רצפה בת איה

רִצְפָּה בַת-אַיָּה היא דמות מקראית, שהייתה פילגשו של שאול המלך, ונזכרת פעמיים בספר שמואל ב'.

רצפה בת איה

רצפה מגוננת על גוויות בניה; ציור של ויליאם טרנר, 1812
תקופה	שאול המלך
אב	Aiah
אם	איה
בן או בת זוג	שאול
צאצאים	מפיבושת בן שאול, ארמוני
בתנ"ך	תחילת ספר שמואל ב', בימי המלחמה בין בית שאול לבית דוד

רצפה בת איה מגנה על גוויות בניה, בציור של ג'ורג' בקר, 1900

פירוש השם

פירוש השם "רצפה" הוא ככל הנראה גחלת, כפי שמופיע בספר מלכים^[1] וספר ישעיהו.^[2]

אזכוריה במקרא

לקיחת רצפה בת איה על ידי אבנר בן נר

רצפה בת איה מוזכרת לראשונה בתחילת ספר שמואל ב'. בימי המלחמה בין בית שאול לבית דוד, לאחר מותו של שאול, פנה איש בושת בן שאול אל אבנר בן נר וכעס עליו על כך שקיים יחסי אישות עם רצפה^[3]. בעקבות כך, אבנר עבר לצד של בית דוד^[4].

המלבי"ם^[5], רד"ק^[5], מצודת דוד^[5], והאברבנאל^[6] מפרשים את כעסו של איש בושת על ידי הגמרא שפוסקת שכל נשותיו ופילגשיו של מלך אסורות להדיוט (=אדם שאינו מלך)^[7][8].

בנוסף, לקיחת נשי מלך הן מעשה סמלי של טעינה למלוכה, כמו שניתן לראות בסיפור מרד אבשלום^[9][10] ובבקשתו של אדוניה מאת בת-שבע (שתינתן לו אבישג השונמית)^[11], מה שנותן הסבר נוסף לכעסו של איש בושת.

מסירת בני רצפה בת איה לגבעונים

ערך מורחב – סיפור רצפה בת איה

רצפה מוזכרת פעם נוספת מאוחר יותר בספר שמואל. על פי הסיפור, עקב רעב בארץ שנגרם בשל הפרת הברית עם הגבעונים בידי שאול, נדרש דוד לפייס את הגבעונים^[12]. הללו דרשו לקבל שבעה מצאצאי שאול, והוא העביר אליהם בין היתר את שני בניה של רצפה - אַרְמֹנִי ומְפִבֹשֶׁת^[13]. הגבעונים תלו את הבנים^[14], ורצפה ישבה לצד גוויות בניה והגנה עליהן מפני בעלי החיים, מזמן קציר שעורים (הזמן בו נהרגו^[14]) עד "נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם"^[15]- ביטוי שלא ברור ממנו האם מדובר בגשם טבעי שבא בזמנו הטבעי^[16][17][18] או שלא^[19][20][21].

למעשיה של רצפה בת איה ניתנו שלל פרשנויות, בפרשנות המסורתית, במחקר, ובמדרש:

• ישנם חוקרים הרואים בו זעקה על העוול שבהריגת הבנים והלנת גופותיהם^[20][22]
• אחרים מפרשים שמדובר במעשה נואש אחרון של אמא שנלקחו ממנה בניה^[23]
• ויש מפרשים הרואים במעשיה עדות לקבלת הדין ולהשלמה.^[18][24][25]

בכל מקרה, נראה כי מעשיה של רצפה בת איה גרמו לדוד לקבור את יונתן ושאול בקברי אבותם.^[26][27][18].

