רוגל חזרה לרחובות בשנת 1999. בעקבות מחקריה ההיסטוריים על העיר היא מדריכה תלמידים ומבוגרים באתריה ההיסטוריים.[15] בין השנים 2002 - 2008 כתבה את מערכי התערוכות והדריכה בגלריה העירונית לאמנות רחובות. משנת 2008 היא מדריכה ביד לבנים את תלמידי העיר בנושא מורשת והנצחה. מתנדבת ביד בן צבי ב"ישראל נגלית לעין" משנת 2011.[16]
רוגל נשואה לאמיר רוגל (וייס), ממייסדי ארגון מעפילי קפריסין, והם הורים לבן ולבת. מתגוררת ברחובות. ברשותה כמאתיים אלף כפתורים,[17] וכאלף חתימות שנשלחו מרחבי העולם. בעלת אוסף שקופיות זכוכית של ארץ הקודש מהמאה העשרים הצבועות ידנית. חלקים מהאוסף נכללו בקטלוג, בספרי לימוד ובמחקר.[18][19][20][21] גינת הלבירינתים שהקימה בחצר ביתה נסקרה בהרחבה במגזין "גן ונוף".[22] רוגל הרצתה אודותיה בכנס ביד בן צבי.[23][24]
בשנת 2011 הוזמנה לפתוח במוזיאון ישראל את סדרת ההרצאות "שלישי משולש" בהרצאה על יצירות הכפתורים שלה.[5]
בשנת 2012 נכללו יצירות השואה בדיסרטציה לתואר דוקטור "החוטים האלו לוכדים את הצללים" של מור פרסיאדו באוניברסיטת בר-אילן במחלקה לאמנות יהודית.[29] פרט מהיצירה "הצעקה - לבוב 1941" הופיע על כריכת המגזין Ars Judaica שבו פורסמה הדיסרטציה. "חיבוק אחרון" הוצג בתערוכה "אימהות בצל השואה בראי האמנות" באוניברסיטה.[30][31]
משנת 2020 נכללות יצירות השואה של רוגל בתוכנית הלימודים של אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לאמנות יהודית, בקורס "פמיניזם ואמנות שואה עכשווית - הנצחה ושיקום".[3][4]
רוגל זיהתה מי היו שני החללים האוסטרליים שנהרגו ברחובות. בטקס יום הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה היא מניחה זר על קברם בבית הקברות של חבר העמים הבריטי ברמלה.[43][34] בעקבות קשר עם משפחת ג'ורג נובל, יצרה את "הראית איזה לובן" ("Lest We Forget") הכולל 3,700 פרחי בד כמספר חללי המלחמה הקבורים ברמלה, את דברי ההספד שנכתבו באוסטרליה ואת שירו של אלתרמן "הסיכום".[44] היצירה הוצגה בבית המודל בירושלים ובבית השגריר הבריטי ברמת גן לציון מאה שנים לשחרור הארץ על ידי הבריטים.[45]
בשנת 2013 פורסם מחקרה על "האולם לזכר השתחררות ארץ ישראל" בבית הנכות "בצלאל".[46][47]
רוגל מייצגת את העולם באמצעות הכפתור (פרפרזה ל"לראות תבל ומלואה בגרגר של חול" של ויליאם בלייק). חפץ מוכר ופחות ערך זה המשמש לרכיסת הבגד נתפש כפריט נאה, נושא מטען רגשי אישי והיסטורי, ולכן מזמין את הצופה לחוויה חזותית מהנה. רוגל מפקיעה את הכפתור מההקשר של העמלנות הנשית אל ההבעה האמנותית. הכפתור מהווה תכסיס למשיכת הצופה ליצירותיה הססגוניות. רק במבט מקרוב יגלה הצופה אירועים טרגיים.[49]
רוגל תופרת ידנית אלפי כפתורים המבטאים את ה-"יש", לולאות המייצגות את הנעדר והצלקת, בובות דאגה זעירות, חרוזים. בולט ביצירותיה הניגוד בין חומרים אלו לבין הנושאים הקשים של אובדן, הרג, שכול ו/או שואה. יצירות עוסקות בנושאים היסטוריים, חברתיים, פמיניסטיים ואקולוגיים. יש בהן רבדים רבים שנלקחו ממקורות יהודיים, מהמיתולוגיה, מהספרות, מאירועים היסטוריים ואקטואליים. רוגל משלבת ביצירתה לבירינתים כמוטיב נשי. היא מרבה להפעיל את הצופים ביצירותיה האינטראקטיביות.
