Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוניסיה העות'מאנית, הידועה גם בשם העוצרות של תוניס,[1] [2] [3] מתייחסת לנוכחות העות'מאנית באיפריקיה מהמאות ה-16 עד ה-19, כאשר תוניס שולבה באופן רשמי באימפריה העות'מאנית בתור איילט תוניס. הנוכחות העות'מאנית במגרב החלה עם ההשתלטות על אלג'יר בשנת 1516 על ידי הקורסייר העות'מאני וביילרבי אורוץ' (אורוץ' רייס), ובסופו של דבר התרחבה על פני כל האזור פרט למרוקו. הכיבוש העות'מאני הראשון של תוניס התרחש ב-1534 בפיקודו של ח'יר אלדין ברברוסה, אחיו הצעיר של אורוץ', שהיה הקפודן פאשה של הצי העות'מאני בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר. עם זאת, רק עם הכיבוש העות'מאני הסופי של תוניס מספרד בשנת 1574, העות'מאנים רכשו לצמיתות את השטחים לשעבר של תוניסיה החפסידית, ושמרו עליהם עד לכיבוש הצרפתי של תוניסיה ב-1881.
| |||
.png) | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| שפה נפוצה |
טורקית עות'מאנית, ערבית תקנית מודרנית  | ||
| עיר בירה | תוניס | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת |
אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | כיבוש תוניס (1574) | ||
| תאריך | 1574 | ||
| פירוק | הכיבוש הצרפתי של תוניסיה | ||
| תאריך | 1881 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} השושלת החפסית | ||
| ישות יורשת |
 תוניסיה הצרפתית | ||
  | |||
תוניס הייתה בתחילה תחת שלטון עות'מאני מאלג'יר, אך השער הנשגב מינה עד מהרה מושל ישיר (פאשא) שנתמך על ידי כוחות יניצ'רים. עם זאת, תוניסיה זכתה במהירות לאוטונומיה ופעלה כמחוז אוטונומי תחת הביי המקומי, המכונה גם הבייליק של תוניס. בעוד שאלג'יר התמודדה מדי פעם עם אוטונומיה זו, תוניסיה שמרה בהצלחה על מעמדה. לאורך כל תקופה זו, מועצות השלטון בתוניסיה היו מורכבות בעיקר מאליטה זרה, שניהלה את ענייני המדינה בעיקר בשפה הטורקית העות'מאנית.
שודדי ים ברבריים כוונו לספנות האירופית, ובסיסם היו בעיקר באלג'יר, תוניס וטריפולי. עם זאת, לאחר תקופה ממושכת של פשיטות, הכוח הגובר של מדינות אירופה הביא בסופו של דבר לקץ הפרקטיקה באמצעות המלחמות הברבריות. במהלך שלטונה של האימפריה העות'מאנית, תוניסיה עברה התכווצות טריטוריאלית, ואיבדה אדמות במערב (קונסטנטין) ובמזרח (טריפולי). במאה ה-19, שליטי תוניסיה שמו לב לרפורמות הפוליטיות והחברתיות המתמשכות בבירה העות'מאנית. בהשראת הרפורמות הללו והמודל העות'מאני, החל בית תוניס במודרניזציה של רפורמות מוסדיות וכלכליות. עם זאת, החוב הבינלאומי הגובר של תוניסיה סיפק סיבה או תירוץ לכוחות הצרפתיים להקים פרוטקטורט ב-1881.
מורשת של מאות שנים של שלטון טורקי היא קיומה של אוכלוסייה ממוצא טורקי. מבחינה היסטורית, צאצאים זכרים היו ידועים כקולוגליס.
במאה ה-16, השליטה במערב הים התיכון הייתה נתונה במחלוקת בין הספרדים לעות'מאנים, שניהם בטוחים בכוחם בשל הניצחונות האחרונים וההתרחבות שלאחר מכן. ב-1492 השלימה ספרד את הרקונקיסטה של חצי האי האיברי, שנמשכה מאות שנים, ולאחר מכן ייסדו את היישובים הספרדיים הראשונים באמריקה. ספרד הגתה אז מדיניות אפריקאית, והקימה סדרה של היאחזויות בערי נמל לאורך החוף האפריקאי. [4] [5] הטורקים העות'מאנים השיגו את שאיפתם ארוכת הטווח לכבוש את קונסטנטינופול בשנת 1453, ולאחר מכן התרחבו בהצלחה נוספת אל הבלקן (1459–1482), ולאחר מכן כבשו את סוריה ומצרים (1516–1517).
צבאות ברברים עות'מאנים פעלו מבסיסים במגרב. [6] [7] ספרד כבשה וכבשה כמה נמלים בצפון אפריקה, כולל מרס-אל-כביר (1505), אוראן (1509), טריפולי (1510) ובג'איה (1510). ספרד גם כוננה יחסי אמנה עם חצי תריסר אחרים. הסכמים אלו כללו את אלג'יר (1510), שהעניקה לספרד דריסת רגל באי פניון דה ארג'ל שבחוף הים. ספרד גם הגיעה להסכמות עם תלמסאן (1511), עיר השוכנת בערך 40 ק"מ מהחוף, ועם תוניס, שהברית הספרדית שלה נמשכה לסירוגין במשך עשרות שנים. ליד תוניס נכבש מאוחר יותר נמל גולטה על ידי כוחות ספרדים, שבנו שם מבצר גדול וחזק. הם גם בנו אמת מים לתוניס לשימוש תושבי הקסבה. [8] [9] [10]
השושלת החפסידית שלטה בתוניסיה מאז 1227, חוותה תקופות של יוקרה כמדינה המובילה של המגרב, כמו גם תקופות של מאבק. במשך מאות השנים נמשך סחר נרחב עם סוחרים אירופיים, שהוביל לכינון אמנות מדינה. עם זאת, החפסידים היו גם פיראטים שפשטו על ספנות סוחר. במאה ה-15 העסיקו החפסידים כוח נוצרי, המורכב בעיקר מקטאלונים, כשומרי ראש. עד המאה ה-16 נחלש השלטון החפסידי, ולעיתים קרובות הוגבל לתוניס בלבד. שלושת הסולטאנים החפסידים האחרונים - אל-חסן, בנו אחמד ואחיו מוחמד - התקשרו בהסכמים לא עקביים עם ספרד. [11] [12] [13]
