שבעת ימי המילואים

שבעת ימי המילואים הם כינוי לשבעה ימים שקדמו לחנוכת המשכן שאירעה ביום א' בניסן. במשך ימים אלו נצטווה משה לערוך טקסים מיוחדים שנהגו רק באותם הימים.

משה נותן מדם איל המילואים על תנוך האוזן הימנית, האגודל הימני והבוהן הימני של אהרון ובניו.

הציווי על קיום שבעת ימי המילואים מופיע בפירוט בפרשת תצווה וקיום המצווה מתואר שוב בפירוט בפרשת צו.

רקע

בעת נדידת בני ישראל במדבר לאחר שיצאו ממצרים, נצטוו בני ישראל לבנות משכן. בני ישראל בנו את המשכן בראשות בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' כפי המתואר בפרשיות תרומה, תצוה, וכי תשא בספר שמות. אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.

במשך כל יום מאותם שבעת הימים התקיים טקס שבמהלכו משה רחץ את אהרון ובניו, הלביש אותם בבגדי כהונה לעיני כל העם, בעוד הוא לבוש בגדי לבן^[1], וכן הקריב משה קורבנות.

בשבעת ימי המילואים נצטווה משה לעבוד בעצמו במשכן ולהקריב בו את הקרבנות, אך מלבד ימים אלו לא שימש משה בעבודות השייכות לשבט הכהונה, אלא רק אהרן ובניו בלבד.

זמנם

על פי חז"ל ימי המילואים החלו ביום כ"ג באדר, ונמשכו עד ראש חודש ניסן, שבו נחגגה חנוכת המשכן.

לפי הפרשנות הקראית, ימי המילואים התחילו בא' בניסן שבו הוקם המשכן^[2], והסתיימו בח' בניסן כיוון שבשבת אסור להקריב^[3]. אחר כך הקריבו הנשיאים מט' בניסן עד כ"ב בניסן^[4], כי דילגו על י"א בניסן וי"ח בניסן, שתמיד חלים בשבת בלוח השנה במגילות קומראן, ולא דילגו על ימי חג הפסח כי לא חגגו במדבר אלא קורבן פסח בלבד. המסורת לחגוג בכל שנה את ימים אלה מתועדת במגילת המקדש.

במגילת תענית שחוברה בסוף ימי בית שני ישנה רשימה של מועדי שמחה שנקבעו בעקבות ניצחונות או הצלה מגזירה של עם ישראל, בתקופת בית שני. המועד הראשון שמופיע בלוח הוא בחודש ניסן: ”מן ריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למספד”. בין החוקרים ישנה מחלוקת בעניינו של מועד זה: על פי אחת הגישות במחקר ענינם של שמונת הימים הן כשמונת ימי חנוכה, כיון שאז החלה חנוכת המשכן,^{[hebrew 1]} במדבר,^[5] ולדעות אחרות הכוונה לחנוכת המקדש בימי עזרא.^[6] אמנם על פי חוקרים אחרים ההסבר הוא כפי המובא בסכוליון,^[7]: ניצחון הפרושים על הצדוקים בוויכוח האם קרבן התמיד יכול לבוא מכספי יחיד. ההסבר המקובל במחקר הוא שבעקבות ניצחון הפרושים חזרו לגבות את מחצית השקל.^[8] רוב החוקרים סוברים שהאירוע התרחש בתקופת שלומציון המלכה,^[9] ויש המתארכים אותו לתקופות אחרות.^{[hebrew 2] [hebrew 3]}.

הכנת אהרן ובניו

בפרשת תצווה, מופיע הציווי למשה על הקדשת אהרון ובניו לצד הציווי על הכנת בגדי הכהונה. ”וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן.” (שמות, כ"ח, א') ”וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי.” (שמות, כ"ח, מ"א)

שלבי ההקדשה

בפרשת צו מתוארים כלל הטקסים שהתקיימו כולם בכל אחד משבעת ימי המילואים, בסיום כל שלב נאמר שהדבר נעשה על פי ציוויו של ה'.

1. הקהלת העם:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת. וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת.

2. רחיצה והלבשת אהרון:

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ. וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

3. משיחה בשמן והלבשת בני אהרון:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם. וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

4. פר החטאת:

וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת. וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו. וַיִּקַּח... וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה. וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

5. איל העולה:

וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר. וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא ל-ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

6. איל המילואים:

וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת... וּמִסַּל הַמַּצּוֹת... וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה... וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ... לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

7. הזאת הדם ושמן המשחה על אהרון ובניו ובגדיהם ואכילת הקורבנות:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ. וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם... וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה.

