Loading AI tools
המונח רה-ויקטימיזציה (קורבנות חוזרת), מתאר תופעה לפיה קורבנות פשע, ניצול או התעללות, הם בעלי סיכוי סטטיסטי גבוה להיות במצבי קורבנות בהמשך. הקורבנות הנשנית עשויה להתרחש זמן קצר לאחר הפגיעה הראשונית או בשלב מאוחר יותר בבגרות, ונקשרת לעיתים קרובות עם מקרים של ניצול בילדות[1][2][3]. התופעה רווחת במיוחד בקרב אנשים המאובחנים עם הפרעת פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) על רקע חשיפה לטראומה ממושכת בילדות, אך אינה מוגבלת רק לאנשים הסובלים מהפרעה זו[4][5]. רה-ויקטימיזציה עלולה להתרחש אחרי אירועים טראומתיים כמו: פגיעות מיניות, אלימות פיזית או נפשית, פציעה קשה, חשיפה למלחמה,דיווח על טרור באינטרנט, חשיפה לאסונות טבע, עינוי ושבי ואירועים אחרים הגורמים לתגובות לחץ אינטנסיביות[6]. הקורבנות החוזרת יכולה להיות באותה קטגוריה של אירוע הקורבנות הראשון (למשל, פגיעה מינית בילדות, אשר חוזרת כפגיעה מינית נוספת בבגרות) או בקטגוריה שונה (למשל, התעללות פיזית בילדות, אשר חוזרת כהידרדרות למעגל הזנות בבגרות)[6].
מחקרים רבים מראים שהתופעה של רה-ויקטימיזציה רווחת מאוד בקרב קורבנות אלימות מינית, בפרט כאשר מדובר בהתעללות מינית בילדות. רה-ויקטימיזציה היא אחד הסימפטומים שעשויים להופיע בקרב אנשים שאובחנו עם הפרעת פוסט-טראומה מורכבת, אשר מבוססת פעמים רבות על פגיעה מינית ממושכת בילדות, והיא בעלת השלכות רבות ומגוונות על התפקוד והרווחה הנפשית והפיזית בבגרות[7]. כמו כן, נראה כי אחוז ניכר מבין הנשים המוכות, קורבנות אונס, אסירות, חסרות בית ונשים המנהלות מיניות בסיכון (למשל: ריבוי פרטנרים, מעגל הזנות), עברו בילדותן פגיעה פיזית או מינית[4][5][8].
מחקרים מצאו שהתעללות מינית בילדות היא המנבא החזק ביותר לפגיעה מינית בבגרות[9]. בסקירה של 128 מאמרים שפורסמו בין השנים 1979–2009 נמצא שהסיכוי לקורבנות מינית בבגרות גבוה בשיעורים של פי 2 עד פי 13.7 בקרב מי שהיו קורבנות ניצול מיני בעבר[10]. כמו כן, סקר רחב שנערך בארה״ב מצא כי 18.3% מהמשיבות ו-1.4% מהמשיבים שעברו אונס בבגרות, דיווחו שעברו אונס בעברם[11]. זאת ועוד, סקר לאומי שנערך בבריטניה מצא ששליש עד שני שלישים מקורבנות של התעללות מינית בילדות עוברים ועוברות פגיעה מינית נוספת על ידי פוגעים אחרים בהמשך חייהם[12]. בהמשך לכך, במחקר שנערך בקרב תלמידי קולג' נמצא ש- 30% מהנשים שהיו קורבן אונס בילדות, ו-32% מהנשים שהיו קורבנות של ניסיון לאונס, דיווחו על כך שנפגעו שוב בבגרות[13]. גברים שדיווחו על התעללות מינית בילדות נמצאו בסיכון גבוה פי חמישה להיות קורבנות לאלימות מינית, לעומת גברים שלא דיווחו על התעללות מינית בילדות[14].