הברית בין-תרבויות של השושלת החפסידית עם ספרד לא הייתה נדירה כפי שהיא עשויה להיראות, בהתחשב בהסכמים המוסלמיים-נוצריים הרבים, על אף פעולות האיבה החוזרות ונשנות. [14] [15] [16] ואכן, במהלך תחילת המאה ה-16, צרפת התחברה עם העות'מאנים נגד הקיסר הספרדי קרל החמישי. [17] [18] כתוצאה עקיפה מהמדיניות של ספרד באפריקה, עודדו כמה שליטים מוסלמים את הכוחות הטורקים להיכנס לאזור כדי להתמודד עם הנוכחות הספרדית. השליטים החפסידים של תוניס ראו בעות'מאנים ובבעלי בריתם הקורסריים איום גדול יותר וכרתו ברית עם הספרדים, [19] וכך גם עם השליטים הסעדים של מרוקו. [20] [21] אף על פי כן, מוסלמים מגרביים רבים העדיפו מאוד את השלטון האסלאמי, והברית הספרדית בת עשרות השנים של החפסידים הייתה בדרך כלל לא פופולרית ואף חרפה על חלקם. [22] [23] מצד שני, הסולטאנים של השושלת הסעדית של מרוקו הדפו בהצלחה את האיברים לעומת הטורקים, ובכך נותרו גם בשלטון מוסלמי וגם עצמאיים מהשלטון העות'מאני. [24] [25]
במאבק הימי הזה תמכה האימפריה העות'מאנית בשודדי ים ברברים רבים שפשטו על הספנות המסחרית האירופית בים התיכון. [26] הקורסארים הקימו מאוחר יותר את אלג'יר כבסיסם העיקרי. "אדריכלי השלטון העות'מאני במגרב" היו אורוץ' (1474–1518 לערך) ואחיו הצעיר ח'יר א-דין (1483–1546 לערך).[27] [28] שניהם היו ידועים בשם ברברוסה ("זקן אדום"). האחים המוסלמים הגיעו ממקורות לא ברורים באי היווני מדילי או מיטילנה (לסבוס העתיקה). [29] [30][31]
לאחר שרכשו ניסיון קרבי במזרח הים התיכון (במהלכו נלכד אורוץ' ובילה שלוש שנים בחתירה בגליאה של הוספיטלרים לפני שנפדה), [32] הגיעו שני האחים לתוניס כמנהיגי הפיראטים. עד 1504, הם התקשרו בהסכם פריבטיר עם הסולטן החפסידי מוחמד ב. אל-חסן (1493–1526). לפי ההסכם, ה'שלל' (ספינות, מטענים ושבויים) היו אמורים להתחלק. האחים פעלו מגולטה [חלק אל ואדי]; הם ניהלו פעולות דומות מג'רבה שבדרום, שם שימש אורוץ' כמושל. במהלך השנים הללו בספרד, לא-נוצרים, כולל מוסלמים, נדרשו לעזוב, על פי הדרישה לעזוב, לעיתים, אורוץ' השתמש בספינותיו כדי להעביר אנדלוסים מורים רבים לצפון אפריקה, במיוחד לתוניסיה, זכה לשבחים ומשך מתגייסים מוסלמים רבים.[31] [33] [34] [35] פעמיים הצטרף אורוץ' לחפסידים בהתקפות לא מוצלחות על בוגיה, המוחזקת בידי ספרד. לאחר מכן הקימו האחים בסיס עצמאי ב-Djidjelli, מזרחית לבוגיה, מה שמשך אליהם עוינות מהחפסידים.[27]
בשנת 1516 יצאו אורוץ' ואחיו ח'יר אל-דין, מלווים בחיילים טורקים, עוד מערבה לאלג'יר, שם תפסו את השליטה מידי השייח' של שבט תאליבה, שכרת הסכם עם ספרד. באמצעות תכסיסים פוליטיים, שכללו חיסול ראש השבט ומאוחר יותר 22 אצילים, נפלה השליטה באלג'יר לידי האחים ברברוסה. האחים הטורקים כבר היו בעלי ברית של האימפריה העות'מאנית. [36] בשנת 1518, במהלך תקיפה שהוביל אורוץ' נגד תלמסאן, שהייתה אז בשליטת בעל ברית ספרדי מאז 1511, נהרג אורוץ' על ידי כוחות שבטיים מוסלמים והספרדים. [37] [38]
אחיו הצעיר, ח'יר א-דין, קיבל את השליטה באלג'יר אך עבר זמנית מזרחה למשך מספר שנים. עם שובו לאלג'יר ב-1529, הוא השתלט על האי פניון דה ארג'ל שבחוף הים מספרד, ששלט בנמל העיר באמצעות תותחיו. על ידי בניית שביל המחבר בין האיים הללו, הוא פיתח נמל מצוין לעיר. [39] ח'יר א-דין המשיך לארגן פשיטות רחבות היקף על הספנות הנוצרית ועל אזורי החוף של הים התיכון באירופה, צבר עושר רב ולקח בשבי רבים. הוא יצא מנצח במספר קרבות ימיים, וזכה לתהילה נרחבת. בשנת 1533 זומן ח'יר א-דין לקונסטנטינופול, שם מינה אותו הסולטן העות'מאני לפאשא ואדמירל הצי הטורקי (Kapudan-i Derya). [40] עם התואר הזה, הוא קיבל פיקוד על ספינות וחיילים רבים נוספים. בשנת 1534, תוך ניצול מרד נגד השליט החסיד אל-חסן, פתח ח'יר א-דין בפלישה ימית וכבש את העיר תוניס מידי בעלות בריתה של ספרד. [41]
בשנה שלאחר מכן, ארגן הקיסר קרל החמישי (שלט 1516–1556) צי בפיקודו של אנדראה דוריה מג'נובה, המורכב בעיקר מאיטלקים, גרמנים וספרדים, אשר כבשו מחדש את תוניס ב-1535. לאחר מכן הוחזר לתפקידו הסולטאן החפסידי מאולי חסן. [42] [43] [44] אולם ח'יר א-דין הצליח להימלט. [45] לאחר מכן, כמפקד העליון של הכוחות הימיים העות'מאניים, עסק ח'יר א-דין בעיקר בעניינים מחוץ למגרב. [46]