עץ משפחה

עץ משפחת שאול

בנימין בנימין   מקרא   קו שירד למטה מסמל קשר הורות   צאצא   קשר נישואין   נישואין שבוטלו   קשר נישואין לפילגש   גבר   אישה   נרצח על ידי תומכי דוד ללא אישורו   נרצח על ידי הגבעונים באישור דוד   נפל בקרב הגלבוע מלך על ישראל הערה: חלק מהקשרים לא ברורים בתנ"ך, והופעתם בתרשים מבוססת על פרשנות מקורות מאוחריום יותר. מקורות שונים מציגים פרשנות שונה.         משפחת המטרי                     אֲפִיחַ אֲפִיחַ                     בְּכוֹרַת בְּכוֹרַת                     צרור צרור                     אביאל אביאל                                     קיש קיש         נר נר                               אחינועם בת אחימעץ אחינועם בת אחימעץ   שאול שאול   רצפה בת איה רצפה בת איה   אבנר אבנר                                                         ארמוני ארמוני   מפיבושת מפיבושת                                                             יהונתן יהונתן   אבינדב אבינדב   מלכישוע מלכישוע   איש בושת איש בושת   מרב מרב   עדריאל עדריאל   מיכל מיכל   דוד דוד                                               מפיבושת מפיבושת                                   5 בנים, בני מיכל או מרב 5 בנים, בני מיכל או מרב פלטיאל בן ליש פלטיאל בן ליש                 מיכה מיכה                                     פיתון פיתון   מלך מלך   תארע תארע   אחז אחז                                                               יהועדה יהועדה                                               ראו גם: אילן יוחסין של דמויות ספר שמואל

בתרבות

רצפה בת איה היא דמות מרכזית במחזהו של אהרן אשמן, "מיכל בת שאול", שהועלה בתיאטרון "הבימה", בשנת 1941^[28].

רצפה בת איה נמצאת במרכזו של הרומן ההיסטורי "בת איה" מאת אריה קוצר, שיצא לאור בשנת תש"ך^[29].

סיפורה של רצפה בת איה מגולל גם ברומן "מלכים ג'" מאת יוכי ברנדס.

בהשוואה לאנטיגונה

העקרונות בבסיס הטרגדיה היוונית מצביעים על גורל הגיבור הידוע מראש: הוא עומד בפני דילמה, וכל בחירה שלו תביא למותו. בסיפור המקראי לעומת זאת, ובאופן בולט בהקשר דמותה של רצפה בת איה, עומדת גיבורה המצליחה למצוא את "שביל הזהב".^[30]

במחזה אנטיגונה, הגיבורה פועלת בניגוד לצו המלך קריאון, האוסר לקבור את אחיה המת פולינקס. היא מכבדת את צו האלים האוסר להלין את המת, וקוברת את אחיה, ובכך מסכנת את חייה. היא נעצרת ומושלכת למערה, שם היא מוצאת את מותה. לאורך המחזה היא מתעמתת עם קריאון המלך ועם אחותה איסמנה, ביודעה שהיא מסכנת את חייה.

לעומתה, רצפה בת איה יושבת ליד גופות שני אחיה וחמשת בני מיכל בת שאול: ”וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי.” (ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ח'). היא נותרת שם מספר חודשים ומגנה על הגופות מפני חיות: ”וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה.” (ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י'). היא אינה מדברת או מתלוננת. המקרא גם לא מתאר את תחושותיה או את מחאתה, אלא בתיאור מעשיה בלבד.

בכך ניתן לראות את הדמיון בין השתיים, אך גם הבדלים: רצפה בת איה, במעשיה הנחושים לאורך זמן גורמת לדוד להחליט להביא לקבורה את שאול ויונתן ואת כל שבעת המתים, המוקעים. אומץ רוחה, נחישותה ואורך רוחה מביאים את המלך לשנות את דעתו ולפעול בהתאם לצד המוסרי, בו כל אדם מת ראוי לקבורה. לעומתה, אנטיגונה, שמנסה לצאת כנגד דעת המלך, ללא הצלחה, עושה את המעשה המביא למותה.^[31]

לקריאה נוספת

• אמנון סלע, רצפה בת איה, הוצאת כרמל, 2016.
• פנינה גלפז-פלר, וַיּוֹלֶד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים: הוצאת כרמל, תשס"ו 2006, עמ' 174–180.
• עליזה שנהר, אהובות ושנואות: נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה, חיפה: הוצאת פרדס, 2011, עמ' 155–179.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רצפה בת איה בוויקישיתוף

• רצפה בת איה, דף שער בספרייה הלאומית
• רצפה בת איה מקבץ מקורות באתר מכון הרטמן