תאוריות רבות מתארות את הגורמים לתופעה, אולם חלק מהמנגנונים העומדים בבסיסה עדיין לא ידועים. חלק מהתאוריות עוסקות במבנים תוך-נפשיים העומדים בבסיס התופעה, למשל, למידה לא אדפטיבית וחזרה כפייתית[12], בעוד תאוריות אחרות עוסקות בגורמים חברתיים תרבותיים שהחשיפה אליהם עלולה להגדיל את הסיכון לקורבנות נשנית, למשל, מגורים או עבודה באזורי סכנה, אבטלה או יחסי משפחה כאוטיים[2]. מרבית התאוריות מדגישות כי הקורבן לא יכול לשלוט בגורמים היוצרים את הדפוס של רה-ויקטימיזציה, וכי דפוס זה אינו מתבסס על מאפיין אישיותי מסוים. עם זאת, קורבנות חוזרת אינה מהווה גזירת גורל, וניתן לטפל בתופעה ולסייע למתמודדים עימה. ממצאי המחקרים שנעשו בתחום מצביעים על החשיבות בהתערבות טיפולית מוקדמת בקרב הקורבנות לצורך מניעת הישנות מקרי פגיעה נוספים[15].
למידה לא אדפטיבית
למידה לא אדפטיבית מתייחסת ללמידת דפוסי התנהגות בלתי הולמים או לקויים. על פי תאוריה זו, חוויית הניצול הראשונית מקנה מערך אמונות והתנהגויות לקוי, אשר ממשיך ומתעצב גם בבגרות. הקרבן לומד שיחסי ניצול במערכת היחסים הם נורמליים, ולכן מצפה לחוויית ניצול וקורבנות במסגרת יחסים, ואף מרגיש שהדבר מגיע לו. כתוצאה מכך, הקורבן עשוי לחפש באופן לא מודע מערכות יחסים המבוססות על יחסי קורבן-תוקפן, ובשל כך לחוות קורבנות חוזרת.
התופעה של חוסר אונים נרכש מהווה דוגמה לדפוס של למידה לא אדפטיבית, אשר עשוי להסביר רה-ויקטימיזציה. חוסר אונים נרכש הוא מצב פסיכולוגי הנוצר בעקבות חוויות מרובות של היעדר שליטה, בהן אין לפרט יכולת לשנות מצב בלתי נעים. במקרים אלו נוצרת תפיסה של חוסר תלות בין התגובות של הפרט לבין התוצאות שלהן, על בסיסה מתפתחת תחושת חוסר האונים. מצבים אלה מתאפיינים בפסיביות, ותפיסה עצמית של חוסר יכולת להגנה עצמית, חוסר כוחות וחוסר מסוגלות, עד לרמה של ויתור על האפשרות של בריחה ממערכות יחסים הרסניות, או קבלה של ההתעללות כעובדת חיים יחידה ומוגמרת. כתוצאה מכך, גדל הסיכון שהאדם יחווה מצבי קורבנות חוזרים ונשנים[16]. למשל, במקרים של התעללות בילדות, פעמים רבות הילדים שרויים בעל כורחם במצבים קשים, עם תקווה מועטה או חוסר תקווה להיחלץ מהמצב, במיוחד כאשר הניצול מבוצע על ידי אחת מהדמויות המטפלות. חוסר האונים נטמע בהתנהגותו של הילד, וכך מגביר את הסיכון ליחסי ניצול וקורבנות חוזרת בהמשך[3].
במקרים של טראומה מינית בילדות, דפוס למידה לא אדפטיבי יכול לבוא לידי ביטוי באופן בו החשיפה המינית המוקדמת משפיעה על ההתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית והמינית של הילד, וגורמת להתנהגויות ולקוגניציות לא אדפטיביות. לדוגמה, ילדה המתוגמלת עבור התנהגות מינית, עשויה ללמוד שתמורת מין, היא יכולה לקבל חום, תשומת לב, פריבילגיות או אהבה, וכי קשרים בינאישיים כרוכים במיניות. בעקבות חיזוק מסוג זה, הילדה עוברת תהליך חיברות ולומדת שגופה הוא האמצעי להבטיח את המענה לצרכים הלא מיניים שלה ולקבל חזרה אהבה. כתוצאה מכך, הילדה עשויה לחוות, בין היתר, בלבול בנוגע לערכי מוסר מיניים וזהות מינית, אסוציאציה בין זיכרונות מפחידים ולא נעימים לבין מיניות, או חוסר הבנה לגבי תפקיד המין במערכות יחסים בינאישיות. כל אלה, מהווים תשתית נוחה למצבי סיכון של קורבנות חוזרת בהמשך חייה[16].