עברו כמה עשורים עד שבשנת 1556 תקף פיראט טורקי אחר, דראגוט (Turgut), ששלט בטריפולי, את תוניסיה ממזרח, ונכנס לקירואן ב-1558. [48] בשנת 1569, אולוג' עלי פאשה, פיראט עריק, [49] [50] [51] התקדם עם כוחות טורקים ממערב ותפס את הטריטוריה הספרדית גולטה ואת בירת החפסידים, תוניס. [52] [53] לאחר הניצחון הימי המרכזי של הארמדה הנוצרית בקרב לפנטו ב-1571, [54] דון חואן מאוסטריה כבש מחדש את תוניס עבור ספרד בשנת 1573, והחזיר את שלטון החפסידים. [55] עם זאת, בשנת 1574 חזרה משלחת עות'מאנית גדולה בפיקודו של סינאן פאשא וכבשה את תוניס לצמיתות. השליט האחרון של השושלת החפסידית נשלח אז בספינה לסולטאן העות'מאני, ונכלא. [56] [57]
בהיעדר התערבות טורקית במערב הים התיכון, הנוף הפוליטי העדיף את הצפון הנוצרי. מעצמות אירופה, בראשות ספרד, המשיכו לחזק את הדומיננטיות שלהן. בינתיים, מדינות המגרב המקומיות התמודדו עם ירידה בסחר והחלוקות הפנימיות, מה שהותיר אותן חשופות לכיבוש מחדש פוטנציאלי מהצפון. הופעתה של ישות זרה חזקה נוספת, הטורקים העות'מאניים החמושים היטב, הוכיחה את עצמה כמכריעה. התערבותם שינתה את האיזון במגרב, וקיימה מאות שנים של שלטון מוסלמי תחת מוסדות מתוקנים שהושפעו מהטורקים. בנוסף, הטקטיקה השנויה במחלוקת של פשיטות על הספנות האירופית התאימה עם האסטרטגיה הים תיכונית שנקט השער הנשגב בקונסטנטינופול. [58] [59] [60]
"טורקיה נאלצה להילחם לעיתים קרובות על ידי שליטים צפון אפריקאים ילידים ומעולם לא השיגה שום אחיזה על מרוקו. אבל הטורקים בכל זאת היו בעלי ברית רב עוצמה עבור הברברים, הפנו את האנרגיות הנוצריות למזרח אירופה, איימו על התקשורת הים תיכונית, וקלטו את הכוחות שאם לא כן היו יכולים לעמוד נגד הכוחות שלהם אשר נשלחו לכיבוש מחדש באפריקה". [61]
בפעם הראשונה, העות'מאנים נכנסו למגרב, ובסופו של דבר כוננו את סמכות השלטון שלהם, גם אם בעקיפין, לאורך רוב החוף הדרומי של הים התיכון. לאורך המאה ה-16 ואחריה, האימפריה שלהם החזיקה במעמד בולט כמדינה המוסלמית המובילה בעולם, ושימשה כמוקד העיקרי של האסלאם. האימפריה העות'מאנית זכתה להכרה כ"מנהיגת כל האסלאם במשך כמעט חצי אלף שנה". הסולטאן הטורקי קיבל את תפקיד הח'ליף. [62]
הפסקת האש הספרדית-עות'מאנית של 1581 הקלה על היריבות הים תיכונית בין שתי המעצמות העולמיות הללו. ספרד שמרה על כמה מהנמלים המגרביים שלה, כמו מלייה ואוראן. [63] [64] גם האימפריה הספרדית וגם האימפריה העות'מאנית העבירו את המיקוד שלהם למקום אחר. [65] למרות הטענה לריבונות על תוניסיה במשך שלוש המאות הבאות, השליטה הפוליטית האפקטיבית של העות'מאנים במגרב הייתה קצרת מועד.
לאחר נפילת תוניסיה לידי האימפריה העות'מאנית, השער הנשגב מינה פאשא למשול בשטח. "פאשא" היה תואר אימפריאלי עות'מאני המציין פקיד בכיר בעל סמכות אזרחית או צבאית, בדרך כלל מושל פרובינציה. [66] [67] כאשר אולוץ' עלי, הביילרביי של אלג'יר, נפטר ב-1587, הסולטאן העות'מאני ביטל את התפקיד, מה שסימן את הנורמליזציה של הממשל במחוזות המגרב לאחר הסכסוך הממושך עם ספרד. במקום זאת, עבור כל מחוז (היום אלג'יריה, לוב, תוניסיה), [68] הוקם משרד הפאשא כדי לפקח על הממשל המחוזי. [69] [70]
כך, בשנת 1587, קיבל פאשא את תפקיד המושל העות'מאני של תוניסיה. הפאשא נעזר בביי, שהיה אחראי על גביית הכנסות המדינה. משנת 1574 עד 1591, מועצה הידועה בשם דיוואן, שהורכבה מבכירי הצבא העות'מאני (בולוק-באשי) ומכובדים מקומיים, סיפקה ייעוץ לפאשא. הטורקית נשארה שפת הממשל. עם כינון השלטון העות'מאני הקבוע ב-1574, ממשלת תוניס זכתה למידת יציבות, בניגוד לחוסר הביטחון וחוסר הוודאות שהביאו בתקופות המלחמה הקודמות.[71] [72] [73]
אולם כהונתו של הפאשא העות'מאני החדש בתוניסיה התבררה כקצרת מועד. רק ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1591, מרד בקרב הכוחות הטורקים הכובשים, במיוחד היניצ'רים, הניע מנהיג צבאי חדש, הדיי, לגדולה, למעשה החליף את הפאשא וקיבל את הסמכות השלטונית בתוניס. בעוד שתפקידו של הפאשא הצטמצם, הם המשיכו להתמנות לסירוגין על ידי השער הנשגב העות'מאני. [74] עם זאת, במהלך העשורים הבאים, הביי של תוניס החל לשלב את התואר פאשא במשרדו, ולאחר מכן, סמכותו של הביי האפילה על זו של הדיי. בסופו של דבר, הביי של תוניס הופיע כסמכות השלטונית היחידה, ושמר על הפרדה מובהקת מהניסיונות העות'מאניים לערער על הדומיננטיות הפוליטית שלהם. בני תוניס, כמו הדייס, החזיקו בתואר המוערך של פאשה, בעל משמעות דתית מכיוון שהיה קשור ישירות לח'ליף העות'מאני, שנשא את התואר המכובד "מפקד המאמינים" (בערבית : Amir al-Mu'minīn). [75] [76] [77]