בשנת 1993 יצרה את יצירת הכפתורים הראשונה "חושב יותר מדי" ("Think Too Much"). אלפי הכפתורים שנתפרו ליצירת מילות השירים, אפשרו ללקויי ראייה ליהנות. היצירה הוצגה בתיאטרון ירושלים ובקרלסרואה בגרמניה. כתבה אודותיה שודרה בטלוויזיה בערוץ 1.[50] יצירות נוספות בסדרה: "Kodachrome - Capturing the Light", "Born with AMERICA, "Still Crazy After All These Years I-II",
"Now the Years are Rolling by Me", "Just Sleep on it Tonight",
"עלייה לרגל" באמצעות הכפתור - פרויקט חתימות בינלאומי
בשנת 1995, לציון שלושת אלפים שנה לירושלים כעיר דוד, יזמה רוגל פרויקט "עלייה לרגל" מדומה לירושלים. כאלף משתתפים מאירופה, אמריקה, אסיה, אפריקה, אוקיאניה, ואף חוקרת מאנטארקטיקה נענו להזמנתה באינטרנט שהיה בחיתוליו, ושלחו את חתימתם על רבוע בד כשבמרכזו תפרו כפתור אישי.
"פתיל הזהב לירושלים" ("I Give You the End of the Golden String") נוצרה בהשראת "שירי ירושלים" של ויליאם בלייק. ביצירה שולבו כפתורי תלמידי כיתה ז' מאוקלהומה שאימצו את הפרויקט בלימודי חברה וכפתורים מכל היבשות בשפות שונות בהן סנסקריט.[60][61]
"חשבוניה - גשר לירושלים" בשנת 1996 הציגה רוגל בתערוכה משותפת בגרמניה. בכניסה להרצאתה פרסה בד וביקשה מאלו שרוצים לעלות לרגל לירושלים לבחור כפתור ממבחר הכפתורים שהביאה, לחברו לבד, לחתום את שמם, לרשום את מקום מגוריהם ולספר ביומן התערוכה על בחירתם. רוגל תחמה את היצירה במסגרת שחורה עם מאות לולאות צבעוניות המייצגות קרע וצלקת, לזכר קורבנות השואה שלא זכו לעלות לירושלים.[1] מאיה לבקוביץ כותבת אודות האינטראקציה שיוצרת רוגל בין המשתתפים והכפתורים:
רחלי העניקה לכפתורים תפקיד בלתי מבוטל. בפעולת הפישפוש בערימת הכפתורים שהוצבה לפני הנוכחים, היא החזירה לאנשים את חופש הבחירה, תבעה מהם לנהל דיאלוג עם הכפתורים שבחרו ושדרכם הם העניקו לכפתור משמעות אישית וחדשה. ברם חופש זה שולח את הכפתור לספירה האומנותית.
— מאיה לבקוביץ, כפתורעים: אריגתו של כפתור הבגדים לחברה הישראלית - עבודת M.A באוניברסיטת בן גוריון, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עמ' 69, באתר הספריה הלאומית, 2015
לבירינתים במרחב הציבורי
החוקר דני בר מעוז כתב אודות הלבירינתים "יד ביד" ו"יריחו" שהיו הראשונים שהוקמו בישראל.[62][63]
במלאת 90 שנה לבית העם, בשנת 2003, יזמה האמנית רחלי רוגל ותכננה מיצב ברחבת הבניין המיועד לשימור, ובמסגרת "סל תרבות" של עירית רחובות מגיעים אליו גני ילדים ותלמידי בית ספר. במיצב, השואב את השראתו מאירועי מלחמת העולם הראשונה שהתרחשו באתר, שני לבירינתים ושני עצי זית. במבוך כזה ניתן ללכת שלובי ידיים - אבל בכיוונים הפוכים. הצייר-סופר נחום גוטמן, ששהה ברחובות בתקופה ההיא, תיאר מין מבוך בבית-העם בספר שהקדיש למושבה "החופש הגדול או תעלומת הארגזים".