כמו כן, למידה לא אדפטיבית יכולה להיות תוצר של חוויה של בגידה באמון במסגרת מערכות יחסים משמעותיות, אשר מובילה לאמונות והתנהגויות לא אדפטיביות סביב יחסים בינאישיים. כאשר נפגע התעללות בילדות מבין שהאדם שהיה אמור לספק לו הגנה ושמירה הוא גם האדם אשר פגע בו וגרם לו נזק, הוא עשוי לחוות כעס, עצב ואובדן. החוויה של ניפוץ האשליה והבגידה עשויות להוביל להימנעות ממערכות יחסים אינטימיות, לשיפוט פגום בנוגע לרמה בה ניתן לבטוח באחרים או לתלותיות קיצונית באחר במטרה להשיג תחושת ביטחון. אי לכך, קיים סיכון גבוה יותר לקיום מערכות יחסים לא יציבות ומתעללות, אשר במסגרתן האדם חווה רה-ויקטימיזציה[16].
נוסף על כך, גם למידה והפנמה של סטיגמות והאשמת הקורבן עשויה להוות גורם סיכון לרה-ויקטימיזציה. נפגעי טראומה מפנימים פעמים רבות את התיוג וההאשמות המופנות כלפיהם, הן על ידי הפוגע עצמו, והן על ידי גורמים חיצוניים. כך, הקורבן מפנים תפיסה שלילית של העצמי, מאמין שההתעללות מגיעה לו, וכתוצאה מכך, עשוי לקבל על עצמו חוויות קורבנות נוספות[16].
תגובת קיפאון
קורבנות חוזרת מתרחשת פעמים רבות נוכח נטייה של קורבנות לתגובת קיפאון במצבי סיכון, בדומה לתגובת התחזות למת. תגובה זו היא תגובה פזיולוגית טבעית, אשר מתקיימת כחלק ממנגנון הגנה הישרדותי. ברוב המקרים, ההתחזות למת נעשית לאחר שכל האפשרויות האחרונות (כמו לחימה, התחמקות או בריחה) נכשלו. תגובה זו הופכת את הקורבן למטרה קלה, מאחר שהוא לרוב לא ישמיע קול וישקיע פחות מאמץ להילחם חזרה או לברוח. יתר על כן, לאחר הפגיעה, קורבנות אלה יאשימו את עצמם בניצול וימזערו את מה שאירע להם, ולעיתים לעולם לא יגישו תלונה על הפגיעה. ישנם חוקרים המציעים כי התוקפים מחפשים אחר רמזים להימצאותה של תגובה זו אצל קורבנות פוטנציאליים, וכתוצאה מכך אותם קורבנות עשויים להיפגע שוב ושוב[17].