עד 1591, חיל היניצ'רים בתוניסיה היה בסמכותו של הפאשא העות'מאני המקומי. עם זאת, באותה שנה התקוממו קצינים זוטרים של היניצ'רים, הידועים כדייאים, נגד הקצינים הבכירים שלהם, ואילצו את הפאשה להכיר בהנהגה של אחד משלהם. מנהיג זה שמונה זה עתה, הידוע בשם דיי, נבחר על ידי חבריו לדיי וקיבל את השליטה על אכיפת החוק וענייני הצבא בבירה, ולמעשה הפך לשליט המדינה בפועל. למרות ששינוי זה קרא תיגר על סמכותה של האימפריה העות'מאנית, מנקודת המבט התוניסאית, הכוח הפוליטי נותר בידי זרים. מועצת המדינה הקיימת, המכונה דיוואן, פורקה, אך כדי להרגיע את הרגשות המקומיים, מונו כמה משפטנים מליקי תוניסאים לתפקידי מפתח, אם כי משפטנים חנאפים ממוצא עות'מאני המשיכו לשלוט. הדיי היניצ'רי נהנה משיקול דעת רב בהפעלת סמכותו, אם כי בתחילה, תחום השיפוט שלו היה מוגבל בעיקר לתוניס ולמרכזים עירוניים אחרים. [78]
שני דייאים יעילים מאוד היו עות'מאן דיי (1598–1610) וחתנו יוסוף דיי (1610–1637). המנהלים המוכשרים הללו הפגינו טקט, ובכך הגבירו את כבוד משרדם. הם לא נטו ליוקרה, הם הפנו את כספי האוצר לפרויקטים ציבוריים ולפיתוח תשתיות, כולל בניית מסגדים, מבצרים, בסיסים ותיקון אמות מים. הם הצליחו לדכא שבטים מרדניים, והביאו לסיומה של תקופה ממושכת של אי שקט חברתי בתוניסיה. השלום והסדר שנוצרו הקלו במידה מסוימת של שגשוג. סמכותם של הדייאים חוזקה על ידי קפטן של צי הקורסיירים והביי, שהיו אחראים על גביית המס. [79]
עם זאת, בתקופת שלטונו של יוסוף דיי, קמו קבוצות אינטרסים שונות ופעלו כדי לערער את אסטרטגיות השלטון שלו. רבות מהקבוצות הללו היו תוניסאיות, כולל הצבא המקומי, בולטים עירוניים (כולל אלה מהדיוואן המפורק), ורוב השבטים הכפריים, כאשר גם הסולטן הרחוק בקונסטנטינופול השפיע במידה מסוימת. לאורך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-17, הביי הטורקי המקומי גייס בהצלחה את הכוחות החברתיים הללו, ובכך חיזק את סמכותו שלו ובסופו של דבר גבר על הדייאים. הכוח הפוליטי הנחלש של הדייאים ושל היניצ'רים שלהם התברר כאשר ניסיון ההתקוממות שלהם ב-1673 לא הצליח להחזיר את השלטון. [80] [81] [82]
הביי (בטורקית: מפקד הראזי) בתוניסיה מילא את התפקיד המוביל בפיקוח על המינהל הפנימי וגביית המיסים. באופן ספציפי, הבי היה אחראי לניהול ואיסוף מיסים באזורים הכפריים השבטיים. מדי שנה, משלחות חמושות חצו את האזור הכפרי, והפגינו סמכות מרכזית. כדי לסייע במשימה זו, הבייאים ארגנו פרשים כפריים (סיפאהים) ככוח עזר, שהורכב בעיקר מערבים שגויסו משבטים "ממשלתיים". [83] [84] [85]
רמדאן ביי היה פטרונו של קורסיקאי בשם מוראד קורסו מאז נעוריו. [86] לאחר מותו של רמדאן בשנת 1613, מוראד ירש אותו כביי, ושירת בפועל בין השנים 1613 ל-1631. בסופו של דבר, הוא מונה גם לפאשא, אם כי עד אז זה היה תפקיד טקסי, כאשר תפקידו כביי נותר כפוף לדיי. בנו חמודה ביי, ששלט בין 1631 ל-1666, הבטיח את שני התארים בגיבוי של מכובדים תוניסאים מקומיים. בתור פאשא, הביי זכה למעמד חברתי באמצעות הקשר שלו לסולטאן - ח'ליף בקונסטנטינופול. בשנת 1640, עם מותו של הדיי, חמודה ביי תמרן לשלוט במינויים לתפקיד זה, וביסס את סמכותו כשליט העליון של תוניסיה.
תחת מוראד השני ביי (שלט בשנים 1666–1675), חידש הדיוואן את תפקידו כמועצה של אצילים. בשנת 1673, היניצ'רים פתחו במרד, לאחר שחשו בירידה בכוחם. במהלך הסכסוך שלאחר מכן, התעמתו היניצ'רים והכוחות העירוניים, בראשות הדייאים, עם הבייאים המוראדידים. הם קיבלו תמיכה מסיעות כפריות בראשות שייח'ים שבטיים, כמו גם מאנשים עירוניים בולטים. כשהבייאים יצאו מנצחים, כך גם המנהיגים הבדואים הכפריים והחשובים התוניסאיים, מה שהוביל להשבתה של הערבית כשפה הרשמית. עם זאת, המוראדידים שמרו על השימוש בטורקית בממשל המרכזי, וחיזקו את מעמד האליטה שלהם ואת קשריהם עם האימפריה העות'מאנית.
עם מותו של מוראד השני ביי, פרצו סכסוכים פנימיים בתוך המשפחה המוראדית, שהובילו לסכסוך מזוין המכונה "מהפכות תוניס" או מלחמת הירושה המוראדית (1675–1705). מאוחר יותר התערבו שליטי אלג'יריה בשם פלג אחד בסערה הביתית הזו, והאריכו את שהותם גם לאחר ששככו הקרבות, שהתבררו כבלתי פופולריים. תוניסיה נותרה מסובכת במחלוקת אזרחים ועמדה בפני הפרעה מאלג'יריה. הביי המוארדי האחרון נרצח בשנת 1702 על ידי אבראהים שריף, אשר שלט לאחר מכן במשך מספר שנים בתמיכת אלג'יר. [87] [88] [89] כתוצאה מכך, שלטונם של בני המוראדים נמשך בין 1640 ל-1702.