— דני בר מעוז, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, רחובות: ספריית יהודה דקל, 2013, עמ' 268-269
בשנת 2004 הוזמנה להציג תכנון ייחודי זה "יד ביד" בפאנל בינלאומי בכנס הלבירינתים העולמי במינסוטה TLS2004.[64][65][66]
בשנת 2005 בתערוכה "אחת ויחידה" יצרה מיצב לבירינת להליכה במרחב הסגור של הגלריה העירונית ברחובות.[67]
בשנת 2007 בתערוכת החוצות "לגעת בתפוז" הציגה את לבירינת האור "שביל תפוח הזהב". המיצב נרכש על ידי עיריית רחובות והוצג בה. הסכום שהתקבל במכירה הפומבית נתרם לרכישת מחשבים לילדים.[68][69][70]
בשנת 2008 יצרה "לבירינת - מיצב הליכה" במרחב הסגור של הגלריה העירונית בבית קנר בראשון לציון.[71]
בשנת 2010 בתערוכה "בפרדס ליד השוקת" לציון 120 שנים לרחובות יצרה את "מנוחה ונחלה"-וידאו ארט המתאר את העלמות הפרדסים במושבה שהוקמה על ידי אגודה בשם זה ועד למנוחה ונחלה האישית של רוגל בעיר רחובות. פקקי מיץ תפוזים של יפאורה הם זכר לפרדסים שהופקעו לטובת בתים. הווידאו ארט נמכר לבנק לאומי ותמורתו הועברה לתלמידים.[72]
בשנת 2011 הוקם לבירינת "האוצר" על ידי רחלי רוגל ויובל שרון במסגרת הפנינג התרבות "פתוחה לרגל שיפוצים, השמשת התחנה הישנה בדרום תל אביב" שאורגן על ידי אמני "שביל החלב" בשיתוף עם בית הספר "מנשר לאמנות".[73]
בשנת 2024 יצרה ברחבת בית דונדיקוב את הלבירינת "הביתה" המבוסס על סיפורו של מנליק המתגבר על הלבירינת ומצליח לשחרר את אהובתו - כתקווה להחזרת החטופים מעזה.[74]
לבירינת "הביתה" ברחובות. 2024
לבירינת "יד ביד" ושני עצי זית במיצב מלחמת העולם הראשונה ברחבת בית העם ברחובות. 2003
לבירינת "האוצר" בתל אביב. 2001
סרטון אנימציה - זוג מדגים הליכה יד ביד אבל בכיוונים הפוכים בלבירינת "יד ביד". 2003
הנצחת השואה
"התקווה מתה אחרונה" משנת 2005 הייתה הראשונה בסדרת יצירות הנצחת השואה, שהוצגו בתערוכה "כפתור וקרע".[2][75][76][77][78][79][80] שירה פרידמן אוצרת גלריית נווה שכטר כותבת אודות השואה וההגשמה ביצירה זו:
"רוגל היא אשפית הלולאה והתך, היא יוצרת עולמות שלמים בעזרת כפתורים, חרוזים ולולאות על מצע בד....העיסוק של רוגל בשואה התחיל, כאשר התבקשה לעשות יצירה עבור תערוכה בארצות הברית שעסקה באמהות ובנות. רוגל, שהייתה קרובה לחמותה - רבקה וייס לבית טאובר, בחרה להנציח את זכרה, והשתמשה לשם כך בשמלה שהייתה שייכת לה. השמלה תפורה על בד ועליה מאות כפתורים בדגמים שונים. לפרטים ביצירה יש משמעות: הכפתורים יוצרים מפה במבט על של מחנה אושוויץ. בד הרקע הוא של פסי רכבת שהולכים ונעשים דהויים בהשראת שירו של אבנר טריינין "בחזרה לאושוויץ". אזור אחד של הכפתורים בצבעי כחול ולבן מסמל את ההגשמה הציונית בחייה של רבקה טאובר. ארבע מאות לולאות צהובות הן כמספר הביתנים במחנה. הרושם הראשוני הוא צבעוני ומפתה אך מבט קרוב מבהיר שכל לולאה היא קרע בבד, כמו הצלקות שנשאה כל חייה טאובר"
— שירה פרידמן, סיפור בחרוז וכפתור, מקור ראשון 22 בינואר, 2010