חזרתיות כפייתית
רה-ויקטימיזציה מתרחשת פעמים רבות מתוך צורך עז של הקורבן לשחזר את הטראומה או חלקים, על מנת להשיג תחושת שליטה, להפחית חרדה או למצוא משמעות לחוויה הקורבנית[6][18]. תאורטיקנים וחוקרים רבים הציעו הסברים שונים לחזרתיות הכפייתית על הטראומה. בראשית הפסיכיאטריה המודרנית, תאורטיקנים כמו ז'אנה ופרויד, הציעו שחלקים מזיכרונות של אירועים טראומטיים שולטים בחייהם המנטליים של רבים מהמטופלים שלהם. על-פי ז׳אנה, אנשים שעברו טראומה, הופכים להיות ממוקדים בטראומה ומתקשים להטמיע התנסויות מאוחרות יותר. במצבים כאלה, נראה כאילו התפתחות האישיות נעצרת בנקודה מסוימת, והיא אינה יכולה להתרחב עוד על ידי הוספה והטמעה של מרכיבים חדשים. הזיכרונות הטראומטיים ממשיכים להתקיים כרעיונות שלא הוטמעו, ופועלים כמוקדים להתפתחות של מצבי תודעה אחרים ודיסוציאציות, כגון- מצבי פוגה, שכחה ומצבים כרוניים של חוסר אונים ודיכאון. הזיכרונות הבלתי פתורים של הטראומה עשויים לחזור כתחושות פיזיות, דימויים מחרידים וסיוטים, ושחזור התנהגויות שאפיינו את האירוע הטראומתי, או שילוב של הדברים.
פרויד הגיע גם הוא למסקנה דומה, וטען שאדם שלא עושה אינטגרציה של הטראומה נדון לחזור על החומר המודחק כחוויה של ההווה, במקום לזכור את הטראומה כמשהו השייך לעבר. הוא כינה את הנטייה לחזור באופן קומפולסיבי על סיטואציות מכאיבות מהעבר "הקומפולסיה לחזור" (Compulsion to Repeat), והסביר שהחזרה האקטיבית על מה שנחווה בעבר באופן פאסיבי מייצרת אצל האדם תחושת שליטה. לפי פרויד, הטראומה פוגעת ביכולת להתמודד עם אתגרים אחרים. לטענתו, עד שאדם יהיה מסוגל לעבד את הטראומה המקורית על ידי זיכרון, חוויה מחדש ושליטה בטראומה, האלמנטים המודחקים ימשיכו לכפות עליו לחזור על החוויה, למרות הנזק והכאב שהיא גורמת לו[16][19][20].
הסבר נוסף לתופעת החזרתיות הכפייתית ניתן מאוחר יותר על ידי חוקרים מהגישה הקוגניטיבית. הפרספקטיבה קוגניטיבית מסבירה את החזרתיות כדרך להכחדת החרדה על ידי המשך עיבוד האירוע הטראומתי. התגובה ללחץ הנוצר מאירוע טראומתי מגיעה לעיתים כמחשבות פולשניות וזיכרונות, וכך האירוע הטראומתי ממשיך להיות מעובד, עד שהוא משולב לתוך סכמה קוגניטיבית רלוונטית והחרדה יורדת[16]. הוצע גם כי הנטייה הקוגניטבית להשלמה (Completion Tendency), אשר מספקת תחושת שליטה ואינטגרציה, גורמת לצורך לחזור על האירוע במספר דרכים, במטרה להרחיב את עיבודו וליצור עקביות בין האירוע הטראומטי לתפיסתו הפנימית[20].
תאורטיקנים נוספים הסבירו את החזרה הכפייתית בכך שהחזרה על החוויה המכאיבה מאפשרת לאדם להרגיש מה עליו לעשות כדי להירפא מהטראומה[20]. כמו כן, החזרה הכפייתית מאפשרת לנפגע לשחזר עם אדם אחר את הטראומה שחווה, זאת מתוך האמונה, גם אם אינה מודעת, שהתוצאה תהיה אחרת. ניסיון זה, להחזיר שליטה על האירוע ולשנות את תוצאתו, מוביל לקשרים או מצבים פוגעניים. בפועל, לא רק שהקורבן אינו משיג שליטה, אלא שההתנהגות החזרתית הופכת פוגענית, וגורמת לסבל נוסף לקורבנות עצמם ולקרובים להם[19]. בנוסף, גם כאשר החזרתיות נבחרת באופן מודע, היא מלווה בתחושה שהחזרה אינה נעשית מרצון[7].
