שרה ברנאר

שרה ברנאר (בצרפתית: Sarah Bernhardt;‏ 22 באוקטובר 1844 – 26 במרץ 1923) הייתה שחקנית תיאטרון צרפתייה ממוצא יהודי. נחשבה בתקופתה לשחקנית המפורסמת בעולם והייתה "הכוכבת הבינלאומית הראשונה". כונתה 'האלוהית' ו'קיסרית התיאטרון'; ויקטור הוגו כינה אותה 'קול הזהב', וז'אן קוקטו כינה אותה 'המפלצת הקדושה'.

שרה ברנאר
Sarah Bernhardt

לידה	23 באוקטובר 1844 פריז, צרפת
פטירה	26 במרץ 1923 (בגיל 78) הרובע השבעה-עשר של פריז, צרפת
מקום קבורה	פר לשז
שם לידה	Sara Marie Henriette Bernhardt
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1862–1922 (כ־60 שנה)
מקום לימודים	הקונסרבטואר הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה
בן או בת זוג	Jacques Damala (1882–1889) Samuel Pozzi
צאצאים	Maurice Bernhardt
פרסים והוקרה	קצינה בלגיון הכבוד כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד (1960)
פרופיל ב-IMDb
חתימה

שרה ברנאר בשנת 1864, צילום מעשה ידי נדאר.

בתפקיד הקיסרית תאודורה, צילום מ-1884 מעשה ידי נדאר.

תולדות חייה

ילדות ונעורים

נולדה בשם אנרייט רוזין ברנאר (בצרפתית: Henriette Rosine Bernard). אמה, יהודית ברנאר, הייתה יהודייה ילידת אמסטרדם, קורטיזנה מפורסמת בפריז. אביה היה כנראה צעיר הולנדי, ולפי גרסה אחרת, עורך דין מלה האבר. סבה מצד אמה היה מוריץ ברנהארד - סוחר יהודי באמסטרדם. אמה של שרה הרבתה לנסוע, והפקידה את הטיפול בה בידי אומנת. משפחת אביה, התעקשה בהצלחה על גידולה כקתולית, ואכן, ב-21 במאי 1856 היא הוטבלה. בנוסף, משפחת אביה הקדישה סכומים נכבדים של כסף בחינוכה. בהיותה בת שבע, נשלחה שרה לפנימייה לבנות בפרבר הפריזאי אוטיי (Auteuil), ובהיותה שם, התגלתה נטייתה למשחק. בגיל 10, שרה נכנסה לבית ספר יוקרתי, המסונף למנזר אוגוסטיני ליד ורסאי. ב-1859 התקבלה לקונסרבטוריון למוזיקה ולמשחק תיאטרלי בהמלצתו של שארל (Charles), דוכס מורני (Morny), אחיו-למחצה של נפוליאון השלישי, אשר אמה הייתה בחוג מיודעיו. גם בהמשך הקריירה, הדוכס מורני סייע לקריירה של שרה ברנאר באמצעות השפעה מאחורי הקלעים. בינואר 1860 החלה שרה בלימודיה באותו מוסד, ובמהלכם שינתה את אופן כתיבת שמה מ-Bernard ל-Bernhardt.

קריירה

קומדי פראנסז

ב-31 באוגוסט 1862 ערכה שרה ברנאר את הופעת הבכורה שלה בקריירת משחק מקצועית, עת גילמה תפקיד ראשי במחזהו של ז'אן רסין "איפיגניה" (Iphigénie) בקומדי פראנסז. היא המשיכה ושיחקה בתפקיד הראשי של הנרייט (Henriette), במחזהו של מולייר "הנשים המלומדות" (Les Femmes savantes), וכן מספר תפקידים נוספים, אולם בשל מריבות שנגרמו על ידי אופייה החם, נאלצה לעזוב את התיאטרון.

תיאטרונים עממיים

זמן מה שיחקה בתיאטרון הז'ימנאז (Gymnase), העממי יותר. אחר כך עקרה לבריסל, שם נכנסה להיריון כתוצאה מקשר עם אציל בלגי (ראו להלן), והביאה לעולם את בנה היחיד. לאחר הלידה שבה לפריז, שם חזרה ושיחקה זמן מה באחד התיאטרונים העממיים.