"קריעה - ברגן בלזן 1945" רוגל מרבה לכלול ביצירותיה פריט אישי של אדם שקשור לאירוע הטרגי אותו היא מנציחה.[2][75][76] היצירה כוללת את סיפורו של שלום דני (וייס), בנו של קלמן חיים שניצל על ידי מריה גראוזנבורגר, חסידת אומות עולם אוסטרית, וכאיש המוסד השתתף בלכידת אייכמן ב-1960 והבאתו למשפט בירושלים.[81]שירה פרידמן כותבת אודות הקשר בין הדורות וסגירת המעגלים:
לאחר מותו של חמיה, יצרה רוגל יצירה המאחדת בין דורות במשפחה. יצירתה הוקדשה לזכרו של קלמן חיים וייס, סבו של בעלה, שנספה בברגן בלזן ולא זכה לתכריכים,לקריעה ולשבעה. כדי לתת לו את אלה, לפחות בזיכרון המשפחתי, היא השתמשה בחולצת האבלות של בעלה לאחר שהאחרון ישב שבעה על אביו יעקב וייס. את החולצה עם הקרע היא כיסתה בכפתורים שבמקור נרכסו רק במעילים, כדי להעניק חום מטאפורי לקלמן חיים. הכפתורים אורגנו לפי המפה של ברגן בלזן. שאר הסיפור מסופר בעזרת חרוזים עם אותיות היוצרות משפטים, כך שהנרטיב מתקיים בתוך היצירה עצמה
— שירה פרידמן, סיפור בחרוז וכפתור, מקור ראשון 22 בינואר, 2010
"הצעקה - לבוב 1941"[82] בדיסרטציה לתואר דוקטור כותב מור פרסיאדו אודות הנצחת האישה האנונימית מהתמונה המוכרת מהפוגרום בלבוב:
רוגל מעבירה ביצירה "הצעקה - לבוב 1941" בעזרת סמלים ודימויים את הרגשות שמתעוררים מצפיה בצילום הפוגרום בלבוב. כותונת הנשים בעזרתה עשתה זאת היא נשית, אינטימית וטעונה מינית. כך היא מייצגת את החדירה האלימה לפרטיותה של האשה המותקפת. תחושת החדירה למרחב הפרטי מועצמת על ידי כפתורים שמשמשים לרכיסת לבוש תחתון ומצעי מיטה. הטול השחור על בד הסטן מדמה וילון תיאטרון ומסמל את הקהל שנאסף מסביב לאשה, צופה בהשפלתה ואף נהנה. כאילו ההתעללות היא חלק מהצגת תיאטרון..." ברקע פנים גזורות מטול ובהם פיות פעורים בזעקה אילמת. זו מטפורה להבעת הפנים המעוותת מסבל של הנשים שבתצלומים. הפנים הן בהשראת הגולגולות במיצב "שלכת" של מנשה קדישמן במוזיאון היהודי בברלין. הפנים נעלמות בהדרגה מלמעלה למטה. אפקט העלמות זה מושג באמצעות התפרים שיוצרים את הפיות, מחוט כפול לחוט עבה, לחוט דק יותר ובתחתית ללא חוט כלל. הפנים הנעלמות הן סמל לזעקות ההולכות ונשכחות של הקורבנות אשר רוגל מעולם לא שכחה.
— ד"ר מור פרסיאדו,. These Threads Capture Shadows, דיסרטציה לתואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן - המחלקה לאמנות יהודית, 2012, עמ' 108 (מתורגם לעברית)
"תנו לי את ילדיכם - גטו לודז' 1942" רוגל שילבה על שק תפוחי אדמה חלק מנאום מרדכי רומקובסקי סביב מפת הגטו הריק. ילדי הגטו הועסקו בתפירת כפתורים. ביצירה כפתורים שונים זה מזה המשמשים בביגוד ילדים וכפתורים בלויים ושבורים. ארבעת הפרחים אינם אלא ארבעה קברי המונים ביער ז'וחוב שבמחנה ההשמדה חלמנו אליו הובלו הילדים באקצית ה"שפרה". חלק מהכפתורים שבמרכזם זהים לאלה שנאספו בחלמנו ומוצגים במוזיאון "יד ושם".[83][49][84]
בזמן שהעולם צפה בסרט "הקוסם מארץ עוץ" בו דרך האבנים הצהובות הובילה את דורותי לארץ האיזמרגד, הטלאי הצהוב הוביל את יהודי וילנה והאזור לסוף המר בדרך חד כיוונית, כמו במסלול לבירינתי בדרך למלתעות המינוטאור. ליהודים לא ניתן חוט הצלה, כפי שנתנה אריאדנה לתזיאוס. סדר התמונות מימין לשמאל בהתאם להתפתחות הסיפור