בתקופת המוראדים (בסביבות שנות ה-1630–1702), חל שינוי כלכלי הדרגתי שהתאפיין בירידה בפשיטות הפיראטים עקב הלחץ האירופאי המוגבר. בתקופה זו נרשמה עלייה במסחר המתמקד במוצרים חקלאיים, בעיקר דגנים, בהקלה על שילוב האוכלוסייה הכפרית ברשתות אזוריות. עם זאת, הסחר בים התיכון המשיך להיות נשלט על ידי חברות ספנות אירופאיות. כדי למקסם את הרווחים מסחר היצוא, הקימו הבייאים מונופולים ממשלתיים כדי להסדיר עסקאות בין יצרנים מקומיים לסוחרים זרים. כתוצאה מכך, השליטים ושותפיהם העסקיים הקשורים לזרים, שהיו חלק מהאליטה השלטת דוברת הטורקית, נהנו באופן לא פרופורציונלי מרווחי הסחר של תוניסיה. [90] זה הפריע להתפתחותם של אינטרסים עסקיים מקומיים, כולל בעלי אדמות כפריות וסוחרים עשירים. הריבוד החברתי נמשך, כאשר משפחות בולטות בתוניסיה הוכרו כחלק מהקאסטה השלטת ה"טורקית". [91]
לאחר 1705, בית תוניסיה הוחזק על ידי שושלת חוסיינית, אשר שלטה למעשה בתוניסיה כמונרכיה תורשתית מ-1705 עד 1881.[92] למרות שנחשבו רשמית לוואסלים של האימפריה העות'מאנית עד המאה ה-19, נהנו בני תוניס ממידה משמעותית של עצמאות ולעיתים קרובות ניהלו את ענייני החוץ שלהם.[1]
מייסד השושלת, חוסיין בן עלי (שלט 1705–1735), במקור קצין פרשים עות'מאני מכרתים, עלה לשלטון ב-1705. יחידותיו הצבאיות היו חלק מהכוחות התוניסאיים שהדפו פלישה אלג'יראית באותה תקופה. לאחר מכן, חיל היניצ'רים הטורקי מינה דיי משלהם לשליט החדש. עם זאת, חוסיין אבן עלי התריס נגד הדיי וזכה לתמיכה מהחאסה התוניסאית (האצילים), העולמא (מלומדים דתיים) ושבטים מקומיים, למרות היותו אאוטסיידר דובר טורקית. על ידי גיוס נאמנויות ילידים נגד החיילים הטורקים, הוא יצא מנצח. כשליט, הוא שאף להציג את עצמו כמנהיג מוסלמי פופולרי המושקע ברווחה ושגשוג מקומיים. הוא מינה משפטן מאלכי תוניסאי כקאדי במקום חנאפי המועדף על העות'מאנים וצמצם את סמכותם החוקית של היניצ'רים והדיי. במהלך שלטונו כביי תוניס, חוסיין בן עלי תמך בחקלאות, במיוחד בגידול מטעי זיתים, ויזם פרויקטים של עבודות ציבוריות, כולל מסגדים ומדרסות (בתי ספר). הפופולריות שלו ניכרה בשנת 1715 כאשר הקפודן-פאשה של הצי העות'מאני הגיע לתוניס עם מושל חדש שיחליף אותו; עם זאת, חוסיין ביי כינס מועצה שכללה מנהיגים אזרחיים וצבאיים מקומיים שהתאספו מאחוריו, מה שגרם לאימפריה העות'מאנית להתרצה. [93]
בשנת 1735 התעורר סכסוך ירושה בין אחיינו עלי (1735–1755) לבין בנו מוחמד (1755–1759), אשר ערער על תביעתו של בן דודו. התפתחה מלחמת אזרחים מרה, שהגיעה לשיאה ב-1740 עם הניצחון הקלוש של עלי. עם זאת, בשנת 1756, לאחר עשור נוסף של סכסוך, מוחמד גבר בסופו של דבר, אם כי לא בלי התערבות מתמשכת מאלג'יריה. [94]
המדיניות החוסיינית המוקדמת חייבה שיווי משקל עדין בין כמה פלגים שונים: העות'מאנים הרחוקים, האליטה דוברת הטורקית בתוניסיה והתוניסאים המקומיים (כולל תושבים עירוניים וכפריים, אצילים, אנשי דת, בעלי אדמות ומנהיגי שבטים נידחים). כדי להימנע מהסתבכות עם האימפריה העות'מאנית, שעלולה לפלוש לסמכותו של הביי, טופחו קשרים דתיים לח'ליפות העות'מאנית, שחיזקו את יוקרתם של הבייאים וזכו לאישור מהעולמא המקומית וכבוד מצד האצילים. בעוד שהיניצ'רים המשיכו להתגייס, הסתמכו השליטים יותר ויותר על כוחות שבטיים. אף על פי שהטורקית נותרה שפת האליטה, ערבית זכתה לעדיפות בענייני הממשלה. קולוגליס (צאצאים של נישואי תערובת של טורקים ותוניסאים) ואצילים תוניסאים ילידים זכו לגישה רבה יותר לתפקידים בכירים יותר ולתהליכי קבלת החלטות. שלא כמו נישואי תערובת עם תוניסאים, החוסיינים חיפשו לעיתים קרובות בריתות נישואים דרך מוסד הממלוכים, שמילאו גם תפקידי אליטה. [95] השושלת שמרה על זהותה העות'מאנית ועל הזכויות הנלוות. אף על פי כן, חיזרו אחרי עולאמות מקומיות, עם מימון שהוקצה לחינוך דתי ותמיכה באנשי דת. משפטנים מלאכים מקומיים שולבו בשירות הממשלתי, בעוד שמראבוטים כפריים רוכזו. שייח'ים שבטיים קיבלו הכרה והוזמנו לכנסים. בפסגה, כמה משפחות אצולה נבחרות, דוברות טורקית בעיקר, זכו להזדמנויות עסקיות, מענקי קרקע ותפקידי מפתח ממשלתיים, המותנים בנאמנותם. [96] [97]
המהפכה הצרפתית והשלכותיה שיבשו את הפעילות הכלכלית באירופה, וגרמו למחסור שיצר הזדמנויות עסקיות עבור תוניסיה. עם סחורות בביקוש גבוה אך היצע דל, היה ניתן להפיק רווחים ניכרים. חמודה פאשה (שלט 1782–1813), הביי החמישי של תוניס, היה בעל כישורים גבוהים ומכובדים, ניהל תקופה זו של שגשוג. הוא הדף בהצלחה פלישה אלג'יראית ב-1807 ודיכא מרד יניצ'רים ב-1811. [98]