אודיאון

ב־1866 עברה לשחק בתיאטרון אודיאון שבפריז, השני ביוקרתו לאחר ה"קומדי פרנסז". היא גילמה את דמותה של קורדליה (Cordelia), בגרסה הצרפתית למחזהו של שייקספיר "המלך ליר". בהמשך, בין היתר, גילמה שני תפקידים, הן של נערה, הן של נער - הראשון בשורה של תפקידים גבריים שגילמה בהמשך חייה - במחזהו של ז'אן רסין "עתליה" (Athalie).

שרה ברנאר בתפקיד זאנטו, 1869

1868 היוותה את שנת הפריצה שלה כשחקנית ידועת שם. בינואר גילמה את דמותו של הטרובדור זאנטו (Zanetto), במחזהו של פרנסואה קופה "עובר האורח" (Le Passant18). באותה שנה שיחקה גם במחזהו של אלכסנדר דיומא האב "קין" (Kean). במלחמת צרפת-פרוסיה חלק מן האודיאון הפך לבית חולים, כאשר שרה ברנאר נרתמת לסיוע לפצועים. ב-1872 גילמה בהצלחה רבה את תפקיד מלכת ספרד במחזהו של ויקטור הוגו "רואי-בלה" (Ruy Blas), מה שגרם לקומדי פראנסז להזמינה לשחק בשורותיו כשחקנית מן המניין. הקומדי פראנסז הציע לה שכר של 12,000 פרנק צרפתי לשנה (כ-50,000 דולר אמריקני של ימינו), לעומת שכרה באודיאון, אשר עמד על 10,000 פרנק, ושרה ברנאר קיבלה את ההצעה.

שוב בקומדי פראנסז

ב-1 באוקטובר 1872, שרה ברנאר חזרה לקומדי פראנסז. לאחר שובה לקומדי פראנסז, שרה ברנאר שיחקה, בין היתר, ב-1874 את התפקיד הראשי במחזהו של ז'אן רסין "פדרה", וב-1877 את תפקידה של דוניה סול (Doña Sol) של ויקטור הוגו "ארנאני" (Hernani).

ב-1879 הייתה לה עונה מוצלחת בלונדון, ומכאן ואילך נודעה כשחקנית הגדולה ביותר של זמנה. קולה זכה לכינוי "קול הזהב".

ב-1880, בשל ביקורת שנמתחה על משחקה במחזהו של אמיל אוז'ייה "ההרפתקנית" (L'Aventurière), ברנאר עזבה את קומדי פראנסז. כיוון שמדובר היה בהפרת חוזה, עזיבתה הגיעה לערכאות משפטיות, ולבסוף נפסק כי עליה לשלם לתיאטרון פיצויים של 100,000 פרנק בתוספת ריבית. הדבר הטיל עליה עול כספי נכבד ביותר למשך עשורים אחר כך.

מסעי הופעות בבריטניה, צפון אמריקה ואירופה

לאחר שעזבה את קומדי פראנסז, ברנאר הקימה להקה משלה, ובאפריל 1880 אמרגן בריטי ארגן עבורה מסע הופעות בלונדון. המסע נחל הצלחה אדירה.

ב-1881 גילמה את דמותה של דופלסי (Duplessis) במחזהו של אלכסנדר דיומא הבן "הגברת עם הקמליות". תפקיד זה, על אף שלא הייתה הראשונה שגילמה אותו, הפך למזוהה עמה ביותר, וזה שגילמה אותו יותר מכל תפקיד אחר בחייה: יותר מ-1,000 פעמים. בנוסף, הפכו למזוהות איתה סצנות בהן הגיבורה מתה על הבמה, ולא פעם, מחזאים שיבצו עבורה סצנות כאלה בעת כתיבת חלקן של הדמויות אותן עמדה לגלם.