1. דורותי - הקוסם מארץ עוץ. 2005
2. הדחליל מבקש מוח. 2005
3. איש הפח מבקש לב. 2005
4. האריה מבקש אומץ לב. 2005
5. ארץ האיזמרגד. 2005
"פונאר - סרט נע", עניינה של היצירה הוא הטעייה. מה שנראה במבט ראשון כצבעוני ומרנין לב מתגלה כתיעוד פריים אחר פריים, כמו בסרט קולנוע, של התחנות בסרט הנע, בפס הייצור ההמוני של המוות בפונאר. כך נחשף הצופה ל - "מנין" אנשים המופשטים מבגדיהם וכבודם בדרך למרכז הבור. בתחתית היצירה, ערמות הבגדים שהוסרו ושמשו את המקומיים להפקת רווחים. ברקע נקבי יריות שנוצרו במלחם. שבעה בורות הריגה מייצגים שבעת מדורי גיהנום. בובות הדאגה כאן עוברות תהליכים: תחילה הן לבושות, אחר כך עירומות, ירויות, ולבסוף נראות רק העצמות..[49][83]
"פונאר - סרט נע". 2009
הנצחת ההעפלה
סדרת היצירות "שם שנתן לו הים, ונתן לו מותו" (זלדה)" משנת 2019 מנציחה את התינוקות שנולדו על ספינות המעפילים, נפטרו בסמוך ללידתם והורדו לקבורה בים בקופסת פח עטופה בדגל. ביצירות בד חיתול ורקמות שרקמה חנה (הלנה) וייס על בד פנימי של אוהל במחנה המעצר בקפריסין. כפתורי מעפילות מספינות אלו נתפרו בקו המים ומייצגים פרחים לזכרם.[85]
"לבושו-חיתוליו" - התינוק אברהם נולד ב-1 בספטמבר 1947 למעפילת ה-"אקסודוס" טובה פלוצקר בזמן שגורשה חזרה לגרמניה באונייה "אושן ויגור". לאחר עשר שעות נפטר ונקבר בטקס קבורה ימי במפרץ ביסקאיה מול ספרד. האונייות עצרו, הדגלים הורדו לחצי התורן ומלחי משמר הכבוד הבריטי הצדיעו בזמן שגופת התינוק הורדה לים הסוער בקופסת פח עטופה בדגל ישראל. שם היצירה לקוח מהשיר "העם ושליחו" שכתב נתן אלתרמן לזכרו.
"הלילה ההוא בכנסת ישראל". לזכר התינוק מ"כנסת ישראל" שנפטר בלידתו בחדר הקפטן ונקבר בים בלילה.
"אם אמות בספינה, התועה הנודדת" - לזכר תינוק מספינת המעפילים "לקוממיות".שם היצירה נלקח הבית המוסתר בשירו של אהרן אשמן "הביתה הביתה".[86]
קולן של נשים - אל תחשי
רוגל מנציחה נשות מופת מעוררות השראה והעצמת נשים. ביצירות "אל תחשי" (הביטוי באנגלית: אל תכפתרי את שפתייך DON'T BUTTON UP YOUR LIPS).
היצירה "נועה בת 17" היא אודות נערה שנאנסה ונרצחה.[87] מאיה לבקוביץ כותבת אודות הפשע ופענוחו שביצירה:
בשנות התשעים נאנסה ונרצחה תלמידת התיכון נועה אייל ביער רמות בירושלים. כמעט 16 שנים חלפו עד לפענוח הפשע ב-2014. פענוח הפרשה גרם לרחלי לשנות את שם עבודתה שהכינה ב-2004 "החולצה הלא מכופתרת" ל"נועה בת 17 לנצח ". ארבעים החלקים של חולצות המכופתרות מייצגים את מגוון הנשים ברחבי העולם, כאשר החלקים מחוברים לבד פסים כהה הדומה לזה המשמש בחליפות גברים. שלוש שורות של כפתורי עור בפרספקטיבה ליניארית מהדהדים את המעקה בציורו של מונק – 'הצעקה'. רוגל השתמשה בכפתורים ביצירה זו מכיוון שבמקרים רבים של אונס מוזכר כי הכפתור העליון הלא מכופתר "כאילו הזמין את האונס". מקרה אונס רבים מתחילים מתלישת הכפתורים. האמנית מדגישה עם זאת כי אונס הוא פשע של אלימות שאינו קשור לאופן של לבוש האשה"
— מאיה לבקוביץ, כפתורעים: אריגתו של כפתור הבגדים לחברה הישראלית - עבודת M.A באוניברסיטת בן גוריון, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עמ' 76, באתר הספריה הלאומית, 2015