לאחר קונגרס וינה ב-1815, בריטניה וצרפת הבטיחו את הסכמת הביי להפסיק את מתן החסות או התרת פשיטות הפיראטים, שהתחדשו במהלך המלחמות הנפוליאוניות. למרות שהייתה התעוררות קצרה של הפשיטות, הן פסקו בסופו של דבר. [99] בשנות ה-20 של המאה ה-19, הפעילות הכלכלית בתוניסיה חוותה ירידה חדה. ממשלת תוניסיה הושפעה במיוחד בשל עמדות המונופול שלה במגזרי יצוא רבים. הושג אשראי כדי להתמודד עם הגירעונות, אך בסופו של דבר, החוב צמח לרמות בלתי ניתנות לניהול. תוניסיה ביקשה לחדש את המסחר והמסחר שלה, אך אינטרסים עסקיים זרים שונים החלו להפעיל שליטה גוברת על השווקים המקומיים. יבוא של יצרנים אירופיים שינה לעיתים קרובות את התמחור לצרכן, והשפיע לרעה על בעלי מלאכה תוניסאים שסחורתם התקשו להתחרות. סחר החוץ הפך לצינור לביסוס השפעה אירופית. [100] [101]
ב-1881 פלשו הצרפתים לתוניסיה, תוך שימוש בסכסוך בגבול כעילה.[1] עם החתימה על הסכם בארדו מאוחר יותר באותה שנה, כוננה מדינת חסות צרפתית במדינה, שנמשכה עד 1956. למרות שהסולטאן העות'מאני דחה רשמית את הסכם בארדו, לא נעשה ניסיון לעצור את ההשתלטות הצרפתית. [102] במהלך תקופה זו של שלטון קולוניאלי, מוסד הבייאים נשמר, כאשר הביי החוסייני שימש כראש המדינה, בעוד שהצרפתים שלטו למעשה במדינה. עם השגת עצמאות מלאה, הכריזה תוניסיה על עצמה כרפובליקה ב-1957, מה שהוביל לסיום כהונת הבייאים ולסיום השושלת החוסיינית. [103] [104]
השפעה עות'מאנית זו העשירה את תוניסיה עם תרבותה ומוסדותיה המובהקים, שהתפצלו במיוחד מהעולם הערבי המקובל. במשך יותר מחצי אלף שנה, עקרונות אסלאמיים התמזגו עם חוויות טורקיות, ששורשן במרכז אסיה, והניבו התפתחויות ייחודיות ונקודות מבט חדשות. לדוגמה, הטורקים יצרו את הסאגות הראזיות שלהם של לוחמת גבולות, תוך שהם שואבים השראה ממסורות אסלאמיות של כיבושים ערביים מוקדמים, אך עם זאת מלאים באגדות מהערבות של מרכז אסיה. [105] [106] [107] בשל אתגרי הממשל והטווח הגאוגרפי הנרחב שלה, המדינה העות'מאנית מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב ההתפתחויות המשפטיות המוסלמיות במשך מאות שנים. [108] החוק האימפריאלי שאב ממקורות שונים, כולל פיקה איסלמית, חוקים משפטיים רומיים-ביזנטים ומסורות של האימפריות הטורקיות והמונגוליות הגדולות של מרכז אסיה. [109] המשפטן הטורקי Ebu us-Suud Efendi (בערך 1490–1574) יוחס בהרמוניה של תקנות המדינה החילונית (קנון) והחוק הקדוש (שריעה) לשימוש בבתי משפט עות'מאניים. [110] [111]
הספרות העממית העות'מאנית וחלק ניכר מהלמידה של האליטות שלה התבטאו בשפה הטורקית. הטורקית הפכה לשפה של ענייני המדינה בתוניסיה, והחדירה את טעמיה הייחודיים בכל החברה התוניסאית. [112] אחרי הערבית והפרסית, טורקית נחשבת כשפת האסלאם השלישית ו"מילאה תפקיד חיוני בחיי האינטלקטואלים" של התרבות המוסלמית במשך מאות שנים. [113] [114] יתרה מכך, הטורקים הכניסו את המנהגים הפופולריים שלהם, כולל המוזיקה, הלבוש ומוסד בית הקפה. [115]
השפעת השלטון הטורקי הביאה מרץ חדש לתוניס ולערים אחרות, שהתקבלו בברכה על ידי חכמי העולמא ליציבות המשטר. בעוד שהעות'מאנים העדיפו את האסכולה למשפטים של חנפים, הם קיבלו גם כמה משפטנים מאלכים תוניסאים לתפקידים מינהליים ושיפוטיים. אף על פי כן, המשילות נותרה בידי אליטה זרה. באזורים הכפריים, כוחות טורקים שלטו ביעילות בשבטים מבלי להתפשר על בריתות, אך שלטונם לא היה פופולרי. "היכולת הצבאית של העות'מאנים אפשרה להם להכניע את השבטים במקום להקל על תלונותיהם, וטיפח דימוי של דומיננטיות טורקית וכפיפות תוניסאית". [116] הכלכלה הכפרית נותרה ברובה מחוץ להישג ידה האפקטיבי של הסמכות המרכזית. הכנסות הממשלה הסתמכו במידה רבה על פשיטות של ברברים נגד ספנות ים תיכונית, שהוכיחה את עצמה כרווחית יותר מהמסחר. עם ההסכם הספרדי-עות'מאני בשנת 1581, ספרד שינתה את המיקוד שלה, מה שהוביל להגברת פעילות הקורסאר ולירידה בסחר ובמסחר שלווים. [117] [118] [119]
הגעתה של אליטה שלטונית דוברת טורקית לתוניסיה, שמוסדותיה שלטו על המשילות במשך מאות שנים, השפיעה בעקיפין על הפער הלשוני המתמשך בין הברברית לערבית באזורים מיושבים. הפלישה של בנו הלאל דובר הערבית במאה ה-11 הציתה מחדש את הדיכוטומיה הזו בתרבות הלשונית. כתוצאה מכך, הערבית זכתה לדומיננטיות, מה שהוביל לשחיקה הדרגתית של השימוש בברברית. נראה שנוכחותה של אליטה דוברת טורקית האצה את דעיכת הדיבור הברברי בתוניסיה. [120]