עם חזרתה מבריטניה, ערכה עם להקתה מסע הופעות בבריסל ובקופנהגן. בהמשך יצאה למסע הופעות בערי השדה הצרפתיות. ב-15 באוקטובר שרה ברנאר יצאה עם להקתה למסע בארצות הברית ובקנדה, והגיעה ב-27 באותו חודש לניו יורק. במהלך אותו מסע, שרה ברנאר הופעה 157 פעמים ב-51 ערים שונות, כלומר, כמעט הופעה אחת ליממה. את נסיעותיה באמריקה ערכה ברכבת מיוחדת, בה הוקדש לה, יחד עם מספר מסייעים, קרון "מלכותי". בין היתר, בניו ג'רזי פגשה בתומאס אדיסון וקראה בפניו בביתו את תפקידה במחזה "פדרה". שרה ברנאר חזרה לצרפת במאי 1881, כאשר הכנסותיה מן המסע הגיעו ל-194,000 דולר (כ-5,500,000 בערכי 2024). זאת על אף שניתן להניח בוודאות כי הצופים, ברובם הגדול, לא הבינו את השפה הצרפתית, בה נערכו המחזות.

ב-1882, הופיעה שוב בלונדון. באותם ימים נוצר קשר, שהוביל לנישואין, בינה לבין אריסטיד דאמאלה (Damalas, ביוונית: Δαμαλάς, ר' להלן). אחרי כך שרה ברנאר יצאה למסע הופעות, תחילה בערי השדה בצרפת ובהמשך, ברחבי אירופה: איטליה, יוון, הונגריה, שווייץ, בלגיה, הולנד, ספרד, אוסטריה ורוסיה. במהלך מסע זה הופיעה בפני מנהיגים כמו הצאר אלכסנדר השלישי, הקיסר פרנץ יוזף ואלפונסו השנים עשר, מלך ספרד.

חזרה לפריז, "פדורה" ו"תאודורה"

שרה ברנרר חזרה להופיע בפריז ב-11 בדצמבר 1882, בתפקיד הנסיכה במחזהו של ויקטוריין סארדו (Sardou) "פדורה" (Fédora), כאשר בעלה הטרי דאמאלה מגלם את התפקיד הגברי הראשי. ברנאר זכתה בביקורות נלהבות, והכובע שחבשה, מגבעת רכה הפופולרית עד ימינו, נקרא מכאן ואילך על שם המחזה. על אף ההצלחה האומנותית, נחלו המחזה ושרה עצמה הפסדים כספיים מסיבות הקשורות לחייה האישיים, כולל פרידתה-למעשה מדאמאלה. שרה ברנאר, שחובותיה העיקו עליה, נאלצה למכור את תכשיטיה וחלק מרכושה, וכן לצאת למסע הופעות באירופה, כל זאת כדי לכסות את חובותיה. המחזות בהם שיחקה לאחר מכן, עד 1884, הצליחו פחות. אלא שמגמה זו השתנתה עם מחזהו של סארדו "תאודורה", המבוסס באופן רופף על דמותו של קיסרית האימפריה הביזנטית במאה השישית. המחזה, עם ברנאר בתפקיד הראשי, עלה על הבמה לראשונה ב-26 בדצמבר 1884, זכה להצלחה גורפת, הוצג מאות פעמים וכן עזר לשרה ברנאר לחסל את רוב חובותיה. עד מהרה, ברנאר נקלעה שוב לחובות: שני המחזות הבאים בהם שיחקה (אחד מהם המלט בתפקיד אופליה) לא נחלו הצלחה דומה, ובנה מוריס הפסיד כסף רב בהימורים. שוב היא נאלצה למכור חלק מרכושה.

מסעות בעולם

כיוון שמצבה הכספי השתנה כאמור לרעה, בשנים 1886 ו-1887 ברנאר יצאה שוב למסע הופעות ברחבי העולם. היא עברה במספר ארצות באמריקה הלטינית, ודרך מקסיקו וארצות הברית חזרה לבריטניה ומשם לפריז. במהלך מסע זה התקבלה בכל מקום בהתלהבות והופיעה בפני אולמות מלאים. הכנסותיה באותו מסע הגיעו לכמיליון פרנק צרפתי, שערכו היה כשביעית הדולר דאז, וכארבעה דולר של 2024.

במהלך שהותה בפריז, נערכו שיחות בין שרה ברנאר לקומדי פראנסז אודות חזרתה, אולם אלה עלו על שרטון. באותה תקופה, ב-1887, שיחקה בהצלחה ב"לה טוסקה" (La Tosca), דרמה מאת סארדו. הופעתה הייתה מרשימה, ואף שימשה כהשראה ארוכת השפעה לאופרה טוסקה מאת ג'אקומו פוצ'יני, אשר חזה בדרמה כאשר שרה ברנאר הופיעה במילאנו במהלך מסעה הבא (ר' להלן). ב-1908, הופק "לה טוסקה" כסרט ראינוע בכיכובה של שרה ברנאר.