הדיפטיך האינטראקטיבי "דרך גבר בעלמה - מה עשה הרוכסן לכפתור" עוסק בשינוי שהביא הרוכסן ליחסים האינטימיים שבינו לבינה...המעבר מהשימוש בכפתור אל השימוש ברוכסן הוא לא רק שיפור טכנולוגי. הוא שינוי בתפיסה. החלק "דרך ארץ" עשוי מחולצות כפתורים היוצרים לבירינת שמסמל את הדרך הארוכה והמפותלת אל לב הנערה. החלק "דרך עגב" בהשראת הביטוי שטבע המשורר שלונסקי עוסק ברוכסן לא כאמצעי רכיסה אלא כאמצעי הפשטה מהיר. במרכזו שני רוכסנים אדומים היוצרים דימוי שאינו מותיר ספק באשר למהותו.[88] מאיה לבקוביץ מדגישה את תפקיד הכפתור ביצירה אינטראקטיבית זו כניגוד ל"נועה בת 17" שהוצגה איתה:
דרך העבודה רחלי החזירה את הכפתור לתפקידו כמלביש ומפשיט את האדם, בעיקר בהיבטו המוסרי. לכפתורי הבגדים יש תפקיד לא מבוטל בהשלטת אכיפת התרבות ובריסון שלושת היצרים הגדולים מין, תאווה ואלימות הנדרשים לניהול חברה תקינה (פוקו, 1996) בהציבה את השלט "לא להציץ" היא כרכה את הכפתור מחד כיצר למימוש הפנטזיה ומאידך לאיתות על ריסונה, השמרנות עצמה הפכה לגורם משיכה... באופן זה היצירה עצמה אף פעם אינה מסתיימת, המשכה תלוי בצופים ובתגובותיהם.
— מאיה לבקוביץ, כפתורעים: אריגתו של כפתור הבגדים לחברה הישראלית - עבודת M.A באוניברסיטת בן גוריון, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עמ' 77, באתר הספריה הלאומית, 2015
"אל תשכחי שאת אחת ויחידה" - סיפור "הנסיכה והאפון" נוצר מאלף כפתורים שונים וקשור למנהג "שרוך הקסם" מהתקופה הוויקטוריאנית. נערות אספו 999 כפתורים בתקווה שבכפתור האלף יופיע הנסיך.[89] דיאנה מצאה נסיך צאצא של המלכה ויקטוריה. עבורו היא לא הייתה שווה כפתור (Not worth a button - ביטוי המקביל ל"לא שווה פרוטה"). דיאנה תיארה את עצמה כ"בעלת שכל בגודל של אפון" ולא ראתה את יחודה. "איש אינו יכול לגרום לך להרגיש נחות ללא הסכמתך" כדברי אלינור רוזוולט. היצירה הוצגה בסלון הסתיו של מוזיאון הגראן פאלה בפריס, בסמוך למקום שבו נהרגה דיאנה.[90]
בשנת 2000 רוגל הוזמנה לתערוכה "יש לי חלום" כדי לייצג את חלומה של דר' אליס שלוי מייסדת שדולת הנשים בישראל. החלום עתיק יומין "עולם שכולו שלום שוויון ושלווה" מהווה עבור אליס שילוב של שלושת מעגלי חייה: נשיות, ישראליות והיהדות. רוגל כללה בטריפטיך את ספירות השכינה והקבלה, את המנדלה "סרי ינטרה (אנ')" שמסמלת את האיזון בין העקרונות הנשיים והגבריים בתרבויות המזרח ודוגמאות לבירינת מסוג "צ'קרה ויואה (אנ')" אותו נשים הודיות תולות מזה אלפי שנים לקראת לידה. המעקב אחרי המסלול בזמן הלידה מסייע לרגיעה מהכאב. הפיתולים בלבירינת מקבילים לפיתולי החיים בדרך אל המטרה.[91][63]
יצירתה "עדה" מנציחה את אשת המופת עדה סרני ואת מפעלה בהעפלה מאיטליה. היצירה כוללת את שמות ספינות המעפילים שעדה הוציאה, ואשר מעפיליהן גורשו למחנות ההסגר בקפריסין. מאיה לבקוביץ מסבירה שימוש שעושה רוגל בפריטים מהאירועים שאודותם מספרות היצירות:
