גוף מפקח |
|---|---|---|
| 1933–1947 | מועצת תחבורת הנוסעים של לונדון | מועצת מחוז לונדון |
| 1948–1962 | מנהל התחבורה של לונדון | נציבות התחבורה הבריטית |
| 1963–1969 | חבר התחבורה של לונדון | מזכיר התחבורה |
| 1970–1984 | מנהל התחבורה של לונדון (לונדון רבתי בלבד) | מועצת לונדון רבתי |
| 1984–2003 | התחבורה האזורית של לונדון | מזכיר התחבורה |
| 2003–הווה | התחבורה של לונדון (TfL) | ראש עיריית לונדון |
TfL מפעילה שלושה סוגים של רכבות בלונדון. הרכבת התחתית והרכבת הקלה דוקלנדס אחראיות ל-40% מהנסיעות בין מרכז ופרברי לונדון, והן מערכות התחבורה הציבורית הפופולריות ביותר בלונדון[5]. שלושת השירותים הרכבתיים מגיעים לרוב לונדון, למעט דרום לונדון, שם כלי התחבורה הפופולרי יותר הוא הרכבת הפרברית.
ערך מורחב – הרכבת התחתית של לונדון
הרכבת התחתית של לונדון היא הראשונה מסוגה בעולם, והחלה לפעול כבר ב-1863[6]. יותר מ-3 מיליון נוסעים עוברים באנדרגראונד מדי יום, ולמעלה ממיליארד בשנה[7]. הרכבת התחתית מורכבת מ-11 קווים שיוצרים רשת מסועפת ברחבי לונדון. כתוצאה מתנאים גאולוגיים, תחרות היסטורית מצד הרכבות העיליות וההיסטוריה הגאוגרפית של לונדון, היא פעילה יותר בצפון לונדון לעומת הדרום.
ערך מורחב – הרכבת הקלה דוקלנדס.jpg)
הרכבת הקלה דוקלנדס היא רכבת קלה אוטומטית המשרתת את אזור דוקלנדס. היא משלימה את הכיסוי של הרכבת התחתית, חולקת איתה במערכת התעריפים ומתחברת אליה במספר נקודות.
הרכבת הקלה מסיעה מדי שנה 101 מיליון נוסעים ומהווה תשתית חיונית במזרח לונדון[8][9].
הרכבת הורחבה מספר פעמים בעבר, בין היתר הודות להקמת מתחם קנרי וורף וכעת יש לה חמישה ענפים המחברים את אייל אוף דוגס ורויאל דוקס אחד לשני וכן לסיטי של לונדון, סטרטפורד, וולוויץ' ולואישם. היא מתחברת גם לנמל התעופה לונדון סיטי ולתחנת הרכבת הבינלאומית סטרטפורד. הצעה להרחיב את הרכבת בוטלה ב-2008 על ידי ראש העירייה לשעבר בוריס ג'ונסון[10]. נשקלת ההרחבה של הרכבת הקלה למקומות נוספים.
ערך מורחב – הטראם של לונדון
הטראם של לונדון היא שירות חשמלית ורכבת קלה שפועלת ברובע קרוידון וסביבתו. בשנת 2011 היא הסיעה 28 מיליון נוסעים, עלייה מ-18 מיליון ב-2001[11].
לשירות 39 תחנות על פני 28 ק"מ של מסילה[12]. המסילה פועלת במספר צורות. בחלק מהזמן הנסיעה משולבת עם יתר התנועה, בחלק מהזמן מדובר על מסלול ייעודי ובמסלולים שאינם על רחוב קיים ומהווים זכות דרך בלעדית, לרוב על מסילות רכבת ישנות. במקטע אחד היא נוסעת במקביל לקו מחושמל של Network Rail.
המערכת פועלת באופן עצמאי, היא מקושרת עם הרכבת התחתית ומערכת הרכבות הלאומית. מתוכננות מספר הרחבות לטראם כדי להגדיל את הכיסוי שלה ולצרף אותה לרכבת התחתית.