כמו כן, ייתכן גם שהחזרה הכפייתית על הטראומה מבוססת על הנטייה לחזור למצב מוכר במצבים של עוררות או איום. במצבי עוררות גבוהה, האדם מוכוון להישרדות, ולכן ישנה נטייה לחזור למצבים מוכרים, ולהפחית התנהגויות של חיפוש, סקרנות ואתגר. עבור אנשים שחוו טראומה, בייחוד אם היא נחוותה בילדות המוקדמת, הקורבנות היא אמנם חוויה מאיימת, אך גם מוכרת. לעומת זאת, מצבים שאינן מאיימים עשויים לעורר חרדה, שעמום וריקנות. לכן, אנשים ונשים שעברו טראומה, עשויים להמשיך ולשחזר מצבים מאיימים באופנים שונים, וכך גדל הסיכון לפגיעה פיזית או נפשית נוספת[6].
דיסוציאציה כהגנה קוגניטיבית
דיסוציאציה היא תגובה הסתגלותית אשר מתארת קשת מצבים בין ריחוק עד לניתוק המודע מרגשות, תחושות, זיכרונות ומסגרות מחשבתיות (כמו חלום בהקיץ, אמנזיה, תגובה היפנוטית, דה-ראליזציה ודה-פרסונליזציה). הדיסוציאציה היא מנגנון הגנה המופיע בדרך כלל בתגובה לחוויה בלתי נסבלת או מכאיבה באופן קיצוני שהנפש מתקשה לשאת, ולכן באופן בלתי מודע, מבודדת אותה מהרצף החוויתי המודע. הניתוק מהמודע נועד להפחית חרדה, להגן על הנפש ולמנוע את האינטגרציה של החוויה הטראומטית (או היבטים מסוימים שלה) אל תוך המודעות[21]. חוקרים מאמינים שהדיסוציאציה המאפיינת הקורבן עשויה לגרום ליכולת נמוכה לזהות מצבי סיכון ולהגיב אליהם, וכך גם מהווה סיכון לרה- ויקטימיזציה. כלומר, הדיסוציאציה עשויה לגרום לקושי לזהות ולהגיב לסימני אזהרה אשר אמורים לעורר דחף לברוח או להימנע ממצבים מאיימים, ובכך היא מגבירה את הסיכון לקורבנות חוזרת[19][18].
התקשרות לא בטוחה בילדות
תאוריית יחסי האובייקט מדגישות את חשיבותן של מערכות יחסים מוקדמות כבסיס לסגנונות ההתקשרות והתפתחות האישיות. מערכות היחסים עם הדמויות המטפלות בילדות הן בעלות השפעה על הייצוג המנטלי של העצמי ושל אחרים. כך, למשל, במקרים של התעללות בילדות, הדמות המטפלת נחווית כמתעללת ולא יציבה, והדבר משפיע על הייצוגים הפנימיים של הילד על העצמי, של העולם, ושל האחר והיחסים עימו. הדבר מהווה תשתית להימנעות, תלותיות, תבוסתנות והפרעות אישיות גבולית, אשר מקושרות עם סיכון גבוהה יותר לרה-ויקטימיזציה[22]. למשל, במקרה של נשים ששרדו גילוי עריות בילדות, עשוי להיווצר סגנון אישיות נמנעת, אשר בתורו, עשוי להגביר את הסיכון לפגיעה מינית חוזרת. זאת מכיוון שהאישה הנמנעת עשויה לפתח דפוס כפייתי של מערכות יחסים מיניות קצרות טווח, כדי להימנע מהחרדה המקושרת עם מערכות יחסים רגשיות, מחייבות וארוכות טווח[16]. נוסף על כך, על פי תאוריית יחסי אובייקט, הילד או הילדה מפנימים את התפיסה השלילית של ההורים לגביהם, על מנת לשמר את התדמית הטובה והחיובית של האובייקט בו הם תלויים. חלוקת התפקידים הזאת, עשויה להשתחזר מאוחר יותר גם במערכות היחסים בבגרות, ולהוות בסיס ליחסי ניצול וחוויות קורבנות נוספות[16].
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