בזכות השילוב המוחשי והממשי של הכפתורים בעבודותיה, ביחד עם האירוע ההיסטורי שהתרחש, נוצרת אצל הצופים תחושה של "סיפור אמיתי". רחלי מספרת כי הכפתורים שהיא בוחרת, קשורים באופן ישיר לאירוע אותו היא רוצה להעביר. הכפתורים יכולים להיות שרידים אורגינלים שנותרו מבגדיו של אדם, שרידים שנמצאו בחפירות, כפתורים שהיא קיבלה, כפתורים הנאמנים לתקופת זמן או אזור שבו התרחש המאורע, כפתורים שבורים - שלמים, כפתורים שלא נראים כמו כפתורים או להפך מובלטים בכפתוריותם. היופי זה שנוצרת אינטראקציה עם הקהל, דו-שיח שאחר כך הסיפור עצמו משתנה ופותר תעלומות לאנשים אחרים
— מאיה לבקוביץ, כפתורעים: אריגתו של כפתור הבגדים לחברה הישראלית - עבודת M.A באוניברסיטת בן גוריון, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עמ' 69, באתר הספריה הלאומית, 2015
בשנת 2003 רוגל הצטרפה לפרויקט בינלאומי של כתיבת יומנים אמנותיים בגודל קווטרו אמריקאי.[92] בסדרה "מה אם יכולה לעשות כשבנה הבכור מתגייס" התייחסה רוגל לעובדה שאף על פי שהיא תופרת ביצירותיה אלפי כפתורים, היא אינה תופרת כפתור שנפל מבגד, אלא אם כן מדובר בכפתור מדים. רוגל החליפה את כפתורי המדים בכפתורים משמעותיים והצליחה לספר סיפור למרות אתגר הגודל המוגבל שלא הייתה מורגלת בו. בשנת 2004 המשיכה באותו פורמט את סדרת "מדי ב' (Fatigued)". בשנת 2006 זכה הסט בפרס השופטים בתערוכה בברמינגהם.[93]
"מה אם יכולה לעשות כשבנה הבכור מתגייס". 2003
סדרת מדי ב' (Fatigued). 2004
"כיס אויר - הצוללת דקר (Fatigued)". 2004
סדרת מדי ב' - הנצחת הנעדרים (Fatigue). 2004
באמצעות עבודת הכפתורים ומלאכת התפירה "הנשית", רחלי מתערבת במעוז הגבריות. מלאכת היד הביתית יוצאת בעבודותיה אל שדות הקרב, אל הרפתקאות מסוכנות ואל ערעור של מקבלי ההחלטות. היא מחזירה את המבט אל האנשים והכפתורים שלהם, מותירה לאם להתאבל דרך תהליך תיקון הכפתור, המבטא צד נוסף: ההשלמה עם העובדה כי הילדים צריכים לשוב לשדה הקרב
— מאיה לבקוביץ, כפתורעים: אריגתו של כפתור הבגדים לחברה הישראלית - עבודת M.A באוניברסיטת בן גוריון, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עמ' 71
הנצחת חללים ונעדרים
רוגל מביאה ב"הנצחה רכה" ביצירות ובמיצבים סיפוריהם של אירועי קרבות ושל חללים שלא זכו לקבר (מקל"ן - חלל שמקום קבורתו לא נודע), של נעדרים שאותרו לאחר זמן ושל שבויים שהוחזרו - חיים ומתים. ביצירות אלו היא חוקרת את האירועים וככל שניתן יוצרת קשר עם בני המשפחות ומשלבת כפתורים או פריטים של חללים או של כאלו שנכחו באירוע. ההנצחה נמשכת ומתרחבת על פני תקופה בעיבוד נוסף וביצירות נוספות בעקבות אינטראקציה של הצופים עם היצירות והגעת מידע היסטורי נוסף.
הטרגדיות וסיפורי הזוועה מתוארים ביצירות באמצעות חפצים יום-יומיים פשוטים, לכאורה שוליים: כפתורים, בגדים, בובות זעירות ולולאות צבעוניות. השימוש בכפתורים כאמצעי לספר אירועים מהשואה וממלחמות ישראל איננו מקרי: בתקופת השואה כפתורים שימשו כאמצעי הסוואה לכיסים פנימיים שנתפרו על מנת להחביא חפצי ערך זעירים, כפתורים שימשו כמטבע עובר לסוחר ואף כצעצועים. בצבא, סמלי היחידות הוטבעו על כפתורי סיכה אשר נתפרו למדים. כפתורים אף שימשו כאמצעי זיהוי לגופות חיילים.