לונדון היא מוקד רשת הרכבות הבריטית, ויש בה 18 תחנות מרכזיות המספקות שירותים פרבריים, בין עירוניים ובין לאומיים. 14 מהתחנות האלו הן תחנה סופית בקווים שלהן, ו-5 הן תחנות שניתן לעבור דרכן; בנוסף, שתיים הן שילוב של שני הסוגים. רוב אזורי העיר שאינם מכוסים על ידי הרכבת הקלה או התחתית נהנים מכיסוי של הרכבת הכבדה. שירותי הרכבת הכבדה אינם מנוהלים על ידי TfL, אלא מופעלים על ידי חברות פרטיות שמכבדות את האויסטר.
לונדון היא מרכזה של רשת רכבות רדיאלית נרחבת, אשר יחד עם פריז, נחשבת לעמוסה באירופה, ומשרתת את המטרופולין המקיף את לונדון. כל תחנה סופית משויכת לשירותי הסעות מאזור מסוים. רוב הנוסעים למרכז לונדון מגיעים ברכבת התחתית (400 אלף מדי יום) או ברכבת הכבדה העילית (860 אלף ביום)[13].
בשל המבנה ההיסטורי של לונדון, רשת רכבות הנוסעים של לונדון מסודרת במבנה רדיאלי, וכתוצאה מכך רוב הנסיעות מסתיימות בתחנה סופית הנמצאת בקצה מרכז העיר. שני קווי רכבת לאומיים בלבד חוצים כיום את לונדון. הראשון שנוסע מבדפורד שבצפון לברייטון שבדרום, דרך לונדון מצפון לדרום וכן דרך נמל התעופה לוטון. קו נוסף, קו אליזבת, עובר ממזרח למערב, בין רדינג לשנפילד.
העומס הגובר והולך על מערכת הרכבת התחתית הוביל לבניית קו אליזבת, קו קרוסרייל שנפתח במאי 2022 וחוצה את לונדון.
ערך מורחב – הרכבת העילית של לונדוןבנוסף לקווים שחוצים ומקיפים את לונדון, קיימים מספר קווי רכבת המקשרים בין פרברי לונדון ומרכזה. קווים אלה מנוהלים על ידי TfL מאז 2007 ומופעלים בזיכיונות תחת השם לונדון אוברגראונד. מערכת זו מופעלת כתחבורה מהירה בתדירות גבוהה ונועדה להפחית את הלחץ מהרכבת התחתית של העיר, מבלי להעביר את הנוסעים דרך אזור 1 הפנימי בעיר.
הלונדון אוברגראונד נוצרה באמצעות הסבת רשת קווי רכבת קיימים ליצירת תוואי מעגלי מסביב לעיר, ועושה שימוש במנהרת התמזה, החלק הישן ביותר בהיסטוריה של הרכבת התחתית, שנחפרה כבר ב-1843.
לנמלי התעופה הית'רו, גטוויק ונמל התעופה לונדון סטנסטד הוקמו קווי רכבת ייעודיים. קו הרכבת הית'רו אקספרס יוצא מתחנת הרכבת פדינגטון, וקו הרכבת גטוויק אקספרס מתחנת הרכבת ויקטוריה ורכבת סטנסטד אקספרס יוצאת מרחוב ליברפול.
בניגוד לרכבת התחתית, שמופעלת על ידי TfL בלבד, קווי הרכבת הלאומיים בלונדון ובסביבתה מופעלים על ידי מספר חברות נפרדות שפועלות בזיכיון. המעבר לשיטה זו התרחש אחרי הפרטת הרכבת בשנות ה-90 במטרה להגביר את התחרות. כיום הזיכיונות מוענקים כשהממשלה לוקחת על עצמה את הסיכון המסחרי.
בין החברות שמפעילות שירותי רכבות נוסעים בלונדון ניתן למצוא חברות זרות או בבעלות ממשלות אחרות באירופה[14][15].