כללית, מיני אז, ובכל פעם שמצבה הכלכלי הורע, דבר שעקב בזבזנותה אירע אחת למספר שנים לא גדול, יצאה למסעי הופעות ברחבי העולם. כך יצאה ב-1888 למסע נוסף שכלל את איטליה, מצרים, טורקיה, שוודיה, נורווגיה (אז חלק משוודיה) ולבסוף רוסיה, בטרם שבה לפריז בתחילת 1889. ב-1890 וב-1891 גילמה ברנאר בהצלחה רבה, בין היתר, את ז'אן ד'ארק, במחזה של ז'יל בארבייה, ואת קלאופטרה (כולל סצנת מוות דרמאטית) במחזה מאת סארדו ואמיל מורו (Moreau).

בין 1891 ו-1893 ברנאר ערכה מסע הופעות ברבות מארצות אירופה, כולל רוסיה, באמריקה הצפונית, באמריקה הדרומית, באוסטרליה, בניו זילנד, בהוואי ובסמואה. מסע זה, הארוך ביותר בחייה, הכניס לה כ-3,500,000 פרנקים.

תיאטרון הרנסאנס

עם חזרתה לפריז ממסעה סביב העולם, שרה ברנאר שילמה 700,000 פרנק לתיאטרון הרנסאנס (Théâtre de la Renaissance) והפכה למנהלת האמנותית שלו, כמו גם לשחקנית הראשית. היא שלטה ביד רמה על כל הקורה בתיאטרון, והנהיגה תקנות שונות, חלקן הגדול לא עלה בקנה אחד עם הנהוג. כך למשל, אסרה על הנשים שבקרב הקהל לחבוש כובעים, אשר מפאת גודלם, הסתירו את הנעשה על הבמה מיתר הצופים. היא אסרה למקם על הבמה את תיבת הלחשנים, וטענה כי חלף זאת על שחקן ללמוד את תפקידו היטב. כן אסרה על מיקום מעודדים שכירים בקרב הקהל. למרות שלרוב הצליחה כמנהלת אמנותית וכשחקנית ראשית, חובותיה הכספיים, אשר חזרו והאמירו עד לכ-2,000,000 פרנקים בסוף 1898, אילצו אותה לבסוף למשוך את ידיה מתיאטרון הרנסאנס.

תיאטרון שרה ברנאר

ב-1 בינואר 1899, שרה ברנאר חתמה על חוזה, ולפיו חכרה את תיאטרון אומות (Théâtre des Nations) בכיכר שאטלה. תיאטרון זה, ובו 1,700 מקומות, כפול מתיאטרון הרנסאנס, איפשר בשל כך הכנסות גבוהות יותר, וגם מבחינות אחרות: אקוסטיקה, סידורי הבמה ואחורי הקלעים למשל, עלה על תיאטרון הרנסאנס. שרה ברנאר קראה לתיאטרון על שמה: תיאטרון שרה ברנאר, וזה נפתח לראשונה ב-21 בינואר עם ההצגה "לה טוסקה".

ב-20 במאי 1899, העלתה על הבמה גרסה צרפתית של "המלט" שבה שיחקה את התפקיד הראשי. כן חזרה והעלתה הצלחות קודמות כמו "פדרה", "פדורה", "הגברת עם הקמליות" ועוד. בשנת 1900 גילמה את הדמות בסרט הקצר, בן שתי הדקות "Le Duel d'Hamlet" וזה הוצג במהלך התערוכה העולמית של פריז (1900). שרה ברנאר יצאה למסע נוסף ללונדון ואחר כך לארצות הברית. ב-1902, לראשונה מאז מלחמת צרפת-פרוסיה, שרה ברנאר הופיעה על אדמת גרמניה במסגרת חילופי תרבות, ואף נפגשה עם הקייזר וילהלם השני, אשר ערך לכבודה סעודת הוקרה בפוטסדם. בשנים הבאות, בנוסף למשחק, ניסתה כוחה, ללא הצלחה יתרה, הן בכתיבת מחזה, שירד לאחר זמן קצר, הן בהוראת משחק בקונסרבטוריון, שם הפסיקה לאחר זמן קצר.