לדורות

חז"ל פירשו את הפסוק ”כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַֽעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם” כתיאור ההכנה הרצויה במהלך שבעת הימים שלפני יום הכיפורים^[13].

לפי מגילת המקדש, ימי המילואים נחגגים מדי שנה^[14]. מוסכם על החוקרים מלשון המגילה^[15] וכן מסתבר להשלים במגילה 4Q326^[16], שהם נערכו בתחילת החודש הראשון^[17] בלוח השנה במגילות קומראן, כדעת הצדוקים^[18].

ראו גם

• ברית הכהונה

ביאורים

1. לגבי השאלה האם היו אלו שמונת ימי המילואים ראו אבן עזרא, רמב"ן ועוד על ספר שמות, פרק מ', פסוק ב'; רש"י אבן עזרא ועוד על ספר ויקרא, פרק ט', פסוק א'
2. היו שהקדימו את האירוע לתקופת יוחנן כהן גדול,^[10] והיו שהקדימו את האירוע עוד יותר, לתקופת חידוש עבודת המקדש לאחר מרד החשמונאים.^[11] והיו שאיחרו אותו עד לתחילת תקופת הרומאים^[12]
3. על השאלה מדוע קבעו חג של שמונה ימים על ניצחון זה, שלא היה בו אירוע בן שמונה ימים, ראו בין היתר: חנוך אלבק "למחלוקות הפרושים והצדוקים בענייני המקדש וקדשיו", תורה שבעל פה ה, מוסד הרב קוק, תשכ"ג עמוד כח.

הערות שוליים

1. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ד, עמוד א'.
2. ספר שמות, פרק מ', פסוק י"ז.
3. ספר ברית דמשק, עמוד 11.
4. שהוא שביעי של פסח לפי כת קומראן ואסרו חג לפי חז"ל.
5. ורד נעם עמוד 166, וראו הפניות בהערות 9–14
6. אברהם כהנא, ספרות ההסטוריא הישראלית, עמוד 3 הערה 9, באתר אוצר החכמה
7. מגילת תענית א#א-ח
8. אליהו ביקרמן, הערות אחדות למגלת תענית, ציון א, ג, תרצו (עמודים 354–355)  ; חיים דב מנטל, מגילת תענית והכיתות, בתוך: מחקרים בתולדות עם־ישראל וארץ־ישראל לזכר צבי אבנרי (חיפה תש"ל), עמודים 54–59; משה בר, הכיתות ומחצית השקל, תרביץ לא ג (תשכ"ב), עמודים 298–299; יעקב ליור, "פרשת מחצית השקל", בתוך: מנחם הרן (עורך), ספר היובל ליחזקאל קויפמן: מחקרים במקרא ובתולדות האמונה הישראלית, עמוד סו; בר רטנר, "מקדמוניות היהודים", בתוך: מאסף א, פטרבורג תרס"ב, עמ' 92;
9. יעקב ליור, פרשת מחצית השקל, בתוך מנחם הרן (עורך), ספר היובל ליחזקאל קויפמן: מחקרים במקרא ובתולדות האמונה הישראלית, עמוד סו; ורד נעם עמודים 165–166
10. אפרים אורבך, ההלכה מקורותיה והתפתחותה, עמודים 40–42
11. בן ציון לוריא, מגילת תענית, עמודים 90–95, וראו שם שהוא מרחיב את האירוע מהקמת התמיד לחוד, להחזרת כל סדרי העבודה במקדש כפי דעת הפרושים; חיים דב מנטל, "מגילת תענית והכיתות", בתוך: מחקרים בתולדות עם־ישראל וארץ־ישראל לזכר צבי אבנרי (חיפה תש"ל), עמוד 58; ;
12. אליהו ביקרמן, הערות אחדות למגלת תענית, ציון א, ג, תרצו (עמודים 354–355)
13. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ב', עמוד א'.
14. איל רגב. על הבדלי התפיסות בין ההלכה הקומראנית להלכת חז"ל: קדושה דינמית מול קדושה סטטית. תרביץ, כרך ע"ב חוברת א/ב, עמ' 122.(תשרי-אדר ב' ה'תשס"ג.)
15. חיים מיליקובסקי, עיונים בפרשנות פרשת המילואים, מחקרי תלמוד ג', עמוד 536.
16. תגליות במדבר יהודה, כרך 21, עמוד 134.
17. כדעת הקראים שימי המילואים היו בשבוע הראשון של ניסן ולא כדעת חז"ל שהיו בשבוע האחרון של אדר.
18. ישראל קנוהל ושלמה נאה, מילואים וכיפורים, תרביץ, כרך ס"ב חוברת א' (תשרי-כסלו ה'תשנ"ג).