רכבות בין–עירוניות בבריטניה עוצרות בין השאר בתחנות רכבת בלונדון. מכיוון שהרכבות הבין–עירוניות נבנו ברובן על ידי חברות מתחרות, תחנות רבות משרתות ערים ואזורים חופפים. את לונדון משרתות מספר תחנות רכבת:
הנוסעים בלונדון מקבלים גישה לרוב שירותי התחבורה בעיר על ידי שימוש באחד הכרטיסים שמנפיקה Transport for London. כרטיס אויסטר הוא בגודל של כרטיס אשראי ומאפשר שימוש כמעט בלתי מוגבל ברכבת התחתית, העילית, הרכבת הקלה, החשמלית, בשירותי האוטובוסים וברכבות בלונדון רבתי[17]. נוסעים שנכנסים ללונדון מאזורים אחרים משתמשים לרוב ב-Travelcard, כרטיס ישן יותר שמציע את אותן אפשרויות אך תקף גם בתחנות שבהן עדיין לא מקבלים כרטיסים אלקטרוניים. האויסטר לא תקף בדרך כלל מחוץ לאזורי התעריפים של לונדון או בשירותים מסוימים של נמלי התעופה.
התעריפים מחושבים בהתאם לאזורי התעריפים ומחלקים את רשת התחבורה של לונדון ל-6 טבעות. מפעילי תחבורה עשויים להציע גם תעריפים משלהם באמצעי תחבורה יחיד.
כרטיס הלונדון פאס מציע לתיירים שמבקרים בלונדון שילוב בין ה-Travelcard וכניסה למספר אטרקציות תיירותיות בתשלום מראש.
בשל ההתנגדות לכביש הטבעת ולהצעות אחרות, קיימים מעט כבישים בהפרדה מפלסית שנכנסים למרכז העיר. קיימת הבחנה טכנית בין כבישים מהירים, המתוחזקים על ידי סוכנות הכבישים המהירים, לבין כבישים מרכזיים אחרים, שבאחריות רשת הכבישים תחבורה ללונדון (TLRN).
הכבישים הראשיים מחוברים לכבישים משניים וקטנים, המקשרים לרוב פרברים זה עם זה או מעבירים תנועה אל מרכז העיר. בנוסף לכך קיימים גם הכבישים הקטנים והמקומיים, שמתוחזקים על ידי הרשויות המקומיות, ומעבירים תנועה מקומית בלבד.
ערך מורחב – אגרת גודש בלונדוןבשנת 2003 הציגה TfL את רעיון אגרת גודש[18]. זאת במטרה להפחית את עומסי התנועה ולשפר את זמני הנסיעה של אוטובוסים, כלי רכב ורכבי משלוחים. בתוך שלוש שנים, ירדו עומסי התנועה באזור אגרת הגודש ב-30%[19]. ובסך הכל ירדו מ-2.3 ל-1.8 דקות עיכוב לקילומטר. בשנת 2005 הועלתה האגרה ל-8 פאונד[20]. נכון ל-2019, 900 אלף כלי רכב נסעו באזור החיוב מדי יום, ירידה של 100 אלף רכבים לעומת 2017[21].
באפריל 2019 נכנס לתוקף אזור הפליטה האולרה נמוכה במרכז לונדון שפעיל 24/7 ואוסר על כלי רכב שאינם עומדים בתקן יורו 4 בבנזין ויורו 6 בדיזל להיכנס. מדובר בהחמרה לעומת תקן יורו 4 בלבד שנדרש קודם לכן[22][23].