שנים אחרונות ומותה

בשנים 1905–1906, יצאה למסע נוסף באמריקה הצפונית והדרומית. בעת שנסעה ברחבי ארצות הברית הרבתה להופיע בערי שדה כמו דנוור, דאלאס, צ'טנוגה, נוקסוויל, טמפה, סולט לייק סיטי, קנזס סיטי, אטלנטה ועוד. כן הופיעה בבית הסוהר סן קוונטין. כאשר הופיעה ב"לה טוסקה" בריו דה ז'ניירו, תפקיד שהצריך זינוק אל מותה של הדמות הראשית אותה גילמה, נחתה שלא כהלכה ונפגעה בברכה. שרה ברנאר עברה בספינה לניו יורק, שם נחה כשבועיים, בטרם חזרה לצרפת. בחזרתה לצרפת, הוענק לה כהוקרה על פועלה תואר לגיון הכבוד. בשנת 1907 הוציאה לאור את האוטוביוגרפיה "חיי הכפולים" ("Ma Double Vie"). בשנים הבאות שוב הרבתה במסעות: בריטניה (1908), רוסיה ופולין (אז חלק מן האימפריה הרוסית, 1909-1908), ושוב אמריקה (1910). שרה ברנאר ערכה מסע נוסף ברחבי אמריקה ב-1913. כן שיחקה באותה תקופה במספר סרטי ראינוע. בשנים מאוחרות יותר של חייה, נעשו על שרה ברנאר שני סרטים דוקומנטריים.

הפציעה בבירכה הסתבכה והפכה בהדרגה לנמק, דבר שגרם לכריתת רגלה הימנית ב-1915. למרות זאת המשיכה בקריירה שלה, ואף שלא הייתה מסוגלת להתנועע על הבמה, קולה האפיל על נכותה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הופיעה לא פעם לפני חיילים, ושיחקה בשני סרטים פטריוטיים. בחלקה האחרון של המלחמה ערכה שוב מסע הופעות באמריקה, האחרון בדיעבד, ושבה לצרפת ממש ביום שביתת הנשק. לאחר המלחמה ערכה מסעי הופעות בבריטניה ובפרובינציה הצרפתית. בשנותיה האחרונות התדרדר מצב בריאותה. בכל זאת, המשיכה לשחק כמעט עד יומה האחרון, אם כי התפקידים שגילמה הוגבלו מבחינת משך הזמן ומבחינת התנועה הנדרשת.

שרה ברנאר נפטרה בפריז ב-1923 כתוצאה ממחלת כליות. לאחר מסע לווייה מפואר, גדוש פרחים כבקשתה, שבו נכחו כמיליון איש, נקברה בבית הקברות פר לשז שבעיר.

קשר לפלשתינה

בשנת 1910 ביקרה ברנאר במצרים. בהסכמתה יזמו התנגשות מלאכותית בין המרכבה שבה טיילה לבין העגלה שהובילה יינות "כרמל מזרחי" לחלוקתם בין הלקוחות בקהיר. איש לא נפצע, אך העיתונות במצרים ובעולם פרסמה את מקרה ההתנגשות עם "יינות כרמל מזרחי", וכך זכו היינות לפרסום חינם.

איש ביל"ו מראשון לציון דוד יודילוביץ חיבר יחד עם הסופר הצרפתי טיבו את הספר "תולדות שרה ברנאר". יודילביץ שימש סוכן "כרמל מזרחי" בקהיר ופגש את שרה ברנאר בביקורה בקהיר.^[1][2]

הנצחות

בשנת 1906 הוצגה לראשונה אדמונית מזן חדש, והפרח נקרא "שרה ברנאר" על שמה. כמו כן נקראת על שמה "עוגיית שרה ברנאר".^[3]

בשנת 2004 עלתה בישראל ההצגה "שרה ברנארד", בכיכובם של ליא קניג ושלמה בר-שביט.^[4]

בעיר העתיקה של פראג שוכנת מסעדת "שרה ברנאר" על שמה.

ברנאר נכללה בין מושאי הביוגרפיה של נורמן לברכט "גאונות וחרדה - כיצד שינו היהודים את העולם בין 1847-1947", שיצאה לאור ב-2019. לברכט הגדיר את ברנאר כמי ש"המציאה את הידוענות".