העות'מאנים הציבו בתחילה 4,000 יניצ'רים בתוניס, שנמשכו מכוחות הכיבוש שלהם באלג'יר, ובהם חיילים טורקים שגויסו מאנטוליה. חיל היניצ'רים פעל בפיקודו הישיר של האע'א שלהם (בטורקית : "מאסטר"). קצינים זוטרים, המכונים דייאים ("דוד אימהי"), הובילו יחידות של כ-100 חיילים כל אחת. בעקבות זאת, השער הנשגב העות'מאני לא שמר על דרגות היניצ'רים בתוניס אלא מינה פאשה לתוניסיה כדי לפקח על הגיוס מאזורים שונים. [121] [122] היניצ'רים, שנקראו גם "ייני-צ'רי" או "חיילים חדשים", היוו מוסד עילית ייחודי למדינה העות'מאנית, אם כי עם תקדימים היסטוריים. [123] תרגול הדוושירמה כלל גיוס בני נוער נוצרים, לעיתים קרובות מיוון והבלקן, לשירות צבאי וחייב אותם להתאסלם. מגויסים אלו עברו הכשרה קפדנית וחיו תחת תקנות קפדניות, שנקבעו על ידי עקרונות הכת החורופית, שלימים נודעה בשם המסדר הסופי בקטשי. [124] בתחילה המוסד דמה לעבדות במאה ה-15, אולם מאוחר יותר יניצ'רים זכו בפריבילגיות ויכלו לעלות לתפקידים בכירים. מסומל על ידי ה"קאזאן" (קומקום) האדיר שבו הם התכנסו, התפתחו היניצ'רים לקאסטה רבת עוצמה, שמנתה למעלה מ-130,000 עד המאה ה-19 לפני פירוק המוסד. הם השפיעו במידה ניכרת והיו מועדים להתפרעויות ולביזה אם לא היו מרוצים, מה שהוביל לנפילתם של כמה סולטאנים. [125]
במגרב תחת השלטון העות'מאני, היניצ'רים היו בתחילה דוברי טורקית או טורקים. הייתה יריבות מסוימת בין היניצ'רים לשודדי הים, שהורכבו בעיקר מבוגדים נוצרים. בנוסף, כוחות השבט המקומיים ומיליציות המגרב ראו בחשדנות את היניצ'רים כלוחמי אויב פוטנציאליים. חיל היניצ'רים, הידוע כ"אוג'ק" (Trk: "אח"), שמר על תחושת אחדות חזקה. [126] [127]
"הם היו בעלי תחושה גבוהה של סולידריות קבוצתית ורוח שוויונית בשורות, ובחרו במפקד העליון שלהם, האע'א, ובדיוואן [מועצה] שהגנה על האינטרסים הקבוצתיים שלהם. בהיותם טורקים, הם נהנו ממעמד מיוחס במדינה קבע: הם לא היו כפופים למערכת המשפט הקבועה בבית העוצר והיו זכאים למנות לחם, בשר ושמן, למשכורת קבועה ולחלק מתשואות הפיראטיות". [128] [129]
פיראטיות, הנחשבת לעיתים קרובות ל"פעילות עתיקה אם לא תמיד מכובדת", הייתה נהוגה רבות על ידי עמים שונים בזמנים ובמקומות שונים. [130] ניתן להבחין בין פריבטיר לבין פיראט בכך שהראשון פעל בסמכות ממשלתית מפורשת, בעוד שלאחרון לא היה אישור רשמי. [131] [132] אזור הים התיכון במהלך ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס היו עדים לפיראטיות (ופריבטירים) נרחבת שנהגו הן על ידי נוצרים (שכוונו לספנות מוסלמית במזרח) והן על ידי מוסלמים (פעילים יותר לאורך חוף ברבריה במערב, מכוונות לאניות סוחר נוצריות). [133]
"העידן הגדול של הקורסיירים הברבריים" הראשון התרחש במאה ה-16, בין 1538 ל-1571. כוח הים העות'מאני בים התיכון היה עילאי בעשורים אלה לאחר ניצחונם הימי בקרב קרב פרבזה. עם זאת, העליונות העות'מאנית נשברה למעשה בקרב לפנטו, אם כי כוח הים העות'מאני נותר אדיר. [134] בתחילת המאה ה-17 שוב הגיעה לשיא פעילות הקורסיירים. לאחר מכן, אלג'יר החלה להסתמך יותר על "מחווה" ממדינות אירופה בתמורה למעבר בטוח במקום לתקוף ספינות סוחר בנפרד. ההסכמים של האימפריה העות'מאנית עם מדינות אירופה הוסיפו שכבה של דיפלומטיה סותרת. לבסוף, במהלך המלחמות שלאחר המהפכה הצרפתית (1789–1815), פעילות הקורסיירים הברברים עלתה לזמן קצר לפני שהסתיימה בפתאומיות. [135] [136] [137]
באלג'יר של המאה ה-16, תחת המשטר העות'מאני החדש, עברו המנהגים והמסורות של הקורסיירים הברבריים הקיימים מהפך משמעותי, והתפתחו למוסדות מרשימים. הפעילות הפכה מפותחת מאוד, הכוללת דרכי גיוס, מבנים היררכיים בתוך החיל, מערכות ביקורת עמיתים, מימון פרטי וציבורי כאחד, עסקאות ותמיכה חומרית, כמו גם פעולות ושווקים מתואמים למכירה חוזרת וכופר. המדיניות שנקבעה באלג'יר שימשה מודל למופת של עסקי קורסיירים, המכונה לעיתים קרובות "מועצת הקברניטים". מודל זה אומץ מאוחר יותר על ידי תוניס וטריפולי ובאופן עצמאי על ידי מרוקו. [138] [139]
הצוותים הגיעו משלוש קבוצות עיקריות: עריקים נוצרים, שכללו קברניטים מפורסמים רבים או ידועים לשמצה, מוסלמים זרים, בעיקר טורקים, ומספר קטן של מגרביים ילידים. נדיר היה שיליד יגיע לדרגה גבוהה, אם כי רייס חמידה, ברברי קבילי, הצליח לעשות זאת במהלך השנים המאוחרות יותר של עידן הקורסיירים. קברניטים נבחרו על ידי בעלי הספינה מתוך רשימה שנערכה על ידי כמה נבחרים, מועצה סמכותית המורכבת מכל קברניטי הקורסיירים הפעילים. גם מיקומי המגורים הוסדרו, כאשר קברניטים, צוותים וספקים מתגוררים כולם ברובע המערבי של אלג'יר, לאורך הנמל והרציפים. [140] [141]
הון פרטי מימן בדרך כלל את פעילות הקורסיירים. משקיעים רכשו מניות במיזמים עסקיים ספציפיים של הקורסיירים, שנלקחו מרמות שונות של החברה, כולל סוחרים, פקידים, יניצ'רים, חנוונים ובעלי מלאכה. מימון זה סיפק את הכספים הדרושים להון ולהוצאות של ספינות וצוותים, לרבות מלאים, אספקה, עצים, קנבס ותחמושת. [142]