מספר ההרוגים בכבישים פחת בחצי מאז שנת 2000, והעיר פועלת לפי חזון אפס הרוגים ופצועים קשה בעיר עד 2041. בין הצעדים שננקטו לצמצום הנפגעים בדרך ניתן למנות:
הטבלה הבאה מציגה את מספר הנפגעים לאורך השנים, עם זאת, מאז 2017 נוספה האפשרות לדיווח מקוון על תאונות, מה שעשוי לשנות את הנתונים[24].
| 2008[25] | 2009[26] | 2010[26] | 2011[27] | 2012[28] | 2013[29] | 2014[30] | 2015[31] | 2016[32] | 2017[33] | 2018 | 2019[34] | 2020[35] | 2021[36] | 2022[37] | |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קטלני | 204 | 184 | 126 | 159 | 134 | 132 | 127 | 136 | 116 | 131 | 112 | 125 | 96 | 75 | 101 |
| קשה | 3,322 | 3,043 | 2,760 | 2,646 | 2,884 | 2,192 | 2,040 | 1,956 | 2,385 | 3,750 | 3,953 | 3,780 | 2,974 | 3,505 | 3,873 |
| סה"כ | 3,526 | 3,227 | 2,886 | 2,805 | 3,018 | 2,324 | 2,167 | 2,092 | 2,501 | 3,881 | 4,065 | 3,905 | 3,070 | 3,580 | 3,974 |
| קל | 24,627 | 24,752 | 26,003 | 26,452 | 25,762 | 24,875 | 28,618 | 28,090 | 27,769 | 28,686 | 26,526 | 26,102 | 21,275 | 23,092 | 23,287 |
| כולל קל | 28,361 | 27,979 | 28,889 | 29,257 | 28,780 | 27,199 | 30,785 | 30,182 | 30,270 | 32,567 | 30,591 | 25,341 | 21,001 | 26,672 | 26,261 |
הרכיבה על אופניים בלונדון היא אמצעי התניידות ופנאי פופולרי שנמצא בעלייה. נכון לשנת 2008 היו בבעלות למעלה ממיליון תושבי לונדון זוג אופניים, עלייה של 83% לעומת שנת 2000[38].
מגפת הקורונה תרמה לעלייה ברכיבה על אופניים. מידע שאספה TfL הראה כי בסתיו של 2022 הייתה עלייה של 40% במספר הרוכבים לעומת סתיו 2019, ובסך הכל כ-20% גבוה יותר לעומת הנתונים שלפני המגפה. במהלך המגפה נסללו שבילים רבים באופן טקטי תוך שימוש בעמודונים או באדניות, ובסוף 2022, 22% מהתושבים גרו במרחק של עד 400 מטרים משביל אופניים איכותי, לעומת 12% בשנת 2019[39][40].
.jpg)
ערך מורחב – אוטובוסי לונדון (תאגיד)מערכת האוטובוסים בלונדון שמנוהלת על ידי TfL מפותחת מאוד, עם 675 קווים ו-9,300 אוטובוסים שנוסעים מדי יום[41], וזו רשת האוטובוסים הגדולה ביותר באירופה. האוטובוסים מסיעים יותר אנשים לעומת הרכבת התחתית[42].
למעלה מ-800 אוטובוסים הם חשמליים ומונעי מימן, מה שהופך את לונדון לבעלת צי האוטובוסים מאופסי הפליטות השני בגודלו באירופה אחרי מוסקבה[43].
האוטובוסים בלונדון והשירותים הנלווים אליהם מנוהלים על ידי תאגיד אוטובוסי לונדון, שנשלט על ידי TfL. אחרי תהליך הפרטה שעברו באמצע שנות ה-90, תפעול האוטובוסים הועבר לחברות פרטיות, בשעה שהרשות האחראית קובעת את המסלולים, התדירות, מחירי הכרטיסים וסוגי הרכבים שנעשה בהם שימוש, וכן קונסת חברות על הפרות[44]. מאחר שהמכרזים להפעלת אוטובוסים פתוחים לחברות בינלאומיות, גם חברת RATP, המפעילה את המטרו בפריז, מפעילה אוטובוסים בלונדון.