מאיה לבקוביץ כותבת אודות יצירת תכריכים כביטוי לתהליך האבל נשי:
בשעה שפנלופה המיתולוגית מחכה שאהובה, אודיסיאוס, ישוב משדה הקרב היא מעבירה את זמנה באריגה ופרימה של תכריכים. כך גם רוגל, מתמסרת לאבל ומצפה לשלום, לחזרתם של כל האהובים משדה הקרב ומעבירה את זמנה ביצירת תכריכים ומצבות זיכרון לאלה שלא זכו לשוב.
— שירה פרידמן, סיפור בחרוז וכפתור, מקור ראשון 22 בינואר, 2010
הנצחת קרב תל א-ריש מתפתחת לאורך השנים לפי התפתחות וממצאי איתור של יחידת אית"ן. בשנת 2006 ביצירה "תל גיבורים של ילדותי" היה ידוע על שבעה חללי גדוד 52 של חטיבת גבעתי שחמישה מהם נקברו כאלמונים ושניים נותרו נעדרים. בשנת 2007 זוהו בעזרת די. אן. אי חמישה מהם והוחלפה הכרית שעל קברם. ביצירה מפת העיר רחובות עם הרחובות הנקראים על שמם, מפת הקרב והפילבוקס. המיצב "בחזרה לתל גיבורים" משנת 2008 התפתח למיצב "שבעה על שבעה" משנת 2018 בעקבות הזיהוי. במיצב זה שבע כריות של מצבות, תכריכים לחללים ואבנים מאתר הקרב בתל א ריש.[93]
היצירות "פרחים בחאן ארנבה" אודות הנגמ"ש שהתפוצץ ברמת הגולן במלחמת יום כיפור ו"השמש ידם בין עזה לרפיח" אודות אסון הנגמ"שים בציר פילדלפי מתלכדות באופן טרגי בשמחת תורה 2023. סעיד משה, אחיו של ששון משה שנהרג בחאן ארנבה, הביא את הבשורה המרה להוריו בשמחת תורה 1973. סעיד שהכין מפגש הנצחה לששון ב-2023 לא זכה לערוך אותו - הוא "הדוד משה"[104] מניר עוז שנרצח בשמחת תורה 2023.[96][105]
רועי כספי מתאר בכתבה יצירות אודות חיילים שקפצו על רימון ("ארבע שניות מהנצח"), נעדרים ("תכריכים לנעדרים") ואלו שנהרגו בהתפוצצות נגמ"שים את מקומה של העמלנות הנשית בשכול ובאבל[96]
רוגל נוברת בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, בשקדנות רבה היא רוקמת ותופרת מתמסרת בטקסיות לאבל, כמו אישה המחכה לבעלה או לבנה שישובו מהצבא וכל מה שנותר לה הוא לסרוג
2012 - 'עליות מדומות'- ערים תאומות היידלברג גרמניה
VIOLATED Women in Holocaust and Genocide - 2018 גלריית רונלד פלדמן סוהו, ניו יורק [קטלוג]
תערוכות שאצרה
• 1996-1998 "האם זאת לא שמיכה?" "TNARQ" - אתגרה את הגדרת המושג קווילט בהשראת "זו אינה מקטרת" של רנה מגריט. 32 אמנים - נדדה ברחבי העולם בצרפת, יפן וארצות הברית.[124][125][126]
• 1998 "הנשיקה" "The Kiss" חמישים ממיטב אמני הסיב האמריקאיים. התערוכה נדדה בין מוזיאונים באמצעות שרות תערוכות של אוניברסיטת מזרח וושינגטון ETS[127][128][129]
ד"ר איתן איילון,תמונות מארץ התנ"ך, אנשים, חיים ונופים, 1946-1898, מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב, 2012, עמ' 11, 95, 148-149, 192-193, 198-199, 240-241, 245, 256-257 271-273,260-261 278-279
Israel Finkelstein, Yuval Gadot & Dafna Langgut,The Unique Specialised Economy of Judah under
Assyrian Rule and its Impact on the Material
Culture of the Kingdom, Palestine Exploration Quarterly, 2021, עמ' 261-279