"בגלל הרווחים הפוטנציאליים משלל הקורסיירים, חיתום משלחות היה הצעה אטרקטיבית. החזקת המניות הייתה מאורגנת כמו של חברת מניות מודרנית, כשהתשואה ליחידים תלויה בהשקעה שלהם. סוג זה של השקעה פרטית הגיע לשיא במאה ה-17, 'תור הזהב'." [143]
לאחר "תור הזהב" הפיראטי, מדינת אלג'יר, בעיקר בשליטת היניצ'רים הטורקים שלה, הגיעה לבעלות על רבים מאוניות הקורסיירים ולממן את משלחותיהם. כללים נוקשים קבעו את חלוקת השלל שנתפס בים. ראשית, אלג'יר קיבלה את חלקה כנציגת המדינה של אללה; אחר כך הגיעו שלטונות הנמל, עמלות המכס ושומרי המקלט; לאחר מכן, החלק המגיע לבעלי הספינות, הקפטן והצוות הגיעו בעקבותיו. מטען הסוחר שנתפס נמכר בדרך כלל במכירה פומבית או, בדרך כלל, לנציגים מסחריים אירופאים המתגוררים באלג'יר, שדרכם היה עשוי להגיע אפילו לנמל היעד המקורי שלו. [144]
כופר או מכירת שבויים (ומכירות פומביות של מטענים) היו המקור העיקרי לעושר פרטי באלג'יר. התשלום עבור שבויים מומן ונוהל על ידי החברות הדתיות. [145] תנאי השבי היו מגוונים, כאשר רוב השבויים הועסקו כעבודת עבדים. [146] מאסטרים מוסלמים העניקו לפעמים לשבויים נוצרים אלה הרשאות דתיות. [147] באלג'יר, בתחילת המאה ה-17, הוחזקו יותר מ-20,000 אסירים נוצרים ממדינות שונות. [148] שבויים נחשבו למקור רווח גדול יותר מסחורה שנבזזה בברבריה, בעוד שבתוניס, פעילות הקורסיירים מעולם לא הגיעה לרמה שבה הגיעה באלג'יר. [149] [150]
לאחר הקמת הסמכות העות'מאנית באזור, האדריכלות בתוניסיה וגם באלג'יריה הושפעה מהאדריכלות העות'מאנית, במיוחד בערי החוף שבהן ההשפעה העות'מאנית הייתה החזקה ביותר. בנוסף, הוכנסו כמה השפעות אירופאיות, בעיקר באמצעות יבוא חומרים כגון שיש מאיטליה.[151]
בתוניס, מתחם המסגדים של יוסוף דיי, שנבנה או החל להיבנות בסביבות 1614–1615 על ידי יוסף דיי (שלט 1610–1637), הוא אחת הדוגמאות המוקדמות והחשובות ביותר ששילבו אלמנטים עות'מאניים באדריכלות המקומית. המסגד הקהילתי שלו מלווה במדרסה, בית ספר יסודי, מזרקות, מחצרות ואפילו בית קפה, שרבים מהם סיפקו הכנסות לתחזוקת המתחם. סידור זה דומה למתחמי קולייה עות'מאניים וסימן את הדוגמה הראשונה ל"מסגד קבורה" בתוניס, עם המאוזוליאום של המייסד (מתוארך לשנת 1639). בעוד שצורת המסגד והגג הפירמידלי של המאוזוליאום משקפים את האדריכלות המסורתית באזור, הפיר המתומן של הצריח משקף את השפעת הצריחים העות'מאניים בצורת "עיפרון". במהלך תקופה זו, צריחים מתומנים אפיינו לעיתים קרובות מסגדים בעקבות המד'הב החנפי המזוהה עם העות'מאנים, בעוד שמסגדים שנצמדו למד'הב מאלכי, השולט במגרב, המשיכו להכיל צריחים מרובעים (קוביים) מסורתיים.[151]
חמודה פאשה (שלט 1631–1664), אחד מהשליטים המוראדידים, יזם שיקום והרחבה משמעותיים של הזאוויה של אבו אל-בלאווי או "מסגד הספר" בקירואן, החל מ-1629. מתחם זה, שעבר שינויים נוספים, מדגים את השימוש באריחי קללין צבועים תת-זיגוג לקישוט, מאפיין אופייני לתקופה זו. אריחים אלה, המיוצרים בדרך כלל במחוז קלאלין בתוניס, מעוטרים במוטיבים של אגרטלים, צמחים וקשתות, והם נבדלים על ידי השימוש השולט שלהם בצבעים צהובים דמויי כחול, ירוק ואוקר, המבדילים אותם מאריחים עות'מאניים עכשוויים.[151] הגובה האמנותי של אריחים אלה היה במאות ה-17 וה-18.[153]
רק בסוף המאה ה-17 ראתה תוניסיה את בנייתו של המסגד הראשון והיחיד שלה הכולל כיפה בסגנון עות'מאני: מסגד סידי מחרז. מסגד זה, שיזם מוחמד ביי והושלם תחת יורשו, רמדאן אבן מוראד, בין 1696 ל-1699, מציג לראווה מערכת כיפות האופיינית לאדריכלות עות'מאנית קלאסית. סגנון אדריכלי זה, ששימש לראשונה סינאן בבניית מסגד שזאדה (בערך 1548) באיסטנבול, מורכב מכיפה מרכזית מלווה בארבע כיפות למחצה, בתוספת ארבע כיפות קטנות יותר בפינות ובתליונים באזורי המעבר בין כיפות למחצה. בפנים המסגד כולל חיפויי שיש ואריחים דקורטיביים המזכירים את אריחי האיזניק העות'מאניים.[151]
חוסיין בן עלי (ראשון 1705–1735), מייסד השושלת החוסיינית, פיקח על הרחבת ארמון בארדו, מקום המגורים המסורתי של שליטי תוניסיה מהמאה ה-15. הוא הפך אותו למתחם רחב ידיים מוקף בחומה מבוצרת, שכלל מסגד, מדרסה, חמאם (מרחץ ציבורי) ושוק צמוד לארמון. הבייאים שלאחר מכן שינו והרחיבו עוד יותר את מתחם הארמון, תהליך שנמשך לתחילת המאה ה-21. כיום, הוא משמש כביתם של המוזיאון הלאומי והאספה הלאומית.[151]
.svg)
.svg)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.svg)