שירותי אוטובוסים רבים מופעלים באמצעות אוטובוס הקומתיים הפופולרי. בעשורים האחרונים שמו דגש על שיפור השירות המוענק על ידי האוטובוסים, על ידי שיפור התדירות, שינוי מסלולים והחלת סטנדרטים אחידים בקרב כלל האוטובוסים הפעילים.
המוניות השחורות של לונדון הן סמל בולט של לונדון. כדי לקבל רישיון לנהוג במונית בלונדון נדרש קורס של שלוש שנים, ותעריפיהן נקבעים על ידי TfL, שמגדירה גם רמת זיהום מחמירה. כל המוניות בלונדון עושות שימוש בדגם יחיד.
קיימים בלונדון גם רכבים פרטיים להשכרה, שאינם מורשים לאסוף אנשים ברחוב. החל מ-1 בינואר 2023, כל הרכבים האלו מחויבים להיות עם אפס פליטות מזהמים ולעמוד בתקן יורו 6[45].
מוניות אופניים או ריקשות (Pedicabs) הן כלי שנכנס לשימוש בשלב מאוחר יחסית, ומשמשות בעיקר תיירים במרכז העיר. כיום ישנן 5–10 חברות שמספקות שירותי מוניות כאלה. בשנת 2004, איגוד נהגי המוניות המורשים בלונדון עתר לבית המשפט במטרה לחייב את המוניות האלו ברישיון, אך בית המשפט דחה את הבקשה[46].
נעשה בעבר ניסיון לעדכן את החקיקה בנושא, ובשנת 2006 הונהג רישוי ייעודי לריקשות[47].
_AN1572653.jpg)
בשנת 2017 עברו בנמלי התעופה של לונדון 170 מיליון נוסעים, מה שהופך את מערכת נמלי התעופה שלה לגדולה בעולם[48]. הטבלה הבאה מציגה את מספר הנוסעים שעברו בנמלי התעופה של לונדון בשנת 2022[49]:
נמל התעופה לונדון הית'רו הממוקם כ-20 קילומטרים ממערב למרכז העיר, הוא נמל התעופה העיקרי של לונדון, והוא נמל התעופה הגדול ביותר באירופה. הוא מהווה בסיס פעולה מרכזי של בריטיש אירוויז ווירג'ין אטלנטיק. ורוב הטיסות של חברות התעופה הסדירות טסות אליו.
נמל התעופה לונדון גטוויק הוא הנמל השני בגודלו הנמצא כ-40 קילומטרים דרומית ללונדון על אמצע הדרך בין לונדון לברייטון. הוא מהווה בסיס פעולה משני של חברות סדירות, אך בניגוד להיתרו שמשרת חברות תעופה סדירות בלבד. גטוויק הוא נמל התעופה העיקרי של טיסות שכר.
נמל התעופה לונדון לוטון בסמוך לעיר לוטון כ-45 קילומטרים צפונית למרכז העיר. מהווה בסיס פעולה מרכזי של איזיג'ט והוא השלישי בגודלו מבחינת פעילות נוסעים, בנוסף אליו יש את נמל התעופה לונדון סטנסטד הממוקם כ-50 קילומטרים צפון מזרחית למרכז העיר בסמיכות לעיירה צ'למספורד ומשמש בעיקר את חברת ריינאייר.
נמל התעופה לונדון סיטי ממוקם כ-11 ק"מ ממזרח לסיטי של לונדון וכ-5 ק"מ ממזרח לקנרי וורף - שני מרכזים גדולים של המגזר הפיננסי של לונדון, שהוא משתמש מרכזי בשירותי הנמל. נמל התעופה הוקם במעגנים המלכותיים שברובע ניוהאם בגדה הצפונית של נהר התמזה, בסמוך ממערב לחצי האי גריניץ' שבגדה הדרומית של הנהר. יש בו רק טרמינל אחד קטן ומסלול קצר יחסית הודות סמיכותה לבנייניה של לונדון, והוא עוסק גם כן בטיסות לטווח קצר ליעדים באירופה ויעדי פנים בתוך בריטניה לאנשי עסקים וטיסות עסקים, ויוצאות בו רק טיסות לטווח מצומצם יחסית באמצעות מטוסים קטנים ובינוניים הפועלים מנמל התעופה זה כמו בסטנסטד.