חיים אישיים

בנוסף לעיסוקיה בתיאטרון, בעיקר כשחקנית, שרה ברנאר שלחה ידה גם בציור ובעיקר בפיסול. אחדות מעבודותיה בתחוםם אחרון זה זכו להוקרה בדרכים שונות.

בנה, מוריס ברנאר, נולד ב-22 בדצמבר 1864. אביו היה אציל בלגי בשם שארל ז'וזף אז'ן אנרי ז'ורז' למורל דה לין (Ligne, 1914-1837). תחילה, עם חזרתה לפריז מבריסל, גרה עם בנה באוטיי. ב-1869, כאשר יחד עם הצלחתה כשחקנית השתפר מצבה הכלכלי, עברה לגור במרכז פריז. כעשור אחר כך, הכנסותיה גדלו כך שיכולה הייתה לבנות לעצמה בית ליד פארק מונסו. עם זאת, כמעט תמיד הוצאותיה היו גדולות מהכנסותיה, דבר שגרם לה לחפש דרכים להשלמת הפער, והכתיב חלק מהחלטותיה באשר לקריירה.

במשך חייה, שרה ברנאר רקמה קשרים עם מספר גברים אשר הפכו למאהביה, חלקם כאלה אשר שיחקו לצידה על הבמה, או שהיו קשורים בדרך זו או אחרת לעולם התיאטרון.

שרה ברנאר נהגה באופן תיאטרלי גם בחייה הפרטיים. כך למשל, נהגה לעיתים לישון או לשכב בארון מתים שניצב בחדרה. כן החזיקה באוסף לא קטן של חיות בביתה, חלקן אקזוטיות.

ב-4 באפריל 1882, שרה ברנאר נישאה בלונדון לאריסטיד דאמאלה (Damalas, ביוונית: Δαμαλάς), איש צבא ודיפלומט יווני, אשר שלח ידו גם במשחק בתיאטרון, הצעיר ממנה ב-11 שנה. לפני ואחרי הנישואין, דאמאלה היה רודף נשים, פיזר כספים, התמכר לסמים, הרבה להסתבך, והשניים נפרדו מעשית לאחר זמן קצר. בכל זאת, ככל הנראה כיוון ששרה ברנאר החזיקה באמונתה הקתולית, עד מותו של דאמאלה ב-18 באוגוסט 1889, ממנת יתר של מורפין וקוקאין, הזוג נותר נשוי פורמלית.

מבנה נולדו נכדיה וניניה. שרה נפטרה בזרועות בנה. מוריס נפטר ב-21 בדצמבר 1928 ונקבר לצדה.

ספריה

• Dans les nuages, Impressions d'une chaise (1878)
• L'Aveu, drame en un acte en prose (1888)
• Adrienne Lecouvreur, drame en six actes (1907)
• Ma Double Vie (1907),
• My Double Life: Memoirs of Sarah Bernhardt, (1907) William Heinemann
• Un Coeur d'Homme, pièce en quatre actes (1911)
• Petite Idole (1920; as The Idol of Paris, 1921)
• L'Art du Théâtre: la voix, le geste, la prononciation, etc. (1923; as The Art of the Theatre, 1924)

• התיאטרון על סף המאה העשרים, הוצאת מסדה - תל אביב, תשט"ז

לקריאה נוספת

• Robert Gottlieb, Sarah: The Life of Sarah Bernhardt (Jewish Lives)
• Arthur Gold, The Divine Sarah: A Life of Sarah Bernhardt
• Carol Ockman, Sarah Bernhardt: The Art of High Drama

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: שרה ברנאר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שרה ברנאר

• שרה ברנאר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• שרה ברנאר, באתר AllMovie (באנגלית)
• שרה ברנאר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• שרה ברנאר, באתר ספוטיפיי
• שרה ברנאר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• שרה ברנאר, באתר Discogs (באנגלית)
• הלנה שפירו, שרה ברנאר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• שרה ברנאר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• שרה ברנאר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חיי הכפולים
• כתבי שרה ברנאר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

1. על דוד יודילוביץ באתר אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו
2. על דוד יודילוביץ באתר אלבום המשפחות
3. תמי לויאב, שרה "האלוהית": סיפור של עוגיה, באתר ynet, 8 ביולי 2008
4. דף ההצגה "שרה ברנארד" באתר הבמה