נמל התעופה לונדון סאות'אנד הממוקם כ-55 קילומטרים מזרחית למרכז העיר הוא הקטן מכולם. ב-2019 הגיע ל-2 מיליון נוסעים בשנה, אך ב-2022 הסיע רק כ-90 אלף נוסעים.
ארבעה מנמלי התעופה של לונדון מחזיקים מערכות אוטומטיות להסעת אנשים לאורך מסלולים מותאמים, ללא תלות בתחבורה הכללית של העיר.
מערכת התחבורה בין הטרמינלים בנמל התעופה גטוויק שנבנתה ב-1983 הייתה מערכת הרכבות הראשונה ללא נהג שפעלה מחוץ לארצות הברית[50][51]. מערכת דומה נפתחה בסטנסטד ב-1991[52].
בשנת 2023 נפתחה בנמל לוטון מערכת שמסיעה נוסעים מתחנת Luton Airport Parkway לטרמינל[53].
בנמל התעופה הית'רו קיימת מערכת תחבורה אוטומטית שמעבירה נוסעים בטרמינל 5, והחל משנת 2011 פעילה בו גם מערכת תחבורה אישית מהירה בשם Heathrow Pod שמסיעה בין טרמינל 5 לחניונים[54].
נהר התמזה, שאורכו 346 ק"מ, זורם דרך העיר לונדון ונשפך אל הים הצפוני. היסטורית, היה הנהר עורק תנועה ראשי אל ומלונדון. עם התפתחות אמצעי תחבורה נוספים, ירדה חשיבותו של הנהר. בשנת 1999, הוקמה חברת London River Services, המשמשת כיום כזרוע של TfL, והיא מנהלת כיום רשת קטנה של שירותי הסעות דרך הנהר לצד הפלגות פנאי[55].
בלונדון קיימות מספר תעלות, ביניהן תעלת ריג'נט, שמחברת בין התמזה לתעלת גראנד יוניון ומשם לרשת תעלות מים ברחבי אנגליה. תעלות אלו נבנו בתקופת המהפכה התעשייתית לצורכי הובלת סחורות, פחם וחומרי גלם אחרים. כיום הן מעבירות בעיקר סירות פנאי, ובמהלך חודשי הקיץ פעיל גם "אוטובוס נהר".
נמל לונדון, הממוקם במרכז העיר היה בעבר העמוס ביותר באנגליה. מאז שנות ה-60 גרם השימוש במכולות לצמצום הפעילות בנמל, ונמל מכולות ייעודי הממוקם כעשרה קילומטרים מחוץ ללונדון רבתי, הוא השני בכמות המטען שמטופל בו בבריטניה.
ערך מורחב – רכבל האמירייטס
רכבל האמירייטס, שעובר לאורך נהר התמזה, מחבר בין חצי האי גריניץ' למעגנים המלכותיים. הוא נפתח ב-28 ביוני 2012 ומופעל בידי TfL[56]. בנוסף להיותו אמצעי תחבורה, מספק הרכבל תצפית ייחודית על לונדון.
אורך קו הרכבל הוא ק"מ, והוא בנוי בצורת "מעלית גונדולה", שנעשה בה שימוש גם ברכבלית בחיפה.
זמן היוממות הממוצע בלונדון, שנמדד כזמן שנדרש להגעה למסגרות כמו עבודה או לימודים בשגרה, עומד על 46 דקות[57]. הנסיעה הממוצעת בתחבורה ציבורית בלונדון היא למרחק של 8.9 ק"מ.
אתר האינטרנט הרשמי של תחבורה בלונדון (באנגלית)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
